הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החיים החדשים של לילי שפרד
  • החיים החדשים של לילי שפרד
    רייצ'ל ריס | תרגום: מור רוזנפלד
    תכלת | פברואר 2019 | פרוזה תרגום | 376 עמ' מודפסים
     החיים של לילי שפרד חייבים להתחיל מחדש. גם אם יהיה עליה לעזוב את בריטניה ולהפליג עד אוסטרליה. גם אם תותיר מאחור הורים מודאגים. אין לה ברירה. היא חייבת להימלט מהזיכרון ההוא, מהגבר שרצה ממנה יותר מדי,  מהפרידה האיומה מחברתה הטובה.
     השנה היא 1939. אירופה על ספה של מלחמת עולם, ולילי יוצאת להפלגה שתשנה את חייה. בעוד מספר שבועות תגיע לאוסטרליה הרחוקה, שם תחפש עבודה במשק בית, אבל עד אז – במובלעת נטולת החוקים שההפלגה מאפשרת – היא חיה חיים שאין בהם מעמדות חברתיים, עבר אפל או עתיד קודר. לפתע נגלה בפניה עולם של נופים אקזוטיים, שמלות מהודרות ואפילו סיפור אהבה שלא היה יכול להתקיים בשום מקום וזמן אחרים. וסודות. בהחלט. אלה גם חיים של סודות, כי לכל מי שנמצא על הספינה הזאת יש מה להסתיר. 
     החיים החדשים של לילי שפרד הוא רומן היסטורי סוחף שקשה מאוד להניח מהיד. דמויותיו נעות בו וגדלות בו ומשתנות בו לנגד עינינו. ולא כולן יסיימו את המסע. 
    החיים החדשים של לילי שפרד מאת רייצ'ל ריס זכה לשבחי הביקורת ולאהדת הקוראים, וזכויות התרגום שלו נמכרו למדינות רבות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 29 ביולי 1939, רציפי טילבּורי, אֶסֶקס
     
    ליליאן שפרד תזכור כל חייה את הפעם הראשונה שראתה את האונייה. היא ראתה לפני כן תמונות של ה"אוֹרוֹנטֶס" בעלוני פרסומת, אבל שום דבר לא הכין אותה לממדיה האדירים, לחומה הלבנה התלולה המתנשאת מעל המזח, שהנוסעים ואנשי הצוות התרוצצו תחתיה כמו נמלים. לכל אורך המזח, עד קו האופק, מתחו מנופים את צווארי המתכת הארוכים שלהם אל השמים הכחולים כמו מים. היא ציפתה להמוני אנשים, אבל כל הרעש וההמולה הממו אותה — צריחותיהם החדות של השחפים הדואים במעגלים מעל, חריקת השרשראות הכבדות המניפות את המכולות מהרציפים וקול החבטה המטלטל כשהן נוחתות על הסיפון, צעקות הגברים מרובבי הפנים המפקחים על ההעמסה והפריקה. ומתחת לכל זה, המיית הפטפוטים הנרגשים של בני המשפחות שנאספו על הרציפים כדי להיפרד מיקיריהם בבגדיהם הטובים ביותר, בגדי החתונות והלוויות שלהם, לכבוד המאורע החשוב.
    כל כך הרבה עשייה יש כאן, כל כך הרבה פעילות, שלמרות כל המתח האופף אותה, היא מרגישה שהלך רוחה משתנה בהתאם והתרגשות גועשת בוורידיה.
    "לא תחסר לך חברה, זה בטוח," מעירה אִמה ויורה מבטים לכל עבר מתחת לכובע הפשתן הטוב ביותר שלה. "לא יהיה לך זמן להתגעגע לאף אחד."
    לילי משלבת את זרועה בזו של אִמה ולוחצת את ידה.
    "אל תגידי את זה," היא אומרת.
    פרנק בוהה בזוג שעומד לא רחוק, מימינם. האישה נשענת לאחור על מבנה מעץ והגבר רוכן מעליה, ידיו שעונות משני צדי ראשה ופניו מופנות מטה כך שקווצה שהשתחררה משערו נוגעת במצחה. הם נועצים מבט עז זה בזה, אפיהם במרחק סנטימטרים ספורים, כאילו אין בעולם איש מלבדם והם לא שומעים כלל את השאון הרוגש סביבם ולא מריחים את השילוב הנוקב של ריחות הים והמלח והגריז והזיעה. אפילו ממרחק של כמה מטרים, אין לטעות ביופייה הרב של האישה. שמלת הארגמן שלה תואמת את קימוריה כאילו מישהו תפר אותה על גופה, ושפתיה המלאות צבועות בגוון תואם, העומד בניגוד מהמם לשחור הבוהק של שערה. הוא גבוה ומוצק, עם שפם וסיגריה דולקת, נשכחת, בין אצבעותיו. אף שבני הזוג אדישים לחלוטין לסביבתם, לילי נבוכה, כאילו היא ובני משפחתה פולשים לפרטיותם.
    "תפסיק לבהות בעיני עגל," היא אומרת לאחיה בחדות, ואז מחייכת כדי להבהיר שרק התבדחה.
    לבני המשפחה של לילי יש אישורי מבקרים, אז הם יכולים ללוות אותה בבטחה אל הסיפון. לילי חוששת שאביה לא יצליח להתמודד עם הטיפוס במעלה הכבש התלול, אבל הוא לופת את המעקה, משעין את משקלו על כף רגלו הבריאה ומתקדם כך לאיטו. היא חוזרת לנשום באופן סדיר רק כשהוא מגיע בשלום אל הסיפון. הם מזדקנים, היא חושבת, ואני עוזבת אותם. פרץ חומצי של אשמה מדרבן אותה לפלוט בחופזה, ברגע שכולם עומדים יחד על הסיפון, "זה רק לשנתיים, זוכרים? אני אחזור לפני שתספיקו להתגעגע אלי."
    שטחה של האונייה גדול הרבה יותר משלילי דמיינה. הסיפונים העליונים נועדו לנוסעי המחלקה הראשונה, מחלקת התיירים נמצאת מתחת להם, ותחתיה ממוקמים חדרי הכביסה ותאי המחלקה השלישית. סיפון F, שבו נמצא התא של לילי במחלקת התיירים, הוא מבוך של מסדרונות צרים, והיא ובני משפחתה נאלצים לבקש הכוונה משני אנשי צוות שונים לפני שהם מצליחים למצוא את התא. בפנים יש שתי מיטות קומתיים, העומדות כה קרוב כך שאדם השוכב בדרגש העליון יוכל לשלוח את ידו ולגעת באדם השוכב בדרגש העליון במיטה הסמוכה. לילי שמחה למצוא שם את תיבת הנסיעות שלה. שמה מוטבע בקצה באותיות דפוס גדולות, והיא מבצבצת מתחת לאחד הדרגשים.
    שתי נשים כבר נמצאות בתא, ישובות על הדרגשים התחתונים. לילי מנחשת שהראשונה צעירה ממנה בשנתיים או שלוש, בת עשרים ושתיים או עשרים ושלוש, ככל הנראה. יש לה פנים עגולות ופתוחות ועיניים כחולות בהירות שנראות פעורות ולא ממוקדות ולילי חושדת שהיא זקוקה למשקפיים. עולה בדעתה שייתכן שיש לה זוג בתיק שהיא ממאנת להרכיב בהפגנת יהירות קטנה, והמחשבה גורמת ללילי לחוש אהדה מיידית כלפיה. אי אפשר לומר את אותו דבר על בת לווייתה, שנראית מבוגרת ממנה בעשר שנים לפחות, עם חיוך דק שפתיים וסנטר ארוך וחד.
    האישה הצעירה יותר מזנקת על רגליה, ולמרות שהיא מרכינה את ראשה, כאילו מנסה להיראות קטנה יותר, מתחוור מיד שהיא גבוהה מעל הממוצע. "את ליליאן? ידעתי שזאת חייבת להיות את, כי אנחנו רק שלוש בתא הזה. אוי, אני כל כך שמחה לפגוש אותך. אני אודרי, וזאת אַיידָה. וזאת בטח המשפחה שלך. אוסטרליה! היית מאמינה?"
    המילים פורצות מפיה כאילו אין לה כל שליטה עליהן. קולה רועד מהתרגשות וקווצות השיער הבהיר המקיפות את פניה רוטטות.
    לילי מציגה את הוריה ואת אחיה פרנק, שעיניו מחליקות על תווי פניה חסרי הייחוד של אודרי כאילו היו מכוסים שמן. עוד מעט האונייה תצא לדרך ואני אשאר עליה עם שתי הנשים הזרות האלה, והמשפחה שלי תחזור הביתה בלעדי, לילי מזכירה לעצמה, אבל זה לא נראה לה אמיתי.
    אמא של לילי שואלת את אודרי ואת איידה מאיפה הן.
    "אנחנו חדרניות במלון קלֶרידג'," עונה אודרי.
    "כבר לא," קוטעת אותה איידה בחדות. היא לובשת שמלה שחורה מיושנת עם צווארון גבוה, וכשהיא רוכנת קדימה נודף ממנה ריח חמוץ שנתקע בגרונה של לילי.
    "כשראינו את המודעות על התוכנית לקידום ההגירה חשבנו, 'טוב, למה לא?'" אומרת אודרי, "אבל אף פעם לא חלמנו... זאת אומרת, אני אף פעם לא חלמתי..." היא מעיפה מבט בחברתה המבוגרת ממנה, והמילים נתקעות בפיה.
    "אתן מחכות לראות את כל המקומות המפורסמים שתעברו בהם — נאפולי, ציילון?" פולטת אִמה של לילי את המילים הזרות בקושי, כאילו היו אבנים קטנות שמצאה על עלה חסה.
    "זה חייב להיות יותר טוב מלהישאר כאן, נכון?" אומרת איידה. "אם תפרוץ מלחמה —"
    לילי ופרנק שולחים מיד מבט אל אביהם. הוא עמד עד עכשיו בשקט, נשען על הקיר.
    "אנחנו לא ניכנס למלחמה," מתפרצת לילי לשיחה, נואשת לשנות את הנושא. "מר צ'מברליין אמר ככה, נכון? 'שלום בזמננו,' הוא אמר."
    "פוליטיקאים אומרים הרבה דברים," אומרת איידה.
    פעמון מצלצל במסדרון. ושוב. האוויר בתא רוטט.
    "אני מניחה שזה אומר שהגיע הזמן שנלך," אומרת אִמה של לילי, וקולה נושא עכשיו רמז קל לאי ודאות שנעדר ממנו קודם. אני לא אראה אותה שנתיים שלמות, אומרת לעצמה לילי, כאילו מצמידה במתכוון להב של סכין חד אל עורה. דקירת הכאב שהיא חשה מפתיעה אותה, והיא מצמידה יד אל החזה כדי לייצב את עצמה.
    "אני אעלה איתך אל הסיפון כדי לנופף להם לשלום," אומרת לה אודרי. "ההורים שלי נפרדו ממני ברחוב ליברפול, אבל אני רוצה להסתכל פעם אחת אחרונה על אנגליה שלנו. את באה, איידה?"
    האישה המבוגרת יותר מצרה את עיניה השחורות הקטנות. "אין לי שום דבר לראות שם," היא אומרת. "למי בדיוק אני אמורה לנופף לשלום? לעץ? למנוף?"
    בדרך אל הסיפון אודרי לוחשת באוזנה של לילי, "אל תשימי לב לאיידה. היא סתם כועסת כי היא לא קיבלה את חבילת הסיוע המלאה בגלל הגיל שלה. קיוויתי שזה אולי יגרום לה לוותר על כל העניין, אבל לא היה לי מזל."
    לילי מחייכת, אבל לא משיבה בגלל הכאב שפורח בחזה שלה כמו צבע במים. היא עוקבת אחרי גבם של הוריה הצועדים לפניה אל הסיפון, מבחינה כיצד אִמה מרכינה את ראשה בכובעה השחור הטוב ביותר, כיצד אביה נצמד אל המעקה כשהוא עולה במדרגות, ומפרקי אצבעותיו לבנים מרוב מאמץ.
    "אבא שלך תמיד שקט כל כך?" שואלת אודרי.
    לילי מהנהנת.
    "המלחמה האחרונה," היא אומרת.
    "אה."
    עכשיו הם עומדים שוב באוויר הפתוח ומצטרפים לטור המבקרים שממתינים לתורם לרדת בכבש. לילי מדמיינת את עצמה תופסת בזרועה של אִמה. שיניתי את דעתי, היא תאמר, אני חוזרת הביתה איתכם.
    "תשמרי על עצמך, את," אומרת אמא שלה כשהיא מסתובבת להביט בה. "בחורה יפה כמוך, יש אנשים שינסו לנצל אותך."
    לילי מרגישה שלחייה בוערות. אִמה מעולם לא אמרה לה שהיא יפה. אנשים אחרים אמרו, קולו של רוברט, רך כמו חמאה — "את כל כך מקסימה, לילי" — אבל לא אמא שלה. כנראה פחדה שהבת שלה תהיה גאוותנית, כי היהירות היתה בעיניה האיומה שבמגרעות הנשיות.
    גברת קולינס מופיעה לצדם, אישה בעלת גוף עם תווי פנים נעימים. מועצת ההגירה של הכנסייה האנגליקנית מינתה אותה ללוות את לילי ואת שבע הנשים הצעירות האחרות הנוסעות במסגרת התוכנית לקידום ההגירה כדי להיות עובדות משק בית באוסטרליה. "ללוות" זו דרך אחרת לומר "להשגיח", אבל זה לא מפריע ללילי. הם פגשו אותה ברחוב ליברפול והיא ישבה לצדם במשך כל הנסיעה ברכבת. לילי הרגישה מיד שאמא שלה מחבבת אותה, וידעה שעצם נוכחותה לצדה במסע הארוך תנחם אותה בשבועות הקרובים.
    "שלא תדאגי בכלל, גברת שפרד," אומרת גברת קולינס, ופניה הרחבות, האדיבות, מתקמטות לחיוך. "אני אדאג טוב־טוב לזאת."
    פרנק הוא הראשון שנפרד ממנה. "אל תשכחי לכתוב לנו — אם יישאר לך זמן בין כל הארוחות המגונדרות והנשפים והמעריצים חולי האהבה שיהיו לך!"
    לילי חובטת בזרועו באגרוף רך מדומה, ואז מושכת אותו לחיבוק הדוק. "תשמור על אמא ואבא," היא אומרת קרוב לאוזנו. קולה נשמע חנוק ומוזר.
    "ברור."
    אביה נותן לה חיבוק ממושך, חסר מילים. כשהוא מתנתק ממנה לבסוף, דוק של דמעות עומד בעיניו, ולילי מסיבה את מבטה במהירות. היא מרגישה שראתה משהו שלא היתה צריכה לראות.
    "אנחנו חייבים לרדת," אומרת אמא שלה. היא נותנת ללילי נשיקה יבשה על לחייה, אבל לילי חשה באיזו נוקשות מחמירה היא מחזיקה את עצמה, כאילו גופה הוא חומה הבולמת איזה כוח בלתי ניתן לעצירה.
    "אני אכתוב לכם," מבטיחה לילי. "ואני כותבת יומן, אז אני אזכור כל פרט." אבל הוריה כבר במחצית הדרך למטה, נסחפים בגאות המבקרים שמאחוריהם.
    • רייצ'ל ריס
    • רייצ'ל ריס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות