הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • היום שאחרי הלילה
  • היום שאחרי הלילה
    אניטה דיאמנט | תרגום: שרונה גורי
    מטר | 2010 | פרוזה תרגום, שואה | 288 עמ' מודפסים

    רומן היסטורי מרתק ומרגש, מאת מחברת רב המכר "האוהל האדום", שגם הוא ראה אור בעברית ב"מטר". המחברת ערכה תחקיר מקיף על פרשה מימי המנדט הבריטי. מדובר בשחרור כל עצורי מחנה העולים הבלתי לגאליים בעתלית בידי אנשי הפלמ"ח, במבצע נועז בלילה אחד 9 באוקטובר 1945. זהו סיפורן של חמש נשים ניצולות שואה העצורות בעתלית, הכורתות ביניהן ברית ומגלות את הכוח הטמון בהן. דיאמנט חושפת עלילה מרתקת מתולדות היישוב שהיא שילוב של עובדות היסטוריות עם סיפור עלילה דמיוני.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • טדי


    ריח המלח העיר את טדי. הוא הגיע אליה מעבר לדיונות החול ובתי השימוש, והתערבל בהבל נשימתן המצחינה ובחמיצות גופיהן של תשע־עשרה הבחורות האחרות שבצריף. היא חזרה ועצמה את עיניה בחיוך.
    טדי פַּסְטוֹרֶה איבדה את חוש הריח שלה במלחמה. המזון המועט גם הביא לכך שלא היה לה מחזור. שׂערה העבות הבלונדיני איבד את זוהרו, ציפורני אצבעותיה נסדקו ונשברו. אבל בפלשתינה הכול בא על תיקונו.
    במהלך השבועיים שחלפו מאז שהגיעה לעתלית, נעשה אפה למפותח כמו חוטמו של כלב. היא הצליחה לזהות אנשים בעיניים עצומות, לא רק מי הם היו, אלא מה הם זוממים ולעתים אפילו מה הם מרגישים. היא קלטה את הניחוח העז של סקס על בחורה שחלפה על פניה במחנה, וכמעט הקיאה מן הריח החריף, המחליא והמוזר של שיער שרוף שהדיפה זוֹרה וַייץ, אשר ישנה בקצה השני של הצריף — פולנייה כעוסה וקטנת קומה בעלת עיניים חומות יוקדות ושיניים קדמיות עקומות.
    בתחילה חשבה טדי שהיא יוצאת מדעתה, אבל ברגע שהבינה שאיש אינו יודע את סודה, הסירה דאגה מלבה ומחשבותיה היו נתונות אך ורק לעתיד.
    היתה לה תוכנית לחיות בקיבוץ אפוף ריח של תפוזים וחלב ולשכוח כל מה שקרה קודם. הזיכרון, בשביל טדי, היה אויבו של האושר. היא כבר הצליחה לשכוח את שם הספינה שהביאה אותה לפלשתינה, ואת הנער היווני המוצק שאחז בכתפיה בעודה מנסה להקיא לתוך דלי בשל הספינה המיטלטלת. היא שאלה את עצמה אם תצליח למלא את ראשה בעברית שיהיה בה די לגבור על ההולנדית — שפת האם שלה.
    טדי הבטיחה לעצמה שברגע שתעזוב את עתלית, היא תשכח גם כל מה שקשור למקום: המחנה המכוער שאדמתו צחיחה ומבוקעת, הימים הארוכים, החום, והבחורות מכל קצווי אירופה — הנחמדות אבל גם בלתי נסבלות. היא תשכח גם את מקסם השווא הצונן והכחול של ההרים הרחוקים, ואת המתנדבים התמהונים מן "היישוב", הכינוי שדבק באלה שגרו כאן.
    היא תתחיל הכול מחדש, כמו תינוק, והיא אף השתעשעה ברעיון לאמץ לעצמה שם חדש — שם עברי — ולרשום אותו בתעודת הזהות החדשה שתקבל. היא תהיה כאחד החלוצים והחלוצות — אלה שגדלו בפולניה וברומניה ושרו שירי ארץ ישראל, חלמו על חיים חקלאיים ורקדו ריקודי עם. במחנות הקיץ הציוניים טעמו בניהם ובנותיהם של חנוונים ומורים את טעמה של עבודת כפיים. כל דיבורם נסב על רצונם לחרוש, לחפור, ללחום ולבנות מדינה חדשה. דומה היה שפניהם אך ורק אל העתיד ושאין בכוונתם להעיף ולו מבט אחד לאחור. היא חשבה שהם נהדרים.
