הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • היורשת
  • היורשת
    קשת | 2004 | מתח ופעולה, רומן רומנטי | 304 עמ' מודפסים

    בתו הגרושה של מיליארדר ישראלי, בעל רשת מפורסמת של בתי - מלון ברחבי העולם, פוגשת באיש עסקים כושל, בעל חובות כבדים ומוניטין מפוקפקים. הוא מחזר אחריה בלהט, כספה יכול להציל אותו. היא נענית לחיזוריו, אבל משפחתה נחושה להיפטר מן האיש לפני שיצליח להשתלט על רכוש המיליונים. מרגע זה ואילך נקלעים גיבורי הספר לסבך ללא מוצא וההתפתחויות אינן חדלות להפתיע עד שהן מגיעות לשיאן באירוע מצמרר, בלתי צפוי. היורשת הוא ספר מתח מרתק ובלתי - נשכח על אנשים המונעים על - ידי יצרים של שנאה וקנאה, תחושות של בדידות ואהבה - ותשוקה עזה לכסף. זהו ספרו הארבעה - עשר של רם אורן, שכל ספריו היו לרבי - מכר.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • א
    כפית של זהב
     
     
    1
    שרועה על השטיח הפרסי, מול חלונות הזכוכית הענקיים הפונים אל הים, מתחה רונה סירקין את איברי גופה נוכח עיניו הבוחנות של מאמן הכושר האישי שלה.
    ״טוב מאוד, רונה...״ החמיא לה, ״יופי של מתיחת ידיים... עוד כיפוף, עוד אחד... מצוין.״
    היא שלחה אליו חיוך של תודה. גופה היה גמיש ורענן, איבריה נעו כמכונה משומנת. שלוש פעמים בשבוע, בשעת בוקר מוקדמת, נהג מדריך הכושר להגיע אל הבית המהודר, רחב־הידיים, על חוף שפיים, והיא כבר היתה מחכה לו שם, לבושה באימונית, מוכנה לכל עינוי ובלבד שמלחמתה באותות הגיל תוכתר בהצלחה. כמו כל אשה, חשוב היה לה לטפח את גופה ואת מראיה. היא היתה בת ארבעים ושתיים ועשתה כמיטב יכולתה כדי לשמור על אורח חיים נכון: פעילות גופנית, מזון טבעי, שעות שינה מספקות.
     
    לאחר האימון מחתה את אגלי הזיעה הזעירים שצצו על מצחה, פרשה לחדר האמבטיה ומילאה את אמבטיית השיש במים חמים ובתמיסות של שמן ריחני. דקה או שתיים לאחר־מכן הביאה לשם העוזרת שלה, כרגיל, כוס של מיץ תפוזים טבעי ועוגיית תמרים דלת קלוריות.
    אחר־כך, בחדר עבודתה, לבושה בחלוק צחור ורך, טלפנה למנהלי המפעלים שלה וביקשה דיווח על קצב המכירות, התעניינה במצב חשבונה בבנק והודיעה למארגני ארוחת ההתרמה של ״וראייטי״ שתשמח להיענות להזמנה שלהם. נהגה הביא לה את עיתוני הבוקר ואת הדואר, והמבשלת באה להיוועץ בה בעניין תפריט הצהריים.
     
    כשנשארה לבדה, נשאה את עיניה משולחן העבודה שלה והביטה מבעד לחלון בגלי הים המשתלחים ברצועת החוף תחת שמי החורף האפורים. מבטה נדד אל האופק הרחוק, אל המרחבים הגדולים שליבה יצא אליהם.
    אמרו עליה שנולדה עם כפית של זהב בפה, שחייה אינם יכולים להיות מושלמים יותר. היה לה בית מפואר במקום הכי יקר באזור, היו לה נכסים וחיי חברה תוססים, ואביה היה האיש הכי עשיר בארץ. העיתונים הדביקו לה את התואר ״המיליארדרית״, אנשים קינאו בה בסתר ובגלוי, נשים קשות־יום חלמו להיות כמותה. אבל בתוך תוכה, מאחורי מסיכת הפנים המחייכות תמיד, לא מצאה לה רונה סירקין אף רגע של שלוות נפש. כמו פצע ישן שממאן להירפא, הציק לה ללא הרף עלבון צורב שלא הצליחה לעוקרו מליבה. הוא כרסם במוחה והטריד אותה בימים ובלילות ארוכים ומסויטים. היא לא שכחה ולא סלחה.
     
    היא לא היתה מאושרת.
     
    2
    היו כמה וכמה סיבות ראויות לעובדה, שעולמו של שרון ענבר נראה כעומד לקרוס עליו בכל רגע.
     
    שום דבר לא התנהל כפי שציפה. ההווה היה קודר והעתיד מעורפל, כיסיו היו ריקים, חובותיו האמירו וקוצר הרוח של נושיו גבר עם כל יום חולף. הוא ניסה הכול כדי לשרוד, להבטיח לעצמו פסק זמן עד שהמיתון יחלוף ועסקיו ישתפרו, אבל המצב רק הלך ורע. בנסיבות אלה, הגיע לבסוף למסקנה, היו רק שתי דרכים בטוחות להשיג כסף. אפשר היה לגנוב אותו ואפשר להתחתן איתו. אף ששתי האפשרויות צפנו בחובן סיכון לא קטן, נראתה לו האחת מסוכנת פחות. הוא גזר מן העיתונים את כל מודעות ההיכרות והשיב עליהן בזו אחר זו, הוא עבר את מרבית משרדי השידוכים בעיר, קבע פגישות עם נשים רבות, רווקות ואלמנות, צעירות ומבוגרות, שתה איתן גאלונים של קפה ולעס עוגות לאין־ספור, בזבז את זמנו בשיחות היכרות משמימות, אבל קרש ההצלה, שנראה לו תחילה זמין ובהישג יד, נתגלה פעם אחר פעם כלא יותר ממקסם־שווא. אף על פי כן הציץ ברשימה המידלדלת של משרדי שידוכים שטרם בחן את היצע המועמדות שלהם וגמר אומר לא להחמיץ אף אחד מהם.
     
    בשארית אחרונה של תקווה נכנס אל משרד השידוכים בככר המדינה בתל אביב. עיצוב הפנים הזכיר יותר מכול דירת מגורים נעימה. הכורסאות, ספות הישיבה והציורים המקוריים על הקירות, נבחרו בקפידה לא רק כדי שיתאימו זה לזה, אלא גם כדי שישרו אווירה נינוחה על הלקוחות. המנהלת, אשה צעירה ונאה באפודת גולף לבנה, הביטה בחיוך נינוח בגבר שישב לפניה. הוא היה בן ארבעים וחמש, פנוי, חסון ומושך, ורבות מלקוחותיה, הניחה, ישמחו לקשור את חייהן בחייו. היתה רק אבן־נגף אחת: שרון ענבר רצה כסף, רק כסף. הוא הבהיר מראש שלא יהיה מעוניין בשום אשה שאיננה עשירה במלוא מובן המלה.
    מנהלת משרד השידוכים עברה על הרשימה שלה. היו בה נשים נאות, בעלות אמצעים, אבל לא כאלה שטבעו במיליונים, כפי שדרש הלקוח החדש. כמו שדכנים אחרים שאליהם פנה, ניסתה גם היא לשנות את דעתו: ״מניסיוני,״ אמרה, ״כסף לא תמיד מביא איתו אושר. יש אצלי נשים נפלאות, יפות וחכמות, שתוכל להתאהב בהן ללא קושי, ושיוכלו להעניק לך חום ושמחה. זה מה שחשוב.״
    אבל הוא עמד על שלו. ״אני יכול למצוא אהבה גם בלי העזרה שלך,״ אמר, ״באתי אלייך כדי שתכירי לי אשה עשירה. אם אין לך, חבל על הזמן של שנינו.״
    היא הביטה ארוכות בפניו המתוחים ותהתה מה הניע אותו לחפש דווקא אשה מסוג זה. אמנם הגיעו אליה לפניו גברים לא מעטים שביקשו בת־זוג בעלת אמצעים, אבל רק מעטים מאוד רצו כסף, הרבה כסף, כתנאי בל־יעבור.
    לבסוף נכנעה.
    ״יש לי מישהי קצת מבוגרת,״ אמרה באנחה, ״אם פער הגילים לא מפריע לך. נדמה לי שזו יכולה להיות האשה שאתה מחפש.״
    ״הגיל לא משנה לי,״ אמר.
    מנהלת משרד השידוכים הפנתה אליו את צג המחשב שעמד על שולחנה והראתה לו סרטון על המועמדת המומלצת. האשה נראתה בשנות החמישים המוקדמות של חייה. היא היתה רזה וגבוהת קומה, לא יפה אבל לבושה בטעם, פניה היו מאופרים קלות ושערה מטופח. השדכנית הוסיפה: ״היא גרושה, בעלת מפעל מזון מן הגדולים בארץ, שני הילדים שלה כבר מחוץ לבית, יש לה בית יפה בצפון תל אביב, מכונית והרבה מאוד רכוש.״
    ״או־קיי. תני לי את מספר הטלפון שלה.״
    בזהירות קיפל את הפתק שעליו נרשם המספר ותחב אותו לכיסו. למעשה, לא תלה תקוות רבות בפגישה המיועדת. כבר פגש נשים שהוגדרו על־ידי משרדי שידוכים שונים כאמידות מאוד בעוד שבפועל היה להן הרבה פחות כסף משציפה. אבל הוא לא אמר נואש. דחוף היה לו מאוד למצוא אשה עשירה. רק היא, חשב, תוכל לחלץ אותו מן הייאוש שאיים להיכרך על צווארו בעניבת חנק.
     
    כאשר יצא ממשרד השידוכים, הלך אל מכונית הרנו הישנה שלו. אנשים חלפו על־פניו מכורבלים במעילים זקורי צווארון, נושמים אוויר שצינתו חרכה את ריאותיהם. כולם נראו לו מאושרים ממנו, קלי־תנועה, אנשים שראשם ריק מדאגה וארנקם גדוש לעייפה.
    הוא קינא בהם.
     
    3
    באלבום הצילומים של רונה סירקין היו תמונות צבעוניות של ילדה מתולתלת, תפוחת לחיים, ששיחקה בבובות בבית אחוזה גדול במזרח ארצות־הברית. בכמה מן הצילומים נראו גם המשרתים השחורים שטיפלו בבית, בגן ובבני המשפחה. רונה אהבה להתבונן בתמונות הילדות שלה. הן הזכירו לה ימים טובים וחסרי דאגה.
    אביה היה מעשירי העיר ומנכבדיה, אורח קבע בכל אירוע חשוב, תורם גדול למפעלי צדקה, שעשה במו ידיו את המיליונים שלו. הוא נולד בתל אביב בשם שמואל, בן יחיד להוריו שהיו בעליה של חנות לבגדי גברים ברחוב נחלת בנימין. הם טיפחו ופינקו את בנם ככל שיכלו, לא חסכו ממנו דבר. תמיד היה לבוש בבגדים טובים יותר משל חבריו. תמיד היו לו יותר צעצועים ומשחקים מכל ילד אחר, והוריו החזיקו מכונית פרטית שעה שרוב תושבי העיר רכבו עדיין על אופניים.
     
    בשלהי אפריל 1948, שבועות אחדים לפני שפלשו צבאות ערב לארץ, היה שמואל סירקין תלמיד בינוני ולא מתבלט בכיתה י״ב בגימנסיה הרצליה. הוריו חששו שיגייסו אותו לצבא וישלחוהו לחזית, ולמרות מחאותיו, הוציאו אותו מן הגימנסיה באמצע שנת הלימודים והעלו אותו על אונייה שהפליגה לארצות־הברית. בנמל ניו־יורק המתין לו דודו שאסף אותו לביתו בפילדלפיה. הדוד האלמן, חשוך הילדים, שהחזיק בבעלותו שני בתי־מלון קטנים, העניק לבן אחיו שם אמריקני יותר, סם, ושלח אותו לסיים את לימודי התיכון שלו. סם עבר את הבחינות בקושי ולאחר־מכן החל לעבוד בעסקי המלונאות של דודו. זה היה עסק קטן ומיושן שהתקיים בעיקר מלקוחות מזדמנים ומכמה פרוצות קבועות, והישראלי הצעיר שנא שם כל רגע. הוא רצה, כל עוד נפשו בו, להימלט מבתי־המלון המעופשים של דודו, אבל עוד בטרם הספיק לעשות זאת נפטר הדוד והוריש לו אותם.
     
    סם היה אז בן 22. הוא מכר את בתי־המלון ויצא לחפש השקעה משתלמת יותר, ביודעו שלעולם לא יעבור עוד את מפתנם של בתי־מלון קטנים. הוא ביקש להלך בגדולות, וההזדמנות שציפה לה נקרתה לאחר זמן־מה. באי פורטו ריקו עמד למכירה מלון גדול שבעליו פשט רגל. הוא שכן בפינת חמד, על חוף של חול זהוב ועצי דקל רכונים אל מי ים רוגעים מלאים בשוניות אלמוגים מרהיבות. קונים לא ששו לרכוש את המלון משום שחששו שההשקעה הנדרשת כדי להחזירו לפעילות, לא תכסה את עצמה. סם קנה את המלון בפרוטות.
    מן הבנק נטל הלוואת ענק, שיפץ והרחיב את המלון. הרעיון שלו היה מהפכני: מחירים זולים, אוכל ובילוי חינם. הוא קרא למלון בשם ״סירקינ׳ס פרדייז״, גן העדן של סירקין. אחרי פחות משנה כיסה את כל ההשקעה, וכל השאר הפך כבר להיסטוריה.
    סם בנה מלונות חוף באותה מתכונת בזה אחר זה, זכה להצלחה מדהימה ורשם לזכותו את המיליארד הראשון עוד לפני יום הולדתו הארבעים. האימפריה שלו, שהשתרעה מן האיים הקאריביים ועד לחופי אינדונזיה, מאיי יפאן ועד לארץ האש בארגנטינה, הקימה לו מתחרים לאין־ספור. אבל ״סירקינ׳ס פרדייז״ נותר המותג מספר 1, שם־דבר בקרב מיליוני נופשים שנהנו מחופשה זולה ומכל האוכל שיכלו לדחוס לקרבם.
    אלה סירקין, אשתו, היתה צעירה ממנו בארבע שנים ונישואיהם היו בעיקר נישואים של מעמד. היא היתה בת למשפחה יהודית אמידה בניו־יורק ואביה, סוחר נדל״ן, השאיר לה בירושה כמה וכמה נכסים שהניבו תשואה נאה. שנות חייהם של אלה וסם עברו עליהם ביחד ולחוד. הוא היה טרוד בעסקיו, היא היתה שקועה מרבית זמנה בעסקי ציבור, בניהול קרנות צדקה ובאיסוף כספי תרומות למפעלים יהודיים באמריקה ובישראל. בבית המשפחה המפואר באמריקה, גידל צוות של מטפלות את שתי בנותיהם של הזוג, ג׳ודי הבכורה ורונה בת הזקונים. שמונה שנים הפרידו ביניהן.
    הן היו שונות תכלית השינוי זו מזו. הבכורה קצרה אמנם ציונים טובים יותר בבית־הספר, אבל הצעירה היתה מחוזרת יותר ממנה, הרוח החיה בכל מסיבה, בכל אירוע חגיגי, בכל טיול תלמידים. ג׳ודי היתה נערה צנומה וגבוהה, בעלת פנים מחודדים ונעדרי חן, שהרבתה לשבת בבית אכולת מרירות, מכונסת בעצמה, שעה שרונה יצאה לבלות כמעט בכל ערב, רקדה והשתכרה במסיבות עליזות ונהנתה מחיזוריהם של מעריצים. הקינאה ברונה הביאה את ג׳ודי אל סף משבר. תכופות הסתגרה בחדרה ומיררה בבכי, סירבה לפגוש אנשים. מצבה הנפשי הניע את הוריה לשכור מומחית אופנה שתייעץ לה מה לקנות ואיך להתלבש, הם הזמינו הביתה מדריכת דוגמניות כדי שתלמד אותה להניע את גופה ללא דופי, שלחו אותה לפסיכולוג כדי שיעזור לה להתמודד עם קשייה, האיצו בה לערוך מסיבות, ולהשתלב בחוגים שבהם משתתפים גם גברים צעירים. ג׳ודי שיתפה פעולה ולזמן־מה אכן האירה תקווה חדשה את פניה. אבל גברים העדיפו נערות אחרות על־פניה, ולמסיבות שערכה הגיעו רק מעטים שהיו מעוניינים יותר בבילוי חפוז מאשר במארחת שלהם. בגיל שבו נערות מהלכות סהרוריות בגין אהבתן הראשונה, יכלה ג׳ודי רק לשלוח לעברם מבטים רוויי ייאוש.
     
    על אף עושרו וההערכה שזכה לה בין אנשי העסקים האמריקניים, חש סם געגועים עזים לישראל. הוא זכר לה את חסד נעוריו, לא יכול היה למחות ממוחו את הסיפור המביש על הברחתו מן הארץ ערב המלחמה, וניסה לכפר על חטא הוריו ועל ירידתו לארה״ב, בשפע של תרומות למוסדות ישראליים ובהקמת שני בתי־מלון מפוארים, בתל אביב ובאילת. גם אשתו חלמה לגור בארץ ובסופו של דבר הגיעו עם שתי בנותיהן לישראל בראשית שנות השמונים. העיתונות המקומית העלתה על נס את החלטתם להפנות עורף לאמריקה ולהשתקע כאן, ואנשי ציבור וכלכלה קידמו את פניהם בחום רב.
    בעוד אלה סירקין מוכרת את רכושה בארה״ב ומשקיעה את הכסף בישראל, העתיק בעלה את מטה האימפריה שלו לתל אביב, למגדל משרדים חדש שבנה בצמוד לבית־המלון שלו על החוף. הוא היה האדם היחיד בארץ, שהצליח להקים בניין משרדים על החוף שנועד לבתי־מלון בלבד. שר הפנים וראש העיר העלימו עין משום שלא רצו לעורר את כעסו של התורם הגדול שבזכות כספו נבנו בעיר אגפים חדשים לבתי־החולים ולאוניברסיטה.
    בלב כפר שמריהו בנה למשפחתו על שטח רחב ידיים בית אחוזה מפואר. ג׳ודי ורונה התאקלמו בקלות ולמדו את השפה. ג׳ודי, שהגיעה מארה״ב עם תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים מאוניברסיטת ניו־יורק, המשיכה את לימודיה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. רונה לקחה קורסים באמנות ובפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה. הפער באופיין, באורח חייהן, בהשקפת־עולמן, הלך והעמיק. ג׳ודי שקעה רובה ככולה בלימודים, ורונה, כדרכה, העדיפה לבלות.
    כשבגרו, בנה סם סירקין לכל אחת מהן בית זהה על חוף שפיים, אבל פרט לכך, לא נהג בהן מידה שווה. ג׳ודי כבדת־הראש, המיושבת בדעתה, שהיתה מן התלמידות המצטיינות בפקולטה לכלכלה של האוניברסיטה, זכתה אצלו להעדפה מיוחדת. הוא נהג לשוחח אתה על עסקיו, ולשתף אותה בדיונים עם בכירי משרדו. היא גרמה לו נחת שעה שרונה הסבה לו רק דאגה. בעיניו היא נראתה כנערה קלת־דעת, בלתי־יציבה, שהבלי העולם הזה מתרוצצים במוחה. הוא הפציר בה ללכת בדרכי אחותה, וללמוד כלכלה. היא לא גילתה עניין.
     
    בפאבים של תל אביב היתה רונה דמות מוכרת ומבוקשת. גברים לא מעטים חיזרו אחריה, אחדים מהם אף הצליחו לכבוש את לבה לפרק זמן קצר או ארוך. בגיל עשרים ושש היא מצאה, סוף סוף, את האחד שמצא חן בעיניה יותר מכולם. הוא היה בן שלושים ואחת, יפה תואר, בעל דיסקוטק בדרום העיר. אבל כשהודיעה להוריה כי היא מתכוונת להינשא לו, העווה אביה את פניו באי־שביעות־רצון. חושיו המחודדים הזהירו אותו מפני הבחור. הוא שכר משרד חקירות שגילה כי האיש שקוע עד צווארו בחובות ודרש מבתו לנתק כל קשר איתו. רונה, צעירה ותמימה, היתה מאוהבת כפי שלא היתה מעודה. ״אני אתחתן איתו,״ התריסה כנגד אביה, ״לא אכפת לי אם תסכים או לא.״ אלה, אשתו של סם, תמכה בבתה. ״הילדה מאושרת, סם,״ אמרה לו, ״גם הבחור אוהב אותה מאוד ואני בטוחה שיהיה להם טוב יחד.״ סם וג׳ודי חשבו אחרת. שניהם היו תמימי־דעים שהאיש, בו בחרה רונה, מבקש להינשא לה אך ורק כדי לזכות ברכושה, אבל התנגדותם לא הועילה. החתונה נערכה. אביה ואחותה של רונה לא השלימו עם זה אף לרגע.
    היום שבו זימן אותה אביה ללשכתו, פצע את לבה של רונה כמדקרת חרב. בקול חמור מן הרגיל, אמר: ״יום יבוא ואת תודי שצדקתי כשהתנגדתי לנישואייך. רציתי שתדעי, שאין לי כל כוונה להניח לרכוש שצברתי בעבודה קשה כל חיי ליפול לידיו של האיש המפוקפק הזה. לכן החלטתי להעביר את כולו לרשותה של ג׳ודי. עורכי־הדין שלי כבר מטפלים בהעברה. מהיום ג׳ודי תשלוט ברכוש ותנהל את העסקים ואני בטוח שתעשה זאת כמו שצריך.״
    רונה שמעה את דבריו באלם. חדורת עלבון צורב והשפלה חזרה הביתה. זו היתה פגיעה קשה מאין כמוה בה ובדימוי העצמי שלה.
     
    מנותקת מאביה ומרכושו, ביקשה למצוא ניחומים בחיי הנישואים, ואמנם, למשך זמן קצר היה אושרה שלם ואהבתה לבעלה פיצתה אותה במידה רבה על העוול שלדעתה נגרם לה. היא אף תכננה להביא ילד לעולם. ואז, בדיוק כשנראה היה לה שחייה החלו לזרום באפיק הנכון, התמוטט לפתע הכול. בלי ללכת סחור סחור, הודיע לה בעלה שהחליט להתגרש ממנה. היא ניצבה מולו והביטה בו כמשותקת, מתקשה להאמין, מתקשה להבין.
    ״למה?״ מלמלה.
    ״אני מרגיש שאני לא אוהב אותך מספיק,״ זרק לה הסבר דחוק.
    ״אני יודעת שאתה אוהב אותי,״ אמרה בדמעות, ״אני לא מאמינה לך שהפסקת לאהוב. תגיד לי את האמת.״
    היא רצתה לדעת אם אביה וג׳ודי צדקו כשהזהירו אותה מפניו.
    ״אמרתי לך את האמת,״ רטן, מתקשה להבהיר לה שעתה, אחרי שכל הרכוש שנשא אליו את עיניו, הועבר על שם אחותה, הנישואים האלה לא עניינו אותו עוד. החושים החדים של אביה ושל ג׳ודי לא הטעו אותם הפעם.
     
    הגירושים מוטטו אותה כליל. שנה תמימה של טיפול פסיכולוגי לא הועילה להפיג את המשבר שפקד אותה. כספה אזל במהירות. הקיצבה הקטנה שקיבלה מאביה הספיקה בקושי להוצאות מחיה שוטפות. בייאושה פנתה לאביה וביקשה שישקול מחדש את ההחלטה להעביר את כל רכושו לידי אחותה. סם סירקין האזין לה בקוצר־רוח ואמר בקולו הנוקשה: ״אולי פעם, בעתיד, אם תתנהגי כפי שאני מצפה שתתנהגי, אשקול מחדש את ההחלטה שלי.״
    ״איך אתה מצפה שאתנהג?״
    ״אני מצפה שתנהלי את חייך מתוך שיקול־דעת אחראי, שלא תתחתני, למשל, שוב עם איזה פרחח שילטוש עיניים לכסף שלך וינטוש אותך אומללה וכואבת ברגע שיבין שהכסף לא יגיע לידיו.״
    ״לא אחזור על הטעות הזו,״ הבטיחה.
    ״יפה, אבל אני צריך זמן כדי להיות בטוח.״
    ״תן לי לפחות לעבוד אצלך. אני בטוחה שיש מספיק תפקידים שאני יכולה למלא בהצלחה.״
    ״זה לא בשבילך,״ אמר בפסקנות, ״אין לך שום מושג בניהול עסקים. את תגרמי לי רק נזק.״
    ״אתה מוכן לתת לי הזדמנות כדי להוכיח לך את ההיפך?..״
    ״לא כרגע,״ חתך.
    עיניה נתמלאו דמעות.
    ״אני יכולה לדעת עד מתי תמשיך להעניש אותי?״ שאלה.
    ״זה לא עונש, רונה, אלה רק אמצעי זהירות. תאמיני לי שרק טובתך עומדת לנגד עיני.״
    מאז השיחה הזאת הלכו והתרופפו הקשרים ביניהם. מדי פעם, בחשאי, נתנה לה אמה סכומי כסף קטנים, והבנק איפשר לה משיכות־יתר כאוות־נפשה, אבל היא ידעה שלא תוכל להיות תלויה לאורך זמן בנדיבות לבם של אמה והבנק, לא תוכל לשאת את ההרגשה שאין לה שליטה על חייה. בהחלטת פתע, השכירה את ביתה לשגריר זר, הוציאה את שארית חסכונותיה מהבנק, ארזה מזוודה קטנה, הודיעה למשפחתה בטלפון שהיא נוטלת חופשה ארוכה, ונסעה להודו כדי לחפש שם את שלוות־הנפש שכה חסרה לה.
    שנתיים שהתה באשראם של פונה, התהלכה בגלימות אדומות ביום ובגלימות לבנות בערב, עשתה מדיטציה, השתתפה בסדנאות של לידה־מחדש, קראה את מרבית כתביו של הגורו אושו, קשרה קשר עם גברים שחיפשו את עצמם כמוה, אבל שום מערכת יחסים לא הציתה אהבה בלבה. כשהגיעה למסקנה כי מיצתה את מה שהודו יכולה היתה להעניק לה, החלה לחשוב על היעד הבא שאליו תיסע. בדיוק אז טלפן אליה אביה. הוא אמר שאמה לקתה במחלת לב קשה וימיה ספורים. רונה עלתה על מטוס ושבה מיד הביתה.
     
    מנמל־התעופה נסעה היישר לבית־החולים. מעל מיטת חוליה, שלחה אליה אמה חיוך כואב ולחצה ברפיון את ידה.
    ״אני שמחה שחזרת,״ אמרה, ״שבי, רציתי כל־כך לדבר איתך.״
    רונה ליטפה את פניה החיוורים של אמה.
    ״תראי, רונה,״ הדברים יצאו בקושי מפיה של אלה סירקין, ״אני יודעת שבסך הכול לא הייתי לך אמא מושלמת, שהראש שלי היה בכל מיני ארגונים, התרמות, התנדבויות. סמכתי על המטפלות שיתנו לך ולאחותך טיפול מסור, ובכל־זאת גדלת בריאה בנפשך, ידעת מה את רוצה ומה לא... תמכתי בחתונה שלך כי ראיתי שהיית מאושרת, והצטערתי שאבא וג׳ודי גילו הרבה פחות שמחה ממני בעניין הזה... מאז שאני זוכרת אותו היה אבא שלך איש קשה, בוטה, שראה תמיד את החיים רק בצבעי שחור־לבן. חבל שג׳ודי דומה לו כל־כך. כשנודע לי שאבא נישל אותך מהרכוש שלו ולא נתן לך שום אפשרות להשתלב בעסקים, כעסתי עליו אבל הוא השתיק אותי. הוא טען שאם היה סומך על הלב הרך שלי, לא היה מגיע לאן שהגיע...״
    היא הפסיקה לרגעים אחדים. הדיבור היה קשה עליה.
    ״את זוכרת,״ המשיכה, ״שכאשר התגרשת עשיתי הכול כדי לעזור לך, שילמתי בשביל הפסיכולוג, נתתי לך כסף כדי שתוכלי לכסות את הוצאות המחיה שלך. זה עזר לי להרגיש יותר אמא משהייתי, אבל את נסעת והשארת אותי לבד...״
    ״הייתי חייבת להתרחק, אמא, הייתי חייבת להירגע, למצוא את עצמי. לך, לאבא ולג׳ודי היה עולם משלכם, העסקים, ההתנדבות בארגונים שונים, קבלות הפנים שאהבת... לי לא היה כלום.״
    ״גם לי לא היה הרבה, רונה. אבא שלך ואחותך הם אנשים שלא יודעים להעניק חום. לפעמים יש לי הרגשה שאנחנו בסך הכול אוסף מקרי של אנשים, לא ממש משפחה.״
    ״אני מצטערת לשמוע שכך את מרגישה.״
    ״כן, כך בדיוק אני מרגישה. הם באים לבקר אותי כל יום, אבל אף פעם אין להם ממש סבלנות. היית מאמינה שלא אבא ולא ג׳ודי נתנו לי נשיקה מאז שאני כאן?... אני כל־כך שמחה שאת פה. את כל־כך אחרת, כל־כך שונה מהם.״
    ״מה אומרים הרופאים, אמא? עד מתי תשכבי כאן?״
    ״הלב שלי, רונה, עושה לי קצת בעיות. הרופאים מקווים שאתאושש אבל אני יודעת שמבית־החולים הזה כבר לא אצא.״
    ״אסור לך לדבר כך!״
    ״אסור, מותר, מה זה כבר משנה? אני רוצה רק לומר לך שהדבר היחיד שמדאיג אותי ברגע זה הוא העתיד שלך. הייתי כל־כך רוצה שתסתדרי בחיים, שתמצאי את מקומך, שתתחתני עם הבעל הנכון. הזמנתי להיום את עורך הדין שלי כדי שיכין צוואה. אני רוצה שתדעי שאשתדל להשאיר לך כל מה שאוכל...״
    אלה סירקין נפטרה לאחר שבוע. כשצוואתה נפתחה, התברר שהורישה את כל רכושה בחלקים שווים לרונה ולג׳ודי. רונה קיבלה בניין משרדים בתל אביב, מפעל לטקסטיל בקרית חיים, מפעל למזגנים ביפו, השקעות בחברות סטארט־אפ וחבילת מניות. אף שהרצון להוסיף לנדוד בעולם, ולהתרחק מאביה ומאחותה, עדיין פעם בקרבה, עמדה בפניה עתה משימה שלא יכולה היתה להתחמק ממנה. הרכוש שנפל בחלקה תבע ממנה מעורבות מרבית. הוא הניב רווחים נאים, והיא נשארה בארץ לטפל בו ובעיקר כדי להוכיח לאביה שאין היא נופלת מאחותה ביכולתה לנהל עסקים.
    מאז התנהלו חייה באפיק של שגרה נינוחה. חלק ניכר משעות היום שלה הוקדש לניהול עסקיה. היא למדה להפעיל אותם כראוי, לייעל את העבודה, למנות את המנהלים הנכונים, להשקיע בתבונה את רווחיה. אבל, העיסוק ברכוש ובכסף לא הפך אותה למאושרת. בלבה בער עדיין כאב ההשפלה, התחושה שמה שהותירה לה אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שהיתה צריכה לקבל. בעיקר הכאיב לה שעדיין לא קיבלה מאביה אישור שגם היא מוכשרת לנהל עסקים ומסוגלת להשתלב בהצלחה באימפריה שלו.
    גברים נכנסו לחייה ויצאו מהם כלעומת שבאו. במשך שנים ציפתה בכיליון־עיניים למישהו שתצליח להתאהב בו, אבל לא נתקלה באף אחד שיישא חן בעיניה. לא היה לה ברור למה. היא נראתה מושכת יותר ממרבית הנשים שהכירה, טיפחה את הופעתה, שכרה מאמן כושר פרטי, קראה הרבה, הלכה להצגות ולקונצרטים, נפגשה עם גברים, אך תמיד קינן בה הרושם שרובם חוששים להתקרב אליה. היתה סביבה הילה של עושר בלתי־מושג, של עוצמה בלתי־מעורערת. רק גברים חזקים עשויים היו להתמודד עם אלה, וגברים חזקים התקשתה רונה למצוא.
     
    ד״ר אבנר רומנוב לא היה איש חזק, אבל היו לו מעלות רבות אחרות. הם התוודעו זה לזו במסיבה שערכו ידידיה. הוא היה רווק מושבע בן חמישים ושתיים, בן למשפחה שצברה הון תועפות בעסקי בנייה בשנות השלושים והארבעים, אבל הפסידה את רוב הכסף במיתון הגדול של שנות השישים. היו לו משרה של מרצה בכיר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, דירה מרווחת ומכונית חדשה, והוא לא הופיע מעולם במדורי הרכילות עד שהפך לידידה של רונה.
    קל היה לרונה לחבב אותו. הוא היה בן־לוויה נוח וצייתן, חכם ונעים הליכות, אלא שלא השכיל לגרום לה לאבד את ראשה אפילו פעם אחת. המעלה הגדולה ביותר שלו היתה נכס שלא יסולא בפז: לא נראה היה שהוא מעוניין בכספה וזה גם מה שמצא חן בעיני אביה ואחותה. סערת אהבה, חשבה רונה בקור־רוח, כבר לא תתחולל כאן, אבל מן היחסים האלה תוכל לצמוח לה לבטח תועלת לא מעטה. את ד״ר רומנוב הועידה להיות נתיב הפשרה המושלם שלה אל אביה. היא היתה בטוחה שאם תינשא לו, יעמוד אביה בהבטחתו ויחלק את רכושו בין שתי בנותיו שווה בשווה. לאחר־מכן, חשבה, כשיועבר הכסף על שמה, תוכל לפרק את קשר הנישואין. זה לא יגרום לה צער. אחרי ככלות הכול, מבחינתה לא היה אבנר אלא מכשיר שנועד להשיג את הכסף שהגיע לה, ותו לא. הרבה מתמימות הנעורים שלה הלכה ונמוגה. החיים לצידו של אביה לימדוה כי אין כל פסול בהדחקת רגשות, בניצול ציני של אנשים למטרותיה. הקשר שלה עם אבנר רומנוב היה דוגמא טובה לכך.
     
    4
    בבית הוריו של שרון לא היה מעולם כסף בשפע. הוא גדל כבן יחיד בדירה קטנה וצפופה בדרום העיר, לא הרחק מחנות התבלינים של אביו, שהכנסותיה פירנסו את המשפחה בצמצום. מאביו, שניגן בבוזוקי בחתונות כדי להרוויח כמה פרוטות נוספות, ירש את הכשרון למוסיקה. אמו שלחה אותו ללמוד פסנתר והמורה למוסיקה ניבאה לו עתיד מזהיר, אבל לבו נטה לתחום אחר. הוא רצה לעשות עסקים, לגרוף כסף, להתעשר במהירות. כשהשתחרר מצה״ל הלך לעבוד אצל קרוב משפחה, בעל סוכנות למזגנים שחיפש אנשי מכירות נמרצים. הביקוש למזגנים היה גדול. בקיץ היכה השרב ובחורף פשטה הקרה והעסקים פרחו. שרון עבד ביום ובערב למד ניהול ושיווק.
    אחרי שנים התפטר, הקים לעצמו סוכנות של מזגנים ושכר סוכנים שיתרוצצו אחרי לקוחות כמו שהוא עצמו התרוצץ בעבר. הימים היו טובים. הכסף כמו צמח על העצים ואנשים הוציאו אותו כלאחר־יד. הוא הקים עוד שתי סוכנויות, בנתניה ובבאר שבע, חסך לא מעט וחשב על הקמת סוכנויות נוספות. אבל, במפתיע, מבלי שציפה להם כלל, הגיעו מיתון ארוך אחד ומיתון ארוך שני ואינתיפאדה אחת אחרי השנייה. מפעלים נסגרו, אנשים פוטרו והמכירות פחתו. מתוך שלושת הסניפים נותר רק אחד וגם הוא נקלע לצרות. משלושים עובדים נותרו שלושה, הבנקים סגרו את ברז ההלוואות, בעיתונים ניבאו שהמיתון רק יחריף ושרון תהה בדאגה איך ישלם את המשכורות הבאות ואת חובותיו המצטברים.
     
