הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • היום יהיה שונה
    ספר מוגן
     
  • היום יהיה שונה
    מריה סמפל | תרגום: רוני שרי־פרייז
    מודן | אפריל 2018 | פרוזה תרגום | 253 עמ' מודפסים
    היום אתקלח ואלבש שמלה, מבטיחה אלינור פְלאד לעצמה כשהיא מתעוררת לעוד בוקר שגרתי בדירתה בסיאטל. היום לא אקלל, היום אשחק עם טימְבּי, היום אזום סקס עם ג‘ו. כי אי אפשר יותר עם העייפות, הריקנות והזעפנות של מאיירת מטאורית לשעבר, אמא במשרה מלאה, רעייתו העשירה והמשועממת של רופא מצליח. אבל מה שמתחיל כבוקר עם תוכנית לשינוי מתון (אם כי הכרחי), הופך מהר מאוד ליום מטורף שאלינור לא הייתה מדמיינת בחלומותיה הפרועים ביותר. כאילו לא מספיק שמזעיקים אותה לבית־הספר של טימבי והיא נאלצת להיסחב איתו כל היום, היא גם נפגשת בעל כורחה עם עמית לשעבר שמעורר סוד משפחתי שהיא חשבה שהצליחה לקבור לנצח. כשמתברר לה שג‘ו הודיע במרפאתו על חופשה אבל שכח לעדכן אותה, הקלפים של חייה נטרפים באמת.
     
    "היום יהיה שונה" הוא רומן שמצליח לשרוט את הלב בהומור מושחז ובעלילה שלא נחה לרגע. בכתיבתה הסאטירית־דרמטית נוגעת מריה סמפל בשאלות של נאמנות לעצמי ולמשפחה, משבר וצמיחה, אמנות ואמונה, עם כל העומק והתנופה הסגנונית שמאפיינים את עבודתה הספרותית והטלוויזיונית.
     
    מריה סמפל היא סופרת ותסריטאית אמריקאית שהייתה שותפה בכתיבת “סאטרדיי נייט לייב“, “משפחה בהפרעה“, “אלן“ ועוד. ספרה הראשון ‘איפה את, ברנדט‘ כיכב במשך שנה ברשימת רבי־המכר של הניו־יורק טיימס ומעובד בימים אלה לסרט קולנוע.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 25  44 
    הוספה למועדפים שלי
  • היום יהיה שונה. היום אהיה נוכחת. היום, כשאדבר עם אנשים, אביט בעיניהם ואקשיב להם בריכוז. היום אשחק עם טימְבּי במשחק קופסה. אזום סקס עם ג'ו. היום אהיה גאה בהופעתי. אתקלח, אלבש בגדים ראויים, ואחליף לבגדי יוגה רק לשיעור יוגה, שהיום באמת אגיע אליו. היום לא אקלל. לא אדבר על כסף. היום אהיה נינוחה. פניי יהיו רגועות וחייכניות. היום אקרין שלווה. אהיה שופעת אדיבות ושליטה עצמית. היום אקנה בחנויות מקומיות. היום אהיה האני הטובה ביותר, האדם שאני מסוגלת להיות. היום יהיה שונה.
     
    הטריק
     
    כי כמו שזה עכשיו זה פשוט לא הולך. להתעורר רק כדי להעביר את היום עד שיגיע הזמן לשכב לישון. שגרת היומיום היא חרפה של ממש, עלבון לכבוד ומשהו שבקושי אפשר לקרוא לו חיים. הליכת הרפאים, הבלבול קצר־הרוח, הערפל הנחפז (כל זה בגדר השערה בלבד, אין לי מושג מה חושבים עליי, התודעה שלי מסתתרת מתחת לפני השטח, כמו קרפדה בחורף). הפיכת העולם למקום גרוע יותר מעצם היותי בו. העיוורון לנזק שאני מותירה בעקבותיי. כמו מר מָאגוּ.
     
    אם יאלצו אותי לדבר בכנות, הינה דיווח על איך שהשארתי את העולם אחריי בשבוע שעבר: גרוע יותר, גרוע יותר, טוב יותר, גרוע יותר, אותו הדבר, גרוע יותר, אותו הדבר. לא רשימת מצאי שאפשר להתגאות בה. זה לא שאני ממש חייבת להפוך את העולם למקום טוב יותר, אם תסלחו לי. היום אסתפק בלחיות את חיי בהתאם לשבועת היפוקרטס: ראשית, אל תזיק.
     
