הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החיים היפים האלה
  • החיים היפים האלה
    קייטי מארש | תרגום: אבירם כנען שולמית
    כנרת זמורה-דביר | מאי 2019 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 368 עמ' מודפסים
    מה קורה כשמקבלים הזדמנות שנייה ובלתי צפויה?
    אבּי קוּפּר חיה את ההפי־אנד שזכתה לו ומוכנה להפיק את המרב מההזדמנות הנוספת לחיות את החיים. אבל בזמן מחלתה משפחתה כמעט התפרקה, בעלה ג'ון קיבל החלטות שעומדות להתנקם בו, ובנה סבּ מתמודד עם סוד משלו. איך ממשיכים מכאן?
    החיים היפים האלה, סיפור כובש ונוגע ללב, מתאר את מאבקה של אבי על החיים, על האהבה ועל שיקום משפחתה.
     
    קייטי מארש חיה בלונדון עם משפחתה. לפני שהחלה לפרסם ספרים, עבדה בתחום הבריאות, וההשראה לספריה נובעת מאומץ ליבם של האנשים שפגשה בבתי חולים ובמרפאות ברחבי בריטניה. הרומן הראשון שפירסמה, כל עולמי, יצא בהוצאת כנרת זמורה והיה לרב־מכר.
     
    "ספר שהוא רכבת הרים רגשית... נוגע ללב ומרגש מאוד. חמישה כוכבים״.                                             
     Daily Express
     
    "סיפור על אהבה, אומץ והישרדות שיפרוט על מיתרי ליבכם". 
    The Mirror
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 2 בספטמבר 2014 בחורים שלי, הנה. עכשיו אנחנו יודעים. האמבולנס הדוהר לחדר המיון. הכאבים שקרעו אותי לשניים. הרעידה מקור בחלוק בית חולים זעיר בזמן שאנשים בחנו לי איברים שאני נוהגת בדרך כלל להצניע מסיבות טובות. ובשבוע שעבר, תחת השעון שככל הנראה מכוּון תמיד לחמש בבוקר, השמיעה לי המנתחת את פסק הדין.

     

    סרטן.

     

    אז עושה רושם שלא אחגוג מחר את יום ההולדת שלי עם כמה כוסות )מי סופֵר( של יין לבן פושר בפאב ליד העבודה. במקום זה, אשכב על הגב בתאורה עזה של בית חולים בזמן שיכרתו לי כמה בלוטות לימפה וחלק לא מבוטל מהמעי הגס. קדימה, מסיבה. מעניין איזו מוזיקה המנתחת שלי תשמע בזמן העבודה. רק לא שירים של אֶניה. אני אומנם אהיה מורדמת, אבל אני נשבעת שאני אקום לתחייה ואבהיל אותם למוות.

     

    לפני שלושה שבועות עוד תהיתי אם עדיין אצליח להיכנס לשמלה הכסופה לכבוד חגיגות ה־ 36 הגדולות שלי מחר. עכשיו התענוג הזה ייחסך מהעולם, כי מתברר שיש לי סרטן. אפילו כשאני רואה את המילים האלה בכתב, אני לא מצליחה להביא את עצמי להאמין בהן. הייתי כל כך משוכנעת שאני בסדר — סיפרתי לעצמי שאני צמודה כל הזמן לאסלה בגלל ההתמכרות הנצחית שלי לרוטב צ'ילי, או שהאשמתי את הבירה הביתית המפוקפקת של אבא בכאבי הבטן המזוויעים ובעייפות שהפילה אותי למיטה בשמונה כל ערב.

     

    עכשיו אני יושבת כאן, בכורסה האהובה עלי, ומתפללת שיש ניסים בעולם. שלא חיכיתי יותר מדי. שזה לא התפשט. שאקבל עוד הזדמנות. אני רוצה עוד זמן איתכם. סֵבּ וג'ון. הבחורים שלי. אני לא מוותרת — אני אתאמץ ואתאמץ ואתאמץ להמשיך לחיות. אבל אני כותבת את המכתב הזה ומשאירה לכם אותו למקרה הצורך — למקרה שהסיפור שלי מסתיים עכשיו.

     

    החלק הכי קשה היה לבשר לכם. רציתי לגונן עליכם, ובמקום זה, נאלצתי לגרור אתכם איתי לתוך מה שיקרה בהמשך, מה שזה לא יהיה. אפילו לכתוב את זה קשה כל כך. הייתם מצפים שדווקא לי יהיה קל למצוא את המילים שאני צריכה. אתם תמיד מבקשים ממני לשתוק, ואני תמיד מתעלמת. המילים מבעבעות בי. אני כל כך אוהבת לשתף. אני מדברת בזמן שאתם צופים בטלוויזיה ובזמן שאתם מנסים להתחבא מאחורי קופסאות הדגנים בשבע וחצי בבוקר. אבל עכשיו אין לי מושג מה לומר. אני צריכה לתת לכם מילים שתוכלו לנצור בליבכם. מילים שיחזיקו מעמד לתמיד.

     

    אם איאלץ להיפרד מכם עכשיו, יש כל כך הרבה דברים שאתגעגע אליהם. לא אל הדברים המחורבנים, כמו הסדק הענקי בתקרת האמבטיה וההצגה שאני עושה כאילו אני יודעת לגהץ. אבל אליכם, אל שניכם — הלב שלכם והצחוק שלכם. ג'ון, אני מתה על איך שאתה מדבר אל האוטו כשנדמה לך שלא שומעים, ועל היכולת שלך לעשות מסיבה שלמה משקית דוריטוס ושאריות סְלו ג'ין ישן. אני מתה על מגע הלחי שלך בלחיי, על טוב הלב שלך, על הבישולים המורכבים בטירוף שלך, ועל זה שאתה עושה את עצמך כאילו גם אתה אוהב כל להקה חדשה שאני מתאהבת בה.

     

    וסֵבּ. בן יפהפה שלנו. ברור לי שצעקות העידוד שלי אקראיות במקרה הטוב, אבל אני אוהבת לצרוח את השם שלך בכל שבוע, כשאתה חוצה בטיסה את מגרש הכדורגל, תרמוס קפה בידי והגשם הבלתי נמנע מורח לי את המסקרה. תודה שאתה אף פעם לא מתכחש לקיומי, גם כשכל האבות מסתכלים עלי כאילו מקומי במוסד סגור. כבר הגעת לגובה שמאפשר לך להרים אותי וללטף אותי על הראש )כל כך מעצבן(, אבל עכשיו, כשאני מסתכלת עליך, אני רואה את הילדון שלא הסכים להרפות משער הכניסה לבית כי לא רצה ללכת לבית הספר בלעדי. אני לא רוצה לעזוב אותך. אני לא רוצה לאכזב אותך. אתה בן שש־עשרה, וחזק, ואני יודעת שאתה כבר מבלה יותר זמן עם הטלפון שלך מאשר איתי, אבל אני לא סובלת את המחשבה שתגדל בלעדי. שלא אהיה שם כשתהיה זקוק ליד מחבקת או לחיוך או למישהו שיגיד לך כמה אתה מבריק ומהמם.

     

    וחוץ מזה, כל הדברים המדהימים שעוד תעשה. אני לא רוצה לפספס אף רגע. אני רוצה לראות את הפנים שלך כשאתה מביט בכלה היפהפייה שלך פוסעת אל קדמת הכנסייה. אני רוצה לפגוש את הילדים שלך — שיהיו מצחיקים, עם ניצוץ בעיניים ומיומנות מטורפת ברגל שמאל, בדיוק כמוך. אני רוצה להריע כשתקבל את תוצאות הבחינות, או להכחיש שאני בוכה כשתדחס לתרמיל את נעלי הכדורגל האהובות עליך ותצא להרפתקאותיך.

     

    אני יודעת ששניכם זועמים שיש לי סרטן. אלוהים יודע שגם אני זועמת. כל הזמן אומרים לי כמה אני אמיצה, אבל האמת היא שאני פשוט רותחת. אני לא מפסיקה לשאול למה זה קורה לי — אולי בתור עונש על כל השנים שרימיתי בחידונים בפאב והעמדתי פנים שהכנתי לבד את העוגיות לירידים בבית הספר. הכול קורה מהר מדי. אבל כשאני יושבת כאן ושומעת את בוב דילן מסתבך לו בבלוז, אני מרגישה אמון מלא בשניכם. אני יודעת לאילו הישגים עצומים תגיעו בלעדי אם יתברר שזמני הגיע.