    כבר חמש שנים שהוא גרוש, חי לבד בדירה שכורה, מתאושש מנישואיו הכושלים. כשהיה בן עשרים וחמש התחתן עם מירי, בת גילו, תמירה ונאה, בהירת שיער וכחולת עיניים, שהיתה חברתו מאז הצבא. לא היה לו ספק שהוא בר מזל. חבריו קינאו בו, החמיאו לו על טעמו הטוב, התפעלו מכישורי הבישול של מירי כשהזמינה אותם לארוחת ערב.
    בעזרת הוריה והוריו קנו דירה קטנה בצפון תל אביב, אבל לא עבר זמן רב ושניהם הבינו שטעו. הבדלי אופי והבדלי גישה לחיים הקשו עליהם לחיות יחד. הוא גילה אשה ממורמרת, שהתלוננה כל הזמן על כל דבר: על העבודה, על הבית, על בעלה. היא התעייפה בקלות, החליפה מקומות עבודה בזה אחר זה, אכלה פחות מדי ושתתה יותר מדי אלכוהול. הוא לקח אותה ליועץ לענייני נישואין שניסה לברר את הסיבה לשינוי שחל בה. היועץ הציע לשרון להיות סבלני יותר, לפנק יותר, לחזור הביתה מהעבודה בשעות מוקדמות. אבל גם זה לא הועיל. אחרי שנולדה בתם, עינת, המצב רק החמיר. פרצו מריבות, שרון עזב את הבית וחזר אחרי שהבטיחה להשתנות. אבל הבעיות נמשכו כמקודם וגם הפסיכולוג שהלכה אליו לטיפול לא הצליח לשקם את מצבה הנפשי. הם התגרשו כשעינת היתה בת עשר. על־פי הסכם הגירושין, היא נשארה בבית עם אמה, שהיתה שקועה מרבית זמנה בחיבוטי נפש ובהתקפי דכדוך.
     
    היום, בגיל ארבעים וחמש, מצא שרון את עצמו ללא כלום: לא היה לו כסף, לא אשה, לא בית משלו. בהסכם הגירושין, שעליו חתם כשמצבו הכלכלי היה עדיין טוב, ויתר על דירתו לטובת אשתו ובתו, התחייב בנדיבות רבה לשלם דמי מזונות גבוהים ולממן את צרכיה ההולכים ומתרבים של עינת - בגדים, חוגים, ספרי לימוד. הוא לא שיער שיום יבוא ולא יוכל לעמוד אף לא בחלק מהתחייבויותיו.
    חיי החברה שלו מאז גירושיו היו דלים ביותר, משום שעסקיו גזלו ממנו את רוב זמנו. היו אמנם כמה נשים שהזדמנו באקראי, היו חברים שלקחו אותו לפעמים למסעדה או לשתות בירה, היו חופשות קצרות שבילה בארץ ובחו״ל. מאז שנקלעו העסקים למשבר, קרס הכול. החובות תפחו ואפילו הוריו שבימים כתקנם עשויים היו לסייע לו - לא היו מסוגלים לעשות זאת עתה. שניהם אושפזו במוסד סיעודי, החנות והדירה שלהם נמכרו כדי לממן את שהותם שם ואת הוצאותיהם הרפואיות.
    שרון הרבה להתבודד. בדירתו השכורה היה הפסנתר שאהב, הדבר היחיד שלקח לעצמו כשוויתר על דירתו בהסכם הגירושים. הוא פרט עליו שעות ארוכות והנגינה הסיחה את דעתו לזמן־מה, אבל לא שיפרה בהרבה את מצב־רוחו. טרוד היה בחיפוש פתרונות שיסייעו לו לשוב ולעמוד על רגליו. ככל שחשב על כך הגיע לאותה מסקנה עגומה, שללא כסף הוא משול למת. הסיכוי להשיג כסף בזמנים כה קשים, כמו הסיכוי למצוא עבודה קבועה, היו מעטים ביותר. ברשימת האפשרויות שהעלה במוחו היו רק שתיים: לגנוב או להתחתן עם אשה עשירה.
    תם העידן שבו האמין בתמימות כי נישואים מושתתים על אהבה. המהלומה שהנחיתו עליו החיים לימדה אותו שאהבה אינה חזות הכול, שלפעמים אין מנוס מלהדחיק רגשות, להיות אנוכי, לנצל בני־אדם שעשויים להועיל לו. נישואים לאשה עשירה נראו לו אפוא פתרון מושלם. הוא קיווה שהם יעניקו לו כמה שנים טובות שבהן יוכל לפלס בנחת ובנוחות את דרכו בעולם העסקים, אולי גם ישקיע חלק מן הכסף שתיתן לו רעייתו, וכשיעמוד סוף סוף על רגליו, יוכל להתגרש ולפתוח בחיים חדשים. נישואים מסוג זה היו מבחינתו בדיוק כנישואים עם בנק: לא בטוח שיהיה בהם הרבה חום, אבל ודאי שיהיה בהם הרבה כסף.
     
    5
    ג׳ודי סירקין היתה פקעת עצבים למן הרגע שבו פקחה בבוקר את עיניה. היא השתלחה בנהג שלה שאיחר בשתי דקות לאוספה מפתח ביתה, גערה בעוזרת הבית שניקתה את האבק כשטלפון סלולרי צמוד לאוזנה, העירה בנימת זלזול לחברי מועצת המנהלים שהתלחשו זה עם זה בישיבה על הקמת המלון החדש בספרד ושיגעה את הטכנאי שהקרין את נתוני הפרויקט על המסך.
    התקפי הזעם של ג׳ודי לא היו תופעה חדשה, אבל הם נעשו חמורים במיוחד בשנים האחרונות, אחרי שנאלצה להכיר בעובדה שאפסו סיכוייה להינשא. היו אמנם גברים שהביעו כלפיה כוונות רציניות, אבל היא חשדה בכל אחד מהם שהוא נושא עיניו לכספה ואינו מאוהב בה עצמה. את החשד ואי־האמון, את המחשבה שהכול מבקשים לרמותה, ירשה מאביה. סם סירקין נהג לומר תמיד, שאילו האמין בבני־אדם, אילו סמך על יושרם של הבריות ועל הבטחותיהם, מעולם לא היה עושה את המיליארדים שלו. את האנשים שעמד לעשות איתם עסקים נהג לבחון בשבע עיניים ובזהירות מופלגת, כאילו היו פקעת של נחשים ארסיים הזוממים להכישו. הוא העסיק כמה משרדי חקירות כדי לחטט בחייהם של שותפיו ושל עובדיו, צותת לטלפונים שלהם, ערך בדיקות צולבות של כל דוח והודעה שמסרו לו.
     
    מטבעו, חייב היה סם סירקין להיות בכל עת בשליטה מתמדת. גם לאחר שהעביר את ניהול עסקיו לג׳ודי, נהג להגיע למשרדיו בשעת בוקר מוקדמת, להשתתף בישיבת ההנהלה היומית, לתת עצות ולהעיר הערות, לאשר כל החלטה. הוא היה יותר משבע־רצון מן הדרך שבה ניהלה ג׳ודי את החברה, אבל את המלה האחרונה שמר תמיד לעצמו.
    העיתונות נטתה חיבה לרונה יותר מאשר לבני משפחתה האחרים. בעוד שג׳ודי הסתגרה בדלת אמות המשרד ובביתה הגדול והריק, ניהלה רונה חיי חברה תוססים, אירחה את כל המי ומי בביתה ובבריכת השחייה הפרטית שלה, צילומיה הופיעו בכל טורי הרכילות ועיתונאים אהבו לנחש כמה מאות מיליונים היא שווה. איש מלבדה ומלבד אביה ואחותה לא ידע שאין בידיה אפילו אפס־קצה מן הרכוש של סם סירקין.
     
    6
    מגדל המשרדים של ״סירקינ׳ס פרדייז״ רחש ככוורת דבורים בעונת האביב. עשרות עובדים ערכו את הסידורים האחרונים שנועדו להבטיח כי חנוכת המלון השלושים של הרשת תעבור ללא תקלות. המלון עמד להיפתח בעיירת הנופש טורמולינוס בקוסטה דל סול, הריביירה הספרדית, והיה אמור להיות ספינת הדגל של סירקין, גדול יותר, יפה יותר, מפואר יותר מכול השאר. סם היה גאה בהישג המרשים וחיכה בכיליון־עיניים לטקס חנוכת המלון. הוא הפציר בג׳ודי לקחת שלושה ימי חופשה ולנסוע לפאריז כדי להצטייד בבגדים יפים לטקס. ״תהיה לך הזדמנות לפגוש בספרד הרבה גברים מרשימים,״ אמר, ״אני רוצה שההופעה שלך שם תהיה מושלמת.״
    ג׳ודי המריאה לפאריז ללא שמחה יתרה וללא אשליות, יודעת שגם בספרד לא תפגוש את אביר חלומותיה ושהבדידות תעיק עליה שם ביתר־שאת. בבית האופנה של שאנל קנתה שתי שמלות, אצל גוצ׳י רכשה נעלי עקב בעיצוב חדיש, התאכסנה ב״ריץ״, אכלה ב״טור דארז׳אן״ וב״קפה דה לה פה״, ושבה הביתה מרירה כשהיתה. אפילו המעסה הפרטי שלה, שעיסה את גופה בשקדנות רבה, לא היטיב את הרגשתה.
     
    מטוס המנהלים הכסוף, שנשא על כנפיו ועל זנבו את הכתובת הצבעונית ״סירקינ׳ס פרדייז״, ניצב כסוס מרוצים אצילי במתחם המיוחד ששכר סירקין בכסף רב בשולי נמל־התעופה בלוד. הוא נקנה בארצות־הברית בסכום עתק, אבל מחירו הוכפל בשל השינויים שסם הכניס בו: כורסאות עור יקרות, חדר שינה ואמבטיה, מטבח משוכלל וארון יינות בטמפרטורה הנכונה, מתקן להקרנת סרטים ומערכת שמע משוכללת.
    אף שהיחסים ביניהם נותרו קרירים ומרוחקים, הזמין סם סירקין את רונה כמעט לכל חנוכת מלון חדש בארץ ובעולם. כשאשתו היתה בריאה, עמד על כך שתיסע גם היא איתם. חשובה היתה לו מראית העין, התדמית של איש משפחה מסור. רוב הנופשים בבתי־המלון שלו היו בעלי משפחות.
    הפעם ביקש שגם אבנר יצטרף, ורונה ידעה שאביה לא עשה מימיו פעולה שאין מאחוריה סיבה ברורה. ההזמנה לד״ר רומנוב היתה איתות של קרבה, חותמת כשרות, הנצחת העובדה שמצידו של סם, האיש הזה כבר הפך לחלק מן המשפחה.
     
    כולם התרווחו בכורסאותיו העמוקות של המטוס ואבנר רומנוב התרגש כילד קטן. דיילת צעירה ויפה הגישה להם יינות נדירים ומעדנים שהוכנו על־ידי השף הצמוד שנלווה לטיסה וברקע התנגנו שירי ארץ ישראל משנות הארבעים והחמישים, שסם אהב. הם המריאו מן המתחם הפרטי בנמל־התעופה בלוד ונחתו בשדה־התעופה הקטן של קוסטה דל סול כאשר גלגל החמה, ארגמני ולוהט, נבלע בעצלתיים בתוך גלי הים. שעה שמשלחת מצוות המלון החדש לקחה על עצמה את הטיפול בדרכוניהם של הבאים, אספה את האורחים לימוזינה לבנה שהמתינה בקצה המסלול, ומקץ דקות אחדות של נסיעה לאורך החוף עצרו בפתח ״גן העדן״ השלושים במספר של הרשת.
    המלון היה מאוכלס אך ורק באורחים שהוזמנו לטקס הפתיחה. היו שם, כרגיל באירועים מסוג זה, כמה זמרים וכוכבי קולנוע פופולריים, שרי ממשלה והרבה פקידים מקומיים ועיתונאים שכדאי היה לשמור איתם על קשר טוב. סם ובנותיו קיבלו את הסוויטות הטובות ביותר על גג המלון, מול הים. צוות של מעסים ריפה את שרירי גופם ויין ספרדי משובח רומם את מצב־רוחם.
    הטקס נערך באולם הנשפים הגדול של המלון וארוחת הערב שהוגשה לאורחים היתה מקורית ומפנקת. סם, בפראק שחור ועניבת פרפר, נאם את נאום הפתיחה הרגיל שלו, בו התפאר בהישגיה של הרשת, והודה לכל מי שנטל חלק בהקמת המלון. שר התיירות הספרדי שיבח, הילל וקילס את היוזמה לפתוח מלון יוקרה של הרשת המפורסמת בעיירת החוף הפופולרית ביותר בספרד, להקת פלמנקו מקומית העלתה מופע קצר ומי שרצה יכול היה לכרכר אחרי הארוחה על רחבת הריקודים בעלת הרצפה המוארת, לקול צליליה של תזמורת ידועה.
     
    בעוד רונה ואבנר בוהים בתזמורת, שקעו ג׳ודי וסם בשיחה ערה עם מנהל המלון, שהסב לשולחנם. הדברים שאמר עוררו בהם דאגה עמוקה. מתברר שהיו בעיות ברישוי מועדוני־הלילה של המלון, הפקיד הממונה בעירייה התעקש להצביע על ליקויים שונים שמחייבים פתרון ומנע את פתיחת המועדונים. ההוצאה הכספית הכרוכה בקבלת הרישיון אמורה היתה להאמיר לסכומי עתק. אבל לא זה היה העיקר. נעילת המועדונים בפני אורחי המלון היתה כרוכה לא רק בהפסד של כסף, אלא גם בפגיעה קשה במוניטין.
    ״אי־אפשר לשחד אותו כמו את כולם?״ שאל סם בנימה עניינית.
    ״כנראה שלא,״ השיב מנהל המלון בקול עגום, ״ניסינו וזה לא הלך.״
    ״למה?״
    ״כי הוא בטח מקבל כסף מהמתחרים שלנו כדי לעשות לנו בעיות.
    ״תן לי את שמו.״
    מנהל המלון שרבט שורה על מפית השולחן, סם תחב את המפית לכיסו, שתה שמפניה, פטפט עם אורחיו והשכיל להסתיר את זעמו. הוא לא אהב שדברים יוצאים משליטה.
     
    בתום הסעודה, ליוותה ג׳ודי את אביה לחדרו, רונה ואבנר נפרדו מסם בברכת לילה טוב ונכנסו אף הם לחדרם.
    רונה יצאה אל המרפסת, נשענה על המעקה, שאפה לריאותיה את ניחוחו המלוח של הים ולא עלה בידה להתיק את עיניה מן הירח שנשקף במים הרוגעים. צמרמורת נעימה חלפה בגופה. בעיניה היה זה ערב מושלם. היו שם אנשים יפים, אוכל משובח, יין מעולה, ואפילו אביה וג׳ודי לא עשו דבר שיפגום במצב־רוחה. עם זאת היה חסר לה משהו. גופה שיווע למגעו של גבר, לסקס פרוע, לאיבוד עשתונות, אבל הגבר היחיד בהישג יד היה אבנר שהיווה חלופה עלובה למדי לפנטזיות שלה. גם הלילה, חשבה בצער, יהיה עליה להסתפק במה שיש.
    כשנכנסה לחדר, שכב אבנר במיטה בטי־שירט ובתחתונים צבעוניים וקרא ספר על הכלכלה האמריקנית.
    ״כבה את האור,״ לחשה והחלה להתפשט לעיניו.
    אבנר הניח את הספר. בעיניה הנוצצות קרא תשוקה עזה וזה הביך אותו.
    ״את יודעת שאני צריך זמן,״ אמר בקול מתנצל.
    היא ביכרה להתעלם ממה שאמר והחלה להפשיטו ברעד של ציפייה שלא עלה בידה להסתיר. ״תנסה, אולי הפעם זה יהיה בסדר,״ לחשה וכיבתה את האור. גופה נצמד אליו, ידיה שיחקו באברו, מנסות שוב ושוב לכוון אותו אל הפתח שבער בגופה. אבנר הזיע והתאמץ, אבל נותר רפוי כשהיה.
    ״תודה על המאמץ,״ אמר בקול קרוב לבכי, ״כדאי שאקח את הכדור שלי עכשיו.״ היא התהפכה על גבה, עצמה את עיניה ושמעה את אצבעותיו פותחות נייר עטיפה מרשרש. אחר־כך שמעה את קול המים מן הברז וידעה שהוא בולע את הוויאגרה שלו.
    התהליך היה מוכר לה. עתה, כמו תמיד, יעבור זמן עד שזה ישפיע. היא פתחה את הטלוויזיה ובהתה בסרט פעולה בספרדית. אבנר הוסיף לקרוא ואיש מהם לא אמר דבר. שניהם חיכו לרגע שבו תישא הוויאגרה את דברה. כשזה קרה, לבסוף, היה הכול צפוי, התנוחות המסורתיות שאבנר הקפיד לא לשנותן, האנקות והחרחורים שפלט תוך כדי, ידיו המזיעות. כדרכה בכל פעם שנכנסה עם אבנר למיטה, תרה רונה בדמיונה אחרי גבר שתוכל לפנטז עליו, להאמין שהיא שוכבת איתו ולא עם האיש הזה. הפעם התבייתה על שחקן קולנוע בסרט שראתה לא מכבר ולהטה מתשוקה כשחשבה עליו. הדמיון המודרך שלה הביא אותו אליה למיטה ועזר לה להגיע לאורגזמה. מיד אחריה הצליח גם אבנר להגיע לפורקנו וצנח לידה.
    ״היית נהדרת,״ התנשף.
    ״גם אתה,״ אמרה, עצמה את עיניה וחלמה על הגבר הזר שהסעיר אותה.
     
