הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החצוף הארצישראלי
  • החצוף הארצישראלי
    ידיעות ספרים | אוקטובר 2016 | פרוזה מקור, ביוגרפיה | 336 עמ' מודפסים
    מהדורה מחודשת ומוערת זו מציגה לקורא העברית בן זמננו את פרקי האוטוביוגרפיה של איתמר בן אב"י, בנם בכורם של דבורה ואליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית.
     
    קשה להעלות על הדעת נסיבות חריגות יותר מאלה שאליהן נולד מחבר הספר, ששמו הראשון היה בן־ציון בן־יהודה. חייו נחתמו כבר בראשיתם בחותם של עבריוּת. אביו התעקש על בידודו המוחלט. אמו, שחרדה לגורלו, סבלה משיברון לב. הגבולות בין
    הילד ובין הפרויקט הגדול של החייאת העברית ניטשטשו.
     
    כל הגה מהגאיו הראשונים, כל בדל חיוך, גם המילה הראשונה שביטא באיחור מטריד - הם יותר מאשר שברי פרקים מרגשים בסיפור הציוני, סיפור תחייתם של עם ושל לשון. הם מבטאים דגם חדש וייחודי של המשכיות ביחסי אבות ובנים.
     
    השם הספרותי שבחר לו בבגרותו מאגד את שני הוריו: איתמר, השם שביקשה אמו, דבורה, האם העברייה הראשונה, להעניק לו בלידתו, על שם עץ התמר שהיה נטוע בחצר ביתם, ובן־אב"י, היינו: בנו של אליעזר בן־יהודה.
     
    לאורך כל חייו תפס עצמו איתמר בן־אב"י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי.
    איתמר בן־אב"י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריוּת אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד.
     
    'רבות עברו עלי בימי חיי,' סיכם איתמר בן־אב"י את חייו רצופי התהפוכות, 'תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה?'
     
    אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב־ 25 ביולי 1942 בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי - גורלו של גיבורה, איתמר בן־אב"י - אלא גם משום אותה עבריוּת אבודה שתוויה הולכים ונמחים.
    (ירון לונדון)
     
    איתמר בן־אב"י (בן־ציון בן־יהודה), סופר ועיתונאי, נואם ובלשן; נולד בירושלים בשנת תרמ"ה, בנם הבכור של אליעזר ודבורה בן־יהודה, הילד האשכנזי הראשון לדיבור העברי החי.
    חניך בית המדרש למורים בפריז; למד מדעי הרוח באוניברסיטת ברלין 1908-1904 ; השתתף בעריכת עיתוני אביו "הצבי" ו"האור"; בשנת 1919 - ממייסדי "דואר היום" ועורכו הראשי עד שנת 1933 ; מ־ 1924 היה עורך "פלשתיין וויקלי" )באנגלית(; היה סופר
    ה"טיימס" ו"דיילי מייל" בלונדון וכתב בעיתונים צרפתיים; חיבר כמה ספרים, מהם בשאלות הארץ והמדיניות הציונית, וחמישה מספריו תורגמו לאנגלית ולצרפתית.
     
    בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים בפילדלפיה בנשיאותו של תומאס מסריק; בשנת 1919 השתתף כנספח למשלחת הציונית בוועידת השלום בוורסאי; שימש מקשר בין מנהיגי הערבים וההנהלה הציונית וזמן־מה היה מזכיר מדיני של
    ד"ר חיים וייצמן; שליח קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל בארצות שונות; היה ממייסדי נתניה ואבן יהודה; נלחם ל"יהודה העצמאית" (ייסד וניהל זמן מה את משרד "יהודה העצמאית" בירושלים); הטיף שנים רבות לתחיית הימאות העברית; הגה את רעיון
    חלוקת ארץ ישראל לקנטונים; ב־ 1915-1914 הושם במאסר על ידי הטורקים ובשנת 1929 נאסר על ידי האנגלים בגלל מאמריו החריפים בשאלת הכותל המערבי ומאורעות תרפ"ט.
     
    בן־אב"י נפטר מהתקף לב בארצות הברית בי"ג ניסן תש"ג, והובא למנוחות בהר הזיתים בירושלים בי"ב
    באדר תש"ז.
     
    הספר החצוף הארצישראלי הוא מהדורה מקוצרת ומוערת של הספר עם שחר עצמאותנו: זכרונות "הילד העברי הראשון" מאת איתמר בן־אב"י, שראה אור בתל אביב בשנת 1961 על ידי הוועד הציבורי להוצאת כתבי איתמר בן־אב"י.
  • ספר דיגיטלי
     
    48
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר | ירון לונדון
     
    מבין האוטוביוגרפיות הרבות שהספרות העברית משופעת בהן, ניכרים בייחודם פרקי האוטוביוגרפיה של איתמר בן־אב״י, בנם בכורם של דבורה ואליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית. מסכת חייו של ״הילד העברי הראשון״ אינה מזכירה במאום את תהליך החניכה האופייני של ילד יהודי במזרח אירופה, כזה שחווה אביו, למשל. אין בה מראות של גלות, זיכרונות עגומים מן הלימוד בחדר, תחושת החנק של מי שביקשו למרוד, לפרוץ החוצה מן העיירה אל הכרכים האירופיים, אל ההשכלה, אל הלאומיות, ובעיקר לחרוג מאותו דימוי עצמי מייסר של ״היהודי הגלותי״ על כל מורכבויותיו. חייו של איתמר בן־אב״י נחתמו כבר בראשיתם בחותם של עבריות.
    קשה להעלות על הדעת נסיבות חריגות יותר מאלה שאליהן נולד הילד בן־ציון בן־יהודה: התעקשותו של אביו על בידודו המוחלט, שיברון לבה של האם החרדה לגורל בנה בכורה, שהגבולות בינו, הילד, ובין הפרויקט הגדול של החייאת העברית ניטשטשו, ההדהוד שנלווה לכל הגה מהגאיו הראשונים, לכל בדל חיוך, לא כל שכן למילה הראשונה - אבא - שביטא באיחור מטריד - כל אלה אינם רק פרק מרגש בסיפור הציוני, סיפור תחייתם של עם ושל לשון, כי אם דגם חדש וייחודי של המשכיות ביחסי אבות ובנים. ואף השם הספרותי שבחר לו בבגרותו מאגד את שני הוריו: איתמר, השם שביקשה אמו, דבורה, האם העברייה הראשונה, להעניק לו בלידתו, על שם עץ התמר הנטוע בחצר ביתם, ובן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה.
    לאורך כל חייו תפס את עצמו איתמר בן־אב״י כנציגה הראשון של הוויה עברית מתחדשת, כבן הארץ, שכל מעשה ממעשיו הוא בה בעת פרטי וייצוגי. עם זאת, איתמר בן־אב״י אינו רק פרי של המשך, כי אם דמות עצמאית ומיוחדת במחשבתה, ספוגה בהשפעה אירופית, בעלת חזונות, הנושאת את רעיון העבריות אל מחוזות חדשים ומפתיעים, במישור האישי ובמישור הלאומי כאחד, ובראש ובראשונה בתחום העיתונות העברית.
    עם מינויו בשנת 1904 לעורך עיתונו של אביו, ״האור״ (בשמותיו הנוספים: ״הצבי״ ו״השקפה״), יישם הלכה למעשה את הלכי הרוח העיתונאיים שספג במהלך לימודיו בצרפת ובגרמניה, בפגישותיו עם עורכי עיתונים נחשבים ועם עיתונאים מן השורה. בן־אב״י הפך את ״האור״ לעיתון היומי הראשון בארץ ישראל, עיתון במחיר השווה לכל נפש, המזוהה אמנם עם עמדותיהם של בני הארץ, ואף על פי כן פתוח לכותבים מתנועת הפועלים ומן המפלגה הרוויזיוניסטית. מרחיקת לכת יותר היתה תרומתו הסגנונית: עיתוניו התאפיינו בכותרות מודגשות, בעלות גוון סנסציוני, והדגש הושם על האקטואלי החי, ההומוריסטי לעתים והפופולרי.
    גם בתפיסותיו הפוליטיות היה איתמר בן־אב״י הוגה מקורי ובעל מעוף. כארצישראלי שורשי היה יחסו אל הערבים טבעי וחף מחשדנות, ועתידה של ארץ ישראל נראה לו בדמותה של קונפדרציה העשויה שלושה קנטונים - יהודי, ערבי ובריטי - שכל אחד מהם נהנה מאוטונומיה בתחומים מסוימים ויחד הם יוצרים כעין שווייץ של המזרח התיכון. רצינות כוונותיו התגלמה גם בהוצאתם לאור של שני עיתונים נוספים: האחד, ״פלשתיין ויקלי״, בשפה האנגלית, והאחר, ״בריד אל יום״, בשפה הערבית.
    כבן הארץ נבדל בן־אב״י מאחרים גם ביחסו אל המרחב. נדמה כי לא היה מטיף נלהב ממנו לתחייתו הימית של עמנו בארצו. חלומו זה שורשיו נעוצים עוד בימי ילדותו, במראה ים יפו כפי שנגלה לעיניו לראשונה, בהפלגתו הסוערת עם לוליק החדרתי בסירה העברית הראשונה, והמשכו בתמיכתו המתמדת באגודת יורדי ים זבולון ובהתפעמות מהקמתו של נמל תל אביב, שבו ראה אחד משיאי חייו.
    גם ביחסו אל העברית היה בן־אב״י פורץ דרך, לא רק בזכות המילים הרבות שחידש - סביבון, תקדים, תקרית, עצמאות, מכונית, אכזבה, עיתונאי, ביטאון, מטרייה, סיפון ורבות אחרות - כי אם גם ביחסו המעשי לשפה ולכתב העברי. בן־אב״י תמך ביצירת אפשרות נוספת על זו של כתיבת עברית באותיות מרובעות, באמצעות ליטון האותיות - שימוש באותיות לטיניות לכתיבת המילים העבריות; זאת גם כדי להקל על אלה הרוכשים את השפה, אך גם על מנת לאפשר את הפיכתה של העברית לשפה בינלאומית. גם אם לא עלה בידו של בן־אב״י ליישם רעיונו זה בעברית, אין להקל ראש בהשפעתו על כמאל אתאתורק, מכוננה של טורקיה המודרנית, שעמו נפגש במלון קמיניץ הירושלמי, פגישה שתיאר בפרוטרוט בסגנונו החיוני.
    ממרחק הזמן והאירועים נדמים לעתים רעיונותיו של בן־אב״י תמימים, אולי אף מקוריים יתר על המידה. אלא שהערכתו רק על פי מידת התקפות של תפיסותיו המדיניות והתרבותיות מחמיצה את לוז דמותו. חייו של בן־אב״י מתנהלים במרחב ירושלמי המשתרע בין היישוב הישן ליישוב החדש, ובעינו הבוחנת ובלשונו הטבעית והקולחת הוא משרטט להפליא גלריה של דמויות מרתקות, המוכרות לנו בדרך כלל מן הזווית ההיסטורית העובדתית, ואילו הוא חושף אותן ברגעיהן האנושיים, מתוך יחס אינטימי של מי שזכה בתוקף מעמדו כ״ילד העברי הראשון״ לשבת על ברכיו של אחד העם, להדאיג את ר' יחיאל מיכל פינס ולזכות בקרבתם של ראשוני התרבות והחינוך העברי, כדוד ילין ומשפחתו, המילונאי יהודה גור (גרזובסקי), משפחות הביל״ויים לכפריהן ורבים־רבים אחרים. בעטו מסר בן־אב״י תמונה צבעונית ותוססת של היישוב העברי בראשיתו.
    סקרנותו של בן־אב״י והעזתו, ושמא גם תפיסתו העצמית כיורש עצר במובנים רבים, הפגישו אותו בבגרותו עם ראשיה של התנועה הציונית כפי שהללו נגלו בדל״ת אמותיהם. כאלה היו ביקוריו בביתו של מקס נורדאו, יחסיו המורכבים עם מנחם אוסישקין, קשריו החלוציים עם ראשי יהדות ארצות הברית ופגישותיו בסוגיות מדיניות העומדות על הפרק עם המלך עבדאללה והברון ג'יימס רוטשילד, מוסוליני, איל העיתונות הבריטי לורד נורתקליף ושאר אישים רבים ונכבדים. בחושיו הערים ובחושניותו העזה אין בן־אב״י פוסח על יפי תוארן של הנשים, ססגוניות לבושן, נימוסי הזמן וטיב הארוחות. מבעד לבעיות הבוערות מבליחה מלאותו של עולם שאיננו עוד; עולם של דיפלומטיה ומגעים גלויים וחשאיים המושתת בראש ובראשונה על אישיותו הכריזמטית של השגריר. וספק אם נמצאו לה, לתנועה הציונית, דוברים רבים כבן־אב״י, שבשליטתם בלשונות אירופה, בבהירות נאומיהם, בכנותם, בגינוניהם ובקסמם האישי נרתמו כל־כולם לשירותה.
    אף על פי כן אין די בכל אלה כדי להסביר את סוד המשיכה שמהלכת על הקורא אישיותו של איתמר בן־אב״י. לא רק ייחוסו, מעמדו האחד אין שני כ״ילד העברי הראשון״, תכונתו הכריזמטית או ההזדמנויות ההיסטוריות שבהן נוכח מקנים לו מתכונותיה של דמות ספרותית גדולה, כי אם בראש ובראשונה מהלך חייו, שראשיתו בפסגות של תקווה ואחריתו בתהומות של דלות וייאוש. נסיך עברי זה לא חונן בתכונת המעשיות. רעיונותיו שהגביהו עוף לא נחתו על קרקע המציאות היומיומית, ואלמלא תמיכתה הבלתי־נלאית של אשתו האהובה, לאה אבושדיד, שסיפור אהבתם הבין־עדתי תואר בפרוטרוט, ספק אם יכול היה להפליג אל מרחקיו הרעיוניים.
    ״רבות עברו עלי בימי חיי״, מסכם איתמר בן־אב״י את חייו רצופי התהפוכות, ״תקוות גדולות ואכזבות מרות. והנה השאלה שאני שואל את עצמי: האם עמדתי בניסיונות? האם מילאתי את התקוות ששם בי אבי? האם כדאי והגון אנוכי להיות בן לאב גדול כזה?״ אוטוביוגרפיה זו, שנחתמה ב־25 ביולי 1942 בגולת ניו יורק, מותירה שנים רבות לאחר כתיבתה טעם מר של החמצה, לא רק מן הפן האישי - גורלו של גיבורה, איתמר בן־אב״י - אלא גם משום אותה עבריות אבודה שתוויה הולכים ונמחים.
    • איתמר בן-אב
    • איתמר בן-אב"י
     
    יעל נעמני
    |
    ידיעות אחרונות, 7 לילות
    |
    25/11/16
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • טבע ואדם
    • מסעותי עם ורה
    • אלה תולדות נוח
    • חיים יקרים
    • ממעמקים
    • אוטוביוגרפיה
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • בן-גוריון דמותו של מנהיג
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • עוד אני פוסע - סיפור חיי
    • הורדוס: חייו ומותו של מלך יהודה
    • כוכבים יש רק בשמים