    כמה קשה זה כבר יכול להיות? לקחת את טימבי לבית־הספר, ללכת לשיעור שירה (החלק האהוב עליי, בחיי!), ללכת לשיעור יוגה, לאכול צוהריים עם סידני מאדסן, שאני לא סובלת אבל לפחות אוכל למחוק אותה מהרשימה (עוד על זה בהמשך), לאסוף את טימבי ולהעניק בחזרה לג'ו, שמממן את כל השפע המטורף הזה.
     
    אתם בטח מנסים להבין, למה כל כך הרבה לחץ סביב יום רגיל אחד עם בעיות של אנשים לבנים? כי יש אותי ויש את החיה שבתוכי. וזה היה די מגניב אם החיה שבתוכי הייתה מוצגת על בד ציור ענקי, מזעזעת ומעוררת יראה, זורעת הרס מרהיב, נושא לשיחה לנצח. אילו זה היה אפשרי, אולי הייתי פשוט מקריבה את עצמי ברוב פאר למען המיצג האומנותי. אבל האמת העצובה היא שהחיה שבתוכי באה לידי ביטוי בקנה מידה קטן להכאיב: מיקרו־אינטראקציות מצערות שבהן מעורבים לרוב טימבי, החברים שלי או ג'ו. אני עצבנית וחרדה כשאני בחברתם; רגשנית וקשקשנית כשאני בלעדיהם. הא! אתם לא שמחים שאתם במרחק בטוח, דלתות נעולות, חלונות סגורים? נו, בחייכם, אני נחמדה. אני סתם מגזימה בשביל הרושם. זה לא באמת ככה.
     
    וכך התחיל היום, ברגע שהורדתי מעליי את השמיכה. הקליק־קליק־קליק של הציפורניים של יוֹ־יוֹ על הפרקט, נעצרות מחוץ לחדר השינה שלנו. למה כשג'ו מסיר מעליו את השמיכה, יו־יו לא מטופף אל הדלת ומחכה בתקווה נואשת? איך יכול יו־יו, מעברה השני של הדלת הסגורה, לדעת שזאת אני ולא ג'ו? מאלף כלבים הסביר פעם את העניין בפשטות מדכאת: יו־יו פשוט מריח אותי. העובדה שמבחינתו האושר הוא גוויית כלב־ים שנסחפה אל החוף גורמת לי לשאול: כבר הגיע הזמן ללכת לישון? לא, אני לא עושה את זה. לא היום.
     
    לא התכוונתי להתחמק מלספר על סידני מאדסן.
     
    כשג'ו ואני הגענו לסיאטל מניו־יורק לפני עשר שנים, היינו מוכנים להקים משפחה. אני בדיוק סיימתי חמש שנים מתישות ב'לוּפֶּר ווֹש'. בכל מקום היו חולצות, מדבקות פגוש, משטחים לעכבר של 'לופר ווש'. אני ויוויאן. אני דוט. אתם זוכרים. אם לא, חפשו בחנות הכול בדולר הקרובה למקום מגוריכם, בסל של שניים־במחיר־אחד. בכל זאת, עבר קצת זמן.
     
    ג'ו, מנתח כף יד, הפך לאגדה כששחזר את כף היד של הקוורטרבק ההוא שהאגודל שלו התעקם לאחור ואף אחד לא חשב שיחזור לשחק, אבל בשנה שלאחר מכן חזר וזכה בסופרבול (אני לא זוכרת את שמו, אבל גם אילו זכרתי, לא הייתי יכולה לומר אותו בשל חיסיון רופא/מטופל/אישה חטטנית).
     
    לג'ו היו הצעות עבודה בכל מקום. למה דווקא סיאטל? ג'ו, בחור קתולי טוב שגדל בפרוורי באפלו, לא ראה את עצמו מגדל ילדים במנהטן, שהייתה הבחירה הראשונה שלי. עשינו עסקה. נעבור לכל מקום שהוא יבחר למשך עשר שנים, ונחזור לניו־יורק לעשר שנים; העיר שלו לעשר שנים, העיר שלי לעשר שנים, וכן הלאה, עד שנמות (ראוי לציין שהוא שכח את הצד שלו בעסקה, למרבה הנוחות, שכן השנה העשירית כבר הגיעה ולא נשמעה אף מילה על אריזה).
     
