הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • היסטוריה של מהירות
  • היסטוריה של מהירות
    slow | דצמבר 2018 | עיון, מדריכים ועצות, בריאות, הגות ופילוסופיה | 382 עמ' מודפסים
    כבר בשנת 1882 ניטשה כתב בספרו המדע העליז: "המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה; הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף לאחר למשהו." ב-136 השנים שחלפו מאז, המצב רק החמיר. בשנת 1991 דיווח טיים מגזין על כמיהה הולכת וגוברת לשוב ל"חיים הפשוטים". 69% מהנשאלים אמרו שהיו רוצים "להאט את הקצב ולחיות חיים רגועים יותר", ושיעור מדהים של 89% דיווחו שהיו רוצים לבלות יותר זמן עם משפחתם. בשנת 2014, נערך סקר דומה ובו נמצא כי למעלה ממחצית הנשאלים רוצים להאט את קצב חייהם. 
     
    עמית נויפלד לוקח את הקוראים למסע אל שחר ההיסטוריה המודרנית ואל נקודות המפתח שעיצבו את תרבות המהירות המאפיינת את ימינו. בשפה בהירה, קולחת ועשירה בדוגמאות הוא מציג תופעות, מגמות ותהליכים הדוחקים אותנו לעבוד, לצרוך ולחיות בהילוך מהיר. 
    "היסטוריה של מהירות" מעורר דיון בהשלכות הכלכליות, הרגשיות והחברתיות שיש לקצב החיים המהיר. זהו מדריך מעשי להאטת החיים, שמסייע בהחלטה להוריד הילוך, מציע דרכים ליהנות יותר מהמזון, מהעבודה ומזמן הפנאי, ומאפשר ליצור קשרים משמעותיים יותר עם המשפחה, החברים, הסביבה והקהילה בה אנו חיים.
    הספר, הקורא תיגר על מאפייני עידן המהירות ועל הרציונליות התועלתנית, הוא חלק ממהפכה עולמית העונה לשם "תנועת ההאטה". הוא מזכיר לנו שלא פעם, השינויים הגדולים ביותר מתחילים בהחלטה לעשות פחות, או אפילו כלום. זה אולי נשמע מוזר, אבל היי, גם רוזה פארקס שינתה את העולם בלי לקום מהכיסא. מוזמנים להצטרף.
  • ספר דיגיטלי
     
    45
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון
    הבעיה עם מהירות
     
    מזון
    --
    בורגר ראנץ' סיפור אהבה | מקדונלד'ס עם פסטה טרייה | עולם הולך ונעלם | תביעה אזרחית | מן הפח אל הפחת | לאכול את בייב | לא ללעוס, לבלוע
     
     
     