    7
    למן הרגע שבו ניעורה אל אור הבוקר המסנוור של הריביירה הספרדית, ליוותה את רונה תחושת האכזבה של הלילה שחלף. אבנר אמנם לא העיק עליה מעולם, לא דרש דבר, לא גילה שמץ של קנאה, היא ידעה שאהבתו אליה שלמה ובטוחה ואין לה שום קשר למעמדה ולכספה. בחירתה בו היתה צעד מחושב וקר, אבל בקרבה בערה תשוקה שאבנר לא יכול היה להשביעה. עכשיו, יותר מתמיד, ידעה שיהיה לה קשה לחיות לצידו לאורך זמן.
    הוא ניגש אליה ונעץ בה מבט אוהב: ״ישנת טוב, רונה?״
    היא שלחה אליו חיוך מעושה. אסור היה עכשיו להבהיל אותו, לגרום לו לברוח.
    ״ישנתי מצוין, אבנר... תזמין לנו בבקשה ארוחת בוקר לחדר. אני מתה מרעב.״
     
    במטוס, בדרך חזרה, העדיפה להינתק מכולם ושקעה בקריאת ספר. סם קשר שיחה עם אבנר, ורונה הציצה בהם לפעמים מזווית עינה. ניכר היה שאביה מחבב מאוד את הבחור. שלא כדרכו, דיבר בשטף של הנאה על הצלחותיו, על שיקוליו העסקיים ועל תוכניותיו לעתיד. אבנר האזין בנימוס, העיר הערות מלומדות וסם אהב את העובדה שלא שאל ולא חקר מעבר למה שנאמר לו. כשהחל המטוס מנמיך לקראת נחיתה בלוד, שמעה את אבנר מודה בחמימות על האירוח. ״התענוג היה כולו שלי,״ אמר אביה, ״הרגשתי כאילו היית הבן שלי,״ וכשעמדו להיכנס למכוניותיהם לחשה ג׳ודי על אוזנה: ״אל תחמיצי את ההזדמנות, הוא מתאים לך כמו כפפה ליד,״ ורונה השיבה בקרירות עוינת: ״ממתי את יודעת מה בכלל מתאים לי?״
    הנהג שלה עצר ליד ביתו של אבנר, שנפרד ממנה בנשיקה על הלחי. היא המשיכה לביתה והסתגרה בחדר העבודה, מול החלון הגדול שנשקף אל הים המשחיר עם ערב. לבה היה ריק והיא ייחלה שברגע זה, כשהבדידות אוחזת בגרונה, יהיה שם איתה גבר שיידע למלא את התהום העמוקה שנפערה בקרבה.
     
    8
    לדייב ולגבריאל ברגר היה הרבה מה להסתיר.
    הם היו תאומים בני עשרים ותשע שהתגוררו יחד בדירה רחבת ידיים בבית חדש בשכונת בן גוריון בחולון. הם שילמו בזמן את מסי ועד הבית, הקדימו שלום לשכנים ולא הסתכסכו אף פעם על מקום במגרש החניה של הבניין. לעתים שהו בדירתם ימים תמימים, לעתים נעדרו ממנה לפרקי זמן ארוכים וקצרים. איש לא ידע מה עיסוקם, איש גם לא שאל.
    סם סירקין שילם להם משכורת חודשית נאה, דמי אחזקה מלאים למכוניותיהם וחופשות חינם, לא הכריח אותם לעבוד משמונה עד חמש, או להגיע בכלל לבניין המשרדים שלו. הוא השתמש בשירותיהם עוד בארצות־הברית וגם שם רק הוא ידע מה בדיוק הם עושים כדי להצדיק את המשכורת שלהם.
     
    התאומים ברגר הגיעו לראשונה למשרד הראשי של ״סירקינ׳ס פרדייז״ בניו־יורק בהמלצת אחד מידידיו הטובים של סירקין. האיש אמר שסם יוכל להשתמש בהם לביצוע כל משימה, עדינה יותר ועדינה פחות. סם היה זקוק לאנשים כאלה. היו לו יריבים מסחריים שצריך היה להרתיע אותם, לא תמיד בדרכים מקובלות. היו קבלנים שניסו לחבל בהקמת המלונות שלו כדי לסחוט ממנו כסף נוסף, והיו אנשים אחרים שצריך היה לסלקם מסביבתו הקרובה. דייב וגבריאל ברגר התאימו למשימות כאלה כמו כפפה ליד. לא היה להם עבר פלילי, משום שהשכילו לא ליפול מעולם לידי המשטרה. חנוטים תמיד בחליפות יקרות, נראו לכל היותר כשני סוכני בורסה, לא כצמד פושעים מקצועי.
    הבוס שלהם היה חייב להם לא מעט. הם הסירו בשבילו מכשולים רבים שעמדו בדרכו, ותמיד עשו זאת ביעילות ובלי להותיר עקבות. כשהיה זקוק להם, באו מיד. גם הפעם.
    הוא קרא להם לביתו אחרי שעות העבודה וסיפר על העיכוב בקבלת הרשיון למועדוני־הלילה בבית־המלון החדש בקוסטה דל סול. הם רשמו על פתק את שמו של האיש שאחראי לעיכוב.
    ״למה הוא עושה לך צרות?״ שאלו.
    ״כי הוא מקבל כסף מהמתחרים שלי כדי לדפוק אותי,״ אמר.
    לא צריך היה להוסיף דבר. סירקין נתן להם שני כרטיסי טיסה במחלקת עסקים לספרד. תאריך החזרה היה פתוח, אבל מניסיונו ידע כי הם לא יישארו שם יותר מכפי שצריך. זריזות הביצוע שלהם היתה אחת מתכונותיהם הבולטות.
     
    טיסת הבוקר של ״איבריה״ נחתה בספרד בשעות הצהריים. הם שכרו מכונית, עצרו בדרך לקוסטה דל סול בפונדק כפרי, אכלו פאייה של פירות ים וגמעו יין משובח מיקבי ריוחה. הם אהבו את החיים הטובים.
    הקורבן המיועד שלהם התגורר בבית נאה בהרים הצופים אל הים. את כתובתו גילו בנקל בספר הטלפונים ועקבו אחריו יומיים עד שלמדו את הרגלי היום־יום שלו: יציאה לעבודה בעשר בבוקר, ארוחת צהריים קלה באחת, סייסטה משתיים עד חמש, עבודה מחמש עד שבע, וחזרה הביתה, לארוחת ערב דשנה.
    בעקביות שיננו את הדרך שבה נהג במכוניתו לעבודה ובחזרה, הכירו כל עיקול, כל צומת, כל קטע מיושב, כל קטע צחיח. ביום השלישי, אחרי שלא הותירו פיסת מידע שלא אספו אודות הקורבן, חלפו על־פני מכוניתו באיזור לא מיושב. דייב פתח את החלון, וביקש עזרה בתנועות ידיים. האיש עצר בשוליים, מוכן להגיש סיוע. שום מכונית לא נראתה על הכביש. דייב קרב אליו, שאל משהו ובטרם הספיק האיש לענות, חבט בין עיניו באגרוף קמוץ. אחיו קפץ ובא גם הוא. שניהם היכו את קורבנם עד שאיבד את הכרתו, כרכו על ראשו שקית פלסטיק וקשרו אותה על צווארו כדי להבטיח שיגווע מחנק. הם רוקנו את ארנקו והסירו את שעון היד שלו, גררו אותו למכוניתם, הטילו אותו על המושב האחורי וכיסוהו בשמיכה שהביאו איתם.
    המכונית השכורה ירדה אל כביש החוף ונסעה לאורך הים. במפרץ בודד, ריק ממתרחצים ורחוק מעין אדם, הניחו את הגופה בגומחת סלע, קברו אותה באבנים ובחצץ, טשטשו את עקבותיהם בעזרת שיח סבוך שתלשו מן הקרקע, ונסעו לנמל־התעופה. לאחר שהחזירו את המכונית בחרו בנתיב טיסה עקלקל שיעלים את עקבותיהם. הם עלו על טיסה לפאריז, משם לקחו מטוס לווינה, שהו לילה במלון וטסו חזרה לישראל.
    מנמל־התעופה בלוד טילפנו לסם סירקין:
    ״אתה יכול לישון בשקט. העסקה גמורה.״
     
    למחרת נמצאה מכוניתו הנטושה של הנרצח וימים אחדים לאחר־מכן נתגלתה גופתו על־ידי ילדים ששיחקו על חוף המפרץ הנידח בקוסטה דל סול. השוטרים שהוזעקו לשם גילו את גופתו של האיש בן החמישים. הוא היה לבוש בחליפה אפורה ובכיסו נמצא ארנק ריק ותעודת־זהות מפלסטיק. צמד שוטרים יצא לביתו של האיש כדי להביא את הבשורה המרה לבני משפחתו. הם התדפקו על דלת הבית, סיפרו בקול מתכתי על מה שקרה ואמרו שעדיין לא ברורה סיבת המוות. אשתו של המנוח התעלפה ובתו, שנשאה תינוק על זרועותיה, פרצה בבכי קורע לב.
    במכון הפתולוגי מצאו על הגופה סימני אלימות. העובדה, ששטרות הכסף נעלמו מארנקו של המת ושעונו לא היה איתו, חיזקה את הסברה שהיה זה שוד וכי הקורבן הוכה עד מוות כשניסה להתנגד. המשטרה עצרה לחקירה כמה עבריינים מקומיים, אבל למעשה גיששה באפלה. התיק נשאר פתוח, ממתין לעדות חדשה, לגילוי פתאומי של הפושע, אבל גם החוקרים האופטימיים ביותר ידעו שאין כמעט סיכוי שזה יקרה.
     
    בית־המלון החדש ברשת ״סירקינ׳ס פרדייז״ בקוסטה דל סול קיבל רשיון להפעלת מועדוני־הלילה שלו מיד לאחר שהתמנה פקיד אחר במקום זה שנרצח. מצב־רוחו של סם סירקין העפיל לשיא כשקיבל את ההודעה ממנהל המלון, שגם אם חשד שמותו של האיש קשור בסירובו להעניק את הרשיון המבוקש, נזהר לשמור לעצמו את מחשבותיו. זו לא היתה הפעם הראשונה בה נעלם מעל פני השטח מישהו שניסה לעצור את תנופת ההתפתחות של הרשת או לפגוע ברווחיה. זה קרה ביפאן, זה קרה במקסיקו, עכשיו זה קרה בספרד. ידיו של סירקין נותרו תמיד נקיות.
     
    9
    ד״ר אבנר רומנוב נכנס בצעדים מהוססים למשרדו של סם סירקין. לא היה לו מושג לשם מה נקרא לשם.
    סם קם מכיסאו ופרש את זרועותיו לקראת האורח. היתה שעת ערב ובמשרד לא היה איש מלבדו ומלבד מזכירתו.
    ״אני מקווה שלא שיבשתי לך את השיעורים באוניברסיטה,״ אמר.
    ״לא. כבר סיימתי את ההרצאות שלי להיום.״
    ״שב, שב.״
    ״תודה, מר סירקין.״
    ״מה תשתה?״
    ״אשמח לכוס קפה.״
    סירקין הורה למזכירתו להביא את הקפה והתיישב במקומו.
    ״איך העבודה?״ שאל.
    ״מקצצים תקציבים,״ חייך רומנו בעגמומיות.
    ״קיצצו גם במשכורת שלך?״
    ״עדיין לא.״
    סירקין המהם משהו מתחת לחוטמו. שניהם ידעו שמצבה הכספי של האוניברסיטה איננו הנושא שעמד על הפרק. אף על פי כן, שוחחו שעה קלה על מצוקתו התקציבית של המוסד, על שיווק, על ניהול, ומימון. סירקין גילה בקיאות רבה והאריך בשיחה עם אבנר שתהה לאן היא תוביל. לבסוף, ירה סם את שאלת המפתח.
    ״כמה זמן אתה נמצא כבר עם רונה?״
    ״שנה בערך.״
    ״הקשר נראה לך רציני?״
    ״אני אוהב את רונה.״
    ״ומה יהיה? דיברתם כבר על תכלעס, חתונה למשל?״
    ״לא בדיוק.״
    ״כלומר, דיברתם או לא?״
    ״כשהיינו בספרד, רציתי להציע לה, אבל לא היתה לי הזדמנות.״
    ״מתי תדברו על זה?״
    ״בקרוב.״
    ״נראה לך שהיא תסכים?״
    ״אני מאוד מקווה שכן. טוב לנו יחד.״
     
    ״אבנר יקירי,״ אמר סירקין בקול שכולו נופת־צופים, ״אתה יודע שאני לא איש צעיר. עברתי את גיל השבעים ובגיל כזה כל מה שהבן־אדם רוצה הוא להיות מאושר מהישגיו וממשפחתו. העסקים שלי, תודה לאל, לא יכולים להיות טובים יותר. מה שמטריד אותי היא העובדה, שג׳ודי ורונה לא נשואות. אתה ודאי מבין שחשוב לי מאוד להוביל אותן אל החופה, אולי גם להספיק לראות מהן נכדים. לג׳ודי, לצערי, אין כרגע מועמד מתאים, אבל לרונה יש. אני שמח מאוד על שבחרה בך והייתי שמח עוד יותר לזרז את עניין החתונה... רונה לא תמצא לדעתי בחור מתאים יותר ממך. עקבתי אחריך מקרוב ומה שראיתי מצא חן בעיני. אתה איש פיקח, משכיל, מבין בכלכלה, ואם תסלח לי על ההערה האישית, נראה לי שאתה מבזבז את הכישורים שלך באוניברסיטה. לדעתי, עולם העסקים מתאים לך יותר. אני בטוח ששם תוכל לתרום ולהתפתח הרבה יותר.״
    רומנוב היסס. הוא כלכל תמיד את צעדיו באורח שמרני, בקצב מתון ובטוח, ואהב את האוניברסיטה. המחשבה על זינוק לעולם העסקים הפחידה אותו כמו מגע באש בוערת.
    ״העולם הזה מיועד לצעירים, מר סירקין. אני לא בטוח שגבר בן חמישים ושתיים, מוכשר ככל שיהיה, ימצא את מקומו בקלות בעסקים.״
    סירקין צחק: ״לא הבנת. אני לא מתכוון שתתחיל עכשיו לחפש עבודה חדשה. אני רוצה שתעבוד אצלי, כאן, באימפריה של ׳סירקינ׳ס פרדייז׳. תראה, ג׳ודי נופלת מהרגליים. היא לא מסוגלת להתגבר על ניהול כל העסקים שלי. יש המון תפקידים שאיש כמוך יוכל לקבל ולעזור לנו להתפתח עוד יותר.״
     
    זו היתה ללא ספק הזדמנות שאסור להחמיץ, דלת שנפתחה לעולם שרומנוב לא העז להיכנס אליו בכוחות עצמו. עיניו נצצו בהתלהבות. הוא חשב שגם אם יקבל על עצמו תפקיד ניהולי אצל סירקין, עדיין יוכל להרצות באורח חלקי באוניברסיטה. זה יהיה השילוב הרצוי ביותר בשבילו.
    ״תודה על ההצעה,״ רומנוב היה נרעש, ״לא תצטער על כך.״
    ״יש לי רק תנאי אחד, אבנר. כדי לקבל את התפקיד יהיה עליך קודם כול להיות חלק מן המשפחה. ככל שתמהר להינשא לרונה, תוכל מהר יותר להיכנס לעבודה.״
    ״כן, מר סירקין.״
    אביה של רונה חייך בשביעות רצון.
    ״אם כן, כל מה שנשאר לנו לעשות הוא לקבוע את מועד החתונה, לא?״
    ״אעשה כל מה שאני יכול כדי שרונה תאמר כן,״ הוסיף אבנר.
    ״תתאמץ. זה יהיה כדאי לך.״
    פניו של סם לבשו ארשת של שביעות רצון. עוד עסקה אחת התנהלה בדיוק בדרך שהתווה לה.
     
    10
    עינת ענבר המתינה בצהריים ליד ביתה בשכונת רמת החייל בשוליה הצפוניים של תל אביב. יום שלישי היה יום הביקורים הקבוע של אבא שלה מאז התגרשו הוריה, בהיותה בת עשר. הבילוי הזה הפך להיות חלק בלתי־נפרד מחייה, אי של שקט, הפוגת־מה מן הלימודים, מן החיים לצד אמה שלא הסתירה את מצבי־הרוח המשתנים שלה, את מחלותיה המדומות, את קובלנותיה התכופות.
    שרון אסף את עינת במכוניתו ולקח אותה אל דירתו. השולחן בפינת האוכל כבר היה ערוך, ובסיר שהביא מן המטבח היה תבשיל של בשר ביין, המאכל האהוב עליה. הם אכלו והיא סיפרה לו רכילות מבית־הספר. נער בן שבע־עשרה מכיתה י״ב חיזר אחריה בלהט, גילתה לאביה, אבל היא דחתה אותו משום שלא היה בוגר מספיק לטעמה. אחר־כך סיפרה על המורים, על הבחינות, על ציוניה, וכשגוועה השיחה, שאלה:
    ״מה שלום סבא וסבתא?״
    ״לא טוב. הייתי אצלם אתמול. הם לא זיהו אותי.״
    ״ממש חבל לי עליהם. ומה קורה אצלך, אבא?״
    ״שום דבר מיוחד.״
    ״מצאת כבר מישהי?״
    ״עדיין לא.״
     
    בתו היתה האדם הקרוב ביותר ללבו. הוא אהב אותה, העריץ את חוכמתה, את הישגיה בלימודים. חשוב היה לו שתהיה מאושרת, שלא תדע דבר על בעיותיו הכספיות והאישיות. הוא הצטער על כך שאין לאל ידו לספק לה עכשיו את כל צרכיה.
    ״שמעתי שאמא התקשרה אליך השבוע,״ אמרה.
    הם לא דיברו מעולם על מירי יותר ממשפט אחד או שניים ורק כשהיה צריך.
    ״כן, משהו בקשר לתשלום המזונות.״
    ״יש בעיה עם זה?״ שאלה.
    ״לא ממש, רק איחור קטן. הכסף צריך להשתחרר מתוכנית חיסכון בעוד כמה ימים. הסברתי לאמא שלך שתהיה דחייה בתשלום. זה הכול.״
    זו לא היתה האמת. נכון שהודיע למירי על דחייה בתשלום, אבל לא משום שכסף עמד להשתחרר. לא היתה לו פרוטה, לא בכיסו ולא בחשבון הבנק שלו. כל תוכניות החיסכון שצבר נפדו בלית־ברירה. בבנק היה לו רק אוברדראפט מצטבר ולמען האמת, הוא לא ידע אם יוכל להוסיף לשלם מזונות בעתיד הנראה לעין.
    מירי היתה זקוקה נואשות לכסף הזה. היתה לה משכורת עלובה בחנות הבגדים שבה עבדה כזבנית והיו לה המזונות ששילם בעלה. פעם היתה מקבלת בונוסים על מכירות מוגדלות אבל מאז המיתון נעלמו הקונים והמענקים, וכששרון איחר בתשלום המזונות הציפה אותו בשיחות טלפון, בבקשות, בתחינות ובגידופים.
     