    כפי שידוע לכול, מי שגדל כקתולי ויש לו אפילו חצי מוח הופך לאתאיסט. באחת מוועידות הסקפטיים שלנו (כן, בצעירותנו היינו עושים דברים כמו לנסוע עד פילדלפיה כדי לצפות בקוסם האתאיסט פֶּן ג'ילט מתעמת עם רבל! הו, אילו רק היינו שוב זוג בלי ילדים… או שלא), ג'ו שמע שסיאטל היא העיר הכי פחות דתית באמריקה. אז עברנו לסיאטל.
     
    חברה במועצת המנהלים של רופאים ללא גבולות ערכה לכבודי ולכבוד ג'ו מסיבת קבלת פנים. שוטטתי בבית העצום שלה בשדרת לייק וושינגטון, שהיה גדוש אומנות מודרנית וחברים עתידיים שרק מחכים לי. כל חיי אנשים חיבבו אותי. טוב, אני אגיד את זה: העריצו אותי. אין לי מושג למה, בהתחשב באישיותי המבישה, אבל איכשהו זה עובד. ג'ו אומר שזה בגלל שאני האישה הכי דומה לבחור שהוא פגש אי־פעם, אבל סקסית ובלי ממברנה רגשית (מחמאה!). עברתי מחדר לחדר והוצגתי בפני סדרה של נשים, כולן דומות זו לזו בהגינותן ובחמימותן. זה היה הקטע הזה שאת פוגשת מישהי שאומרת לך שהיא אוהבת קמפינג, ואת אומרת, 'וואו! בדיוק דיברתי עם מישהי שיוצאת לראפטינג של עשרה ימים על הסנֵייק, את חייבת לפגוש אותה,' והאישה אומרת, 'זאת הייתי אני.'
     
    מה אני יכולה לעשות? אני גרועה בפרצופים. ובשמות. ובמספרים. ובשעות. ובתאריכים.
     
    המסיבה כולה הייתה מטושטשת. אישה אחת הייתה להוטה להראות לי חנויות מגניבות, אחרת רצתה להראות לי מסלולי טיול סודיים, אחרת את המסעדה האיטלקית של אביו של השף מאריו בָּטאלי בכיכר פיוניר, אחרת את רופא השיניים הכי טוב בעיר שעל התקרה אצלו יש תמונת נצנצים של טיגריס עם מצנח, ואישה אחרת הביעה נכונות לחלוק את עוזרת הבית שלה. אחת מהן, סידני מאדסן, הזמינה אותי לארוחת צוהריים למוחרת במסעדת תמרינד טְרי בצ'יינטאון.
     
    (לג'ו יש משהו שהוא קורא לו מבחן המגזין: התגובה שלך כשאתה פותח את תיבת הדואר ומוציא משם מגזין. אתה יודע מייד אם אתה שמח או מבואס לראות את המגזין הזה. זאת הסיבה לכך שאני לא מנויה ל'ניו־יורקר' וכן מנויה ל'אַס ויקלי'. במבחן המגזין, סידני מאדסן היא המקבילה האנושית ל'חדשות הטנטון').
     
    אותה ארוחת צוהריים ראשונה: היא הייתה כה זהירה במילותיה, כה כנה במבטה, הבחינה בנקודה זעירה על המזלג שלה והייתה אדיבה מדי כלפי המלצר כשביקשה מזלג חדש, הביאה תיון משלה וביקשה מים חמים, אמרה שהיא לא ממש רעבה אז למה שלא נחלוק את סלט הפפאיה הירוקה שלי, אמרה לי שמעולם לא צפתה ב'לופר ווש', אבל היא תזמין את הדי־וי־די בספרייה.
     
    האם אני מצליחה לצייר תמונה ברורה של האפרוריות קפוצת־התחת, הקלוּלֶסיות האנוכית, המוזרות הקמצנית? מזלג עם כתם של מים עוד לא הרג אף אחד! מה דעתך לקנות את הדי־וי־די? תאכלי את האוכל במסעדה, זאת הפרנסה שלהם! וגרוע מכול, סידני מאדסן הייתה רגועה, רצינית, ללא שמץ הומור, ודיברה… לאט… מאוד… כאילו… הקלישאות… שלה… הן… מטבעות… זהב… קטנים.
     