     
    בקיץ 1986 החלטתי לא להירשם לקייטנה. הבטחתי לאמי שלא אשתעמם בבית. את השבועות הארוכים של החופש הגדול ניצלתי להתמקצעות באמנות ההישארות במיטה כמה שיותר זמן. בכל בוקר, בסביבות השעה 10:00, פקחתי את עיני לראשונה, ואז, חצי ישן, הזדחלתי למטבח - שם, על השיש, חיכו לי שני חטיפי שוקולד. את הראשון אכלתי בעודי חוזר למיטה. את השני אכלתי מתחת לשמיכה, רגע לפני ששוב שקעתי בשינה. אם הצמא היה מתעורר בי במהלך הלילה או הבוקר, הייתי שולח יד לצד המיטה, שם חיכה לי בקבוק ליטר וחצי של קוקה קולה. הנוזל הכהה והתוסס היה המשקה העיקרי אותו שתיתי ביום ובלילה. את העובדה שאני עדיין אוחז בסט שיניים מקורי ושלם, ושמאז גיל 12 לא סבלתי ולו מחור אחד בשן, אפשר לייחס רק לגנים טובים ולקיומם של נסים גלויים.
    רגעי השיא של חיי הקולינריים באותם ימים היו הימים בהם אבי או אמי, היו לוקחים אותי לאחד מסניפי הבורגר ראנץ' הקרובים לבית. תדירות הביקורים עמדה על פעם או פעמיים בשבוע. ההזמנה הקבועה שלי הייתה שני ספרדי חריף וצ׳יפס, ולפעמים הייתי מוסיף גם נקניקיה בלחמנייה. גולת הכותרת של הביקורים בסניפי הרשת הייתה בקבוקי הרטבים הגדולים שעמדו על השולחנות. באותם ימים, אנשים לא נאבקו בשקיות קטנות ומטופשות כדי לתבל את הלחמניות - רוטבי ברביקיו ואלף האיים נשפכו כמים מתוך בקבוקי פלסטיק לחיצים, מבטיחים שהמנה עצמה לא תהיה אלא מצע נוח לקליטת הטעמים שבאמת חשובים. לקינוח הזמנתי שוקו פאי, בצק מטוגן עם פירורי לחם ממולא ברוטב שוקולד. קשה לי להרחיב על זה את הדיבור, בשל תחושה קשה של בחילה שאוחזת בי עד היום, בכל פעם שאני נזכר בו.
    באותה התקופה נוספו להסדרי התזונה שלי שני הרגלים חדשים. הראשון, רומן סוער עם בצק לסוגיו, שבא לידי ביטוי במפגשים אקראיים וחטופים עם פרוסות לחם טרי, עבות במיוחד, שהייתי בוצע בכל יום (ומהחלה בימי שישי). השני, סיגלתי לעצמי, באדיקות, את מנהגם של הורי, לשבת בכל ערב מול הטלוויזיה ולפצח גרעינים.
    מה שהציל אותי, באותם ימים, ממשקל יתר מופרז, היו החיים הפעילים למדי, שחייתי מהרגע שהתעוררתי סופית ויצאתי מהמיטה. בהיעדרו של מחשב אישי, רשתות חברתיות, קונסולות משחק וטלוויזיה רב ערוצית, מצאתי את רוב העניין בשיטוטים ארוכים בשכונה ובמשחקים עם חברים.
     
     
    פסטה טרייה במקדונלד'ס
     
    באותה שנה ממש, במקום אחר על הגלובוס, יצאה חבורה של שפים איטלקים להפגין מול סניף חדש של מקדונלד׳ס שנפתח למרגלות המדרגות הספרדיות המפורסמות ברומא. האתר ההיסטורי היה מלא באורחים ובתיירים. חבורת השפים חצתה את המתחם בצעדים נמרצים, ועצרה מול מונומנט היסטורי חדש, בוהק, תלוש מהסביבה בה ניטע - סמל M-n המפורסם, הקשתות המוזהבות שאין לטעות בהן. קארלו פטריני, השף שיזם את ההתכנסות, נשא דברים קצרים, ואז, הוציאו חברי המשלחת הקולינרית דברי מאפה טריים ופסטה מעשה ידיהם שהביאו עמם, והשליכו אותם לעבר דלתות הסניף.
    מחאתם הססגונית של השפים האיטלקים, על בסיסה הוקמה בהמשך תנועת "מזון איטי” (סלואו פוד), יצאה כנגד תעשיית המזון המהיר שכבשה כל חלקה טובה ברחבי העולם. הסניף החדש של מקדונלד׳ס, שנפתח למרגלות האתר ההיסטורי, היה הקש ששבר את גב הגמל, והמזג האיטלקי הסוער היה למבשר של גל מחאה רחב היקף נגד המזון המהיר, ולתחילתה של התעוררות חברתית וכלכלית, שנמשכת גם היום.
    כך יצא שבעודי יושב בחדרי וכותב את שירי המפורסם: "אנכי בסוף מערב ולבי בסניף הבורגר ראנץ'”, החלה תעשיית המזון המהיר לספוג זעזועים ראשונים. חדשות לבקרים, הופיעו מחקרים שחשפו את נזקיה של שיטת האכלת ההמונים הממהרים ובעקבותיהם התפרסמו כתבות בטלוויזיה ובעיתונות, ספרים, ולא מעט סרטים תיעודיים שבחרו להתמקד בתעשיית המזון המהיר. Food Matters, Food Inc, Super Size Me היו מהבולטים שבהם.
    המידע החדש שהחל לזרום בתקשורת חשף בפני הציבור הרחב את העובדה ש”מזון מהיר”, שעד אז היה נהוג לתפוס רק ככזה הנמכר במזללות ורשתות כמו: מקדונלד׳ס, דומינוס, סאבווי, סבארו, קנטקי פרייד צייקן ופיצה האט, אינו שונה באופן מהותי מהמזון שאוכלים בבית. אם המזון נקנה באריזת פלסטיק או בקופסת שימורים, בתפזורת קפואה או בשקית ואקום אטומה, אם נרכש שלא בעונה או הגיע מיבשת אחרת בטיסה, סביר להניח שמדובר במזון מעובד ומתועש, עתיר מלחים, סוכרים או שומנים. מזון, שיוצר באחד מתאגידי המזון הספורים הפועלים בעולם. מזון שעונה לקריטריונים של מזון מהיר.
    כיום, ארגון הבריאות העולמי מפרסם אזהרות כנגד צריכת מזון מעובד ומשרד הבריאות המקומי יוצא עם פרסומות כנגד צריכה של חטיפים ומשקאות מוגזים. קשה להאמין שבעבר הלא רחוק, מוצרים אלה נתפסו כחוד החנית של טכנולוגיית המזון, החליפו צריכה של ירקות, קטניות, פירות ומזון טרי והוצגו במסעות פרסום יקרים, כתורמים לתזונה נכונה, לשמירה על הבריאות והגזרה, ולשחרור האדם ממטלות המטבח.
     
