הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הייתי חיית מחמד של השטן
    ספר מוגן
     
  • הייתי חיית מחמד של השטן
    אומץ  | דצמבר 2016 | מתח ופעולה | 198 עמ'
    הייתי ילד פלא. נחטפתי והוחזקתי בתנאי כליאה במשך רוב שנות חיי. הפכתי לשפחת מין. חייתי בתת-תנאים בזמן שהכישרונות שלי מניבים סכומי עתק, מהם לא אני נהנה. ללא שום קשר עם מישהו מבחוץ, ללא פרוטה בכיס, ותחת השגחה מסביב לשעון.
     
    כעבור שנים, אולצתי להתחתן עם ילדה שהועסקה בכפייה. נולדו לנו ילדים, ושרשרת הזוועות הלכה והתארכה.
     
    הסיפור הזה הוא אמת לאמיתה מתחילתו ועד סופו. הוא  נכתב מתוך הלב, מתוך צלקות, מתוך עורקים קרועים, מתוך שנים של דיכוי נורא. מתוך היומן שלי. מתוך הקלטות. מסמכים. עדויות. זה לא סיפור, זו פיסת חיים.
     
    היריעה חולשת על פרק זמן של שני עשורים, מאז הייתי בן 14, ועד שנמלטתי מן השבי בגיל 34. אימה, מתח, פעולה, דרמה והומור שחור משמשים בעִרבוביה. התוכן משולב בהיבטים מפסיכולוגיה ופילוסופיה, ותובנות נוקבות שנרכשו במחיר שנות חיים מאחורי דלת ברזל ותחת שליטת עריץ אפל ומושחת שסביבו נוצרה 'כת ספונטנית'.
     
    ספר מטלטל, תוכן קשה לעיכול בקריאה חלקה ושוטפת. סיפור שייקח את הקורא אל תהומות הרֶשע בגבולות האופי האנושי, ועמוק אל נבכי הסבל והתודעה. זהו מבחן של הישרדות בלתי אפשרית. נפשות מעונות, חסרות ישע, מול שובה אכזר ומתוחכם.
     
    זהו מקום בו אין דת, אין אלוהים, אין מוסר, אין חוק, אין צלם אנוש, רק כמות אדירה של רוע צרוף ומשחית באצטלה של קדושה וטהרה. גיהינום עלי אדמות.
     
    מי שעומד מאחורי הזוועות האלה, הוא שטן בדמות אדם.
    מפלצת חייתית במסווה איש חסד.
     
    הייתי חיית מחמד של השטן.
     
    וזה הסיפור שלי.
     
    לא לבעלי לב חלש.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 48
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    יש מכות
     
     
     
    ערב. צלצול טלפון. השיחה עבורי. אני לוקח את השפופרת. זה הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר. "כן?" אני אומר.
     
    "מה שלומך, נחמן? אתה בא?"
     
    "כן, בדיוק אני באמצע לכתוב את הסיפור של..."
     
    "בוא, רד למטה..." קולו של הילל היה נוקשה וחסר הטעמות. לא הבנתי. לא חשדתי. לא ידעתי שהשיחה התמימה הזו עומדת להסיט את מסלול החיים שלי לנצח.
     
    "כן, אני יורד."
     
    "לחנייה."
     
    "כן, לחנייה. אני מגיע."
     
    לבשתי סוודר ירקרק, סרוג ביד. יצאתי את בית הורי מן הכניסה האחורית. ירדתי אל החנייה של ארזי הבירה באזור הצמוד לרחוב שלנו, פתחיה. ירדתי לשם עשרות פעמים בחודשים האחרונים. מדרגות בטון רחבות, לא מהוקצעות, רק לאחרונה הותקן מעקה, שלושה צינורות ברזל שהולחמו זה לזה בגסות.
     
    הסתכלתי לצדדים, הרוח הירושלמית הקרה מלטפת, עוברת בשיער שלי. איפה האוטו, אני מחפש אותו. שורות לא סדורות של מכוניות חונות. ניסיתי לקלוט את האוטו שלו, סובארו ליאונה גִ'י-אֶל חומה. לא ראיתי את המכונית. אולי הילל לא מצא חנייה קרוב למדרגות?
     
    דמות הגיחה מתוך האפלולית. "נחמן?"
     
    "כן." במוחי התרוצצו מחשבות. מי האיש הזה? איך הוא יודע את שמי? אה, בטח חבר של אבא, מישהו שרוצה להתחזק ביהדות, אולי הוא בדרך לבית שלנו.
     
    האיש הניח יד על כתפי. "בוא, בוא. מה אתה עושה הערב?"
     
    רציתי לעצור, אבל הוא ידידותי מדי. לא מאיים. היד שלו על הכתף שלי, כמעט מחבקת. מה הוא רוצה? אני לא מזהה אותו. לא חושב שראיתי אותו בעבר. "עבדתי קצת במחשב."
     
    "שיחקת על המחשב?"
     
    "כן." עילג לגמרי הבחור.
     
    הצעדים הבודדים הובילו אותנו לתוך שטח נטוש בחנייה, מלא בערימות חול, חצץ ובלוקים, מאחורי הבית של קרוייז. אזור הצמוד ל'גבול'. משאית חונה שם כבדרך קבע. מה יש כאן? מה הוא רוצה ממני?
     
    לא הצלחתי להשלים את חוט המחשבות. חשתי את האספלט השבור נעלם מתחת לרגלי. גופי הסתחרר באוויר וצנחתי אחורנית. כתפַי וגבי נחבטים בעוצמה רבה בדופן המשאית. ניסיתי להתייצב ולהישאר על הרגליים, אך לא הצלחתי. החלקתי כלפי מטה.
     
    הוא תפס בגרוני והזניק אותי מעלה. הייתי על הרגליים. מחרחר. "אלוהים. לא. אלוהים... מי? מה... מה זה..." הרגשתי את הלב שלי דוהר, עומד להתפוצץ. רפיון עבר בכל גופי.
     
    "אני ממשמרת הצניעות..."
     
    אגרוף. אני מרגיש כאילו הבטן שלי הוטחה בשק של אבנים. הרגשה חלולה. כאילו המעיים, הקיבה, הכבד, הכל הפך לפירורים, לרסיסים, דוקרים, משספים, שמתערבלים לך בתוך הגוף. "אלוהים. לא. לא. מה... מה..."
     
    "אתה תגדֵל את הפאות שלך, אתה שומע? פעם הבאה שאני כאן, אני רוצה לראות אותך עם פאות עד כאן, שמעת?" הוא חתך בלהב כף ידו על אזורי עצמות הבריח שלי. "עד כאן..."
     
    חשתי את הבל פיו, בירה וביצים. "כן. כן. בטח... אנא... אלוהים... לא..."
     
    חשתי בעוצמה רבה את הברך שלו, מתרוממת לתוך אזור החלציים שלי. השתנקתי. נזרקתי אחורנית, דופן המשאית רועמת מאחורי. ואז נפלתי קדימה. על ארבע. כפות ידי נחבלות ברסיסי אבן קטנים וזדוניים. אני מבחין בטיפות דם, ניתזות כלפי מטה. חוט של דם השתלשל מפי, נדבק לרצפה.
     
    הבריון כבר לא היה שם. לא יודע כמה זמן נותרתי כך, מאובן, בוהה בדם שלי, לא חש את גופי, לא חש שום כאב. רק פחד נורא, מקפיא, מזוויע. התרוממתי לבסוף, חיבקתי את הבטן ורצתי קדימה, חזרתי הביתה.
     
     
     
     
     
     
     
    כמה דקות לאחר מכן, הילל צץ והופיע בבית שלי. על פניו הבעה של תמימות, עד כמה שיכלו פניו המזוותים לעטות הבעה שכזו. "מה? חיפשתי אותך, איפה היית?"
     
    שכבתי במיטה. משכתי עלַי את השמיכה. כדי שאף אחד לא יראה את הבגדים המאובקים. את השריטות על הידיים. ואת הפרצוף מוכה ההלם שלי. "ירדתי לחנייה, ולא הייתָ שם, ותפס אותי איזה אחד... והרביץ לי..."
     
    "הרביץ לך? מה? אני לא מאמין... תספר לי מה היה..."
     
    רציתי לספר, אבל הוא לא אִפשר לי. הוא רק המתין שאגיד לו שזה היה 'משמרת הצניעות'. אמרתי שאני רוצה ללכת למשטרה. למישהו. לספר על זה. לדווח.
     
    "השתגעת? ירצחו אותך." הוא התיישב על קצה המיטה. "נחמן, תשמע, זהו גוף מסוכן מאוד. וגם המשטרה נמצאת בכיס של החבר'ה האלה. אסור לך לספר לאיש. אתה שומע? לאיש. גם לא לאבא ואמא. אוי ואבוי, אם הם יידעו, גם הם יחטפו. לא מדובר פה בבני אדם, ראית מה הם עשו לך."
     
    משהו בתוכי גוסס. מתחת לשמיכה, הרגליים והידיים שלי רעדו. "טוב, אני לא אספר."
     
    "מזל שבדיוק הגעתי, בטח הוא ראה אותי וברח. הם יודעים שאני איש חינוך, אז הם נותנים לי קצת כבוד ומרווח פעולה."
     
    אז לא ידעתי שכל מה שיצא לאיש הזה מהפה היה שקרים על גבי שקרים. כמו שלא ידעתי שהאיש השחום הזה, שטן בדמות אדם, עם עיניים ירוקות בולטות כמו של חולה גְרֵייבס, ואף ארוך משופע כלפי מטה בחדות, פועל למעשה ממניעים ושיקולים שלא יכולתי להעלות על הדעת.
     
    לא הלכתי להיבדק אצל רופא, לא דיווחתי לאיש, לא סיפרתי על-כך להורים, לאחים, לא צייצתי. והטראומה החלה לבעור בתוכי, להתפשט כמו סרטן.
     
    התיישבתי כדי לכתוב. העליתי את הקטע הזה על הכתב. אני אוהב לכתוב. זה המוצא שלי. אולי יום אחד אהיה סופר. הדפסתי הכל על דף אחד ונתתי להילל לקרוא. הוא רפרף בזלזול, קרע את הדף לחתיכות. "אתה משוגע? אתה רוצה שיעלו עלינו? אסור לכתוב על זה... תמחק את זה גם מהמחשב. אחרת הם ייקחו לך את המחשב וישרפו לך את הבית..."
     
    הייתי בן 14, והחיים שלי הסתיימו אז. הסתגרתי בבית, כמעט ולא יצאתי לרחוב. הוא היה מגיע מדי יום להוסיף שמן למדורה. היה מתאר לי בצבעים חיים את זרועותיו ויכולותיו של אותו גוף, שלימים התברר כדמיוני לחלוטין, המכונה בשם 'משמרת הצניעות'.
     
    יש להם סוכני שטח בכל מקום. הם עוקבים אחרי בחורים צעירים, ואחרי כל מיני שַׁבַּבְּנִיקִים ונערים שסרו מדרך הישר. יש להם מצלמות בכל מקום. בכל הרחובות האלה של החרדים. הם תמיד יכולים לדעת שיצאת מהבית, ואז לשלוח סוכן שמתחיל לעקוב אחריך. צעד אחד לא נכון ואתה גמור.
     
    והיה מתבל את שטיפת המוח בסיפורים מסמרי שיער שמוכיחים חד משמעית את אמיתות דבריו. על ההוא שהלך לאן שהלך, ושברו לו את עצמות. וצעיר אחר שתפסו אותו, ותלו אותו ביער. וזוג שנשרף בעודו בחיים. ברגע שאתה על הכוונת שלהם, אתה אבוד. ודבר אחד שהשטן יודע לעשות טוב זה, לספר סיפורים.
     
    הסיפורים והתיאורים האלה יצרו בתוכי פָּרָנוֹיָה משתקת. עובדה שלא היה עליה עוררין, אני עצמי חטפתי מכות מסוכן של 'משמרת הצניעות'. וזה אומר שהכל נכון. לא יכולתי להתנגד למציאות הזו. האיומים שלו שטפו אותי. שיתקו אותי. עיצבו את האישיות שלי.
     
    לא זזתי מהבית חודשים. תקופה זַחְלָנִית שנראית בעיני כמו נצח נצחים. בקושי דיברתי. בקושי אכלתי. בקושי תקשרתי עם חברים ומשפחה. היום אני יודע, כל התסמינים של דיכאון קליני. אבל זה היה רק קצה המזלג. כי מה שהחריף בתקופה זו, היה הניצול המיני...
    • נחמן גרשונוביץ
    • נחמן גרשונוביץ
      נחמן גרשונוביץ – סופר וחוקר בין-תחומי, אמן המתח הריאליסטי המשלב דמיון חסר מעצורים עם היגיון מדעי.
      מחברם של רבי-מכר רבים, ביניהם טעות אופטית, לעלות על נס, מאזן אימה, וסדרות כמו פתח מילוט, התרסקות, וסדרת ההומור ושמחת בחייך.
       
      * אלי אשד מראיין לרגל כנס בלשים
      https://goo.gl/245gHA
       
      * דליה קרפל במאמר על סופרי בלשים ישראליים
      https://goo.gl/ycJax3
       
      * האתר אישי של הסופר - 'ספרא וסייפא':
      nachmang.wordpress.com
       
      * בטוויטר
      https://twitter.com/nachmangr
     
  • המלצות נוספות