    אחר הצהריים הלך עם עינת לסרט. כשהסתיים, שתו שוקו, אכלו עוגת פירות בבית־קפה בשיינקין ובערב החזיר אותה הביתה. הוא נשק לה קלות ואיחל לה שבוע נעים. עיניו העצובות ליוו אותה עד שנבלעה בחדר המדרגות. לא נעלם ממנו שהגירושין פצעו אותה קשה, אבל מבחינתו, לא היתה לו כל ברירה אחרת.
    מצוקת החודשים האחרונים אילצה אותו, בלחץ הבנקים, להציע למכירה את סניף המזגנים היחיד שנותר לו. אם יקבל מחיר טוב, זה יכסה את מרבית חובותיו, ייתן לו אורך נשימה, אבל לא יבטיח לו פרנסה חדשה. בתקופה שכזאת, הסיכוי שלו למצוא מקום עבודה חדש היה קלוש ביותר.
     
    לאחר שעינת שבה הביתה, חזר לדירתו, מזג לעצמו כוס יין והאזין למשיבון. היו לו שתי הודעות, אחת מן המתווך שעסק במכירת העסק שלו, השנייה מבעל־חוב קצר רוח. הוא לא השיב לאף אחד משניהם.
    קירות דירתו סגרו עליו והמועקה שפקדה אותו גלים גלים בעת האחרונה פלשה לקרבו שוב כמפלצת אכזרית. בצעדים כבדים הסתובב בחדר הקטן ולא מצא לעצמו מנוח. מבחוץ נשמעו צהלות שמחה של חבורת צעירים. מכוניות חיפשו חניה ליד בתי־הקפה והמסעדות המלאים מפה לפה. המחשבה שיישאר הלילה בדירתו, מתייסר בבדידותו, היתה בלתי־נסבלת. הוא רצה לשאוף אוויר של מקומות שבהם מצויים אנשים שרוצים לשמוח, הוא רצה להשתכר עד אובדן החושים, לשכוח את צרותיו.
    היה מקום אחד שיכול היה, לדעתו, לספק לו את כל אלה.
    שרון התעטף במעילו ונסע לשם.
     
    11
    כשאביה טלפן אליה והזמין אותה לארוחת ערב במסעדה במרומי מגדל עזריאלי בתל אביב, הופתעה רונה מאוד, משום שהיה זה בהחלט צעד לא אופייני לו. מאז שהתערערו יחסיהם בעקבות נישואיה הראשונים, לא נהגו להיפגש ביחידות. ברור היה לה שיש לו סיבה טובה לכך. היא לא היתה יכולה לנחש מהי.
    כשנכנסה אל המסעדה, אביה כבר חיכה לה שם, לבוש בחליפה, מגולח למשעי ומדיף בושם טוב. הוא חייך כשהבחין בה.
    ״תודה שבאת,״ אמר, ״מה שלומך?״
    ״בסדר גמור, ושלומך?״
    ״לא רע.״
    צינה נשבה ביניהם כמו גם מחוץ לחלונות, שציירו תל אביב אחרת, תזזיתית, מתנאה בשלל אורותיה כעדי יהלומים יקר־ערך.
     
    המלצר ניגש לשולחנם והם בחרו מן התפריט. סם סירקין הזמין בקבוק יין יקר.
    ״מה אנחנו חוגגים, אבא?״
    ״כבר הרבה זמן שלא היינו יחד. חשבתי שהגיעה השעה שנדבר בארבע עיניים.״
    מה הוא באמת רוצה ממני, שאלה את עצמה, הוא הרי לא נחמד אלי סתם כך.
    ״אני יודע,״ אמר, ״שהיחסים בינינו לא היו כל־כך טובים בזמן האחרון.״
    בזמן האחרון? כמעט עשרים שנה שהוא מתנהג אלי כאילו הייתי חפץ מיותר.
    ״הזמנים השתנו, רונה. את התבגרת, אני הזדקנתי. שנינו עשינו שגיאות... אולי זה הזמן לתקן אותן.״
    האם הוא רוצה להחזיר לי את הרכוש שהפקיע לטובת ג׳ודי? לתת לי סוף סוף תפקיד בניהול עסקיו? ואם כן, מה פתאום? מעולם הרי לא עשה שום דבר שלא ישתלם לו.
    ״אני רוצה שנדבר קצת על העתיד שלך, על אבנר ועלייך. ודאי שמת לב שאני מחבב אותו. היו לי שיחות איתו. התרשמתי ממנו מאוד.״
    ובכן, זה הנושא.
    ״הוא אוהב אותך מאוד,״ אמר אביה.
     
    המלצר הביא את המנה הראשונה, צדפות מטוגנות בחמאה. הוא מזג יין לכוסותיהם.
    ״בתיאבון,״ אמר סירקין, ״מה את אומרת על המנה הזאת? היא נראית ממש נהדר.״
    רונה נגסה בצדפה עגולה. אביה צדק. זה היה טעים.
    ״נחזור לאבנר. אני מבין שיש לו כוונות רציניות כלפייך. גם לך, אני מקווה.״
    ״יכול להיות.״
    ״אשמח לשמוע שאת מתכוונת להתחתן איתו.״
    היא לא הופתעה. מזמן ידעה שאבנר הוא הבחירה שלו.
    ״יש לי בשורה טובה, רונה: אני בודק את האפשרות לשלב אותו בעסקים שלי אחרי החתונה.״
    לשלב אותו ולא אותי? חשבה, אין דבר, גם כך זה יקדם אותי אל המטרה שלי.
    ״הנישואים האלה, רונה, הם סידור מושלם בשבילך. אבנר יהיה בעל אידאלי. הוא חכם ועדין, הוא יישא אותך על כפיים.״
    ״תגיד לי, אבא,״ ירתה שאלה ישירה, ״אם אתחתן אתו, זה ישנה במשהו את המעמד שלי במשפחה?״
    אביה צחק. היא כיוונה בדיוק לדעתו.
    ״כמובן.״
    ״באיזה אופן?״
    ״אחרי החתונה,״ אמר, ״אשנה את חלוקת הרכוש שלי. חצי יהיה שלך, חצי של ג׳ודי.״
    ״זה יהיה מעשה נבון מאוד מצדך.״
    הוא הרצין לפתע.
    ״יש לי רק תנאי אחד.״
    היא ידעה שאין ארוחות חינם, בעיקר לא אצל אבא שלה.
    ״מה התנאי, אבא?״
    ״תרשי לי לומר לך משהו אישי, רונה, ואני מקווה שתקבלי את זה ברוח טובה. אני בטוח שאת ואבנר אוהבים זה את זו, אני משוכנע שאת רוצה לחיות איתו לנצח, לבנות בית חם. יחד עם זאת את יודעת את דעתי עלייך. את בחורה נהדרת, אבל לא פעם כבר אמרתי לך שבכל מה שנוגע לבחירת בעלים ולניהול עסקים, את קצת קלת־דעת. מאוד לא הייתי רוצה שפתאום תחליטי בפזיזות, מכל סיבה שהיא, לפרק את הנישואים עם אבנר. לא הייתי רוצה שכל הכסף שאעביר אלייך יישאר אז בידיים, איך לומר זאת, לא הכי אחראיות.״
    ״אתה רוצה לומר שאני לא אחראית?״
    ״אני רוצה לומר שבענייני כספים אבנר מתמצא לדעתי טוב ממך,״ התחמק מתשובה ישירה.
    ״אתה מעליב אותי, אבא.״
    ״סליחה, אבל אני חושב שבגילי כבר מותר לי לומר כל מה שאני חושב. ומה שאני חושב הוא זה: את תתחתני עם אבנר, אולי אפילו תלדי ילד או שניים, ואחרי כמה שנים, כשאגיע למסקנה שהנישואים האלה עלו על דרך בטוחה, אעביר אלייך כל מה שמגיע לך.״
    היא נתנה דרור לזעמה.
    ״אם אני מבינה נכון, אתה רוצה להטיל עלי תקופת מבחן? מה אני, פושע שלא מאמינים לו?״
    ״את לא רואה נכון את המצב, רונה.״
    ״מה שאני מבינה,״ הבליגה בכל כוחה מלהרים את קולה, ״הוא, שאם אחרי שנה או שנתיים של נישואין יתברר, למשל, שאני לא מסוגלת לחיות עוד עם אבנר, שאני לא מאושרת, שרע לי ואני חייבת להיפרד ממנו, לא אקבל ממך פרוטה.״
    ״כן, רונה. הבנת נכון.״
     
    היא קינחה את פיה במפית והרחיקה מעצמה את הצלחת.
    ״אני בת ארבעים ושתיים, אבא. אין לי כבר הרבה סבלנות למשחקים טיפשיים. אני מוכנה בהחלט להתחתן עם אבנר, אבל אני לא מוכנה בשום אופן להתחייב שאשאר נשואה לאדם הזה אם לא אהיה מאושרת אתו, אני לא אסבול אך ורק כדי לרצות אותך. אני שואלת את עצמי עד מתי אתה מתכונן עוד לשלוט בחיים שלי, להכתיב לי עם מי להתחתן ובאיזה תנאים. נמאס לי לרקוד לפי החליל שלך, לחיות את חיי כפי שאתה רוצה שאחיה אותם. אני רוצה חופש, אבא, חופש לבחור, חופש לאהוב, ואתה עדיין מתנהג אלי כאילו הייתי תינוקת שצריך לפקח עליה. זה לא הוגן.״
    ״קיוויתי שתביני את העמדה שלי,״ אמר, ״קיוויתי שתדעי שאני רוצה אך ורק את טובתך. כל עוד תהיי נשואה לאבנר, אדע שיש לך גב ומשענת. ככל שיימשכו הנישואים האלה אוכל להיות בטוח שהכסף שאתן לך יהיה בידיים נאמנות. בלי אבנר, הכסף הזה עלול ללכת לאיבוד. יש לך כשרונות רבים בכל מיני תחומים, אבל אין לך כשרון לנהל עסקים. את לא תהיי מסוגלת לטפל בכסף כמו שצריך.״
    ״אני מנהלת את העסקים שלי דווקא לגמרי לא רע,״ אמרה.
    הוא צחק בלגלוג: ״בעסקים קטנים את אולי בסדר. ניהול עסקים גדולים זה ממש לא בשבילך.״
    ״בקיצור, אבא, אני מבינה שאתה עומד בתוקף מאחורי התנאי שהצגת לי.״
    ״בוודאי שאני עומד מאחוריו.״
    ״אם כן,״ אמרה נחרצות, ״אין שום סיכוי שאסכים.״
    ״כלומר?..״
    ״כלומר, בתנאים האלה לא תהיה חתונה, אבא. נקודה.״
    היא קמה ממקומה.
    ״מצטערת,״ אמרה, ״איבדתי את התיאבון.״
    עיניו עקבו אחריה כשעזבה את המסעדה. עכשיו, יותר מתמיד, ברור היה לו שהיא מוכנה להינשא לאבנר רק כדי לזכות בכספו של אביה. היא לא דיברה על אהבה, לא שללה את האפשרות שתתגרש לאחר שהכסף יועבר אליה. אכן, חשב, היה זה צעד נבון להעביר את רכושו לאחותה. רונה לא היתה ראויה בעיניו להחזיק בכסף.
     
    נעלבת ונסערת יצאה מן המסעדה. הנהג שלה תלה בה עיניים שואלות.
    ״הביתה, גברת סירקין?״
    ״לא, לא הביתה,״ אמרה. הדבר האחרון שרצתה היה לשוב אל ביתה הריק, אל המחשבות על השיחה הקשה עם אביה ועל תוכניתה שהתנפצה בארוחת הערב. היא רצתה להיות בחברת אנשים, לאבד את הראש, להתפרע, להרגיש חופשייה מכל התחייבות.
    היה מקום אחד שיכול היה לספק לה את כל אלה.
    ״סע ל׳פיראוס׳,״ אמרה.
    היא זכרה את הטברנה היוונית ביפו שבה בילתה לא פעם עם ידידיה. היו שם מוסיקה וריקודים ומשקאות בשפע, כל מה שצריך כדי למחות את ההשפלה והעלבון שספגה זה עתה.
     
    12
    הערב היה אפור וקר, אבל ב״פיראוס״, ברחוב הצדף ביפו, היתה האווירה חמה ותוססת כמו בטברנה פופולרית ברובע השעשועים ״פלאקה״ באתונה. ליד דלפק הבר ישב שרון ענבר ושתה את כוס ה״אוזו״ השנייה שלו.
    כמו תמיד, ב״פיראוס״, זה היה ערב עליז וגדוש מוסיקה יוונית. על במה קטנה ישבה להקת נגנים וזמרים מיוון, וברחבה שלידם רקדו סירטאקי. רוב השולחנות היו תפוסים. הקהל המשולהב, צעירים ומבוגרים, בג׳ינס ובחליפות, אכלו מזטים, שתו ״אוזו״ ו״מטקסה״ וליוו את הזמרים בשירה.
    שרון ענבר רוקן את המשקה שלו. הוא נהג לבוא לכאן בעיקר כשמצב־רוחו היה עכור. האווירה, השירות, הטאפאס על הבר והריקודים לצלילי התזמורת היוונית שיפרו תמיד את הרגשתו, ומה שחשוב לא פחות - הברמן, ידידו הוותיק, גבה ממנו רק מחירים סמליים.
    ״מה איתך, עדיין בעניין של משרדי שידוכים?״ שאל הברמן.
    ״כן.״
    ״משהו חדש?״
    ״לא כל־כך.״
    ״מה זאת אומרת?״
    ״פגשתי אתמול עוד אחת. גרושה בת חמישים. במשרד השידוכים אמרו לי שיש לה כסף, מפעל מזון גדול, הרבה רכוש. ישבנו באיזה בית־קפה והיא היתה אנטי מהרגע הראשון: תמיד אתה לבוש ככה כשאתה הולך לפגוש בחורה? איפה אתה עובד? כמה אתה מרוויח? אחרי כמה דקות אמרתי לה: תראי, גברת, אני חושב שמוטב שנסיים את הפגישה שלנו עכשיו לפני שיהיה ממש לא נעים. שילמתי על הקפה והלכתי.״
    ״אתה חי באשליות, שרון. לא קל לתפוס כלה עשירה. אני לא מכיר מישהו שהצליח.״
     
    אשה בהירת שיער עשתה את דרכה מן הפתח אל הבר. היא התיישבה ליד הדלפק והזמינה כוס יין. שרון העיף בה מבט חטוף. בת ארבעים פלוס, לבושה בטעם יקר, פנים נאים, גוף שמור למדי, פנים עצובים משהו ועיניים לחות, אולי מבכי. הוא תהה מה היא עושה שם לבדה.
    היין חימם את קרביה של רונה ושיפר את מצב־רוחה. היא הזמינה כוס נוספת וצלוחית של שקדים קלויים, והקישה באצבעותיה על הדלפק לצלילי המוסיקה. זכר הפגישה עם אביה החל להימוג כענן חולף. זה זמן רב שלא חשה משוחררת כל־כך, חופשייה כל־כך לעשות כרצונה. התזמורת הגבירה את הקצב, קהל הרוקדים ליווה במקהלה את הזמר. גבר קשיש עלה על השולחן ורקד בין הצלחות, ועד מהרה כרעו גם השולחנות האחרים תחת רקיעות רגליהם של רוקדים נוספים.
    מסוחררת מן היין ומצלילי הבוזוקי נטשה רונה את הדלפק ונבלעה בקהל הרוקדים הצפוף על הרחבה. בעיניים עצומות הניעה את גופה, מתמכרת כליל לקצב המחול.
    ״מי זאת?״ שאל שרון.
    הברמן משך בכתפיו.
    ״פעם ראשונה שאני רואה אותה.״
     