     
    עולם הולך ונעלם
     
    רוב הרעות החולות של תעשיית המזון המהיר מוכרות וידועות: שימוש במעל 25,000 סוגים של כימיקלים בחקלאות, שפוגעים בסביבה ובבריאות הצרכנים; שימוש מסיבי באנטיביוטיקה במטרה למנוע התפרצות של מגיפות, ובזרזי גדילה להאצת הגידול של בעלי החיים המיועדים לשחיטה; האבסת המזונות במלח, סוכר ושומן, שגורמת לבעיות רפואיות כמו השמנת יתר, סוכרת ולחץ דם גבוה. ומעל כל זאת, התעללות בבעלי חיים בחוות תעשייתיות. ועדיין, מרבית הצרכנים אינם מודעים לפן בעייתי נוסף של תעשיית המזון - ריכוזיות קיצונית שגורמת לצמצום דרמטי של מסורות בישול, לסגירה של משקים קטנים, להיעלמות של זנים ומינים של פירות, ירקות ובעלי חיים, וכתוצאה ישירה מכל אלה, להכחדה של טעמים.
    כאשר אנחנו נכנסים לסופרמרקט אנו נתקלים בשפע של מוצרים. אלפי אריזות צבעוניות קורצות לנו מן המדפים, חלקן מקושטות בנופים פסטורליים (יוצרים תחושה שהמוצר מגיע הישר מהטבע הפראי), חלקן בציורי בעלי חיים מדושנים (שמכניעים נקיפות מצפון), ופה ושם גם חקלאים או יצרנים, בעלי עיניים טובות ופנים חרושי קמטים, המעניקים את שמם למוצר וכמעט משכנעים שנוצר במטבח ביתם, בטכניקות משפחתיות המועברות מדור לדור, ממש כמו שהיה פעם, לפני שנקנו על ידי תאגידי המזון. המציאות, רחוקה מהתדמית. השפע אינו אלא מראית עין צבעונית, שנועדה לטשטש את העובדה שבכל יום שעובר תעשיית המזון מכחידה מאות טעמים ומעדיפה, מטעמי נוחות, לבסס את מרבית מוצריה על יסודות פשוטים ונוחים לעיבוד.
    אם להשתמש בדוגמאות ספציפיות: בעולם קיימים מעל 300 זנים שונים של תפוחים, אולם בשווקים נמצא שלושה או ארבעה לכול היותר. עד לפני מאה שנים חיו בארצות הברית 34 זנים שונים של תרנגולי הודו (מרביתם יכלו לעוף כשצריך). כיום, משווק לציבור זן אחד בלבד, שעבר הנדוס גנטי במטרה להתאימו להעדפות הצרכן, ולא יכול להתרומם מטר מעל האדמה גם אם חייו היו תלויים בכך. כאשר מקדונלד׳ס החלה את דרכה היא עבדה עם לא פחות מ-175 מגדלים שונים של תפוחי אדמה. עשור אחר כך צומצם המספר לעשרה בלבד.
    מעבר לפגיעה בפרנסתם של חקלאים ומגדלים, דרך זאת של צמצום והאחדה, מובילה לבעיה אתית משמעותית. בתקופות קדומות הכחיד האדם מינים וזנים של בעלי חיים על ימין ועל שמאל - אלפי פריטים נעלמו מעל פני האדמה הישר אל תוך בטנו. להגנתו יכולה לעמוד היום רק חוסר מודעותו לחשיבות שבשמירה על מגוון ביולוגי רחב ככל האפשר. היום לא ניתן להתחבא מאחורי תירוץ זה. מאות ואלפי סוגים שונים של ירקות, פירות וזנים של בעלי חיים נעלמים מן העולם פשוט כי לתעשיית המזון לא נוח להתמודד עם ריבוי ומגוון. הרבה יותר קל לגדל ולעבד מוצר אחד בלבד. בקצה שרשרת המזון נמצאים הצרכנים, שמבלי דעת זוכים לקבל רק קורטוב זעום משפע הטעמים שהיו יכולים להתקיים, לו התעשייה הייתה מבוזרת, מפורזת, ומורכבת ממאות ואלפי יצרנים ומגדלים, בעלי התמחות שונה וייחודית.
    במרדף אחר הטעם האחיד, האחד, שיהיה זהה בכל נקודה על פני העולם, רומסת תעשיית המזון המהיר והמתועש את כל מה שעומד בדרכה - מגדלים עצמאיים, משקים משפחתיים, יצרנים קטנים, עסקים מקומיים, עובדים וספקים - את הבריאה עצמה - ובסופו של דבר מותירה אחריה אדמה חרוכה ותפלה.
     