    הנערים הציונים גם הם חיבבו אותה, אבל היא ידעה שזה בעיקר בשל שׂערה הבלונדיני וקומתה התמירה. לעתים הם היו שחצנים וגסי רוח; אחד הבחורים כינה את טדי בפניה "חתיכה מאיכות משובחת". ואף שהיא ידעה שאין להם כל כוונה רעה, השתדלה להתעלם מהם כשהיו בסביבתה. באמסטרדם היא היתה עוד בחורה אחת מתוך הרבה בחורות יהודיות בעלות עיניים כחולות, מותניים צרים וכתפיים רחבות. בדומה לה, למרבית חבריה של טדי היה לפחות הורה או סב לותרני, ועד שנת 1940 היה זה חוסר נימוס לציין שמשפחה זו או אחרת היא משפחה מעורבת. אלא שאז קרובי משפחה לא יהודים הפכו לפתע למצרך מבוקש.
    טדי פיהקה והתמתחה. היא היתה אלופת השינה של הצריף, וכבתה כמו גפרור משרק הניחה את ראשה על הכרית; היא היתה מתעוררת לאִטה וכך קרה שלעתים החמיצה את ארוחת הבוקר.
    כשסוף־סוף הניחה את רגליה על רצפת הבטון הקרירה, התברר לה שהיא לבדה בצריף. היא מיהרה ללבוש את שמלתה הכחולה שידעה ימים טובים יותר, ושירכיה בצבצו ממנה קצת יותר מדי, אף שלא היתה חושפנית כמו המכנסיים הקצרים שחלק מן הבחורות לבשו.
    בדרכה החוצה ראתה טדי את זורה צנופה כמו פקעת, שוכבת במיטתה ליד הדלת שאותה סגרה טדי בשקט ככל שיכלה. ואז היא רצה אל בית השימוש ואמרה לעצמה לא לדאוג; אין כל סכנה שתהיה רעבה בעתלית. גם כאשר התה והסוכר אזלו במטבח, תמיד היו שם לחם לרוב גם סלט עם מלפפונים ועגבניות — אוכל שאנשי המקום חשבו שאין מתאים ממנו לארוחת הבוקר. היא ישבה על מושב האסלה וניסתה להיזכר איך אומרים בעברית עגבנייה.
    היא נזכרה במילה והגתה אותה בקול רם.
    "מה?" נשמע קול מעבר למחיצה.
    "לא ידעתי שיש פה מישהו," אמרה טדי.
    "אם את רוצה עגבנייה, כדאי לך להזדרז וללכת לחדר אוכל. עוד מעט יסגרו את הדלת." טדי החליטה שתשאל את נורית, אחת מהמורות לעברית, איך קוראים בעברית לירק שמגישים תמיד ליד העגבנייה, אבל אז היא נזכרה שבאותו בוקר אין לימודים. אחת המפלגות הפוליטיות הכריזה על שביתה כנגד הבריטים, והמורים אמורים להשתתף בהפגנה. אין עברית, אין תרגילי התעמלות, שום דבר שיכול לשבור את השגרה המונוטונית.
    פתאום נראה לה שהיום שלפניה משתרך בעצלתיים — ארוך וריקני — בלי שיהיה לה מה לעשות עם אנשים שבקושי יכלה לדבר עמם. בניגוד למרבית השוהים בעתלית, יידיש לא היתה שפת האם של טדי. בבית הוריה הדיבור ב"עגה הגסה הזאת" היה אסור, אם כי היא שמעה את סבה דובר אותה ולמדה כמה מילים בתקופת שהותה במחנות העקורים וגם במסע לפלשתינה. יכולתה להבין עברית השתפרה מדי יום ביומו, אף שפִּיה עדיין התקשה לומר את המילים שנשמעו לה כמו בליל אותיות אקראי, שאת רכיביו היה צריך לצרף אחד לאחד, ורק אז הן הפכו למתקבלות על הדעת.
    "עג־ב־נייה," לחשה והתיזה מים על פניה. מילה חביבה שיכולה להיות שם נחמד לחתולה. היא תמיד רצתה שתהיה לה חתולה מנומרת. האם יש בכלל חתולות כאלה בפלשתינה? לא היה לה מושג. אני אצטרך לשאול מישהו על חתולים, חשבה לעצמה טדי, וגם מה שמו של הירק שאוכלים בארוחת הבוקר ליד העגבנייה.
    צפירת רכבת עוררה את טדי מהרהוריה ורוממה את רוחה. היום יעבור מהר בשל בואם של מהגרים חדשים לעתלית, וכך לא תסבול מעודף זמן, שייאלץ אותה להתמסר למחשבותיה.