    שרון עקב בהנאה אחרי פיתולי גופה, פניה הסמוקים, שפתיה שחזרו על מלות השיר. הוא נטש את הבר, והחל לרקוד לצידה. רונה העיפה בו מבט מהיר, חייכה קלות והוסיפה להתרכז כל כולה בריקוד. קצב המוסיקה גבר ונעלי הרוקדים נקשו על רחבת העץ. שרון הגביר אף הוא את הקצב והחל נע סביבה. כשיצרו הרוקדים מעגל, הניח זרועותיו בטבעיות על כתפיה, ויחד נעו זה עם זו, שבויים בקסם המוסיקה.
    בתום שעה ארוכה שבו מיוזעים וסמוקי פנים אל דלפק הבר.
    ״שכחתי להציג את עצמי,״ אמר, ״שרון.״
    ״רונה. נעים מאוד.״
    אחרי כוס נוספת של ״אוזו״ בשבילו, ועוד כוס יין בשבילה, הזמין אותה לרקוד איתו שוב והם חוללו על הרחבה בשיכרון חושים. היין סייע להם לשכוח את הייאוש, המצוקה, העלבון והכאב ולהיסחף אל תוך מערבולת הצלילים והריקוד.
    בחצות, הניחו הנגנים את כלי הנגינה שלהם ופרשו לאכול.
    ״היית פרטנרית נהדרת,״ אמר שרון.
    ״גם אתה... אני חוששת ששתיתי ורקדתי יותר מדי. כדאי שאלך עכשיו.״
    ״אפשר להציע לך טרמפ?״
    ״תודה, יש לי מכונית.״
    הוא היסס אם להציע לה להיפגש שוב. היה לו נעים להתבונן בה ולרקוד לצידה, אבל לא יותר מזה. היא לא משכה אותו ממש, לא גרמה לו להתאהב בה ממבט ראשון. אילו רצה, יכול היה כמובן לנסות לחזר אחריה. אף פעם לא היה לו קשה מדי לכבוש את ליבן של נשים שרצה, אבל הפעם עצר בו משהו נעלם מלהתקדם.
    היא הביטה בו בחיבה. הוא היה תמיר וחסון ועיניו הכחולות האירו בתמימות נערית ששיוותה לו קסם מיוחד. זה היה הרגע שבו עליה להחליט אם היא מעוניינת לראותו שוב. הנטייה הראשונית שלה היתה לבלות עם הגבר הזה את הלילה. היא התרגשה מן המחשבה שהיתה, לפתע, חופשייה לבחור במישהו, ללא כל שיקול זר, לעשות איתו ככל העולה על דעתה. יותר מכול, היה בכך משום ניתוץ הכבלים שסגרו עליה, ביטוי של התרסה נגד רודנותו של אביה.
    ״בא לך לשתות קפה?״ שאלה לפני שהיה סיפק בידו להחליט.
    ״בכיף,״ מצא עצמו משיב לה.
    ״אצלי בבית?״
    ״למה לא?״
     
    הם יצאו מן הטברנה. הנהג שלה חיכה בחוץ.
    ״תיסע איתי,״ אמרה לשרון, ״הנהג שלי ייסע אחרינו במכונית שלך.״
    שרון הביט בה בתימהון.
    ״יש לך נהג פרטי?״ מלמל.
    ״כן. תן לו את המפתחות שלך...״
    שרון ציית ללא אומר, מסר את מפתחות מכוניתו לנהג והצביע על הרנו.
    רונה הובילה את שרון אל המרצדס הלבנה והתיישבה ליד ההגה. שרון תפס את מקומו לצידה ועיניו בחנו את המכונית המפוארת. חצי מיליון שקל אם לא יותר, חשב. הוא לא ידע עדיין דבר על האשה לצידו, אבל חש סביבה הילה של עושר מופלג.
    המנוע הותנע בקול רחש עמום.
    ״וואו, איזה אוטו נהדר,״ התפעל.
    ״אני שמחה שהוא מוצא חן בעיניך... אתה בא ל׳פיראוס׳ לעתים תכופות?״
    ״רק כשיש לי מצב־רוח רע. ואת?״
    ״כבר שנים שלא הייתי שם.״
    ״ומה קרה שבאת לשם דווקא היום?״
    ״בדיוק מהסיבה שאתה באת,״ צחקה, ״היה לי מצב־רוח רע... אני מתה על מוסיקה יוונית.״
    ״אצלנו בבית שמעו כמעט רק שירים מיוון. אבא שלי נולד שם.״
    ״ואתה?״
    ״אני נולדתי בארץ. ליוון נסעתי בפעם הראשונה בירח־הדבש שלי. הבאתי לשם את האשה שאהבתי, אבל האהבה הזאת נגמרה מהר מאוד.״
    ככל שקלחה השיחה, התערער ביטחונו העצמי. האשה שלצידו נראתה לו עשירה ומשועממת, מחפשת שעשוע שיגרום לה התרגשות. גם הוא ודאי נועד להיות חלק מן השעשוע הזה. כשתמצה את עניינה בו, חשב, כשלא יעלה עוד בידו להפיג את שעמומה, לא תהסס להיפטר ממנו.
    קולה ניער אותו ממחשבותיו.
    ״אני מבינה שאתה גרוש,״ אמרה, ״יש לך ילדים?״
    ״אחת. עינת. בת חמש־עשרה.״
    המכונית יצאה מיפו ונסעה לאורך חוף הים. חצי ירח בצבץ מבין ענני הגשם וצבע את גלי הים בגוון חיוור.
    ״במה אתה עוסק?״
    ״אני איש עסקים,״ אמר.
    ״מצליח?״
    ״דווקא לא. נכוויתי קשה מהמיתון, והעסק שלי עומד להימכר כדי לחסל את החובות שהצטברו.״
    ״איזה מין עסק זה?״
    ״סוכנות למזגנים.״
    ״מה שמה?״
    ״המיזוג המושלם״.
    ״שמעתי עליכם.״
    הוא הביט בה בעניין.
    ״היית לקוחה שלנו?״
    ״לא, אבל יש לי מפעל לייצור מזגנים, ׳אטמוספרה׳, באור יהודה. אני מכירה חלק מהלקוחות הגדולים. גם אתם הייתם ברשימה.״
    שמו של המפעל שלה היה מוכר לו. רק עתה הבזיקה הידיעה במוחו: זה המפעל של רונה סירקין וזו היא עצמה שיושבת כאן, ליד ההגה. הוא לא זיהה אותה בטברנה, באור העמום, בשיער פרוע, בפנים סמוקים ומיוזעים, אבל עכשיו ידע שפניה מוכרים לו מהעיתונות, מהטלוויזיה.
    ״לצערי,״ אמר בעצב, ״לא תמצאי אותנו יותר ברשימת הלקוחות שלך.״
    ״כן, כן,״ נדה בראשה, ״כל־כך הרבה מפעלים ועסקים נסגרים עכשיו בגלל המצב. זה פוגע בכולנו.״
    ״אני מקווה שאצליח לצאת מזה בשלום. יש לי בת שאני חייב לדאוג לה, תשלומי מזונות שעדיין לא שילמתי.״
    ״ספר לי קצת על המשפחה שלך... אמרת שאבא שלך נולד ביוון...״
    ״כן, ואמא שלי באה מבוכרה. שם המשפחה שלנו היה אליאס אבל החלפתי לענבר. זה נראה לי אלגנטי יותר, טוב יותר לעסקים... אבא עלה לארץ והתחתן כאן עם אמא. אני נולדתי לפני ארבעים וחמש שנים. לאבא היתה חנות לתבלינים ברחוב לווינסקי, הוא היה מומחה גדול לפלפל חריף ואנשים באו לקנות אצלו מכל הארץ. היו לו בחנות עשרות סוגים של פלפל שהביא מכל העולם: ממכסיקו, מצ׳ילי, מקולומביה. לאחד מהם קרא אפילו בשמי, ׳פלפל שרון׳...״
    ״על שמי לא קראו כלום,״ חייכה.
    ״אמא שלי,״ המשיך, ״גידלה אותי כמו בחממה, שלחה אותי ללמוד נגינה על פסנתר, לקחה אותי לטיולים, הקריאה לי סיפורים, בישלה לי מאכלים שאהבתי... היא ואבא הצטערו מאוד שלא נולדו להם יותר ילדים. הם לא היו אף פעם אנשים בריאים. לפני שנה הוכנס אבא לבית־חולים סיעודי וכמה חודשים אחר־כך נאלצה גם אמא להתאשפז שם.״
    ״אני מקנאה בך שהיו לך הורים כל־כך חמים,״ אמרה מהורהרת, ״אבא ואמא שלי היו תמיד עסוקים מדי. היינו שתי אחיות בבית. לה ולי היה לכאורה הכול, כל מה שרצינו, אבל חום לא היה אף פעם שם. המטפלת שלי גידלה אותי, האחות שלי פיקחה עלי.״
    ״ברגע שדיברת על המפעל שלך, נזכרתי מי את. קראתי הרבה עלייך ועל המשפחה שלך. בטח לא קל לכם לחיות כך, כשהחיים שלכם חשופים מעל דפי העיתונים.״
    ״זה באמת קשה, אבל מתרגלים. יחד עם זאת, למרות כל הפרסומים בעיתונים, אני בטוחה שיש כמה דברים שבכל־זאת אנשים לא יודעים עלי. גם אתה לא.״
    ״זרקת לי אתגר, לגלות את הסודות שלך,״ חייך.
    ״הגענו,״ אמרה.
     
    המכונית פנתה לחוף שפיים. כמה בתים גדולים היו סדורים בשורה ישרה, ברווחים גדולים, מול קו המים. שרון לא היה שם מעודו.
    שומר מזוין יצא בזריזות מתאו הקבוע בחומת האבן שסגרה על החווילה המפוארת. הוא רכן אל רונה.
    ״ערב טוב, גברת סירקין,״ אמר, מתעלם מהיושב לידה, ״הכול בסדר?״
    ״הכול מצוין. תשאיר את השער פתוח. הנהג שלי מגיע עוד מעט במכונית נפרדת.״
    ״כן, גברת,״ אמר ולחץ על השלט. שתי כנפיו של שער הברזל הגדול נעו ימינה ושמאלה עד שנבלעו בגומחה של חומת האבן. המרצדס חלפה על־פני השער הפתוח, נסעה בכביש אספלט חלק בתוך חורש עצים סבוך שנקטע בכיכר קטנה עם מזרקת מים עתיקה. פיותיהם הפעורים של שני פסלי דגים התיזו זה על זה סילוני מים. מול הכיכר עמד הבית, חדש וגדול, צבוע לבן, שתי קומות מעוצבות בקווים ישרים ונקיים. כשעצרה רונה את המכונית והדמימה את המנוע שמע שרון את רחש גלי הים ואת שריקת הרוח שהשתעשעה בצמרות העצים.
    שני פנסי הלוגן לבנים, משני ציריה של דלת העץ הכבדה, האירו את הדרך אל הפתח. רונה פתחה את הדלת במפתח.
    ״חשבתי שתפתח לנו משרתת בסינר לבן,״ חייך שרון.
    רונה צחקה. צחוקה היה משוחרר ועליז.
    ״ראית כנראה יותר מדי סרטים... לעוזרת שלי אין שום סינר, וחוץ מזה היום היא בחופש... בוא, תיכנס.״
    ״את בטח צריכה המון עובדים כדי לטפל בבית כל־כך גדול.״
    ״הגזמת. בסך הכול יש כאן עוזרת קבועה אחת, מבשלת בחצי משרה, גנן ונהג, לא יותר.״
     
    חדר המבוא הוביל אל חדר המגורים הענקי. כל הקיר המערבי היה עשוי זכוכית וזרקורים סמויים האירו את גלי הים שהתנפצו למרגלות הבית.
    שרון ניצב נרגש מול החלון.
    ״כולי התפעלות מהבית שלך, מהנוף המדהים,״ אמר, ״זה בטח המקום הכי יפה בארץ.״
    ״כנראה... סיכמנו שנשתה קפה?״
    ״כן, סמיך, בלי חלב, בלי סוכר.״
    כאשר הותירה אותו לבדו, שקע בכורסה ליד החלון. עתה יכול היה להתבונן סביבו ביתר תשומת־לב. על הקירות תלו ציורים סוריאליסטיים ענקיים, בצמוד לקירות ניצבו שידות קטנות ועליהן פסלים בסגנון מופשט. הכורסאות וספות ההסבה היו מרופדות בבד רך, נעים למגע. בכל פינה ניכר מגע ידו של מעצב אנין טעם.
    רונה חזרה עם שתי כוסות קפה, והתיישבה מול שרון.
    ״מקווה שהקפה בסדר,״ אמרה בהתנצלות, ״תסלח לי, אבל אני פשוט לא מצליחה אף פעם להפעיל את מכשיר האספרסו כמו שצריך. תטעם ותגיד לי איך זה.״
    שרון טעם ומצמץ בשפתיו. הקפה היה תפל.
    ״בדיוק כמו שאני אוהב,״ אמר.
    היא הביטה בו בהנאה. עכשיו, מקרוב, הוא נראה לה אפילו מושך יותר מכפי שהתרשמה בטברנה.
    ״פעם ראשונה שאני בסביבה הזאת,״ אמר, ״מי גר פה?״
    ״בעיקר אנשים שיכולים להרשות לעצמם,״ השיבה, ״זוהי שכונה לא גדולה שנמצאת על רצועת חוף קטנה ומוגבלת. כל החוף מימין ומשמאל הוא שטח ציבורי שאסור לבנות עליו. בגלל המיקום הנדיר, המגרשים כאן עולים הון תועפות. אבא שלי קנה שניים, בשביל אחותי ובשבילי, ובנה לנו את הבתים שבהם אנחנו גרות.״
    ״איפה גרה אחותך?״
    ״שלושה בתים ממני.״
    בעל־כורחו סיים לשתות את הקפה, כדי שלא להעליב אותה.
    ״עוד כוס?״ שאלה.
    ״לא, לא עכשיו.״
    ״היתה, לי פעם דודה,״ סיפרה בחיוך, ״האשה הכי נודניקית, הכי בלתי־נסבלת, שיכולת לפגוש. כשהיתה באה לבקר אותי, הייתי מקבלת חררה וכל מה שרציתי היה שתסתלק במהירות. חשבתי שאם אגיש לה מהר את הקפה, לא יישאר לה הרבה מה לעשות אחרי זה. לכן, תיכף אחרי שהיתה מגיעה הייתי שואלת אותה אם תרצה קפה, ונחש מה היתה משיבה לי: מה בוער, יש זמן...״
    ״לכן הצעת לי קפה מיד כשבאתי? כדי שאסתלק מהר?״
    ״ממש לא. אתה בכלל לא נראה כמו הדודה שלי. פשוט היה לי רושם שאתה זקוק לקצת קפאין.״
    ״נכון. בכל פעם שהיה לי רע, כשהייתי בדיכאון, אמא שלי היתה מגישה לי קפה שחור וחזק, בלי חלב ובלי סוכר.״
    ״וזה עזר?״
    ״בדרך־כלל.״
    ״מה אתה רוצה לומר לי? שאתה בדיכאון עכשיו?״
    ״קצת, אבל זה לא חשוב. ספרי לי על אבא שלך.״
    ״אני מניחה שאתה יודע לא מעט עליו, על האימפריה שהקים. הוא איש חזק מאוד, איש שמחליט ועושה ולא נותן לשום דבר לעמוד בדרכו. אחותי עובדת איתו. לשניהם יש אותו אופי, אותה נוקשות ודבקות במטרה...״
    ״ואת?״
    ״אני שונה מהם. אני דומה יותר לאמי זיכרונה לברכה. היה לה אופי הרבה יותר רך...״
    ״את עובדת עם אביך?״
    ״לא, אני מנהלת את העסקים שלי לבדי.״
    ״גם אני זאב בודד. עובד לבד, חי לבד.״
    ״למה? לא נראה לי שלגבר נאה כמוך, איש שיחה מעניין, רקדן מעולה, יש בעיה למצוא נשים.״
    ״קשה לי למצוא את מי שאני רוצה באמת, רונה.״
    היא שמה לב שקרא לה בשמה. זו היתה הפעם הראשונה שעשה זאת.
     
    השתרר רגע של שתיקה. כל אחד מהם חשב מה יהיה צעדם הבא.
    ״רוצה לראות את הבית?״ שאלה.
    ״מאוד.״
    היא הראתה לו את הסלון ואת המטבח המשוכלל בקומה הראשונה, את חדר העבודה שלה, מול הים, בקומה השנייה, את הדירה הקטנה לאורחים, ואת חדר השינה הענקי, בו ניצבה מיטה רחבה מול קיר־חלון מכוסה בצמד וילונות, האחד מתחרה דקה והשני מבד פרחוני עבה שנועד להסתיר את האור. היו שם גם פינת איפור, פינת טלוויזיה עם כורסת עיסוי מתכווננת. כל פרט, כל פריט, היה מחושב. ניכר היה שיד אמן חיברה את הרהיטים, את חפצי האמנות, והתאימה את הצבעים.
    ״מי תכנן לך את הבית? האסתטיקה וההרמוניה מאוד מוצאות חן בעיני.״
    ״תודה. אני שמחה שהבית נראה לך. תכננתי אותו בעצמי. למדתי אמנות. בחרתי כל רהיט, הקדשתי ימים לחיפושים בשוק הפשפשים, בחנויות לעתיקות, בגלריות.״
     
    הם עמדו בחדר השינה מול החלון, סמוכים זה לזה ובנחירי אפו עלה ניחוח הבושם העדין שריחף מעל גופה. דקות ארוכות ניצבו שם ללא ניע, לא מעיזים לזוז. לפתע סבבה רונה, גופה נמתח מול גופו. הוא הרגיש את החום העולה ממנה ושמע אותה מתנשמת כשכרך את זרועותיו סביבה ונשק ארוכות על שפתיה. היא נענתה לו ברצון והניחה לו להוביל אותה אל המיטה.
    ״חכה רגע,״ לחשה, ״אכבה את האור...״
    ״למה?״
    ״כי אני רוצה שתחשוב שיש לי גוף מושלם, למרות שאין לי.״
    ״יש לך גוף נפלא, רונה,״ אמר בקול ערב, והחל להפשיט אותה לאיטו, ״אין לך שום סיבה להסתיר אותו.״
     
    גם אם שיקר לה, חשבה, זה היה יפה מצידו שהתעלם מאגן־הירכיים הרחב שלה. היא לא כיבתה את האור.
    הוא לא מיהר וזה מצא חן בעיניה. לשונו החליקה על פניה, על פטמות שדיה, על חלקת בטנה, על ירכיה ועל רגליה. היא עצמה את עיניה ושאבה הנאה מכל מגע שלו. כבר שנים שלא נהנתה כל־כך ורצתה שזה לא ייגמר. שרון ידע להוציא מתוכה כל מה שהיה אצור בה במשך שנים. כל האכזבות, המרירות והקיפאון הרגשי החלו להפשיר לאיטם. הוא המס בה שכבה אחר שכבה עד שהגיע אל הגרעין, אל הליבה, אל המקום שבו היה טמון געש אדיר שנחשף עתה לראשונה.
    היא התמסרה לו כל כולה, כאילו נמחק האתמול ונותר רק היום, הרגע שבו היו יחד. הוא היה מאהב מנוסה ומתחשב ולראשונה זה זמן רב, לא היתה צריכה לפנטז על גבר אחר. היא נהנתה מכל רגע וחוותה עוצמות רגשה שטלטלו אותה למחוזות נעלמים.
     
    כשהתעוררה, כבר החל הבוקר לעלות. בליבה הודתה לו על שנשאר איתה עד לרגע שבו פקחה את עיניה. נשימותיו הקצובות על הכר שלידה העידו בו שישן שינה ערבה. הוא לא נחר ובעל־כורחה נזכרה באבנר שמעולם לא התרגלה לנחירותיו העמוקות. מחוגי השעון הצביעו על השעה שבע. בחשאי זחלה מן המיטה, וירדה למטבח. המבשלת שלה כבר היתה שם. עיניה חלפו במהירות על פניה המשולהבים וסריטות הציפורניים בצווארה, אך פניה נשארו אטומים.
    ״תכיני בבקשה שתי ארוחות בוקר, הכי טובות שאת יכולה לעשות, קפה נטול קפאין כמו שאני אוהבת וקפה שחור בלי חלב ובלי סוכר.״
    בשובה לחדרה, היה שרון ער. הוא שלח אליה מבט חם.
    ״תודה על הלילה,״ אמר, ״זה היה כל־כך מושלם, כל־כך טבעי, כאילו שאנחנו מכירים כבר שנים.״
    ״אולי היינו כבר יחד בגלגול הקודם?״ חייכה.
    ״מה שבטוח: הייתי רוצה מאוד שנהיה יחד גם בגלגול הבא...״
    הם התגפפו בהנאה עד שהמבשלת נקשה על הדלת והכניסה פנימה שני מגשים עמוסי לחמניות טריות, גבינת שמנת, סלטים, ביצים וקפה, והסתלקה חרש.
    ״את מפנקת אותי יותר מדי,״ אמר שרון, ״בסוף זה עוד ימצא חן בעיני...״
    אחרי ארוחת הבוקר התקלח, התלבש ונשק לה בחום. ״אתקשר אלייך,״ אמר. מן החלון עקבה אחרי מכוניתו שהתרחקה מן הבית לעבר השער ומאורעות הלילה חזרו אליה וריגשוה שוב. אך עם זאת, החל לנקר בה חשש טורדני. היא שאלה את עצמה אם לא היתה פזיזה מדי, נואשת מדי. הכנסתי אדם זר הביתה, חשבה, בלי להכירו, בלי לדעת עליו כמעט דבר. רוצה היתה לדעת יותר, להבהיר לעצמה מי הוא בדיוק ומה הן מטרותיו.
     
    ידה הושטה אל הטלפון וחייגה את מספר הסלולרי של נהגה.
    ״כן, רונה,״ מיהר להשיב.
    ״תיכנס אלי, בבקשה.״
    בתוך פחות מדקה, ניצב מולה, זריז כנער צעיר, נכון למלא כל משאלה שלה.
    נהגה של רונה סירקין שירת אותה בנאמנות שנים רבות. הוא היה כבן חמישים, רזה ונמוך קומה, זריז וערמומי, שנענה להצעת העבודה שפרסמה בעיתון. יחד איתו הציעו את שירותיהם יותר ממאה נהגים, חלקם היו נהגים ותיקים בתחבורה הציבורית, חלקם השתחררו זה עתה מצה״ל, אבל קורות החיים של האיש הזה עשו על רונה רושם גדול מכולם. במשך עשרים ושתיים שנים עבד במוסד, כנהג וכבעל תפקידים אחרים. מטעמים מובנים, אמר, לא יוכל לפרט מה בדיוק עשה שם. חושיה של רונה אמרו לה שזה האיש שהיא צריכה: נאמן ושומר סוד, מישהו שתוכל לתת בו אמון מלא. הוא לא אכזב אותה מעולם.
    ״מה אני יכול לעשות בשבילך, גברת סירקין?״ שאל.
    ״אני זקוקה למידע, כל מידע אפשרי, על בחור ששמו שרון ענבר.״
    הוא לא שאל מדוע. מעולם לא ניסה לברר מה היו המניעים שגרמו לה להטיל עליו משימה זו או אחרת.
    ״אין בעיה,״ אמר, ״זה דחוף?״
    ״מאוד.״
    היה לה ברור שעם הקשרים שלו, לא תהיה משימה קלה מזו. שרון התקשר לקראת הצהריים.
    ״אני רוצה שתדעי שגם אם תחליטי לא לראות אותי יותר, אהיה תמיד אסיר־תודה על החוויה שהענקת לי הלילה.״
    שוב ידע לומר לה בדיוק מה שרצתה לשמוע.
    ״תודה, שרון, שיהיה לך יום נפלא,״ אמרה מבלי להתחייב. עדיין לא ידעה עליו כל מה שרצתה לדעת.
     
    הנהג שלה חזר אליה אחר הצהריים. הם הסתגרו בחדר העבודה שלה והוא שלף מכיסו פנקס קטן, עלעל בו ואמר בקול יבש:
    ״אז ככה: הבחור בן ארבעים וחמש, יליד הארץ, לאביו היתה חנות תבלינים. בצבא הוא שירת כרב־טוראי בגולני, בתיק השחרור שלו לא רשומה אף עבירת משמעת. אחר־כך עבד כסוכן מזגנים, למד בערב כלכלה במכללה למנהל, התחתן עם מירי מאירי מרמת גן ונולדה להם בת, עינת. כעבור שנים אחדות הם התגרשו. באותו זמן עצרה אותו המשטרה בעבירה של אלימות. הוא שבר את העצמות לנהג מונית בתל אביב, ישב יומיים באבו כביר ונדון לחצי שנה מאסר על תנאי ותשלום פיצויים של 5000 שקל לנהג.״
    נהגה האישי של רונה הרים את עיניו מהפנקס.
    ״מעניין אותך גם מצבו הכספי?״
    ״בהחלט.״
    ״ובכן, לבחור אין בעצם כלום. הדירה המשותפת שלו ושל אשתו הועברה בעת גירושיו על שמה. הוא שילם גם סכום לא קטן כדי להשלים את מה שהיה חסר להוריו כדי להתאשפז בבית־חולים סיעודי פרטי. נשאר לו סניף אחד של חברת המזגנים שלו, אבל הסניף נמצא בהליכי מכירה. אין לו פרוטה בחשבון חיסכון בבנק או במניות. החברה שלו חייבת לבנק הפועלים, למזרחי ולדיסקונט ארבע מאות אלף דולר. שווי הנכס היחיד של החברה מגיע בקושי לשלוש מאות אלף. הוא גר בדירה שכורה ברחוב אחד העם, מחזיק במכונית מודל 1981, אשתו הגישה נגדו השבוע צו עיקול בגלל פיגור בתשלום מזונות.״
    ״זה כל מה שהצלחתי למצוא,״ סיכם וסגר את הפנקס.
     
    לאחר שיצא, שקעה רונה בהרהורים. המידע שקיבלה אכן סיפק לה תיאור מפורט של האיש שהעניק לה לילה בלתי־נשכח. מרבית הפרטים תאמו את מה שסיפר לה שרון עצמו. עכשיו, אחרי שהיא יודעת עליו כמעט הכול, האם עדיין תרצה בו? האם אין היא מכניסה עצמה לסבך של צרות עם מישהו שמצבו הכספי קשה ושוודאי רוצה בה רק בגלל כספה, עם מישהו שלא הצליח לקיים קשר נישואים, עם מישהו שעברו מוכתם בעבירה פלילית? הוא לא נראה לה כאיש אלים, אבל מי יודע אם לא יפגע בה בעת כעס? האם עליה לפחד ממנו? לא היו לה תשובות ובליבה תססו תחושות מנוגדות: היא חששה ממנו, מפני גלישה להרפתקה מסוכנת, ועם זאת מיאנה לוותר עליו. אט אט התגבש בקרבה בכל־זאת הביטחון שהיא פיקחית דיה כדי שלא ליפול בשום פח סמוי. אדרבא, עכשיו כשהיא יודעת עליו הכול, כשהוא ניצב לפניה כספר פתוח, נראה היה לה שתוכל לנתב את העניינים בדיוק כפי שתרצה.
     
    הטלפון צלצל. אבנר היה על הקו.
    ״מה שלומך?״ שאל. היא התפלאה באיזו קלות פרח מתודעתה עד לרגע זה.
    ״טוב, תודה, ואיך אצלך?״
    ״בסדר. יש קצת עומס בפקולטה בגלל סוף הסמסטר. את יודעת, בחינות גמר וכל השאר.״
    ״אני יודעת.״
    ״אוכל להיפגש איתך הערב?״
    ״אני לא כל־כך בטוחה, אבנר.״
    שתיקה ארוכה השתררה על הקו. אבנר לא הגיב מעולם באורח ספונטני. זו היתה הפעם הראשונה שהיא דחתה הצעה שלו להיפגש ונדרש לו זמן כדי לעכל את דבריה.
    ״תוכל להקדיש לי עכשיו שתי דקות?״ שאלה.
    ״אוכל להקדיש לך את כל החיים, רונה,״ אמר, מקווה שהיא עומדת להשמיע לו הצעת נישואים. ככל שחשב על הצעתו של אביה לשלב אותו בעסקים, נראה לו התפקיד תפור על־פי מידותיו. החיבור בינו לבין רונה היה, מבחינתו, התפתחות רצויה בכיוון הנכון. הוא גם גמר אומר לטפל בדחיפות בעניין תפקודו במיטה. היו די והותר מומחים לבעיות מין שיוכל להסתייע בהם.
    אבל רונה לא רצתה לדבר על נישואיהם. להיפך. אחרי השיחה עם אביה, היה ברור לה שכל תוכניותיה לגבי אבנר בטלות ומבוטלות.
    ״חשבתי הרבה על מה שקורה בינינו,״ אמרה, ״הגעתי למסקנה שלצערי זה לא ילך. אתה בחור נהדר, אבנר, ואני בטוחה שיהיו נשים רבות שישמחו להיות איתך בקשר. אצלנו הזיווג הזה לא יצליח.״
    דבריה שמטו את הקרקע מתחת לרגליו.
    ״אבל, אבל...״ ניסה לבלום את ההחלטה שלא ציפה לה, ״יש לי רגשות עמוקים מאוד כלפייך, רונה, את יודעת שאני לא רוצה את כספך, אני רוצה רק אותך. חשבתי שזה הדדי... בואי ניפגש ונדבר. זה לא לטלפון.״
    ״קשה לי לפגוש אותך עכשיו. אני רוצה שתשמע מה שיש לי להגיד לך. טעיתי, חשבתי שאני אוהבת אותך אבל התברר לי שלא. אתה תמצא בוודאי מישהי שתאהב אותך, שתעריך את התכונות היפות שלך, שתהיה ראויה לך יותר ממני ותעניק לך יותר ממה שאני מסוגלת.״
    ״אבל אני לא רוצה מישהי אחרת... אני רוצה אותך.״
    ״זה לא יצליח, אבנר. אני לא אוהבת אותך ואין שום טעם שאשלה אותך. אני מצטערת, אבל החיים סוחפים אותנו לפעמים למחוזות אחרים ואין לנו כוח להתנגד.״
    ״האם אני יכול להבין ממה שאמרת, שזהו בעצם סוף היחסים בינינו?״
    ״לא בדיוק. נוכל תמיד להישאר חברים.״
    ״אני יכול לבוא אלייך עכשיו?״ הוא נשמע מבוהל, ״אנחנו צריכים לדבר פנים אל פנים, רונה. אני רוצה להסביר לך טוב יותר את היחס שלי אלייך, את המחויבות שלי לעתיד של שנינו. בבקשה, אל תטרקי בפני את הדלת כל־כך מהר.״
    ״לא, אבנר, אין טעם שתבוא. אתה אדם נפלא והלוואי שהייתי יכולה להסתפק בכך. אבל אני צריכה כנראה משהו אחר, משהו שאין לך, ולי הוא חסר. אם נתחתן נהיה שנינו אומללים ואתה ודאי לא רוצה בזה. בוא ניפרד עכשיו, כשכל אחד מאיתנו עדיין יכול למצוא את החלק השני שמשלים אותו.״
    ״ההחלטה שלך סופית, רונה?״
    ״כן, אבנר.״
    ״זה מעציב אותי מאוד.״
    ״תאמין לי שאני עצובה כמוך.״
    ״אני לא מבין מה גרם לך פתאום לשנות את דעתך.״
    ״זה לא אתה, זו אני,״ השתמשה בקלישאה הידועה. יותר מזה לא היתה מסוגלת לומר לו.
     
    13
    מכוניתו של סם סירקין עצרה ליד מגדל דירות לבן במרכזה של שכונת רמת אביב ג׳ בתל אביב. כשיצא מן המכונית, הצית נהגו סיגריה וידע שיחלפו שעה או לכל היותר שעתיים עד שייצא הבוס שלו מן הבניין. הנסיעה לרמת אביב וההמתנה ליד הבניין היו כבר זמן רב עניין שבשגרה, פעם או פעמיים בשבוע. הנהג לא הצליח לזכור מתי כל זה התחיל.
    סירקין בחר מפתח מצרור המפתחות שלו ופתח את הדלת לאולם הכניסה של הבניין. הוא עלה במעלית אל הקומה התשע־עשרה וצלצל בדלת. אשה בחלוק משי בהיר פתחה אותה בחיוך וחיבקה אותו בזרועותיה. היא היתה בת שלושים ושש, פניה נאים, שערה ערמוני וגופה שמור היטב.
    ״בוקר טוב, סם. התגעגעתי אליך,״ אמרה.
    ״הכול בסדר, לילי?״
    ״הכול כרגיל. קוניאק?״
    הוא הנהן בראשו והיא מזגה לו את המשקה האהוב עליו. אצבעותיו התירו את קשר העניבה וגלשו אל הכיס הפנימי של מקטורן החליפה. הוא שלה משם מעטפה והניח אותה על השולחן. גם מבלי שפתחה אותה ידעה שהיא מכילה שטרות של כסף. הוא הביא לה סכומים נאים במזומן בכל ביקור.
     
    לילי עבאדי היתה בת עשרים ושתיים כשהכיר אותה לראשונה, לפני ארבע־עשרה שנים. הוא היה אז מבוגר ממנה בדיוק בשלושים ושבע שנים. הם נפגשו על מזח הדייגים בנמל יפו. סם סירקין בא לשם, כמנהגו בכל שבת, לדוג דגים. זה היה תחביבו היחיד וההזדמנות הנדירה שלו לפרוק מעט מן הלחץ שהצטבר בשבוע העבודה העמוס. לילי נהגה לחכות שם לאביה, שעמד בשוק הדייגים של שבת בבוקר ומכר את שלל הדגה שלו. בשעות הארוכות שהמתינה השליכה גם היא חכה ואספה דגי בורי לתוך סלסילת קש.
    דייגי השבת החובבים הכירו כולם אלה את אלה. תוך כדי המתנה לדגים שיעלו בחכה, גלגלו שיחות על פוליטיקה ועל עסקים, על נשים ועל ילדים, על המשכנתא ועל החובות. סם היה היחיד שלא סיפר דבר על עצמו. הוא נהג לעמוד באותו מקום עצמו על המזח, לבוש ג׳ינס מרופט, חובש כומתה ישנה, מרוחק מעט מן הדייגים האחרים. ההבדל היחיד בינו לבינם היה הסיגר המשובח שעישן שעה שהמתין לדגים שיעלו בחכתו.
    כמו תמיד, גם כאן האנשים סביבו לא עניינו אותו יתר על המידה. בני־אדם היו לגבי דידו לא יותר מאשר כלים, אמצעים לקידום מטרותיו, ובסופו של דבר גם לילי לא היתה שונה מהם. הוא הביט בנערה היפה, המוצקה והשחומה, שידעה לדוג כפי שרק דייגים מקצועיים יודעים, וחשב שהוא זקוק למישהי בדיוק כמוה. היחסים עם אשתו לא היו מעולם חמים במיוחד. במרוצת השנים הם התרחקו עוד יותר זה מזה, כל אחד מהם שקע בענייניו, כל אחד מהם השקיע יותר בפיתוח עולמו שלו מאשר בשימור העולם של שניהם. קשר אינטימי עם נערה צעירה יכול היה לעורר בו התרגשות חדשה ובגילו זה לא היה עניין של מה־בכך.
     
    לילי נהגה להשליך חכה לא הרחק ממנו, לפעמים קרוב אליו. היא היתה תוססת וסקרנית, קשרה איתו שיחה, סיפרה שהיא מתגוררת בבית הוריה ביפו, עובדת כזבנית בחנות למכשירי כתיבה, לא מצאה עדיין חבר כלבבה ומשתוקקת ללמוד אנגלית. היא סיפרה שמצבה הכלכלי של משפחתה איננו קל. העבודה בים גרמה לאביה דלקת פרקים, הסירה שלו התקלקלה לעתים תכופות ולא היה לו כסף לקנות טובה יותר, אמה נכנסה ויצאה מבתי־חולים בגלל מחלת הסוכרת שלה, ולילי נאלצה לטפל בשני אחיה הקטנים.
    לפעמים היתה מכבדת את ידידה החדש בקפה מתוך תרמוס שהביאה מהבית, לא פעם היתה מצרפת לקפה עוגיות מזרחיות שאפתה בעצמה. היא עוררה בו יצרים רדומים והסעירה את דמו. בשעות שעמד שם, על המזח, חשב על הדרך הטובה ביותר להפוך אותה לקניינו הפרטי. אסור לו להיחפז, ידע, כל צעד בלתי־מחושב רק ירתיע אותה ממנו. לאט, לאט, אמר לעצמו.
    לאחר זמן, באחת השבתות, כאשר חש שהשעה כשרה, הזמין אותה לאכול איתו בכל עת שתבחר, במסעדה קטנה ליד הנמל. הם קבעו להיפגש כעבור יומיים. היא הגיעה אל המסעדה בריצה אחרי שהכינה אוכל לאחיה והזריקה אינסולין לאמה, והודתה בחיוך של מבוכה, שכבר שנים לא סעדה מחוץ לבית. סם בחר עבורה את המנות המובחרות ביותר בתפריט והביט בה משועשע כשטרפה אותן בהנאה. הם שוחחו על דיג, על חייה ועל שאיפותיה לעתיד. מצא חן בעיניו שלא שאלה דבר על־אודותיו.
    בשבועות הבאים נפגשו עוד פעמים אחדות על המזח ומדי פעם לקח אותה אל המסעדה הקטנה. לבסוף, כשהגיע למסקנה שהיא בשלה כבר להכירו טוב יותר, גילה לה מי הוא. היא אמרה שלא שמעה עליו מימיה. ״הייתי רוצה להראות לך את המשרד שלי,״ אמר, והיא הגיבה בקלילות: ״למה לא?״
     
    כשהגיעה למשרדו ימים אחדים לאחר־מכן, הביטה מזכירתו בעיניים מלאות פלצות בלבושה הצעקני, באיפור המוגזם שעל פניה, ולא הבינה מה היא עושה שם. ״אדון סירקין הזמין אותי,״ אמרה לילי. המזכירה הלכה לברר עם סם. להפתעתה, הוא ביקש שתתיר לה להיכנס.
    לילי עמדה בפתח הלשכה פעורת פה, אחוזת חיל ורעדה. מעולם לא ראתה את ידידה, הדייג של ימי השבת, לבוש בהידור שכזה. מעולם לא ראתה לשכה מפוארת כל־כך.
    ״גם הבניין שלי,״ אמר.
    ״כולו?״ שאלה בעיניים פעורות.
    ״כן.״
    ״לא חשבתי שאתה כזה עשיר,״ אמרה, ״בחיים שלי לא הייתי מאמינה.״
    לאחר שסגר את הדלת מאחוריה, שאל אם תרצה לשתות משהו וכשהבחין במבוכתה, אמר: ״תרגישי נוח, אני לא הולך לטרוף אותך.״
    הוא היה גבר מרשים, בריא, ערני ורענן. ניחוח העולם הגדול עלה מבגדיו, מן הבושם היקר שלו, מתנועותיו המהוקצעות.
    ״מה עם הלימודים שלך?״ שאל.
    ״אין לי עדיין מספיק כסף,״ אמרה בצער.
    ״לא חסכת כלום?״
    ״אפילו לא שקל. כל הכסף שאני מקבלת מהעבודה שלי הולך להורי.״
    ״היית רוצה שאעזור לך?״
    היא הביטה בו בהפתעה.
    ״מה זאת אומרת?״
    ״את רוצה ללמוד אנגלית, אני אשלם בשביל הלימודים שלך, אתן לך קצת דמי כיס נוספים ותחזירי לי כשתוכלי.״
    חושיה הזהירו אותה מפני ההצעה הזאת.
    ״מה אני צריכה לעשות בשביל זה?״ שאלה בבהלה.
    הוא צחק, קם ממקומו והתיישב על קצה שולחן הכתיבה, מולה.
    ״שום דבר מיוחד.״
    ״שום דבר מיוחד? למה שתהיה כל־כך טוב אלי?״ שאלה בחשד.
    ״כי אני מחבב אותך ויש לי מספיק כסף שאני לא יודע מה לעשות אתו.״
    שעה קלה ישבה שם, שתתה קוקה קולה והביטה בהתפעלות בעיר שהשתרעה מתחתיה. אחר־כך הורה סירקין לנהגו להביא אותה לביתה. כשנפרדה ממנו, נשק קלות על מצחה.
    בשבת שלאחר־מכן, על המזח, נתן לה מעטפה עם שלושת אלפים שקל.
    ״זה בשביל הלימודים,״ אמר. היא לקחה את הכסף בהיסוס ולמחרת נרשמה ללימודי אנגלית. כשנפגשו שוב, סיפרה לו על הנאתה מהלימודים והודתה לו.
    ״יש עוד משהו שאת צריכה?״ שאל בחיבה.
    היו דברים רבים שהיתה זקוקה להם: בגדים, נעליים, מוצרי קוסמטיקה, מה לא. אבל היא עצרה בעד עצמה.
    ״לא, תודה,״ אמרה.
    שבועות אחדים לאחר־מכן הזמין אותה שוב למסעדה הקטנה.
    ״תראי,״ אמר בתום הארוחה, ״אני רוצה לעשות איתך עסק. אם זה לא ימצא חן בעינייך, תשכחי מזה. אם כן, תגרמי לי הרבה שמחה.״
    זיעה קרה פשטה בגופה. היא ניחשה את ההמשך.
    ״זה פשוט מאוד,״ המשיך, ״אני אשכור לך דירה בתל אביב, כל דירה שתרצי, אתן לך כרטיס אשראי שתוכלי להשתמש בו כרצונך, ללא הגבלה, ובנוסף לאלה תקבלי ממני מענק חודשי יפה, שיעזור לך לשלם את כל ההוצאות שלך ועוד יישאר לך משהו לחיסכון. החלק שלך בעסקה לא יחייב אותך לעשות יותר מדי. כל מה שתצטרכי לעשות הוא לפגוש אותי בדירה שלך פעם או פעמיים בשבוע, וגם זה לא בטוח. אין לי זמן רב מדי, ולפעמים אני נמצא בחו״ל במשך שבועות שלמים, כך שתהיי חופשייה לנהל את חייך כרצונך בלי להקריב קורבנות גדולים מדי.״
    ההצעה שלו לא היתה יכולה להיות ברורה יותר. פניה להטו.
    ״סליחה, מר סירקין, אבל אני לא יכולה... לא מתאימים לי חיים כאלה... אני בטוחה שכמעט כל בחורה שתציע לה הצעה כזאת תתנפל עליה מיד. יש המון בחורות שמחפשות בדיוק קשר כזה. אני מכירה בסביבה שלי הרבה בחורות שמוכרות את הגוף שלהן בשביל כסף. תמיד נשבעתי שלי זה לא יקרה, שאני אצא ממעגל העוני, אלמד, אתקדם בחיים, אתחתן ותהיה לי משפחה. אני לא רוצה להיות זונה.״
    ״אני לא מציע לך להיות זונה. אני מציע לך להיות רק שלי, את מוצאת חן בעיני.״
    ״אולי אני צריכה להיות שמחה שבחרת בי, אבל אני לא,״ מלמלה, ״זה לא ילך. אתה ואני זה לא משהו שנדבק. אתה הרי יותר מבוגר מאבא שלי... מצטערת, אני לא הטיפוס שיוכל לחיות את החיים שאתה מציע לי.״
    הוא תיאר לעצמו שזו תהיה תגובתה. לא היה טעם להמשיך ללחוץ עליה באורח ישיר. הוא ניסה את השיטה העקיפה.
    ״אמרת לי שאבא שלך רוצה להחליף את הסירה שלו אבל אין לו כסף.״
    ״כן. הסירה שלו היא ממש גרוטאה עלובה.״
    ״כמה הוא צריך?״
    ״שלושים אלף דולר.״
    ״אני אלווה לו את הכסף. מה דעתך?״
    ״שלושים אלף דולר?״
    ״כמה שצריך.״
    גרונה השתנק.
    ״זה יפה מצידך, אבל אני לא יודעת מתי הוא יוכל להחזיר לך.״
    ״שיחזיר מתי שהוא רוצה. אני לא אלחץ עליו.״
    ״אני מבינה שתיתן את ההלוואה הזאת לאבא שלי רק אם אסכים להצעה שלך.״
    ״הבנת נכון.״
     
    עיניה התלחלחו. בקרבה התחולל מאבק גדול מכוחותיה, גדול מכל מאבק אחר שהיה לה בחייה. גרונה היה חנוק וגופה רעד. תחילה נטתה להאמין שהאיש הזה מחבב אותה משום שהיא חכמה, מיוחדת, טבעית, שונה מן הנשים המלוטשות שהכיר. לפתע התנפצה האשליה לרסיסים, לפתע הבינה שהמטרה האחת והיחידה שלו בטיפוח הקשר איתה היתה להפוך אותה למאהבת שלו. עייפות כבדה נפלה עליה והיא חשה בקרבה כעס גואה: על עצמה, על העוני שלה, על שסיפקה לו אולי סיבה לחשוב שאפשר לקנות אותה בכסף.
    ״תודה, באמת תודה. אני צריכה ללכת עכשיו.״
    ״תזכרי רק,״ אמר, ״שההצעה שלי נשארת פתוחה. אם תחליטי לקבל אותה, פשוט תגידי לי.״
    דבריו הדהדו באוזניה כאשר יצאה מן המסעדה והלכה הביתה.
    אף שהיתה נחושה לדחות את הצעתו, עברו עליה הימים הבאים בלבטים קשים. מצד אחד, נראו חייה בבית הוריה עלובים וחסרי תקווה משהיו, והיא הבינה שתוכל להינשא רק למישהו כמוה, שיעבוד כל חייו עד כלות כוחותיו, יוליד איתה ילדים שישקעו גם הם בעולם שכולו דלות וחוסר תקווה. מצד שני, ידעה שסם סירקין יכול לשנות הכול בהינף ״כן״ אחד מפיה. בעצם לא דרש ממנה יותר מדי, ניסתה לשכנע את עצמה, מה שהוא מבקש ממנה לעשות אינו שונה כלל ממה שעושות נשים רבות אחרות ששמעה עליהן: רווקות ונשואות, שניהלו מערכת יחסים עם מאהב תמורת הרבה פחות ממה שסירקין עשוי להציע לה. היענותה להצעתו, ידעה, תמלא את ארנקה הריק בכסף, תאפשר לה לקנות כל מה שתרצה בחנויות היקרות ביותר. לא זו בלבד, גם חלומו של אביה עשוי להתגשם. סירקין ייתן לו את הכסף הדרוש לקניית סירה חדשה, ואילו היא עצמה תוכל, בכסף שתחסוך, לרכוש דירה, לרהט אותה, להפסיק את יחסיה איתו מתי שתרצה ולהתחתן עם מי שתאהב.
     
    שבועות חלפו וסם סירקין נעדר ממקומו הקבוע על מזח הדייגים. היא תרה אחריו בעיניה בכל שבת שהגיעה לשם ולא הבינה מדוע נעלם, עד שיום אחד סיפר לה אחד הדייגים שאשתו נפטרה. משום־מה, נסכה בה הידיעה תחושה של הקלה. האפשרות שתקבל את ההצעה שלו, נראתה לה לפתע סבירה יותר. המחשבה שהיא תהיה עתה האשה היחידה בחייו, ידידה קרובה, לא פילגש מן הצד, הקלה עליה להחליט.
    כאשר שב לבסוף אל המזח, אמרה לו שהיא מצטערת על מות אשתו. הוא הנהן בראשו.
    ״ההצעה שלך עדיין בתוקף?״ שאלה בקול ענייני, כאילו היתה זו עסקה מסחרית מובהקת.
    ״בוודאי,״ השיב, ״אין דבר שאני רוצה יותר מזה.״
    הוא הניח לה לשכור דירה כחפצה, והיא מצאה סטודיו בקומת הגג של בית חדש מול פארק הירקון. מן החלונות נשקף נוף ירוק ורגוע, הרבה עצים, אגם כחלחל, נוף שונה כל־כך ממראה בקתות הדייגים ליד נמל יפו, שם נולדה ושם עברו עליה שנות נעוריה. סירקין שילם את שכר הדירה לשלושה חודשים מראש ונתן לה מענק לרכישת ריהוט. הוא לא האיץ בה להזמין אותו אל דירתה.
     
    חייה השתנו בן־לילה. היה לה כסף ומקום מגורים ראוי, אך למרבה צערה היו גם השקרים שנאלצה לבדות כדי שהוריה לא יכבידו שאלות על השינוי שחל בה. היא סיפרה שמצאה עבודה במשרד גדול, עם משכורת טובה ומענקים. הכסף עזר לה לממן גם את שכרה של העוזרת שטיפלה באחיה ובאמה, והיא שמחה בשמחתו של אביה כאשר קיבל את ההלוואה להחלפת ספינת הדיג שלו.
    לאחר שהשלימה לרהט את הדירה ביקשה מסם שיבוא לביקור. הוא הביא עמו כרטיס אשראי על שמה, החמיא לה על טעמה בבחירת הדירה והריהוט ושתה לאיטו את הקפה שהכינה לו.
    כשנכנסה איתו למיטה ליווה אותה חשש שלא עלה בידה להסתירו. הוא היה הגבר הראשון בחייה והיא הסמיקה מבושה, אבל הוא נהג בה בעדינות, ליטף את איברי גופה ונשק לה ארוכות, עזר לה להתגבר על החשש, על הבושה, על הפחד. אט אט למדה להכיר את גופו, לכבד את רצונו ולגרום לו הנאה.
    אחר־כך זרם הכול באורח שגרתי למדי. כשהגיע, קיבלה אותו תמיד במאור־פנים ובחום. הם מיעטו לדבר. היא ידעה בדיוק מה הוא אוהב, הוא ידע מה דרוש לה. אף שמעולם לא ביקשה במפורש, גמל לה ברוחב יד. היה לו קל לשלם וקשה להביע רגשות. לאורך כל השנים שהיו יחד לא זכתה מצידו לשום וידוי אהבה או ביטוי של חום אנושי. עם זאת, למרות נוקשותו ואטימותו, למדה לחבב אותו, להכיר לו תודה על כל מה שעשה למענה. עדיין קיננה בה התקווה שיום אחד אולי יתרכך, יפתח את לבו לקראתה, יחדל להתייחס אליה כאל עוד חפץ שימושי שנועד לשרתו.
    במשך ארבע־עשרה השנים שהיו יחד היו חייה מלאים בו, בביקוריו, במתנות שהרעיף עליה, בנסיעות איתו לחו״ל. הוא רצה שתעמוד לרשותו בכל זמן שירצה והיא צייתה לו, אף שידעה את גודל המחיר הכרוך בכך: בעל־כורחה, ויתרה על יחסים עם גברים אחרים, על טיפוח קשרי ידידות עם חברות, על בילויים מחוץ לבית. כל שיכלה להרשות לעצמה בדרך־כלל היו גיחות קצרות לבתי־הקפה ולחנויות הבגדים בשכונה, כשהטלפון הסלולרי שלה פתוח, מצפה לצלצול שלו.
     
    ביקורו האחרון לא היה שונה מן הביקורים שקדמו לו. לאחר שסיים את לגימת הקוניאק והתפשט במהירות פנו ללא אומר לחדר השינה. היא השילה את החלוק שמתחתיו לא לבשה כלום והשתרעה על המיטה.
    גופה היה חם וחלק, שדיה מוצקים, ידיה ידעו לגעת במקומות הנכונים בגופו ולעורר אותו. לא תמיד הצליחה, לא תמיד רצה, לפעמים היה עייף ומתוח מדי, אך היא היתה שם כל הזמן, לצידו. משהלך והזדקן, בגרה ויפתה עוד יותר וראתה את הקנאה בעיניו. לעתים תכופות, גאתה בה תשוקה עזה לגבר צעיר, רענן, שיידע לענג אותה עד כלות, לאהוב אותה ולזכות באהבתה.
    סם ליטף את גופה הערום, אבל היה משהו לא כשורה בדרך שבה התנהג הפעם. הוא הזיע ותנועותיו היו איטיות מן הרגיל.
    ״מה קרה?״ שאלה, מודאגת.
    ״לא יודע... פתאום חטפתי מין סחרחורת...״
    ״תנוח קצת,״ אמרה, ״אל תלך לפני שתרגיש יותר טוב.״
    בידיים אוהבות כיסתה אותו בשמיכה, הגישה לו תה חם ואחרי שעה קלה נרדם. עיניה בחנו אותו בדאגה ובליבה התפללה שלא יאונה לו כל רע. הוא היה משענתה היחידה עלי אדמות.
    • רם אורן
    • רם אורן

      רם אורן (נולד ב-8 במרץ 1936) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

      היה עורך דין ועיתונאי, ולכתיבה ספרותית הגיע בגיל מתקדם יחסית. את הקריירה העיתונאית שלו החל כנער שליח בגיל 15 בעיתון "ידיעות אחרונות" וכמתלמדו של אלכסנדר זאובר, עורכו של "עיתון מיוחד". את עבודתו העיתונאית (בה הגיע להישגים ולעריכת מוספים חשובים בעיתון) שילב עם לימודי משפטים ועבודה כעורך דין.
      הצלחתו הקופתית של אורן (שאין לה כמעט אח ורע במו"לות הישראלית) הביאה אותו לייסוד הוצאת ספרים בשם "קשת הוצאה לאור". ההוצאה מפרסמת את ספריו של אורן ושל סופרים אחרים כשפרה הורן, עירית לינור, שלי יחימוביץ' וקובי אוז. לאחר הצלחתו הראשונית מנסה אורן לתת בספריו תמונה של תופעות שונות בשיח התרבותי הישראלי (לדוגמה: הנהייה אחרי המיסטיקה המזרחית באשראם). הספרים תורגמו למספר שפות, ביניהן אנגלית וצרפתית.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עמק הסיליקון
    • משחק מכור
    • יהלום שחור
    • סוכנת במלכוד
    • גיבורי המקלדת 2 - לצוד כוכבים
    • מהלך מסוכן
    • נחיתת חירום
    • גיבורי המקלדת 1 - הורנס
    • סודות
    • היהלום שבכתר
    • בוגד
    • לילה ארוך בפריז