     
    תביעה אזרחית
     
    גם הטעמים (מזונות) שנותרים מתגלים לעיתים קרובות כמפוקפקים. פעמים רבות מידי מדווחים צרכנים על פגיעה בבריאותם (שבדרך כלל מתבטאת בכאבי בטן וביקורים תכופים בשירותים) שנגרמה בעקבות צריכת מוצרים של חברות מזון מובילות ומותגים בינלאומיים. ב”ספיישל המזון המזוהם” שהתקיים בישראל בשנת 2016, למשל, כיכבה רשימה מוכרת של מוצרים: דגני בוקר של "תלמה”, חלבה של "בארכה”, סלמון קפוא של "מעדני מיקי”, טחינה "הנסיך”, חומוס "צבר”, צ׳יפס קפוא "מילוטל”, סלטים מקוררים מבית "שמיר” וכמובן, ביצים ועופות.
    מקרים אלה גוררים תביעות ייצוגיות כנגד החברות היצרניות. אלה שמוצריהן התגלו כנגועים משלמות סכומים נכבדים - חלקם בפיצויים לנפגעים ומרביתם ליצירה של קמפיינים שיווקיים אינטנסיביים ויקרים שנועדו לשקם את תדמיתם המתערערת ולזרות חול בעיני הצרכנים. האחרונים, למרות הפגיעה ולמרות הסערה הציבורית, חוזרים עד מהרה לסורם ושבים לרכוש את אותם מוצרים עצמם. התביעה החשובה ביותר, לפיכך, שאנחנו צריכים להגיש עוד היום לבית המשפט, היא של הצרכנים נגד עצמם. האישום: הזנחה, הפקרה ושידול לדבר עבירה.
    מה באמת חשבנו לעצמנו. הסרנו מעלינו כל אחריות והעברנו אותה לידיים זרות. הפרטנו בפועל את כל העניין הפעוט הזה של "לאכול”. אנחנו נכנסים לסופרים עצומים ומסתובבים בין מדפים אינסופיים, מעמיסים עוד ועוד מוצרים קפואים, מקוררים, מעובדים, משומרים, ארוזים. מרביתם ככולם "מוכנים” - לנו נשאר רק להסיר את המכסה, להוציא מהשקית, להעביר לקערה, לחמם ולהגיש. את זה אנחנו אוכלים, מבלי לשאול מאיפה המוצר הגיע, מבלי לתהות מה קרה לו בדרכו לצלחת, מבלי לברר מהו ערכו התזונתי או לטרוח לקרוא את רשימת המרכיבים אותו.
    עצמנו עיניים והאמנו שעשרות אלפי אנשים, מרביתם חסרי הכשרה, יכינו ויארזו בעבורנו מזון בצורה הקפדנית ביותר. ממש כאילו הם מכינים אותו לילדיהם. לרגע לא עצרנו לחשוב על כל אותם העובדים בפסי הייצור של המפעלים הגדולים, שעומדים שעות ארוכות על הרגליים, מבצעים את אותה פעולה שוב ושוב, מרוויחים שכר מינימום, במקרה הטוב, ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיד אפילו יום עבודה אחד, גם אם הם סובלים מכאבי בטן, משיעולים עם ליחה, מנזלת ומעיטושים, גם אם הם ממש חולים.
    קנינו את תדמית ה״מותג" ששווקה בהצלחה רבה. השתטחנו בפני תאגידים המתעניינים רק בשורת הרווח התחתונה. סונוורנו ממילים כמו "בקרה עצמית" ו-״סביבת ייצור סטרילית", וכתוצאה מבוהק האור כהו עינינו מלראות שאין לשתי אלה כל היתכנות (או יתרונות). ככל שכמות המזון שמנסים להכין, לארוז ולשנע ממקום למקום גדלה, הסטנדרטים של איכותו נוטים לרדת, לא לעלות. הדגש עובר במהירות מטיב המזון לפישוט תהליך הייצור והוזלתו.
    החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר מידי להשתנות. אנחנו יכולים להפוך ללא משלשלים מאושרים בכמה צעדים פשוטים. זה בידיים שלנו. בסופו של דבר, אין לנו לאן לברוח. בעיית הזיהומים החוזרים במוצרי המזון המעובדים לא תיעלם מעצמה, והפתרון לא נמצא בסופר, על המדף, ליד המוצר שכרגע הורד והושמד. עוד מאותו דבר רק יידחה במעט את הזיהום הבא. נדרש מאיתנו לשנות הרגלים.
     
     
    מן הפח אל הפחת
     
    בנוסף לאמור, תעשיית המזון המהיר גורמת לבזבוז רב של מזון. הנה כמה נתונים בסיסיים:
    בארצות הברית בלבד זורקים לפח קרוב ל-48 מיליארד קילוגרמים של מזון, מדי שנה.
    מחצית מהמזון שמכינים בארצות הברית ובאירופה כלל לא נאכל.
    30% מהמזון שמיוצר בכל רחבי העולם נזרק לפח.
    צרכנים פרטיים משליכים בין 15%-25% מהמזון שהם רוכשים.
    אם היינו מצילים רק 5% מהמזון שנזרק היינו יכולים להאכיל 4 מיליון אנשים ביום.
    הנתון האחרון בדרך כלל פועל בצורה אמוציונלית חזקה יותר מהשאר. קשה לדמיין כמויות עצומות כאלו של מזון שנזרק. 48 מיליארד, מספר בלתי נתפס, לכן, חסר משמעות. למרות האמור, הנה עוד נתון מספרי, בלתי נתפס באותה מידה, שדווקא כן יגרום לנו להתייחס יותר ברצינות לבעיה: הנזק הכלכלי המצטבר של אבדן המזון בעולם נאמד בכ-940 מיליארד דולר לשנה. מאחר ומרבית הבזבוז הוא של מזון שכלל לא נאכל, מתבקש לנסות ולהבין כיצד כל אותם תאגידי ענק, המונעים על ידי שורת הרווח התחתונה, מוכנים לספוג הפסדים עצומים כאלה, שנה אחרי שנה. התשובה היא שהם לא מוכנים, ולמען האמת גם לא צריכים, בשביל זה אנחנו קיימים. לתעשיית המזון יש אינטרס כלכלי מובהק לייצר כמות גדולה מהצריכה, ולגלגל את ההפסדים הכספיים על הצרכנים. היא עושים זאת בשני אופנים: הראשון, עידוד צריכת יתר במגוון דרכים, כמו: מבצעים (1+1, שלוש בעשר), הגדלת אריזות, שימוש בתאריכי תפוגה מטעים והזרקת סטרואידים לעגלות הקניות. השני, הפחות מוכר, הכללת עלות הפחת במחיר הסופי של המוצר לצרכן.
    המשפט האחרון דורש הבהרה. המילה "פחת" מתארת אבדן מזון בכל אחד משלבי הייצור והשיווק - הכנות, הובלות והחזרות. בעוד שיש היגיון בכך שצרכנים יישאו בעלויות של השניים הראשונים, הרי שהשתת עלות ההחזרות על גבם, מהווה בעיה ופותחת דלת למדיניות ייצור בזבזנית. אם חברה שמייצרת נקניקים, גבינות, סלטים, ארוחות מוכנות או כל מוצר אחר שחיי המדף שלו קצרים מאלה של הפיל האפריקני המצוי, משקללת במחיר המוצר הסופי את עלות ההחזרות (סך כל המוצרים שמוחזרים מרשתות השיווק כיוון שלא נמכרו) אין לה שום אינטרס לצמצם את הכמות המיוצרת, ולכאורה היא יכולה להגדיל אותה ללא הפסקה. כך יוצא שבפועל, כשאנחנו הולכים לקנות גביע קוטג', אנחנו משלמים גם על הגביעים שלא הצליחו להגשים את ייעודם בעולם, הוחזרו למפעל המייצר והושלכו לפח.
    כעת אפשר להבין מדוע הפחתת בזבוז המזון אינה מתרחשת בפועל. חברות המזון הגדולות פועלות בשוק המאלץ אותן להציג נתונים של גדילה וצמיחה בכל עת, גם אם נתונים אלה מבוססים על כמות גדלה והולכת של החזרות ומזון שנזרק על ידי צרכנים. הצפת המקררים במוצרים, שחלקם לא נמכרים אלא מוחזרים לחברה ומושמדים, מעלה את מחירם הסופי. השפע, שמלכתחילה נועד לשכנע אותנו לקנות יותר, עולה לנו הרבה יותר.
    בתחקיר שנערך בנובמבר 2017 נמצא שכל משק בית בישראל זורק מדי חודש מזון בשווי של כ-650 שקלים לחודש. את העלות הנוספת שאנו סופגים כתוצאה משקלול ההחזרות במחיר המוצרים, אין לנו אפשרות לאמוד.
     