     

    ג'ון — סוף־סוף תוכל להקיף באופניים את האיים הבריטיים, כמו שאתה מתכנן כבר מהרגע שנפגשנו. סֵבּ — אתה יכול לצאת עם קלואי גרייס מורֶץ )אגב, יש לך טעם משובח( ולהיות רופא מנתח, בדיוק כמו שתיכננת בגיל עשר אחרי שצפית בפרק של "אי־אר". ואם יבוא יום ורק הכורסה הזאת תישאר ואני כבר לא אהיה, גשו בבקשה למדף וקחו את הדיסק מהקופסה שציירתי לה פס כסף בשוליים. נכון, סֵבּ, אף אחד כבר לא מאזין לדיסקים, אבל תקשיב לי רגע. על עטיפות של דיסקים אפשר לכתוב, וזה בדיוק מה שעשיתי. זהו פלייליסט ההישרדות שלי — מלא במוזיקה שמזכירה לי את האנשים שאני רוצה לחיות למענם ואת החיים שאני לא רוצה לעזוב.

     

    אז ג'ון, כבה את "רדיו 5 בשידור חי" — אני מבטיחה שהלב שלך לא יפסיק לפעום. וסֵבּ, נכון שכמה מהשירים האלה הם — אני לוחשת — ממש ישנים, אבל תסמוך עלי: יש סיבה שהם החזיקו מעמד כל השנים. הם ילוו אותי כל יום, פסקול לשבועות ולחודשים שיבואו. הימים שבהם אעשה את דרכי לצד האחורי של בית החולים, אעבור ליד פחי האשפה ואנשי הצוות המתעלמים משלטי ה"אסור לעשן", ואכנס לעולם המרפאות, הכימותרפיה והרופאים המסתכלים עלי באהדה שכבר למדתי לפחד ממנה למוות.

     

    ובזמן שתקשיבו לקוִוין וללֵמונהֶדס ולמנגינה שמלווה את "הסייח השחור" כשהוא דוהר הביתה בראש מורם, חִשבו עלי במיטבי. בבקשה. על הרגעים שבהם הצלחתי להגיד את הדבר הנכון, או לבשל לכם ארוחה בלי להשתמש בכל הסירים בבית. על הפעם ההיא שהפלתי אתכם מצחוק כשרקדתי לצלילי Walk Like an Egyptian ונתפס לי הצוואר. על הזרועות שלי שעוטפות אתכם. וחוץ מזה — בואו לא ניגרר להוליוודיוּת מוגזמת — תחשבו גם על שאר הצדדים שלי. איך צעקתי עליכם שתרימו את תרנגול ההודו ומייד, אחרי שהפלתי אותו בחג המולד על השטח המגעיל שליד פח האשפה רגע לפני שהאורחים הגיעו. איך אני שוב מעכבת יציאה משפחתית בחיפוש אין־סופי אחר המפתחות. איך ניווטתי אותנו במעגל ברחובות קאלֶה עד שלבסוף מצאנו את עצמנו שוב במסוף המעבורות בדיוק כשמסיבת יום ההולדת השישים של אימא היתה אמורה להתחיל.

     

    מה שלא תחשבו, דעו בבקשה שאני אחשוב עליכם. אני אוהַב אתכם. ואני אעודד אתכם לאורך כל הדרך אל העתיד שלכם ואל כל מה שצפון בו.

     

    עד שפגשתי אתכם כבר הספקתי לחיות יותר ממחצית חיי, ואני מקווה בכל ליבי שאחיה עוד הרבה שנים. אתם הסיבה. אתם תמיד־תמיד הסיבה. ואת זה אני לא אומרת מתוך אומץ, אלא מתוך אנוכיות טהורה. אני לא רוצה להחמיץ אף דקה.

     

    אני אוהבת אתכם.

     

    אבּי/אימא xxx

    • קייטי מארש
    • קייטי מארש
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בית ליד הים
    • השטן לובשת לולולמון
    • עץ משפחתי
    • אהבה כפולה בטקסס
    • כל נשימה
    • האמת העירומה
    • לאהוב מחדש
    • יום השנה האחרון
    • מחברת הלב
    • תקלת מלתחה
    • רשימת המוזמנים
    • אני כבר אוכל בקבר