הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • היו זמנים בארגנטינה
  • היו זמנים בארגנטינה
    אנדרס נאומן | תרגום: מיכל שליו
    תשע נשמות | מאי 2019 | פרוזה תרגום | 312 עמ' מודפסים
    במשך כמאה שנה היתה ארגנטינה ארץ מובטחת שחולמי כל העולם מהגרים אליה, עד שסדרה של דיקטטורות עשו אותה לארץ שמהגרים ממנה. אלה בדיוק השנים שבהן מתרחש ספרו של אנדרס נאומן, שנולד בבואנוס איירס והיגר ממנה עם משפחתו לספרד. 
    מתוך מכתב לא גמור שכותבת לו סבתו בלנקה, יוצא המספר למסע בזמן. הוא חוזר לעיר הולדתו, "המקום שכבר אינני אך עודני בו", וכותב מכתב בתוך מכתב, זיכרון בתוך זיכרון. לפנינו סיפורה של המאה העשרים באמריקה הלטינית ולא רק בה, וגם סיפור אישי, אינטימי, של משפחה אחת וחוויית גלות מתמשכת אחת: יהודים מבלארוס, צרפתים מבורז' ובני ליטא, פולין וגליסיה, שהתכנסו למשפחה אחת, משפחה שחייתה בארגנטינה שניים או שלושה דורות עד שנאלצה להמשיך בדרכה.
    בכתיבה אינטימית, מרגשת ומצחיקה, חוזר נאומן למקום ולתקופה שעשו אותו סופר ומהגר "בתוך השפה", מצב שכפי שהוא אומר, מערער "את יסודות הדיבור הפנימי. כלומר, את מצב הכתיבה עצמו." בדרכו להשלים את מכתבה הלא-גמור של סבתו שלו הוא מחיה עולם שלם של דמויות משפחתיות לא-נשכחות, מלאונרדו הדנדי, דרך חָקוֹבוֹ, סוחר הכובעים בעל החלומות ההנדסיים, ועד לידיה, סוחרת האמנות בחוש טבעי, ועוד שלל דמויות של יזמים, הרפתקנים, מהפכנים וחולמים.
    "היו זמנים בארגנטינה" הוא סיפור התבגרות, רומן פוליטי ושיר אהבה לאלו שאינם עוד. סיור בנבכי אילן יוחסין הנפרש על פני טריטוריה אמיתית ופנטסטית, זרה אך אוניברסלית. ספר המביא אותנו לתהות על משמעותה של זהות בעולם התזזיתי שבו אנחנו חיים.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא קצר לאירועים היסטוריים ולמושגים המוזכרים בספר

     
    ב־9 ביולי 1816 הכריזו הפרובינציות המאוחדות של נהר לה פלאטה, שלימים ייוודעו בשם ארגנטינה, על עצמאותן. שנותיה הראשונות של הרפובליקה התאפיינו במאבק בין כוחות ריכוזיים ופדרליסטיים, ובעלייתם של מנהיגים אזוריים חזקים שתפסו את השלטון בכוח, ה"קָאוּדיז'וֹס". המונח קאודיז'מו משמש עד היום לתיאור שלטון סמכותני בעל מאפיינים טוטליטריים, המבוסס על כריזמה אישית.
    בשנים 1874–1868 כיהן דומינגו פאוסטינו סַרמִיֶינטוֹ כנשיא ארגנטינה. סרמיינטו פעל רבות לקידום החינוך ובין השאר הקים את המכללות הראשונות להכשרת מורים, בהן "מריאנו אקוסטה" שבה למד גם נאומן. סרמיינטו הוא גם מחברו של "פָקוּנדוֹ" (1845), מהספרים המכוננים של אמריקה הלטינית. הקרוי על שמו של הקאודיז'ו חואן פקונדו קירוגה.
    בשלושת העשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים שררו בארגנטינה יציבות פוליטית ושגשוג כלכלי, ובעקבות כך גל אדיר של מהגרים. אלה שוכנו בין השאר ב"אוטל דה אימיגרַנטס" בבואנוס איירס, המשמש היום מוזיאון להגירה. אלה היו גם השנים של הקוֹנבֶנטיז'וֹס, בתי מידות שהוסבו למגורי משפחות רבות כדי להתמודד עם מצוקת הדיור. במהגרים היו גם קבוצות של יהודים ממזרח אירופה, שהתיישבו בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה בפרובינציית אֶנטרֶה רִיוֹס, על אדמות שרכש הברון הירש.
    בשנים אלה פעל אלפרדו פלאסיוס, הסוציאליסט הראשון שנבחר לקונגרס באמריקה הלטינית (ב־1904), וחוקק חוקים חברתיים רבים בנושאי זכויות עובדים.
    ב־1916 נבחר בבחירות החופשיות הראשונות בתולדות ארגנטינה איפוליטו איריגוֹזֶ'ן. איריגוז'ן, ממייסדי מפלגת "האיחוד האזרחי הרדיקלי", יהיה נשיא ארגנטינה פעמיים, בשנים 1916–1922 ושוב בשנים 1928–1930. איריגוז'ן היה פעיל במאבק לזכות בחירה כללית ומזוהה עם מעמד הפועלים, אך למרות מורשתו הליברלית, הוא בהחלט הראה סמכותנות בדיכוי מתנגדיו. ב־1919 הורה לכוחות המשטרה והצבא לדכא בכוח את השביתה הכללית שפרצה בבואנוס איירס, במה שנודע כ"שבוע הטראגי". דיכוי השביתה הסתיים במאות הרוגים ואלפי פצועים, ובמהלכו התרחש גם פוגרום יחיד בהיסטוריה של ארגנטינה בקהילה היהודית. בנשיאותו השנייה היה איריגוז'ן מבוגר וחלש, ולבסוף הודח בהפיכה צבאית בידי הגנרל אוּריבּוּרוּ. כך החל עשור של שלטון צבאי ואי־יציבות כלכלית, שיכונה "העשור האומלל".
    במלחמת העולם השנייה שמרה ארגנטינה על נייטרליות בהנהגת הנשיא השמרן והמושחת רמון קַסטיז'וֹ. אולם ביוני 1943 תפס הצבא את השלטון בהפיכה צבאית, שאחד ממנהיגיה היה חואן פרון. פרון, שנישא בינתיים לאווה מארי דורטה, המכונה "אוויטה", נבחר לנשיאות ארגנטינה ב־1946 והיה נשיא ארגנטינה שלוש פעמים (1952-1955; 1973-1974; 1946-1952). פרון ניהל פוליטיקה עממית בעלת מאפיינים פשיסטיים, שהיטיבה עם השכבות הנמוכות, אך דיכאה את חופש הפרט וזכויות האזרח. תנועת הפרוניזם ומפלגת החוּסטיסיאָליסמוֹ שייסד ממשיכות להיות מהכוחות החשובים בפוליטיקה הארגנטינאית עד היום.
    ביוני 1955 הפגיזו מטוסים של חיל האוויר ושל הזרוע האווירית של הצי הפגנה של תומכי הנשיא פרון בכיכר דה מאז'ו. ההפצצה שהביאה למותם של מאות נועדה להיות השלב הראשון בניסיון הפיכה שכשל.
    ב־1955, הפיכה צבאית שנודעה כ"המהפכה המשחררת", שמה קץ לממשלתו של חואן פרון, והתחילה עוד עשור של הפיכות ואי־יציבות פוליטית וכלכלית. הצבא הארנגטינאי התפלג לשני מחנות: ה"אָסוּלס" (כחולים), שתמכו בהתרת השתתפותם של תומכי פרון בחיים הפוליטיים במידה זו או אחרת, וה"קולורָדוס" (אדומים) שהתנגדו לכל השתתפות של פלגים פרוניסטיים וקבוצות שמאל אחרות ותמכו בדיקטטורה צבאית מלאה.
    לאחר הדחתו של פרון נבחר לנשיאות ארתורו פְרוֹנדיסי, וכיהן כנשיא מ־1958 עד 1962. תקופת שלטונו התאפיינה בחבירה לתאגידים בינלאומיים כמנוף לפיתוח והביאה לפריחה תרבותית בעקבות השחרור ממגבלות הצנזורה הפרוניסטית, אך גם לעליות מחירים חדות שבסופו של דבר גרמו להדחתו.
    בשנים 1966-1963 כיהן כנשיא ארתורו איליָה, רופא במקצועו וראש מפלגת "האיחוד האזרחי הרדיקלי" (UCR). הגנרל אוֹנגַניָה הדיח אותו בהפיכה שכינה "המהפכה הארגנטינאית". אונגניה הוציא מחוץ לחוק את המפלגות ואת זכות השביתה. ב־29 ביולי 1966, שנודע כ"ליל האלות הארוכות", הורה למשטרה לפלוש לאוניברסיטת בואנוס איירס כדי לחסל את האוטונומיה האקדמית. אונגניה הודח גם הוא בהפיכה.
    שנות השבעים היו שנות עלייתן של קבוצות גרילה שמאליות וימניות, בהן ארגון ה"מוֹנטוֹנֵרוֹס", המכונה "לה אוֹרגָה", שהגדיר את עצמו תחילה כפרוניסטי, ו"צבא העם המהפכני", ה־ERP.
    ב־20 ביוני 1973 חזר פרון לארגנטינה לאחר גלות של 18 שנה בספרד. כשלושה מיליון וחצי אנשים התאספו ליד נמל התעופה אֵסֶייסָה לקבל את פניו, אך חגיגיות המעמד נפגמה כשצלפים מהפלגים הימנים של הפרוניזם ירו בקהל מהבימה ועוררו מנוסה המונית. "טבח אסייסה" מסמן את הקרע בין הפלג הימני והשמאלי של הפרוניזם ואת עלייתו של הפרוניזם הימני. הקרע הסופי בין ה"מונטונרוס" לפרוניזם יתרחש בחגיגות האחד במאי בשנת 1974, בעת שפרון, שנבחר בינתיים לנשיאות בשלישית, נאם בכיכר דה מאז'ו את מה שיהיה הנאום האחרון שלו.
    בתקופה זו ייסד השר לוֹפֶּס רֵגָה, המכונה "המכשף" בשל חיבתו לתורת הנסתר, את ה"טריפלה אה", "הברית הארגנטינאית האנטי־קומוניסטית", ארגון טרור מדינתי שירדוף מתנגדי משטר ויהיה אחראי למותם של מאות בני אדם בשנים הבאות.
    פרון מת ביולי 1974, ואיסבל אשתו מונתה לנשיאה אחריו. היא הודחה ב־1976 בהפיכה צבאית בידי הגנרל חורחה רפאל וידֵלָה, המפקד העליון של הצבא. תקופת שלטונו של וידלה היא תקופת השיא של ה"מלחמה המלוכלכת", רדיפה ודיכוי של פעילי שמאל ואנשי רוח. אלפי בני אדם נרצחו בכ־300 מרכזי מעצר שהוקמו במדינה, ועשרות אלפים נכלאו, עונו ונעלמו.
    באפריל 1982 פרצה מלחמת פוקלנד, הידועה בארגנטינה כמלחמת האיים המלוויניים, כשהגנרל לאופולדו גַלטיֶירי פלש לאיים שבריבונות בריטית כדי לממש את טענתה הוותיקה של ארגנטינה לריבונות עליהם. בריטניה הביסה את ארגנטינה במהירות וגלייטרי פרש שלושה ימים אחרי הכניעה.
    הדמוקרטיה הושבה על כנה, ובאוקטובר 1983 ניצח בבחירות ראול אלפונסין, מועמד "האיחוד האזרחי הרדיקלי". אלפונסין ניסה להתמודד עם האינפלציה המשתוללת בין השאר על ידי החלפת המטבע ל"אאוסטרל". בבחירות 1989 ניצחו הפרוניסטים בראשותו של קרלוס מֵנֶם. מנם ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות הצמדת הפֵּסו הארגנטינאי לדולר האמריקאי, הפרטה והשקעות זרות, צעדים שהביאו לשיפור כלכלי מסוים אך החמירו את האבטלה. בשנים אלה פעלה תנועת ה"קרפינטדס", "צבועי הפנים": ארגון של אנשי צבא שדרש לבטל את ההליכים המשפטיים נגד המשתתפים ב"מלחמה המלוכלכת" ויזם כמה מרידות וניסיונות הפיכה. אחד מחבריה היה הקולונל מוחמד עלי סֶיינֶלדין. מנם החליט לחון כמה מהאחראים הבולטים ל"מלחמה המלוכלכת", והיה מושא לביקורת חריפה על החלטה זו.
     
    "אמרו לי שאתה בא לשם ומספר את הסיפור שלך." מיגל בריאנטה
     
    "מה שסיפרתי לעצמי עכשיו הוא זיכרון." אלבר כהן
     
    "לאמך יש אם. ארץ של מילים." מחמוד דרוויש
     

    1

     
    הם כואבים כשהם חוזרים? או שהם מתחילים להחלים כשהם חוזרים, ואז אנחנו מגלים שכבר מזמן הם כואבים, הזיכרונות? אנחנו נעים בתוכם. אנחנו הנוסעים שלהם.
    יש לי מכתב וזיכרון חרד. המכתב הוא מסבתי, בּלַנקה. השורות מטושטשות מעט. הזיכרון הוא שלי, אף שהוא לא שייך רק לי. טבוע בו הפחד הקבוע: להיעלם לפני שמספיקים לדבר.
    אני יוצא למסע לאחור.
     
     
    2
     
    כשנולדתי העיניים שלי היו פקוחות לרווחה, ובגלל חוסר היכרות עם הפרוטוקול לא מצאתי לנכון לבכות. הרופא בחן אותי מול האור כאילו מדובר בדף עבה של נייר. השבתי לו בעוד מבט, אני מניח שסקרני. הרופא התלבט אם לסטור לי או לוותר על העניין. הוא שאל את אמא שלי מה יהיה שמי. אַנדרֶס, ענתה, יש בעיה, דוקטור ריקֶלמֶה? אני לא יודע, ענה ובחן אותי בשמץ פליאה, התינוק הזה לא בוכה, רק מסתכל. וזה חמור, דוקטור? פחות או יותר, גבירתי, בואי נאמר שאם הילד ימשיך להסתכל ככה, הוא יצטרך ללמוד לבכות.
    זה היה בשתים־עשרה בצהריים בחודש ינואר בשנת 1977. דוקטור ריקלמה חשב שאני רגוע מדי, בהתחשב בנסיבות. כיוון שלא היה מוכן לנקוט אלימות, החל להפציר בי בלחש: אנדרס, אנדרסיטו, למה אתה לא בוכה, אה? קצת, נו. רק טיפ־טיפה. קדימה. אמא שלי הביטה בנו נרגשת: זו היתה בלי ספק שיחת הגברים הראשונה שלי.
    גבירתי, הודיע הרופא, התינוק הזה מוכרח לבכות בזה הרגע. את מבינה? זה עניין של ריאות. אז מה נעשה? שאלה אמא שלי. הרופא עשה סימן למיילדת והרים אותי לגובה מצחו. הוא הביט לי בעיניים. לפניו מצא שתי עיניים עגולות וחולמניות. המשכתי לשמור על שתיקה עקשנית. לבסוף לא נותרה לדוקטור ריקלמה ברירה אלא לצעוק עלי: נו תבכה כבר לעזאזל, כוס של האמא שלך! בן רגע הציפו הדמעות את עיני, עיני חתלתול קצר רואי.
    מצדה השני של המיטה, ליד רגליה הפשוקות של אמי, העירה המיילדת:
    זהו, אין מה לעשות. הילד הזה יהיה עקשן.
     
    • אנדרס נאומן
    • אנדרס נאומן
      אנדרס נאומן – סופר, משורר ומתרגם – נולד בבואנוס איירס בשנת 1977 לזוג מוזיקאים: אם ממוצא איטלקי-ספרדי ואב יהודי-גרמני. בנעוריו היגרה משפחתו לגרנדה שבספרד, ושם הוא חי גם כיום. הוא למד פילולוגיה ספרדית בגרנדה ולימד ספרות לטינו-אמריקנית. נאומן נחשב כיום לאחד הסופרים החשובים בדור הספרותי החדש וזכה בפרסים בינלאומיים.  בין היתר קיבל את פרס אלפגוארה (2009) בזכות ספרו "נוסע המאה", רומן שזכה להצלחה רבה הן בספרדית והן בתרגומים השונים. כמו כן קיבל את פרס המבקרים (2010) ואת פרס היפריון לשירה (2002). כתב העת "גרנטה" בחר בו כאחד הסופרים הלטינו-אמריקאים הצעירים המצטיינים.
       
      נאומן פרסם עד היום חמישה רומנים, תשעה ספרי שירה, חמישה קובצי סיפורים קצרים, ספר מסעות, ספר אפוריזמים, עשרות מאמרים לעיתונות, ובזמנו הפנוי הוא מחבר גם קומיקס. ספריו תורגמו עד כה ל-24 שפות בהוצאות איכותיות ביותר, וזהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • העוזבים
    • ואצלב ולנה
    • נוודת
    • יולנדה
    • אנשים נורמלים
    • זה הולך לכאוב
    • הלבד הגדול
    • חיים קטנים
    • המידות הקטנות
    • האמת העירומה
    • ארץ איומה
    • משקלו של פסנתר