     
    לאכול את בייב
     
    באחת המשמרות שלי כמלצר הגשתי מנת צלעות גדולה ועסיסית לשולחן בו ישבו אם ושתי בנותיה, אחת כבת שמונה והשנייה כבת עשר. האם חילקה את המנה לצלחות קטנות, הגישה אותן לבנותיה והכריזה: "תאכלו, זה בייב”. נשארתי לידן מספיק זמן כדי לראות את המבט מכמיר הלב שעלה על פניהן של הבנות, שככל הנראה הזדעזעו מן העובדה שהן עומדות לאכול את גיבור הסרט האהוב. בעמדת המלצרים שררה במשך המשמרת הסכמה באשר לאכזריותה של האם. בדיעבד, זה היה פחות נורא מאשר לספר להן כיצד, באמת, הגיעה המנה לשולחן.
    בפרסומות למוצרים מן החי, כמעט תמיד נראות פרות רועות באחו ירוק, תרנגולות מנקרות לצד אסם וחזירים מדושנים מסתובבים במשק משפחתי קטן. המציאות, בעבור 99% ממוצרי המזון מהחי שאנחנו אוכלים, רחוקה מכך. משקים תעשייתיים לגידול תרנגולות, חזירים ופרות הפכו למפעלים, שפעם אחר פעם כושלים במתן יחס הולם, שלא לומר הוגן, לבעלי החיים. העדויות להן נחשפים הצרכנים בשנים האחרונות, כאשר הם שומעים (ורואים) את סיפורי אחורי הקלעים של משקי בעלי חיים, המשחטות וקווי היצור במפעלים, מאלצות אותם להדחיק משקלים עצומים, בעודם נהנים מהמבורגר, מסטייק לבן או ממנת שיפודים.
    במובן מסוים, עדיף לנו תמיד לאכול איזה "בייב" - בעל חיים שזכה לרוץ חופשי בשדות, שקיבל יחס הולם וזכה לתזונה טבעית, מאשר ללעוס את בשרו של יצור חי שגדל במשק תעשייתי, בילה את חייו בכלוב מסורג ונאלץ להיאבק במחלות, בתזונה לקויה ולהילחם באחיו ובאחיותיו כדי לשרוד, רק כדי שבבוא העת יובילו אותו במסע ארוך, בבטן אוניה, תוך סבל בל יתואר, לשחיטה. בעל חיים, שמי שאוכל את בשרו יודע שעבר מדורי גיהינום כאלה, לא יכול להיות טעים.
     