    הייתי בהלם. כשאת גרה יותר מדי זמן בניו־יורק, מתפתחת אצלך התחושה הכוזבת שהעולם מלא באנשים מעניינים, או לפחות באנשים שהם משוגעים בדרך מעניינת.
     
    בשלב מסוים התפתלתי בכיסאי בפראות כזאת, שסידני אפילו שאלה אותי, 'את צריכה לצאת לנוחיות?' (לנוחיות? לנוחיות? להרוג אותה!) והחלק הכי גרוע? כל הנשים האלה שהסכמתי בשמחה ללכת איתן לטיולים ולקניות? הן לא היו קבוצה של נשים. כולן היו סידני מאדסן! לעזאזל עם הטשטוש הזה! נאבקתי בכל כוחי לבלום את זרם ההזמנות החדשות שלה: סוף־שבוע בבית החוף שלה בוָאשוֹן איילנד, מפגש שבו תציג אותי בפני אשתו של מישהו בשביל משהו, מפגש אחר שבו תציג אותי בפני המחזאי שכתב משהו בשביל משהו אחר.
     
    רצתי הביתה בבהלה אל ג'ו.
     
    ג'ו: היית צריכה לחשוד במישהי שכל כך מתאמצת להתיידד, כי זה בטח אומר שאין לה חברות.
     
    אני: בדיוק בגלל זה אני אוהבת אותך, ג'ו. אתה פשוט יודע לפרק כל בעיה למרכיבים שלה (ג'ו המפרק. נכון שאנחנו מתים עליו?)
     
    מצטערת אם הארכתי בנושא סידני מאדסן. העניין הוא שאני לא מצליחה להיפטר ממנה כבר עשר שנים. היא החברה שאני לא אוהבת, החברה שאני לא יודעת במה היא עובדת כי בפעם הראשונה הייתי משועממת מכדי לשאול, ואם אשאל עכשיו אהיה גסת רוח (ואני לא גסת רוח), החברה שאני לא יכולה להיות מספיק מרושעת כלפיה כדי שתבין את המסר (כי אני לא מרושעת), החברה שאני כל הזמן אומרת לה לא, לא, לא והיא עדיין רודפת אחריי. היא כמו פרקינסון, אי אפשר להחלים ממנה, רק לטפל בתסמינים.
     
    היום הגיע זמנה של עוד ארוחת צוהריים.
     
    אנא דעו שאני מודעת לכך שארוחת צוהריים עם אדם משעמם היא אכן בעיית בוטיק. כשאני אומרת שיש לי בעיות, אני לא מדברת על סידני מאדסן.
     
    יו־יו צועד לו ברחוב, הנסיך המדליק מבֶּלטאון. הו, יו־יו, יצור מטופש שכמוך, עם המרץ שלך ומסירותך העיוורת והאוזן שלך המתנופפת עם כל צעד. כמה נוגעת ללב גאוותך על כך שאני, אהובתך הנצחית, לוקחת אותך לטיול. אילו רק ידעת.
     
    איזה מחזה מדכא זה היה. חודש חדש, בית דירות חדש, גבוה יותר מקודמו, כולם עמוסים בעובדי אמזון כחולי תגים, שזורמים מדי בוקר באלפים מדירות הסטודיו שלהם אל השכונה שלי, ראשיהם רכונים לתוך המכשירים הניידים שלהם, לא מרימים את ראשם לעולם (הם עובדים באמזון, כך שקל לדעת שהם נטולי נשמה. השאלה היחידה היא באיזו מידה). אני כמעט מתגעגעת לימים שבהם השדרה השלישית הייתה רק אני, חזיתות החנויות הריקות ומסומם אחד שצועק 'ככה מאייתים אמריקה!'
     
    מחוץ לבניין שלנו עמד דניס ליד פח האשפה שלו ומילא את מתקן השקיות לאיסוף צואת כלבים. 'בוקר טוב לכם.'
     
    'בוקר טוב, דניס!' במקום לעבור על פניו במהירות כדרכי, עצרתי והבטתי בעיניו. 'איך עובר עליך היום עד עכשיו?'
     
    'לא יכול להתלונן,' הוא אמר. 'מה איתך?'
     
    'יכולה להתלונן, אבל לא אעשה את זה.'
     
    דניס צחקק.
     
    להיום, כבר רווח נקי.
     
    פתחתי את דלת הכניסה לדירתנו. בקצה המסדרון: ג'ו, פניו על השולחן, מצחו על העיתון, זרועותיו פרושות ומרפקיו כפופים, כאילו היה במעצר.
     
    זו הייתה תמונה צורמת, תמונה של מפלה מוחלטת, הדבר האחרון שהייתי מקשרת לג'ו –
     
    בום.
     
    הדלת נסגרה. שיחררתי את הרצועה של יו־יו. עד שהתרוממתי, בעלי המוכה הספיק לקום ולהיעלם בחדר העבודה שלו. לא ברור מה זה היה, אבל הוא לא רצה לדבר על זה.
     
    הגישה שלי? אין לי שום בעיה עם זה!
     
    יו־יו רץ אל קערת האוכל שלו כאילו היה גרייהאונד, רגליו האחוריות עוקפות את הקדמיות. כשהבין שהיא מכילה את אותו אוכל יבש שהיה שם לפני הטיול, הבלבול ותחושת הבגידה הכריעו אותו. הוא פסע צעד אחד לאחור ובהה בנקודה על הרצפה.
     
    האור בחדר של טימבי נדלק. שיהיה לי בריא, התעורר לפני שהשעון צלצל. הלכתי לחדר האמבטיה שלו ומצאתי אותו עומד על השרפרף בפיג'מה.
     
    'בוקר טוב, חמוד. מה זה, כבר התעוררת?'
     
    הוא הפסיק לעשות את מה שעשה. 'אפשר לאכול בייקון?'
     
    טימבי, במראה, חיכה שאצא החוצה. הבטתי למטה. ספידי גונזלס הקטן היה מהיר ממני. הוא דחף משהו לכיור לפני שהספקתי לראות אותו. נקישת הפלסטיק שלא ניתן לטעות בה. ה'סֶפוֹרה־200'!
     
    לא הייתה זו אלא אשמתי בלבד, העובדה שסנטה קלאוס הטמין סט איפור בגרב של טימבי. כדי לקנות לעצמי עוד קצת זמן בנורדסטרום נהגתי לשלוח את טימבי לשוטט במחלקת הקוסמטיקה. הדיילות שם אהבו את מזגו הנעים, את גופו השמנמן, את קולו הצייצני. די מהר הן התחילו לאפר אותו. אני לא יודעת אם הוא אהב את האיפור או את להקת הבלונדיניות שכרכרו סביבו. ברגע של משובה, קניתי ערכה בגודל של ספר קטן שנפתחת ונפרשת לצדדים, וחושפת שישה מגשים שונים של איפור (!) הכוללים מאתיים (!) צלליות, ליפ־גלוסים, סמקים ומה שזה לא יהיה. מי שהצליח לדחוס כל כך הרבה לתוך כל כך מעט צריך לעבוד בנאס'א. אם היא עדיין קיימת.
     
    'אתה יודע שאתה לא הולך לבית־ספר עם איפור, נכון?' אמרתי לו.
     
    'אני יודע, אימא.' האנחה ומשיכת הכתף היו לקוחות היישר מערוץ דיסני. שוב, אני אשמה שנתתי לזה להשתרש. אחרי בית־הספר נרכיב פאזל!
     
    יצאתי מהחדר של טימבי. יו־יו, שעמד מוכה חרדה, רעד בהקלה כשראה שאני עדיין קיימת. מאחר שידע שעכשיו אלך למטבח להכין את ארוחת הבוקר, רץ לפניי אל קערת האוכל שלו. הפעם הוא ניאות לאכול מעט, עינו האחת מציצה בי.
     
    ג'ו, שחזר בינתיים, הכין לעצמו תה.
     
    'מה נשמע?' שאלתי.
     
    'איזו הופעה,' הוא אמר.
     
    נאמנה לתוכנית שלי להיום, התקלחתי, לבשתי שמלה ונעלתי נעלי אוקספורד. אילו הצצתם בארון שלי, הייתם רואים אישה עם סגנון מסוים מאוד. שמלות מצרפת ומבלגיה שתגי המחיר שלהן נתלשו לפני שהגעתי הביתה כי ג'ו היה חוטף שבץ, וכל גרסה אפשרית של נעליים שחורות שטוחות… שוב, אין צורך לדון במחיר. לקנות אותן? כן. לנעול אותן? ברוב הימים, יותר מדי אנרגיה.
     
    'אוליביה באה הערב,' אמרתי בקריצה, כבר מרגישה על הלשון את טעם היינות והריגטוני במסעדת טָבוֹלָטָה.
     
    'אולי היא תיקח את טימבי החוצה כדי שנוכל לבלות קצת לבד?' ג'ו אחז במותניי ומשך אותי אליו כאילו לא היינו שני בני חמישים.
     
    אתם יודעים במי אני מקנאה? בלסביות. למה? בגלל 'מיתת המיטה' הלסבית. מסתבר שלאחר התקופה ההתחלתית של סקס לוהט אצל לסביות, הן מפסיקות לעשות סקס. הגיוני לגמרי. אילו עזבו את הנשים לנפשן, הן היו מפסיקות לעשות סקס אחרי שהביאו ילדים לעולם. אין בכך שום צורך אבולוציוני. המוח שלנו יודע את זה, הגוף שלנו יודע את זה. מי בכלל מרגישה סקסית בתוך עבודת הפרך של האימהות, עם קפלי השומן של גיל העמידה והישבן השטוח? איזו אישה רוצה שמישהו יראה אותה עירומה, שלא לומר ימשש את שדיה, המעוכים עכשיו כמו שקיות בלילה להכנת עוגה, או ייגע בבטנה, הספוגית כמו פירות עץ הלחם? מי רוצה להעמיד פנים שהיא אחוזת תשוקה כשצנצנת הדבש יבשה?
     
    אני, אם אני לא רוצה שג'ו יחליף אותי בדגם צעיר יותר.
     
    'בסדר גמור, נבלה קצת לבד,' אמרתי לג'ו.
     
    'אימא, זה שבור.' טימבי הגיע עם היוקולילי שלו והצניח אותו על הדלפק, קרוב באופן חשוד לאשפה. 'זה לא מנגן טוב.'
     
    'מה אתה מציע שנעשה?' שאלתי כדי לראות אם יעז לומר נקנה חדש.
     
    ג'ו הרים את היוקולילי ופרט עליו. 'הוא קצת לא מכוון, זה הכול.' הוא התחיל לכוון את המיתרים.
     
    'היי,' אמרתי. 'ממתי אתה יודע לכוון יוקולילי?'
     
    'אני בחור מסתורי,' אמר ג'ו ופרט שוב על הכלי, שהשמיע צליל נעים.
     
    הבייקון והלחם המטוגן נטרפו, השייקים נשתו. טימבי היה שקוע בגיליון קומיקס של 'האוסף הכפול של ארצ'י'. פניי היו קפואות בחיוך.
     
    לפני שנתיים, כשהתלוננתי כמו קדושה מעונה על זה שאני צריכה להכין ארוחת בוקר בכל יום, ג'ו אמר, 'אני משלם על הקרקס הזה. את מוכנה בבקשה לרדת מהצלב שלך ולהכין ארוחת בוקר בלי להיאנח כל הזמן?'
     
    אני יודעת מה אתם עומדים להגיד: איזה אידיוט! איזה בריון שוביניסט! אבל ג'ו צדק. הרבה נשים היו שמחות לעשות דברים גרועים יותר בשביל ארון מלא באופנה האחרונה של אנטוורפן. מאותו רגע והלאה, הוא זכה לשירות עם חיוך. ככה זה כשאת יודעת שאת משחקת עם קלפים גרועים.
     
    ג'ו הראה לטימבי את העיתון. 'תערוכת הפינבול חוזרת לעיר. רוצה ללכת?'
     
    'אתה חושב שהמכונה של איוול קניוול עדיין תהיה מקולקלת?'
     
    'כמעט בטוח,' אמר ג'ו.
     
    הושטתי קדימה את השיר שהדפסתי, מעוטר בהערותיי.
     
    'אוקיי, מי עוזר לי?' שאלתי.
     
    טימבי לא הרים את עיניו מהקומיקס.
     
    ג'ו לקח את הדף. 'וואו, רוברט לואל.'
    • מריה סמפל
    • מריה סמפל

      מריה סמפל (נולדה ב- 21.05.1964) היא סופרת אמריקאית, אשר כתבה לתוכנית הטלוויזיה סאטרדיי נייט לייב ולסדרת הפולחן משפחה בהפרעה.

     
  • המלצות נוספות