    היא הצטרפה להמונים אשר נעו לנקודה הדרומית־מערבית של המחנה, סמוך למקום עצירת הרכבת. כמה בחורות בירכו אותה לשלום ושני בחורים ניסו לצוד את עינה. חנה, בחורה מלאת חיים בעלת פני ירח, שדומה היה שהיא מכירה את כולם בשמותיהם, רצה אליה והושיטה לה תפוח. "ראיתי שלא הגעת לארוחת בוקר," אמרה לטדי.
    "תודה רבה," ענתה לה טדי באיפוק.
    "העברית שלך משתפרת מיום ליום," אמרה חנה. היא כבר היתה לבושה כמו קיבוצניקית במכנסיים קצרים ובחולצת כותנה, ושׂערה היה אסוף בזנב סוס. "נכון שזה נהדר?" אמרה ונעצה את מבטה ברכבת. "אנחנו זקוקים למתיישבים נוספים. לעוד הרבה אנשים." טדי הנהנה בראשה במרץ, ובושה בעצמה על שחשבה על בואם של החדשים כעל סוג של בילוי. היא הלכה בעקבות חנה, שפילסה לה דרך בין האנשים הרבים עד שהגיעה לשורה הראשונה והתבוננה בנעשה מבעד לגדרות התיל.
    בקצה המסלול לא היתה תחנה ואפילו לא רציף עץ. פסי הרכבת נקטעו בשדה שטוח מוקף בעשבים גבוהים ובפרחי בר. עשרות כפות רגליים דרכו על הקוצים והפכו את האדמה למעין קרחת יער, שבשוליה שביל שנמתח במקביל לגדר של מחנה עתלית והגיע עד לכביש העפר שבקדמת המתחם. האנשים המבוהלים שהגיעו לשם, אוחזים בידיהם מזוודות מרופטות ונושאים עמם זיק של תקווה, נאלצו ללכת חמש דקות עד שהגיעו ליעדם.
    הקטר גנח כשנעצר ואז פתחו חיילים בריטים את הדלתות הסגורות של קרון המטען. מישהי שעמדה מאחורי טדי התנשמה בכבדות. "איך הם יכולים לעשות את זה? אותי הביאו לפה באוטובוס עם חלונות צבועים בשחור וזה היה נורא. אבל מה שהם עושים עכשיו פשוט מוגזם!" טדי הסתובבה לאחור ובאפה עלה ניחוח קלוש של קמפור שהדיפה האישה שדיברה. היא היתה חיוורת מאוד, עדות לכך שהגיעה למחנה רק לאחרונה. "הרי האנשים האלה אמורים לדעת מה מרגישים יהודים כשדוחפים אותם לתוך קרונות משא להובלת בקר. אני לא מבינה את האנגלים. הם הרי נלחמו בהיטלר.
    למה הם מתנהגים ככה?" "זאת טקטיקה של השלטת טרור," אמרה בחורה חמורת סבר ממוצא בולגרי, שאת צווארה עטף צעיף שחור, אות להיותה חברה באחד הארגונים הפוליטיים. טדי לא יכלה לעמוד מנגד. "הם שמים אותנו ברכבות כדי להפחיד ולהחליש אותנו, אבל הם לא יצליחו." האנשים החדשים שאך הגיעו, מצמצו בעיניהם בעודם גוררים את עצמם מחוץ לרכבת אל השמש היוקדת, אוחזים בחוזקה את מיטלטליהם.
    "שלום, חברים, שלום," קראה בקול הבחורה הבולגרייה, שהצמידה את ידיה אל פיה כדי להגביר את קולה. "שלום, ברוכים הבאים." אנשים נוספים הצטרפו לקריאות והשמיעו אותן בעברית וביידיש, בגרמנית, ברומנית, בצרפתית, בפולנית, באיטלקית וביוונית.
    החדשים החלו פוסעים על השביל לעבר המחנה, ודייריו של המקום, שעמדו מעבר לגדר, לא הרפו מהם והתעקשו לשמוע חדשות. מישהו סיפר שירו על הספינה שלהם ליד חיפה. אחר אמר שהוא שמע שהקבוצה שהגיעה כללה ברובה ניצולים מאושוויץ.
    "ראיתם את האיש שהורידו מהרכבת? הוא מת?" "לא, זאת היתה אישה שהתעלפה בגלל החום." "כל האנשים הגיעו בצורה לגאלית ועם מסמכים מסודרים. הם ישתחררו מפה תוך יום או יומיים."
    "מאיפה אתה יודע?"
    טדי כבר ידעה שעדיף לא להתייחס ברצינות רבה מדי לסוג כזה של השערות; את הסיפור האמיתי הם ישמעו בהקדם.
    ברגע שהדיירים החדשים הגיעו לשער הראשי, נשמע קולה של מקהלה אחרת מתוככי המחנה.
    "וינה? יש פה מישהו מווינה? האם אתם מכירים את משפחת גרוספלד? הפרוונים?" "לודג'? אם אתם מלודג', יש לכם שכנים כאן." "בודפשט? המשפחה של אביגדור כהן שהתגוררה ליד הרחוב הראשי?" "סלובינסקי? אתם מכירים מישהו שקוראים לו סלובינסקי?" טדי שנאה את זה. היא שילבה את ידיה ונשאה את מבטה אל ההרים, וניסתה לדמיין מה קורה שם, ואם למעלה קריר יותר.
    אביה טען כי השם פַּסְטוֹרֶה הוא מזכרת מתקופת האינקוויזיציה, שם שניתן להם בעת שיהודים ברחו מספרד להולנד. הוא אמר שאבות אבותיו הביאו לעולם הרבה יותר בנות מאשר בנים, כך שבשנת 1940 היו בהולנד רק שמונה אנשים שנשאו את השם פסטורה. טדי היתה האחרונה שנותרה מהם.
    אם תפגוש בן כיתה שלה או שכן מאמסטרדם, היא תיאלץ לזכור הכול: פנים, פרחים, חנויות, שווקים, גשרים, תעלות, אופניים, חלונות עם וילונות מתבדרים, וחלונות מוגפים לעת ליל. דבר שכזה היה מנקב חור מסוכן ברקמת השכחה שטוותה — יום אחרי יום.
    היא הפנתה אפוא את גבה אל הקבוצה שנאספה ליד השער וניסתה להתעלם מתחנוני האנשים המשמיעים את השמות עד שיללה מחרישת אוזניים של אמבולנס גרמה לה להסתכל מה קורה.
    מאוחר יותר יהיו אנשים שישוו את יבבת הצופרים הצווחנית לקולו של חתול שנמחץ מתחת לגלגלי מכונית, לצפירה המתריעה מפני מתקפה אווירית, או לשריקה המכריזה על תחילת או סיום העבודה בבית חרושת. טדי אטמה בידיה את אוזניה, אך הדבר לא מנע את עוצמת הכאב שעלה מקולה של אישה שברירית וקטנת גוף שעמדה במרחק מטרים אחדים מן השער הפתוח.
    עמידתה היתה משונה: כפות רגליה היו מופנות כלפי חוץ וזרועותיה צמודות לצדי גופה. כפות ידיה היטלטלו כמו כפפות על חבל כביסה. ראשה היה שמוט לאחור, וייסוריה הגואים מילאו את האוויר בפחד. קשה היה לנשום. השמש כבר יקדה. ילד התייפח.
    אחות במדים לבנים התקדמה לעברה בריצה ובידה מזרק, אבל האישה הסתובבה על מקומה: אגרופיה הונפו, ולפתע היא החלה להשתולל בפראות וירקה לכל עבר באגרופים שלופים, כאילו יצאה מדעתה. גופה הסתחרר כה מהר עד שטדי חשבה שבעוד רגע היא תעלה לשמים בכוח זעמה.
    ואז זה נגמר. שני חיילים תפסו אותה ואפשרו לאחות לנעוץ את המחט בזרועה. קרעי אומללותה נטולי השם חברו למשהו נוראי עוד יותר וצרחותיה התחלפו ביפחות. צמרמורת אחזה בקהל, כאילו התחוללה לפתע ירידה פתאומית בטמפרטורה.
    מבין קולות הבכי והיבבות עלתה מילה שנאמרה שוב ושוב.
    "מה היא אומרת?" שאלו אנשים בבליל לשונות.
    "זה ברוסית?" "האם זה שֵם?" המילה תורגמה ועברה מאחד לשני.
    "גדר תיל," היא התייפחה. היא דיברה צ'כית. "גדר תיל." במחנה המעבר וֶסְטֶרְבּוֹרְק עמדה טדי שעות ארוכות בכפור — סביבה גדרות תיל — כולה רועדת, ונעצה את מבטה בדממה בביצה אין סופית, אפורה וקפואה. לצדה עמדה אישה נמוכת קומה בשיער לבן שמיררה חרישית בבכי. היא לבשה מעיל גברים ענקי, ולרגליה היו אך ורק נעלי בית. "לא נתנו לי למצוא את הנעליים שלי," התנצלה חזור והתנצל.
    לבסוף היא ביקשה מטדי שתעזור לה להתיישב על האדמה, ואז כרכה את המעיל סביב גופה כאילו היה אוהל עשוי טוויד. איש לא ראה אותה מחככת את מפרקי ידיה בתיל הדוקרני. כשנפלה לבסוף על הגדר, גופה היה קר.
    כשטדי הגיעה לעתלית אף היא הזדעזעה ונבהלה ממראה גדרות התיל. אבל נתנו לה בגדים נקיים, לחם חם, כרית לישון עליה, והחיוכים שהורעפו עליה מכל עבר השכיחו ממנה את המראה. אבל עכשיו, כל שראתה היה הגדר: מיליוני קוצים דוקרניים ומחודדים שסיפרו לה שהיא לא ממש חופשייה, לא ממש אנושית.
    האחות ערסלה את האישה המתייפחת בזרועותיה, ונענעה אותה כאילו היתה ילד עייף. היא סימנה לאחד השומרים, שהרים אותה בזרועותיו ולקח אותה למרפאה.
    "מסכנה שכמותה," אמרה חנה ודמעות זלגו על לחייה. "ייקחו אותה ישר לבית חולים." "שטויות," אמרה ליליאן, בחורה אוסטרית שמנמנה בעלת סנטר רופס, שמעולם לא הופיעה בציבור ללא שפתון. "היא סתם עושה את עצמה. ההצגה שהיא עשתה תעזור לה לצאת מפה במהירות." "יש לך לב מאבן," אמרה לה חנה.
    "לא נכון," אמרה ליליאן. אף אחת לא חיבבה את ליליאן, אבל הנשים השלימו עם נוכחותה בשל אוצרות הקוסמטיקה שהיו לה במזוודה. "אני פשוט אומרת את האמת. כל אחד מאיתנו דואג לעצמו בעולם הזה." "הראש של האישה הזאת אף פעם לא יהיה בסדר," אמרה חנה.
    "והכול באשמתם של האנגלים הארורים שכלאו אותה שוב במחנה מעצר." "אני לא ממש בטוחה שאת צודקת," אמרה טדי והניחה את אצבעה על תיל מכופף שקצותיו מחודדים. "הרי המצב של כולנו רעוע בדיוק כמו המצב שלה, רק שהיא התמוטטה, לא?" חנה תפסה בידה של טדי. "מספיק עם זה," אמרה. "את יכולה לעזור לי למקם את האנשים החדשים שהגיעו."
    השערים הגדולים כבר נסגרו. החדשים שאך הגיעו עמדו מכונסים והתבוננו במבנה הגדול ביותר בעתלית — ממגורת עץ ענקית שהמשתכנים כינו אותה "אגף החיטוי" או בקיצור, "החיטוי".
    הנוטרים והמתורגמנים של "הסוכנות היהודית" ניסו להעמיד אותם בשתי שורות: הגברים ראשונים מצד ימין בכניסה למבנה מצד ימין, והנשים בתור ליד הדלת, מצדה השמאלי.
    באפה של טדי עלה ריח הזיעה הקרה החריפה של הפחד עוד בטרם ראתה את הפנים המבועתות למראם של גברים ונשים שמופרדים זה מזה ונשלחים פנימה אל מקלחות הסמויות מן העין. לצד שתי הדלתות ניצבו דוודים בגובה שלושה מטרים וחצי, שבעבעו ושרקו בדיוק כמו אלה שעמדו בכניסה לאושוויץ, שגם שם הם התבקשו למסור את בגדיהם כדי שינקו אותם ויחטאו אותם באדים.
    נשים אחדות בכו. מקצת מן הגברים מלמלו תפילה. זוגות עודדו זה את זה, או השמיעו מילות פרדה.
    אחד המתורגמנים ביקש מחנה לראות אם היא יכולה לעזור במשהו לגבר שקומתו שחה, אשר מיאן לזוז או לדבר ועיכב את התנועה בטור הגברים. חנה תפסה את זרועה של טדי וגררה גם אותה לשם.
    "סלח לי, אדוני," היא אמרה בעדינות. "אבל זה לא מה שאתה חושב." הוא נעץ את מבטו במכונות ונענע את ראשו.
    "אני יודעת," אמרה חנה. "הם נראים כמו אלה שהיו במחנות הריכוז. אבל אף אחד לא ימות כאן. אני מבטיחה לך שפה תקבל את הבגדים שלך בחזרה." הוא הניח לה להוביל אותו אל הדלת כדי שיוכל להציץ פנימה. "תראה," אמרה והצביעה אל התקרה. "אתה רואה שיש שם חלונות פתוחים? אף אחד מהחדרים פה לא אטום.
    המקלחת היא באמת מקלחת. אולי המים יהיו קרים והחיטוי לא כל־ כך נעים, אבל אין פה תאי גזים. וברגע שתהיה נקי, תקבל אוכל ותה חם ופירות טעימים שאותם מגדלים היהודים בפלשתינה." טדי ראתה שהאיש רצה להאמין למה שהבחורה היהודייה הנלהבת אמרה לו, אבל מילותיה לא הצליחו להשכיח ממנו את מה שראו עיניו ומה ששמעו אוזניו.
    "כמו בטֶרֶזִין," מלמל אחרי זמן־מה, והתכוון למחנה הראווה שבו השתמשו הנאצים כדי להוליך שולל את אנשי "הצלב האדום"; יהודים ניגנו שם בתזמורת סימפונית והעלו מופעי אופרה לילדים — וכל המקום כולו לא היה אלא במה שניצבה מעל בית מטבחיים.
    "כאן זה לא טרזין, חבר," אמרה חנה. "תזכור, עכשיו אתה בארץ ישראל. לא תמות כאן. פה ידאגו לך. אם אתה חולה, הרופאים יטפלו בך, אני מבטיחה לך." הוא נאנח. "את מבטיחה?" אמר והניד בעצב את ראשו, אבל הלך אחריה אל שולחן שלידו ישב חייל אנגלי, צעיר מאוד למראה, והתבונן בהם. הבחור קם על רגליו ואמר בעברית, "שלום, אני טוראי גורדון." "האיש הזה הוא יהודי?" הוא שאל את חנה בספקנות.
    "אני לא חושבת." טדי נדהמה מטוב הלב שהפגין החייל הצעיר, ואז הבחינה שעיניו נדדו אל החזה של חנה.
    "תודה, טוראי גורדון," התרברבה חנה באנגלית שבפיה, אך התעלמה בהפגנתיות מרמיזותיו. "הג'נטלמן הזה מוכן עכשיו שתקבל אותו. החברה שלי ואני הולכות לעזור לבחורות להתארגן. בסדר? או קיי?" "או קיי," השיב בחיוך.
    טדי הלכה בעקבותיה של חנה אל "החיטוי", אך נאלצה להשתהות רגע כדי שעיניה יתרגלו לאפלולית. בתוך המבנה היה הרבה יותר קר מאשר בחוץ והרעש היה בלתי נסבל. לאוזניה הגיעו קול השריקה שהשמיעו המכונות, שאון המים הזורמים, וקולות האנשים — מועצמים ומעוותים — שהתפשטו בין קירותיו החשופים של המבנה והדהדו עד לקורה המתכתית המרוחקת. פרץ צחוק צווחני בקע מתוככי האולם פנימה, צליל קטן ומוטרף שהרעיד את גופה.
    בחדר ההלבשה פרץ ויכוח קולני בין אחת הנשים החדשות לנציגה מן "הסוכנות היהודית" שלא דיברה מספיק טוב יידיש והתקשתה להסביר את עצמה.
    "מה קרה?" שאלה חנה את הבחורה הנרעשת.
    "אני לא מכניסה את השמלה שלי לתוך הדבר הזה," אמרה והצביעה על הדוּד המסתובב שהעביר בגדים אל מכונה שעמדה בצדו האחר של הקיר. "זאת המזכרת היחידה שנשארה לי מאחותי." "את תקבלי אותה בחזרה," אמרה חנה. "עכשיו תקשיבו לי כולכן," אמרה וניסתה להרים את קולה כדי שכולן ישמעו אותה.
    "תקשיבו לי, חברות יקרות. כאן פשוט מוציאים את החיידקים מהבגדים שלכן ומנקים אותם. אין שום סיבה לדאגה. אתן מוזמנות לגשת לאכול ארוחת צהריים. אולי תשבו ליד בחור יפה, יש כאן המון בחורים יפים. אם אתן מבינות מה שאני אומרת, תרגמו את דברי למישהי שלא מבינה." נראה כי החיוך נוסך הביטחון של חנה פעל את פעולתו והנשים עשו כדבריה. היא מנהיגה טבעית, חשבה לעצמה טדי. היא יכולה לנהל בית ספר, קיבוץ — אולי אפילו לשכה ממשלתית. ולרגע היא אפילו הצטערה על שיהיה עליה לשכוח גם את חנה.
    חנה הושיטה לה מגבות בלויות וניגשה איתה אל שורה של תאי מקלחת פתוחים. טדי השפילה את מבטה כדי לא לחזות בבשר האפור המתוח על הצלעות, בעצמות הירך הבולטות, בצלקות ובגלדים. פני הבחורות היו מופנות אל הקיר והן ניסו להצניע את גופן ככל שיכלו.
    היו שהידקו בחוזקה את ידיהן לגופן, כמו ציפורים חבולות.
    "זה בגלל המספרים," הסבירה לה חנה בלחש. "הן מתביישות בכך שקעקעו אותן." באחד התאים, שלוש בחורות מלטביה, שמנמנות ושעירות יותר מכל האחרות, סיבנו זו לזו את הגב, בעודן צוחקות ומגרגרות בהנאה.
    "טוב, טוב, טוב," הן אמרו, וגלגלו בלשונן את המילה בעברית. בלי כל מבוכה הן רחצו את עצמן בין הרגליים, הצביעו על אותו מקום והתבדחו זו עם זו עד שטדי הסמיקה.
    מבולבלת ומסוחררת, היא נתנה להן את המגבות. רק לפני שבועות מספר גם היא הרי היתה באותו חדר קולני עם בחורות כמו הבחורות האלה. מישהו ביקש ממנה את המסמכים שלה והצמיד סטטוסקופ אל לבה. בהיותה בתא רחצה שכזה, היא בוודאי התעטשה כשאבקת הדי.די.טי הגיעה לנחיריה. מישהי הושיטה לה את השמלה שהיא לבשה. ועם זאת, היא לא זכרה מכך דבר.
    הדברים המעטים שטדי זכרה מן השנתיים שחלפו הופיעו בתמונות חטופות בשחור־לבן, שלא היו תמיד ממוקדות, כמו התמונות באלבום של אביה, עם כריכת העור. היא זכרה את ראשו גדול הממדים של הבחור היווני שטיפל בה על הספינה לפלשתינה. היא זכרה איך התיל ננעץ בגבותיה של האישה שהתאבדה במחנה המעבר ההולנדי.
    טדי הגיעה למחנה זמן קצר קודם לכן, לאחר שהוסגרה לידי הנאצים בתום שנתיים שבהן הסתתרה במחבוא.
    כשהגיעה לווסטרבורק, אמרו לה שלמחרת בבוקר תעבור לברגן־ בלזן. אם זה היה קורה, היא היתה בוודאי נחרדת כמו האחרות למראה מכונות הקיטור והמקלחות בעתלית. וסביר עוד יותר שהיתה מתה שם.
    אבל לא קראו בשמה לעלות לאותה רכבת, והיא השתהתה בווסטרבורק למשך שבוע, ואולי אפילו פחות; הקור והפחד ערפלו את חושיה. היא לא זכרה שאכלה שם משהו או שישנה.
    בסופו של דבר, היא נדחפה לתוך קרון משא להובלת בקר עם עוד שבעים וחמש נפשות מוכות רעב וקפואות מקור שידעו שפניהן מיועדות לאושוויץ. איש לא פצה פה כשהרכבת יצאה לדרכה. השעות נקפו והם התכרבלו יחד בשתיקה כדי להתחמם. משום שנחשבו כבר למתים, הם אפילו לא ניסו לעודד איש את רעהו. ואולם באמצע הלילה, באמצע השממה, מנוע הקטר שבק. בחור שהיתה לו סכין ביקע את קורות רצפת הקרון הרקובות וטדי היתה השנייה שהסתננה דרך הפרצה שנוצרה.
    "קדימה, בואי," אמרה חנה וגררה את טדי בידה בחזרה אל המציאות ואל האולם הומה האדם. "בואי נעזור להן להתלבש." בחדר, מעבר לתאי המקלחות, נערמו על־גבי שולחן נמוך ערמות לחות של בגדים שהוצאו מן הדוודים. תריסר נשים, עדיין רטובות מן המקלחת, מיהרו לגשת כדי לקחת את בגדיהן.
    "את שיקרת לי," התייפחה הבחורה שמיאנה למסור את שמלתה של אחותה. "תסתכלי על זה," אמרה והרימה שאריות של בגד מכווץ ודהוי.
    "אני מצטערת," אמרה חנה. "לפעמים המכונות עובדות בחום גבוה מדי. אבל יש לנו הרבה בגדים שמהם תוכלי לבחור לעצמך משהו. היהודים בפלשתינה נתנו לנו בגדים מארונות הבגדים שלהם. יהיה לך כל מה שתצטרכי, והרבה יותר טוב ממה שהבאת איתך." בדיוק באותו רגע נכנסה לחדר בריצה האחות וחיפשה את חנה, וזו האחרונה, לאחר שיחה קצרה ובהולה, הרימה את ידה והכריזה, "חברות יקרות, אני מוכרחה ללכת עם האחות גלעד, אבל החברה שלי, טדי, תטפל בכן." עשרים ושניים פרצופים הפנו את מבטם לעברה. עכשיו הן כבר היו סקרניות יותר מאשר מבוהלות, וטדי ניסתה להעמיד פנים שהיא יודעת מה היא עושה. הן הלכו אחריה ונכנסו דרך הדלת האחורית אל אוהל ענקי עשוי ממצנח ישן. לוחות עץ ארוכים היו מונחים על רגלי עץ גסות עמוסים בערמות של בגדים תחתונים, שמלות, חולצות, מכנסיים קצרים ומכנסיים ארוכים.
    הנשים ניגשו לשם בזריזות והחלו לנסות למדוד בגדים ולייעץ זו לזו. "תראי את זה," צעקה מישהי ונופפה בידה בזוג תחתוני כותנה תפוחים שגילם מאה שנה. כולן פרצו בצחוק חוץ מאשר הבחורה בהריון שלא הצליחה למצוא דבר שיכסה את בטנה העגולה והמוצקה, שנראתה ככדור. טדי תיארה לעצמה שחנה במקומה היתה נכנסת לאוהל הגברים הסמוך ולוקחת משם חולצה וזוג מכנסיים.
    לה לא היה אומץ לנהוג כך, אבל היא חשה אחריות כלפי הבחורה האומללה שהיתה על סף דמעות, ונראה שאין לה חברות בקבוצת הנשים.
    טדי שבה לנבור בערמת הבגדים, וגם הפעם לא האיר לה המזל פנים. אבל לפתע לכדה את עינה פיסת בד מתנפנפת של מצנח משי צהוב־אפור, שהיתה תלויה בצדי האוהל, וחיוך עלה על פניה.
    "אני כבר חוזרת," אמרה לבחורה במצוקה ונכנסה בריצה ל"חיטוי", שהיה שומם מאדם וכה שקט עד שקול סנדליה שטופפו על הרצפה הדהד בזמן שרצה.
    כשהגיעה אל הדלת הקדמית עצרה את החייל שזמן קצר קודם לכן הפגין את טוב לבו.
    "אולי תוכל לעזור לי, אדוני?" אמרה לו כולה מתנשמת, תחילה בהולנדית ואז בעברית רצוצה.
    "אני לא מבין," הוא אמר.
    טדי אחזה בשרוול חולצתו, סימנה באצבעותיה מספריים ועשתה את עצמה גוזרת. אחר כך היא הצביעה על חלקו האחורי של המבנה, ולבסוף הצמידה את כפות ידיה זו לזו כמו בתפילה.
    "אהה." הוא חייך, שלף מכיסו אולר זעיר והניח את אצבעו על שפתיו כאומר שזה יהיה הסוד שלהם.
    טדי זקרה את אגודליה לאות תודה, לקחה את הסכין הקטן ומיהרה החוצה.
    היא גזרה פיסת משי מן המצנח וקיפלה אותה בתבונה כה רבה עד שהחצאית שהכינה נראתה כאילו יש בה קפלים. אישה אחת תרמה צעיף שהיה לה כדי שישמש כחגורה, כך שהבחורה ההרה תוכל לכרוך אותו סביב בטנה. המאמצים שהשקיעה טדי זיכו אותה בתשבחות ובטפיחות על הגב.
    "היא נראית כמו כלה," אמרה אחת הבחורות.
    "קצת מאוחר בשביל זה," פלטה מישהי כלאחר יד, אבל כשההערה שלה תורגמה, היא הפכה לבדיחה שגרמה לכולן לצחוק — וגם ל"כלה" עצמה.
    טדי ניסתה לחקות כמיטב יכולתה את חנה ולכן אמרה בקול ברור, "קדימה, בנות, בואו אחרי." הן הלכו אחריה בטור עורפי, עד שלפתע עצרה אחת הבחורות ונישקה את לחיה והותירה אחריה ניחוח קל של לבנדר. ריח התקווה.
     

    • אניטה דיאמנט
    • אניטה דיאמנט

      אניטה דיאמנט היא סופרת ועיתונאית עטורת פרסים, שכתבות וטורים שלה מתפרסמים בכתבי עת רבים. היא פרסמה שמונה ספרי עיון בנושאי יהדות וארבעה ספרי פרוזה: "האוהל האדום“, ”נמל מבטחים“, ”הימים האחרונים של דוגטאון“ ו“היום שאחרי הלילה" (בעברית בהוצאת ”מטר“), ו”הנערה מבוסטון“ שהיו לרבי־מכר.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הזמיר
    • עיר של נשים
    • המכתב האבוד
    • צבעים נמלטים
    • אהבה ואוצרות אחרים
    • עם הזריחה
    • תרנגול כפרות
    • כלה על הנייר
    • פלר דה ליס
    • האוהל האדום
    • ילדי החירות
    • הגולם והג'יני