    ***
     
    עידן המהירות משפיע לא רק על טיב המזון שנאכל, על הרכבו ועל המגוון הקיים, אלא גם על האופן שבו הוא נאכל - בנגיסות מהירות וגסות.
     
     
     
    לא ללעוס, לבלוע
     
    את השירות הצבאי שלי העברתי במחנה פיקוד מרכז בירושלים. בהיותנו חיילי מנהלה חסרי משימות משמעותיות, היינו יוצאים להפסקות צהריים ארוכות. באחד הימים לקח אותי חבר לבסיס ל״פינתי", חומוסייה ירושלמית מפורסמת. לאחר שעמדנו בתור כחצי שעה, נדחסנו פנימה וישבנו ליד שולחן קטן אותו חלקנו עם עוד שלושה סועדים. מעבר לטעמו המצוין של החומוס זכורה לי בעיקר התכנית האמנותית, מרגע שהצלחות הונחו על השולחנות, המלצרים האיצו בסועדים, ספק ברצינות, ספק בצחוק: "לא ללעוס, לבלוע!".
    הקריאה הזו הייתה לסימן היכר של המקום ומרבית הלקוחות לא התרשמו ממנה כלל. אך, היא משקפת את האופן בו רבים אוכלים כיום, במהירות, ביעילות, תוך כדי צפייה בטלוויזיה או קריאת עיתון; מתוך כלי פלסטיק או קופסת קרטון; בנגיסות גדולות בין פגישות לחוצות; בעמידה, בדרך אגב ואגב הליכה. מעניקים אך מעט תשומת לב למזון עצמו ולאכילה.
    כשאנחנו אוכלים מהר אנחנו פוגעים בבריאות הגוף. למוח האנושי לוקח כרבע שעה לזהות שהקיבה מלאה, ואכילה מהירה מעודדת צריכת יתר של מזון והשמנה. אכילה מהירה אינה מאפשרת ללעוס היטב את המזון ולפיכך מקשה עליו להיספג בגוף. מסיבה זאת היא נקשרת כיום לשורה של תסמונות מטבוליות שמגבירות את הסיכון לחלות במחלות כמו סוכרת מסוג 2, או מחלות לב וכלי דם. אבל הפגיעה אינה רק פיזית. כשאנחנו אוכלים מהר אנחנו לא מאפשרים לעצמנו ליהנות באמת. להיות נוכחים ברגע ולחוות את הטעמים השונים של המזון. מעבר להיותו מקור להנאה ולסיפוק, לאוכל משמעויות חברתיות, מסורתיות ותרבותיות, מהן אנחנו מתעלמים ביומיום הפעלתני. כך, המזון הופך לעיסה (לעתים טעימה יותר ולעתים פחות), שנועדה להיבלע במהירות ולהוביל לתחושה של שובע, שיאפשר לנו להמשיך לרוץ. זאת טעות. מזון הוא יותר מדלק ורק קצת פחות מקסם. מגיע לו לקבל את הכבוד לו הוא ראוי, ומגיע לנו לחזור וליהנות מארוחות נינוחות.
     
    ***
     
    הנחת היסוד של כל תהליך שינוי שנרצה לעשות, היא שהשלכותיו של עידן המהירות עמוקות ורבות מכפי שאנו חושבים. לצד השיפור הדרמטי שחל באיכות החיים במאה השנים האחרונות, אנחנו נקלעים לסחרור שמאיים על ההישגים. בזרם השוטף בו התרגלנו לחיות, אנחנו כמעט ולא שמים לב כיצד חלק מהדברים שבעבר הגדרנו כתמצית החיים, הולכים לאיבוד. הטעמים, במובן זה, הם רק תחילתו של המסע. כשנרים את העיניים מהצלחת, נגלה כי לפנינו עוד עבודה רבה.
    • עמית נויפלד
    • עמית נויפלד
      עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. 
       
      לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. 
       
      מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות