הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • היידגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן
  • היידגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן
    מטר | 2010 | עיון, הגות ופילוסופיה | 240 עמ' מודפסים

    תומס קתקרט ודניאל קליין, מחברי רב-המכר העולמי ''אפלטון ואתון נכנסים לבר'' מסתכלים למלאך המוות ישר בעיניים! בספר החכם, השנון והמצחיק עד דמעות שבידיכם הם עוסקים בהיבטים הפילוסופיים, התיאולוגיים, הפסיכולוגיים ואפילו המעשיים של המוות, של החיים בצל המוות ושל החיים שלאחר המוות. "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות." אמר הפילוסוף אלבר קאמי. אבל "התאבדות היא דרכנו לומר לאלוהים, אתה לא יכול לפטר אותי, אני מתפטר." עונה לו הקומיקאי-הפילוסוף בן ימינו ביל מאהר. בעזרת בדיחות, אנקדוטות ואמירות שנונות מראים לנו הכותבים - בוגרי החוג לפילוסופיה של הרווארד - איך הומור עוזר לנו לבטא את פחדינו העמוקים ביותר מפני המוות ולהתמודד איתו, ומפשטים בצורה מובנת, מעניינת ומצחיקה את התיאוריות של הפילוסופים הגדולים מכל הזמנים: מסוקרטס ועד גראוצ'ו מרקס, מקירקגור ועד וודי אלן, מבודהה ועד סארטר, וכמובן היידגר - לכולם היה מה לומר על המוות. הספר עוסק ברצינות מתובלת בהומור בשאלות המעסיקות את כולנו: האם יש חיים אחרי המוות? ואם כן, אילו מין חיים אלה? מהן השיטות החדשניות ביותר להישאר בחיים אחרי המוות? ומדוע אנחנו כל כך פוחדים לחשוב על מותנו שלנו? או, כפי שניסח זאת הפילוסוף החביב על הכותבים, וודי אלן: "אני לא רוצה לחיות בלבבותיהם של בני ארצי. אני רוצה לחיות בדירה שלי."

  • ספר מודפס
     
    89 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה 
     
    סליחה, יש לך רגע? אנחנו עורכים פה סקר ורוצים לשאול שאלה. תן לנו רק רגע מזמנך, ואפילו לא נשאל איך קוראים לך, בסדר? הנה זה בא:
     
    אתה חושב שתמות?
    באמת, בכל הכנות?
    אתה באמת חושב שיום אחד חייך יגיעו אל סופם?
     
    לאט לאט, אל תמהר לענות. כלומר, בהתחשב בעובדה שכל רגע שחולף הוא רגע אחד פחות בחייך.
     
    אם אתה דומה לנו אפילו טיפה, ככל הנראה אתה לא מאמין בכל לבך שהמסך ירֵד סופית באחד הימים. אנחנו מסוגלים להגיע למעין תפישה כללית של המוות, אבל של מותנו הפרטי? לא כל־כך. כמו במקרה של הסופר הארמני־אמריקאי ויליאם סרויאן, שכתב לשארי בשרו, "כל אחד חייב למות, אבל תמיד האמנתי שהמקרה שלי יוצא מהכלל."
     
    מצד שני, אנחנו לא מסוגלים לסלק את המוות ממחשבותינו לחלוטין. לא משנה כמה ננסה להדחיק את המחשבות על היותנו בני תמותה, הן ממשיכות לצוץ כמו הראשים הקטנים במשחק "הכה בחפרפרת". אולי הסיבה היא שהמוות הוא אחת העובדות בחיי אנוש שאינן ניתנות לשינוי.
     
    אנחנו היצורים היחידים שמסוגלים לתפוש שאנחנו עומדים למות, ואנחנו היצורים היחידים שמסוגלים לדמיין חיי נצח. זה הצירוף הזה שמשגע אותנו. המוות מפחיד אותנו עד מוות. וחיים שאין להם יעד — חוץ מקפיצה אל התהום — הם נטולי משמעות. אין ספק שזו הסיבה לכך שעובדת היותנו בני תמותה שזורה בשאלות היסוד של הפילוסופיה.
     
    מדובר בשאלות כגון: מה משמעות החיים, במיוחד אם הכול עומד להסתיים באחד הימים? איך צריכה מודעותנו למוות להשפיע על האופן שבו אנחנו חיים את חיינו? האם היתה לחיים חשיבות שונה בתכלית אילו חיינו לנצח? האם אחרי אלף או אלפיים שנה יכריע אותנו שעמום קיומי ונייחל שיקיץ הקץ על כל זה?
     
    האם יש לנו נשמה? ואם כן, האם היא שורדת אחרי הגוף? ממה היא עשויה? האם שלך יותר טובה משלי?
     
    האם קיים ממד אחר של זמן, שקוטע את מעגל הלידה והמוות? האם אפשר "לחיות לנצח" בכך שתמיד נחיה ברגע ההווה?
     
    האם העולם הבא הוא מקום בחלל ובזמן? ואם לא, היכן ומתי זה? ומהם הסיכויים להגיע לשם?
     
    שאלות מהסוג הזה הן אלה שגרמו בנו להירשם לקורסים הראשונים שלמדנו בפילוסופיה לפני כחמישים שנה. אבל לטוב או לרע, דעתנו הוסחה על־ידי מרצים שאמרו לנו שלפני שנתמודד עם השאלות הגדולות, עלינו להבהיר כמה פרטים טכניים משתקי מוח. שאלות כגון: האם בֶּרטרַנד ראסל מבלבל בין "הכרח אפשרי" ל"אפשרות הכרחית"? ?
     
    מָזהֶ?? בינתיים עבר זמן רב, ועדיין עמדנו למות. לבסוף מצאנו את דרכנו חזרה אל השאלות הגדולות האלה בקורסים למטפיזיקה ותיאולוגיה, אתיקה ואקזיסטנציאליזם.?
     
    אבל מכשול חדש צץ מיד: הגוּת כנה על מותנו שלנו הבהילה אותנו עד מוות. לא יכולנו להישיר מבט אל פניו של מניף החרמש בלי, איך לומר, חיל ורעדה. אבל גם לא יכולנו להסיר את עינינו. כזה הוא המוות, אתה לא יכול לחיות איתו, ואתה לא יכול לחיות בלעדיו. אז מה הבנאדם כבר יכול לעשות??
     
    אולי לספר בדיחה? נו, זה לא יכול להזיק.?
     
    מילי ליוותה את בעלה מוריס לרופא. אחרי שהרופא ביצע בדיקה מקיפה, הוא קרא למילי שתיכנס לחדרו לבדה ואמר, "מוריס סובל ממחלה חמורה שנגרמה ממתח עצום. אם לא תעשי את מה שאגיד לך, הוא ימות. העירי אותו בכל בוקר בעדינות בנשיקה חמה. אחר כך הכיני לו ארוחת בוקר בריאה. תהיי נחמדה תמיד ותקפידי שתמיד יהיה במצב רוח טוב. בשלי לו רק את מה שהוא אוהב לאכול ותני לו להירגע אחרי האוכל. אל תעמיסי עליו מטלות ואל תדוני איתו בבעיות שלך. זה רק יחמיר את הלחץ.
     
    אל תתווכחי איתו אפילו כשהוא יבקר אותך או יצחק על חשבונך. נסי להרגיע אותו בערב בעיסוי מפנק. עודדי אותו לראות כל תוכנית ספורט שהוא רוצה בטלוויזיה, אפילו אם תפסידי בגלל זה את התוכניות האהובות עלייך. וחשוב מכול, בכל ערב, אחרי הארוחה, עשי הכול כדי לספק כל גחמה שלו. אם תוכלי לעשות את כל אלה בכל יום במשך ששת החודשים הבאים, אני מאמין שמוריס יחלים לגמרי."
     
    בדרך הביתה שאל מוריס את מילי, "מה אמר הרופא?"
    "הוא אמר שאתה גוסס."
     
    באופן כלשהו זה מקל עלינו, לשמוע על המוות הבלתי נמנע מפיה של מילי. זו דרכן המשונה של בדיחות: הן יכולות להגיע למסקנה איומה ובאותה עת להפיג את החרדה. זו הסיבה לכך שיש בדיחות רבות כל־כך על מין ומוות, שני נושאים שמבהילים אותנו נורא.
     
    למרבה השמחה, אנחנו מכירים המון בדיחות. למעשה, גילינו פעם שבדיחות הן יופי של דרך להבהרת רעיונות פילוסופיים כלליים ואפילו כתבנו על זה ספר. אבל האם בדיחות יכולות גם להאיר מושגים פילוסופיים על החיים והמוות, על ההוויה והאי־ הוויה, על נשמות נצחיות וקללות נצחיות, ובאותה עת לשכך את חרדת המוות שלנו?
     
    ועוד איך!
     
    וזה טוב, כי הגיעה העת (שנינו עברנו לא מזמן את גיל שבעים המוקצב בתנ"ך לחייו של אדם) להביט בלי למצמץ בפניו של המוות, ובמה שהיה להוגים הדגולים לומר עליו, ולשם כך אנחנו זקוקים לכל הצחוק שנצליח לגייס. אנחנו פותחים בכוח את מכסה הארון ובוחנים לא רק את קץ כל בשר, אלא גם את הקדימון שלו, החיים, ואת סדרת ההמשך, העולם הבא. ננסה לעלות על עקבותיהם.
     
    נתחיל בהתבוננות בדרכים המופלאות שהמציאו חברות מתורבתות כדי להתכחש לעובדה שאנחנו בני תמותה, במיוחד באמצעות הדת המאורגנת, הנוכחת תמיד וממאנת לגווע. נבדוק במיוחד את התיאוריה של פרויד בדבר האופן שבו אנחנו יוצרים דתות — וגם ממיטים חורבן עליהן — כדי לתמוך באשליית האלמוות שלנו.
     
    אחר כך נבדוק מה המצב אצל כמה פילוסופים בני המאה התשע־עשרה ממדינות צפון אירופיות. (למה בריביירה האיטלקית אין פילוסופים שכותבים על המוות?) נבקר אצל הדֶני העגמומי, סרן קירקגור, שחשב שהדרך היחידה להתעלות על חרדת המוות שלנו היא לחוות אותה. מבחינתו של קירקגור, כל ניסיונותינו להדחיק את המחשבות על המוות הן ההפך מיעילות. הדרך היחידה ליצור קשר עם הנצחי היא לקבל אל תוכנו את חרדת הלא־כלום. בטח, ברצון רב, סרן.
     
    אחריו נראה מה יש לפילוסוף הגרמני הקודר ארתור שופנהאואר לומר. הוא למעשה רשם פטנט על המושג Weltschmerz (בתרגום חופשי: "העולם מבאס אותי נורא"). הייתם מצפים שהוא יתייחס למוות כאל באסה אדירה, אבל שופנהאואר, שלא היה אוהד גדול של החיים, התייחס למוות בשוויון נפש מוחלט. הוא כתב: "מותו של היחיד חסר כל חשיבות" ואי לכך, "עלינו להתייחס למותנו באדישות." אדישות כלפי המוות? זה לא ממש עוזר, שופּי, והמחוג במד החרדה שלנו משתולל. מהר, אנחנו זקוקים בדחיפות למהתלה טובה על האדישות למוות.
     
    אוֹלֶה מת, ואשתו לנה הלכה לעיתון המקומי לפרסם מודעת אבל. האיש מאחורי הדלפק הביע תנחומים ושאל אותה מה היא רוצה לומר על אולה.
     
    לנה אמרה, "פשוט תכתוב, 'אולה מת'."
     
    האיש ענה במבוכה, "בטח יש משהו נוסף שהיית רוצה לומר על אולה. חייתם יחד חמישים שנה. יש לכם ילדים ונכדים. וחוץ מזה, אם הבעיה היא כספית, אז כדאי לך לדעת: שש המילים הראשונות הן בחינם."
     
    "בסדר," אמרה לנה. "תכתוב, 'אולה מת, למכירה סירה במצב טוב'."
     
    שום סקירה פילוסופית של המוות לא תהיה שלמה בלי ביקור אצל האקזיסטנציאליסטים של המאה העשרים, שבעיניהם האי־ קיום נלווה לקיום כמו חלק תואם בערכּהָ. לפיכך נראה מה שלומם של מרטין היידגר וז'אן פול סארטר, שניסו להביט באפשרות המוות בלי ניד עפעף. היידגר טען שאנחנו ממש זקוקים לחרדת המוות כדי שתמנע מאיתנו ליפול אל ה"יומיומיוּת", מצב שבו אנחנו רק חצי־ חיים באשליה מצמיתה. וסארטר אמר לנו לשקול את החלופה: הדברים היחידים שאין להם חרדת מוות הם אלה שכבר מתים, כמו סלעים למשל. תכירו במציאות, הם נוזפים בנו. אבל קודם כול עלינו להפסיק לרעוד.
     
    אם כן, ניקח הפסקה מכל ההתפלספות הכבדה הזאת כדי לבחון צורה מקובלת של התכחשות למוות: הבטחתנו לעצמנו שנמשיך לחיות בלבבותיהם של אלה שהכירו אותנו. האסטרטגיה הזאת מניחה את קיומה של רגשנות מסוימת אצל אהובי לבנו, וזו אולי נמצאת שם ואולי לא.
     
    סול בלום הזקן שכב על ערש דווי, כשלפתע עלה באפו ניחוחו של השטרודל החביב עליו, שנדף מהקומה התחתונה. הוא אזר את כוחותיו האחרונים, הרים את עצמו מהמיטה, נתמך בקיר ועשה את דרכו לאטו אל מחוץ לחדר השינה ובמורד המדרגות, כשהוא לופת את המעקה בשתי ידיו. מתנשם ומתנשף הוא נשען על מסגרת הדלת והציץ אל תוך המטבח. אלמלא הכאב בחזהו הוא היה
     
    חושב שכבר עלה לגן עדן. שם, פרושות על מגבות נייר על פני שולחן המטבח, נחו מאות פרוסות של המאפה האהוב עליו. סול חייך. זה מעשה אחרון של אהבה מצד רעייתו המסורה, סופי, הדואגת לכך שיעזוב את העולם הזה כאדם מאושר.
     
    ידו הרועדת נשלחה אל פרוסת שטרודל כשלפתע חטפה הצלפה במרית.
     
    "תעזוב אותן," אמרה סופי. "הן לאחר כך."
     
    ומכאן נעמיק וניאבק בתשובתו של התיאולוג בן המאה העשרים, פול טיליך, לשאלה, "מתי זה הנצח?" (מתברר שהתשובה היא "עכשיו"), אבל "עכשיו" משתנה ללא הרף ל"אחר כך", אז מה עם עכשיו? עניין חמקמק.
     
    אנחנו מרגישים צורך למצוא משהו מוצק יותר להישען עליו, ולכן נבדוק את טיעוניהם של היוונים הקדמונים בדבר נצחיותה של הנשמה. אבל קודם לכן עלינו להבהיר למה אנחנו מתכוונים במונח נשמה, במה היא שונה מחשיבה, כיצד גם הנשמה וגם החשיבה שונות מהגוף, וכיצד כל השלושה שונים ממצבו של הזומבי.
     
    אחרי שנניח ליוונים לנוח על משכבם, נפנה את מבטינו אל השמים ואל יעדים אחרים של החיים לאחר המוות.
     
    פרד וקלייד ניהלו שיחות רבות במשך השנים על החיים לאחר המוות. הם הסכימו שזה שימות ראשון ינסה ליצור קשר עם רעהו ולספר לו איך זה שם, במרומים.
     
    פרד היה הראשון שהלך לעולמו. שנה עברה. יום אחד צלצל הטלפון, וכשקלייד ענה הוא שמע את קולו של פרד! "זה באמת אתה, פרד?" שאל.
     
    "ועוד איך, קלייד. זה באמת אני."
     
    "נהדר לשמוע אותך! חשבתי ששכחת. אז ספר לי, איך שם?"
     
    "זה לא ייאמן, קלייד, פשוט נפלא! יש לנו ירקות טעימים להפליא מהשדות הירוקים והשופעים ביותר שאתה יכול לדמיין. בבקרים אנחנו ישנים עד מאוחר, קמים, אוכלים ארוחה נהדרת, ואז סקס עד הצהריים. אחרי ארוחה מזינה אנחנו יוצאים לשדות לעוד קצת סקס, אחר כך ארוחת ערב לאניני טעם ועוד סקס, עד שהולכים לישון."
     
    "שכה אחיה!" אמר קלייד, "נשמע שגן עדן הוא מקום נהדר!"
     
    "איזה גן עדן?" ענה פרד, "אני ארנב באריזונה."
     
    ונחתום הכול בהצצה אל החוויות שעל סף המוות, סיאנסים, התאבדויות וכמה רעיונות פרועים חדשים בסוגייה כיצד להימנע מהמוות מכול וכול.
     
    חכו רגע, חבר'ה. זה מתחיל להישמע כמו רוב מהומה על לא מאומה.
     
    מי אמר את זה?
     
    אני. הנה, כאן, דאריל פרומקין שגר פה ברחוב. הוצאתי את הכלב שלי בינקס לטיול ושמעתי את שניכם מדברים. כל מה שיש לי לומר הוא שהקטע הזה של המוות הוא דבר פשוט מאוד, לא? קודם אתה חי, ואחר כך אתה מת. סוף פסוק.
     
    באמת, מר פרומקין? זה כל העניין? אם כך, האם נוכל לשאול אותך משהו?
    אתה באמת חושב שתמות?
    • תומס קתקרט
    • תומס קתקרט
     
    • דניאל קליין
    • דניאל קליין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות