הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החוב השני- ספר שלישי בסדרת ירושת החוב
    ספר מוגן
     
  • החוב השני- ספר שלישי בסדרת ירושת החוב
    פפר וינטרס | תרגום: דפנה לוי
    "חמישה כוכבים! מילים שהייתי בוחרת כדי לתאר בהן לא רק את הספר הזה, אלא את הסדרה כולה...
    סוחפת, מותחת, מסקרנת, גורמת לכסיסת ציפורניים, הופכת קרביים, מאיצה פעימות לב וגאונית."
    Up All Night - Blog 
    ***
    "הסדרה הזאת היא מהמעולות של פפר וינטרס! היא תפסה אותי מהעמוד הראשון והפכה אותי לשבויה שלה יומם וליל עד שקראתי את המילה האחרונה."
    אלית'ה רומיג מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס. 
    ***
    "ניסיתי לשחק את המשחק, ניסיתי להוליך את בני הוק שולל ולהערים עליהם ממש כפי שהם עשו. 
    אבל כשכבר הייתי בטוחה שידי על העליונה, התברר לי שטעיתי. 
    ג'תרו התגלה כאומן העמדות הפנים, אך אני מסרבת להניח לו לרסק אותי עוד ועוד." 
     
    ניילה וויבר כבר אינה התופרת התמימה – היא התפתחה והפכה ללוחמת ללא חת. 
    כל דבר פשוט שהיא מוצאת סביבה, משמש לה כתחמושת. 
    וסקס... סקס הוא כלי הנשק החזק מכולם שעומד לרשותה. 
     
    בני משפחת הוק גבו ממנה את החוב הראשון, והם בוודאי יכריחו אותה לשלם גם את החובות הבאים. 
    אבל אין לה שום כוונה להניח להם לחסל אותה ולנצח. 
     
    ג'תרו הוק מוצא את עצמו מול יריבה חזקה וראויה. הוא יודע שניילה וויבר היא האישה היחידה שמסוגלת להרוס אותו. 
    ישנו גבול דק בין שנאה לאהבה, וגבול דק עוד יותר בין אימה לכבוד.
     
    גורל השושלת מונח על כתפיו של ג'תרו, אך לא משנה כמה קרח מכסה את ליבו, ניילה בוערת באש משלהבת שאותה אין דרך לכבות. 
    ***
    ברומן מטלטל ורב תהפוכות, מחברת רבי־המכר פפר וינטרס מציגה בפנינו עלילה מסעירה וגיבורים מסוג אחר: גבר אפל ורב עוצמה ומולו אישה שלכאורה נשלטת, אבל בעצם מגלה בתוכה כוחות נפש עצומים.
    פפר וינטרס זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה נכנסו פעמים רבות לרשימות רבי המכר של USA Today, Wall street Journal, NY Times ועוד... 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 29
    הוספה למועדפים שלי
  • ג'תרו
     
    כבשתי אותה, אבל בסופו של דבר היא כבשה אותי .
    ניסיתי להרוס אותה, אבל למרבה ההפתעה היא הרסה אותי.
    זאת הייתה התחלת הסוף.
    לא סופם של רגשותיי כלפיה, אלא סופו של אורח החיים שלי, של עולמי.
    משהו חייב יהיה להשתנות.
    משהו חייב יהיה להיות אחרת לגמרי...
    ...
    מישהו יצטרך למות.
     
     
    ניילה
     
    כל קיומי היה מלא כולו בתככים, בגידות ותוכניות זדוניות.
    החיים בבית משפחת הוק היו מתישים לגמרי. כל יום היה אתגר, ניסיון נואש לברור את האמת מתוך השקרים. אך ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי להפריד את המציאות מן הבדיה.
    הוא ניצח.
    ולצידו של כל מנצח, קיים גם המפסיד. האחד עטור ניצחון והשני מדוכא. פרס לעומת אומללות.
    יומיים חלפו מאז קסטרל חשף את האמת מאחורי אחת התעלומות הגדולות. יומיים שבהם לא הייתי מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר.
    רציתי לשנוא את ג'תרו משום שהערים עליי - משום שהוביל אותי כמו אידיוטית במבוך השקרים שלו.
    אבל בכל פעם שהזעם גאה בי והרגשתי דחף עצום להתעמת איתו, נזכרתי בדבר אחד.
    דבר אחד, חיוני וחשוב.
    הוא יזם את הקשר איתי לפני שסיפרו לו.
    התקשורת שלו איתי הייתה כמעט כמו קריאה לעזרה, ולא תוכנית ערמומית שנועדה להפיל אותי בפח.
    אם גם זה תעלול, אני נשבעת שאמצא דרך לסרס אותו.
    אבל משום מה, אני לא חושבת שזה שקר.
    הייתה לי תחושה נוראה שזאת הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לתת לי להיכנס לעולם שלו. נתיב של אמיתות שהוא חש בו מספיק נוח כדי להמשיך, משום שלמילה הכתובה, הדוממת, אין את אותו משקל שיש למילה המדוברת בקול.
    מה שגרם לי להגיע למסקנה חשובה ביותר:
    ג'תרו רוצה להיות כן וגלוי.
    הוא רוצה להפסיק לשחק ולהעמיד פנים ולהראות לי את כל מה שהוא מחביא בתוכו.
    הוא רוצה לדבר עם מישהו. אולי, בפעם הראשונה בחייו, הוא לא מסופק מהחיים שנבחרו עבורו ו...
    תפסיקי להמציא תירוצים.
    כל היום המצאתי הסברים וסיבות לכך שהוא כמו שהוא ונברתי לעומק בכל דבר שעשה.
    יכול להיות שיש לזה הסבר פשוט מאוד: אמרו לו ליצור איתי קשר.
    אמרו לו ליצור קשר באופן שיאפשר לו לעצב אותי לכדי שבויה צייתנית יותר, בעיקר אם אאמין שהוא עומד לצידי.
    רציתי להאמין שהוא המרה את פיו של אביו. אבל גם אם זה מה שאני מאוד רוצה לחשוב, זה לא אומר שזו האמת.
    אז איך את מסבירה את זה שאת פשוט יודעת?
    נשענתי על הכריות שעל המיטה. זאת האמת. כאילו חלק ממני פשוט ידע. תקראו לזה טיפשות גמורה או אינטואיציה נשית. אני מאמינה שהוא שלח לי הודעות משום שהייתי הזרה הראשונה שהורשתה להיכנס לתוך עולמו - היחידה שלא הייתה שייכת למשפחת הוק.
    המוח שלי כאב.
    כשהיינו לבד, כשהתווכחנו או רבנו, הייתה שלווה קסומה. היה בינינו חיבור.
    עצמתי את עיניי והנחתי למחשבותיי לדלג אל ההבטחה שקס הבטיח לי בלית ברירה. אל האופן שבו עיניו האפילו מרוב סודות כשהתמוטטתי בזרועותיו, בהתקף של ורטיגו, לפני יומיים.
    ״ניילה?״
    כאב ראש נוראי הופיע פתאום, משום מקום. עכשיו שידעתי שזה הוא, התאמצתי כולי להישאר נוכחת ולא להרשות למוחי לשחזר כל הודעה שג'תרו אי פעם שלח לי, כדי לחפש בתוכה איזה מניע נסתר.
    ״אני... בסדר, אתה יכול להניח לי כעת״. התפתלתי והשתחררתי מחיבוקו של קס. המגע שלו העביר זרם בעורי והרגשתי שאני צריכה מרחב. אני צריכה עולם מלא מרחב, כדי להתגבר על הבגידה והשקרים.
    ״לא ידעת? לא ניחשת?״ קס שילב את זרועותיו ולא הסיר ממני לרגע את עיניו הזהובות.
    הבטתי בו בזעם. ״איך יכולתי לדעת? חשבתי שאתה שלחת את ההודעות האלה!״
    הוא נרתע. ״כן, זו הייתה התוכנית. לגרום לך להאמין שזה אני, כדי שהוא יוכל להמשיך לשחק את המשחק הפסיכולוגי הקטן הזה שהוא משחק בו״. הוא רכן אליי והתקרב עוד יותר. ״לא קראתי אף אחת מההודעות שהוא שלח לך או שאת שלחת לו, כך שאני לא מרגיש שפלשתי לפרטים שלא הייתי אמור לדעת״.
    הכעס חלחל אל דמי. ״אם תכננתם את זה ביחד - למה הוא לא הראה לך את ההודעות? למה היית כל כך נחמד אליי? מה המשמעות של כל זה?״
    קס נסוג ונשען על גזע עץ צעיר. ״הייתי נחמד כי כזה אני. כן, אני בא ממשפחה שיש לה ערכי מוסר מעוותים ואני נאמן לערכי המוסר המעוותים האלה, אבל עשיתי את זה גם מתוך נאמנות לאחי. אם זה מעצבן אותך, תפני את הכעס אליו, לא אליי״.
    ״הו, תאמין לי, אני מעוצבנת. ועוד איך מעוצבנת״. אגרפתי את ידיי לצידי גופי וראשי נמלא רעיונות מטורפים של נקמה. הוא עוד ישלם על זה.
    ״אני מציע לך להירגע לפני שאת מתנפלת עליו עם זה. הכי טוב לשמור על איפוק. קאט לא יודע מזה דבר, אני היחיד שיודע על כך שג'ט יצר איתך קשר לפני שהרשו לו לצאת לאסוף אותך ממילאנו״.
    קפאתי. ״מדוע הוא יזם את השיחה איתי כמעט חמישה שבועות לפני שהוא יכול היה לבוא לקחת אותי?״
    קס טלטל את ראשו. ״ביום שבו אבין את אחי, אהמר על כל הירושה שלי בבורסה. אני לא מצליח לפענח אותו. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להיות שם בשבילו. וגיליתי זאת רק משום שהוא השתנה מאוד בערך באותו הזמן שבו הוא התחיל להתכתב איתך. משהו היה שונה - אנחנו קרובים, ולכן ראיתי את זה לפני האחרים״.
    מוחי כאב מרוב ניסיונות להבין מה בדיוק השתנה בג'תרו. הוא נראה לי בן הוק מושלם כשבא לאסוף אותי, קר כקרח וקטלני כמו חרב.
    עכשיו שגיליתי את סודו, היה לי כוח. ולא הייתה לי שום כוונה למסור את הכוח הזה בחזרה. ג'תרו שיחק בי במשך יותר מדי זמן והצליח לסובב לי את הראש היטב, עכשיו הגיע הזמן לגמול לו. ״אל תספר לו שאני יודעת״.
    עיניו של קס נפערו לרווחה. ״סליחה?״
    ״שמעת אותי. אל תספר לג'תרו על היום, תן לו להמשיך לחשוב שאין לי מושג״. הלב שלי גאה מכעס ואומללות. הייתי כל כך טיפשה והאמנתי שבמובן מסוים הצלחתי להגיע אליו. הסקס בינינו הותיר את שנינו חשופים לגמרי. כשהוא חדר לתוכי ושיגר את שנינו לשיא שפורר אותנו כמו גרגירי אבק, היה שם משהו מעבר למריבות המשפחתיות והשנאה.
    הנחתי לו להיכנס לתוכי. בכל כך הרבה מובנים. עכשיו הגיע תורי לעשות את אותו דבר.
    ״את יודעת שאני לא יכול, ניילה. אומנם את מוזמנת בחום אל ביתנו ואני מאוד אוהב לבלות בחברתך, אבל אני לא יכול לבגוד בג'ט. לא אחרי כל מה שעבר עליו״.
    נאחזתי בשביב האמת הזה על אודות המענה שלי. ״מה עבר עליו, קס? ספר לי ואצעד בחזרה אל הבית ואספר לו בעצמי״.
    קס נע במקומו בחוסר נוחות וסירב להביט בעיניי. ״זו הייתה פליטת פה, תשכחי מזה״.
    שילבתי את זרועותיי וסיננתי, ״בסדר. מאחר שאתה כל כך טוב בשמירת סודות, אל תגלה לי״.
    קס זעם. ״העובדה שאני מסתיר את ענייניו של מי שהוא עצמי ובשרי, אינה דומה לעזרה לבת משפחת וויבר״.
    ליבי פעם במהירות. אם ג'תרו לא היה מלמד אותי איך לעמוד על שלי, הייתי בוודאי נרתעת מלהיות כל כך נחושה מול גבר מבוגר ממני, לבד, ביער. אבל כעת זעמתי והתכוונתי להשיג את מטרתי בכל מחיר. ״תן לי שבועיים. שבועיים בלבד, ורק אז תספר לו שאני יודעת. אם תעשה את זה, אהיה אסירת תודה לנצח״.
    כתפיו צנחו בתבוסה. ״איך תוכלי להיות אסירת תודה לנצח, כשהנצח אינו שייך לאיש מאיתנו״.
    ובעיקר לא לי. מאחר שחיי עתידים להיות קצרים באופן משמעותי מחייו.
    ״רק... בבקשה, קסטרל. טובה אחת״.
    לקח לו זמן להיכנע. הנאמנות שלו לאחיו הייתה רבת עוצמה.
    בסופו של דבר הוא פלט, ״טוב. אבל זה לא יציל אותך מזעמו כשזה ייוודע לו״.
    אלא שלא הייתה לי שום כוונה לשאת את זעמו של ג'תרו. יש לי זכות מלאה להונות אותו אחרי מה שהוא עשה לי. התגלית שלי נותרה בסוד - לעת עתה. בטחתי בקס שלא יאמר דבר. אני לא יודעת למה, אבל במידת מה באמת בטחתי בקסטרל - מספיק כדי להשתמש בו לצרכיי.
    והייתי נחושה לגמרי לנקום בג'תרו.
    תורו לחשוף דברים שהוא לעולם לא היה חושף אילו ידע את האמת. ההסתתרות מאחורי העמדת הפנים שלפיה קייט007 הוא קסטרל, גרמה לו בשבועות האחרונים להתרכך. אשתמש בזה כדי להרחיב את החרך שהצלחתי לפעור כשמצצתי לו, אחרי שהוא תפס אותי ביער.
    לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. לא יכולתי להתרכז באיורים, בתפירה או בקריאה.
    שום דבר.
    המוח שלי הסתובב כמו סביבון בין ג'תרו, קייט, ג'תרו, קייט.
    ונמאס לי.
    זינקתי מהמיטה אחרי לילה חסר שינה, הסטתי את הווילונות והבטתי בזעף במזג האוויר האומלל.
    השחר הגשום לא הצליח לעורר בי כעס או סיפוק. השמיים היו אפורים. הערפל נראה כמו כנופייה של רוחות רפאים, המשגרות זרועות מצמררות לעבר היערות המקיפים את האחוזה. הציפורים לא צייצו, השמש לא זרחה.
    הקיץ ממש נטש אותנו. האוויר הצורב כאילו זעק ״חזרי למיטה, אל החום״, אבל למוח שלי לא הייתה שום כוונה כזאת.
    במשך יומיים לא הצלחתי להירגע. בהיתי בטלפון שלי, נחושה לשלוח לג'תרו הודעה ולגרום לו לגלות לי את כל סודותיו, אבל המשכתי להביט במסך ההודעה הריק.
    עכשיו שידעתי שזה הוא, הנכונות שלי להיחשף בפניו נעלמה. ידע הוא כוח, ועד עכשיו היה לו כוח רב כל כך מזה שהיה לי. כיצד אצליח לחפור לעומק, אל תוך המסתורין שלו, ולמרות זאת לשמור את סודותיי?
    תשובה: אני לא יכולה. וההבנה הזו גרמה לי למתח נורא. כדי לגלות מי הוא באמת, אהיה חייבת לחשוף את כל האמת שלי. ולמרות ההתבגרות הרגשית המהירה שנאלצתי לעבור כאן, בגלל מעשי משפחת הוק, לא הייתי מוכנה להשתנות עוד יותר. כבר איבדתי כל כך הרבה מעצמי - כמה אהיה מוכנה להותיר מאחור לפני שאהפוך לזרה מוחלטת?
    ״אה!״ נעצתי את אצבעותיי בשערי. אני זקוקה להפוגה מהמחשבות המסתחררות שלי, וידעתי בדיוק איך לעשות את זה.
    הדחף הפתאומי של 'אימא טבע' להמיר את הקיץ בחורף, לא יכול היה לעצור את הדחף שלי.
    נזקקתי לאוויר צח, עכשיו, ברגע זה ממש.
    התרוצצתי במהירות ברחבי חדרי, במגורי וויבר החדשים שבהם ג'תרו גרם לי להתחנן ולהתפרק לגורמים בעוד הזין שלו נעוץ עמוק בתוכי, עד שמצאתי את מכנסי הטייטס השחורים הקצרים שלי ואת חזיית הספורט הוורודה הבוהקת. התלבשתי, נעלתי נעלי התעמלות, מיהרתי לאסוף את שערי ויצאתי בזינוק מהחדר.
    לא לבשתי את בגדי הספורט שלי מאז בוקר תצוגת האופנה במילאנו. רצתי במהירות עד שהתמוטטתי על ההליכון במלון, בתקווה שאוכל לגרש את המתח ולהסתיר את עצביי הרופפים המטופשים, ובכך למנוע התקף ורטיגו שעלול היה לתקוף אותי לעיני העיתונאים.
    זה הצליח - כמעט לגמרי. עד שג'תרו הגיע, כמובן.
    ברגע שהבחנתי בו, הייתי אבודה. הוא היה חתיך כל כך, בחליפה, עניבה וסיכת יהלום. מעודן עד שלמות בתספורת האלגנטית שלו, בגופו החטוב ובשפתיו המפוסלות. למרות נשמתו השחורה, מראהו קרא לי.
    וכמו בת וויבר מטופשת הלכתי אחריו בעיניים עצומות.
    עכשיו הגיע תורו ללכת בעקבות גחמותיי, בעקבות החוקים שלי.
    חציתי את המסדרון בריצה קלה ומוחי הקודח ומצב רוחי הזועם נרגעו. כל חיי השתמשתי בריצה כאמצעי להקלת מתחים.
    אני חייבת להוציא אותו מהראש שלי.
    זה לא הוגן. הייתי אמורה לפתות אותו ולעורר בו אכפתיות כלפיי - לא להפך. לא הייתי אמורה ליפול למלכודת שאני עצמי הנחתי.
    תאווה היא עניין מסוכן ממש כמו אהבה. היא אף גרועה יותר, כי יש לה כוח לגרום לרעיונות הכי מופרכים להיראות הגיוניים - ואפילו מומלצים - בתמורה לתגמול מיני.
    ברגע שג'תרו נכנע ונישק אותי, בגדתי לא רק בעצמי. בגדתי בכל השושלת שלי, בכל נשות וויבר שמתו לפניי.
    התעוררו בי רגשות כלפיו.
    רכות מסוכנת כלפי מי שיהיה הרוצח שלי.
    זה חייב להיפסק.
    אני חייבת למצוא דרך לפתות אותו... לגרום לו לאהוב אותי, ועם זאת לשמור על ליבי קפוא ונעול מפניו במבצר של קרח.
    צחקתי בליבי. את נשמעת בדיוק כמוהו.
    אלא שקרח אינו בלתי חדיר. קרח נמס באש.
    בחודש האחרון כבר הוכחתי את זה.
    הבית פעם סביבי בהלמות לב עדינות, שרק בתים נושנים מסוגלים להן. רוחות של דורות העבר חיו בקירות הבית, רוחות המתים ריקדו בין הווילונות, דמויות של מאהבים נשכחים צפו מבעד לקישוטי הקירות.
    האורלוגין תקתק כשחלפתי על פניו בריצה והצביע על השעה שש וחצי בבוקר.
    אחרי שנכחתי בפגישותיו של קס עם אנשי היהלומים השחורים, ידעתי שהגברים לעולם אינם מתעוררים מוקדם כל כך. הם עבדו עד שעה מאוחרת וטיפלו במשלוחים ושיגורים של אבני חן השוות יותר מכל שמלה שאוכל לתפור. החשכה הייתה נכס עבורם, והשמש - אויבת.
    לפחות אוכל לצאת לריצה ולחזור לחדרי מבלי שמישהו ינסה לעצור אותי.
    לא רציתי שהם יגיעו למסקנות מוטעות ויחשבו שאני שוב מנסה לברוח. המחשבה הנוראה הזו עלתה בראשי ומיהרתי למצמץ בעיניי.
    אפילו אם הבוקר תוכלי למצוא את גבולות האחוזה, את לא תעזבי.
    ליבי פעם בכוח גובר כשחשבתי על הרשת הסבוכה שבתוכה אני חיה.
    רציתי את חירותי יותר מכול, אבל אפילו אם אמלט מבני משפחת הוק, אפול מייד אל מלכודת הרחמים העצמיים ואל הוורטיגו. רציתי יותר מזה. מגיע לי יותר מזה.
    אם אמצא את גבולות האחוזה, לא אברח. אני לא מסוגלת.
    השבי שלי לא היה קשור עוד רק בי. הוא היה קשור לעתיד שלי. הוא היה קשור לג'תרו.
    תודי בזה...
    העניין המרכזי פה הוא החיים.
    התשוקה, העוצמה, הפראות הבוערת של החיים לצד האויבים שלי והתככים שאני זוממת מתחת לאפם, היו מטרה ראויה בהרבה מישיבה בבית ותפירה להמונים.
    אני לא העיקר כאן. אני עומדת על שלי ונלחמת על העתיד שאני רוצה, ולא על העתיד שתוכנן עבורי מראש.
    זה קשור להרבה מאוד דברים מעוותים.
    פתחתי במשיכה את דלתות הזכוכית בקצה המסדרון ויצאתי ישירות אל תוך השחר הערפילי. אוויר צח קידם את פניי ומצאתי בו הפוגה מכל מחשבותיי המסתחררות.
    אסור לי לשכוח את התוכנית הסופית.
    לא משנה עד כמה ג'תרו נגע לליבי כשהעניק לי הצצה למישהו שבקושי מצליח לשרוד בתוך שריון החורף שלו - אני לא מתכוונת לשכוח את מטרתי.
    חירות.
    לא רק לעצמי, אלא עבור יתר השושלת שלי. הילדים שלי וילדיהם וילדי ילדיהם לעולם לא יצטרכו לעבור את זה. אני מתכוונת להיות הוויברית האחרונה שנחטפת.
    הגיע הזמן לחוב חדש - כזה שיעניק לנו חיים, לא מוות.
    שאפתי אוויר צח מלוא הריאות ושקעתי במחשבות על מה שאני צריכה לעשות. כדי לנצח, אני חייבת לשמור על הנשמה שלי. אני חייבת לשחק את המשחקים הפסיכולוגיים של ג'תרו ולקוות בכל ליבי שאנצח.
    רוח קרירה שרקה בין העצים ונשמעה כמו רוח רפאים מקוננת. נרעדתי, והצטערתי שלא לקחתי מעיל.
    בעוד עשר דקות תתחילי להזיע. תתעלמי מזה.
    חשקתי את שיניי נגד הקור, רכנתי ומתחתי את שרירי הרגליים. המשיכה וההרפיה האיטית של השרירים העניקו לי תחושה מופלאה אחרי המתח שחוויתי בימים האחרונים.
    הידיעה שאני עומדת לרוץ מילאה את גופי בהתרגשות.
    אני ארוץ.
    וארוץ.
    והפעם בשביל הכיף, לא לצורך הישרדות.
    קיפצתי במקום, גלגלתי את כתפיי ובחנתי את המדשאה שנפרשה לפניי. אם אפנה ימינה, סיבוב הריצה שלי יקיף את האורוות. אם אפנה שמאלה, אעבור דרך גן הוורדים רחב הידיים ודרך המטעים.
    רוצי קדימה.
    בשביל המתפתל שנעלם, לעבר האופק.
    עברתי מקפיצות לריצה קלה.
    ״ולאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?״ קול צונן לחש מבעד לערפל הכסוף.
    נעצרתי מייד והצצתי לאחור.
    אין איש.
    ״חשבתי שהבנת שאת לא באמת יכולה לברוח, העלמה וויבר״.
    קולו הקפוא העביר בי תערובת מוזרה של תשוקה חמה וקרה, שהרעידה את עמוד השדרה שלי. ג'תרו הופיע פתאום, כאילו הוא נוצר מתוך הערפילים כמו רוח רפאים איומה. הוא נשען על אחד העמודים שתמכו את גג הכניסה ושילב את ידיו.
    הלב שלי קרס, ללא יכולת לפרום את מבוך העמדות הפנים שבינינו. העור שלי התחנן למגע. השפתיים שלי רטטו מתשוקה לשפתיו. כל מילימטר בגופי השתוקק למה שהוא יכול היה לתת לו.
    חום. תשוקה. התפרצות שהרגשתי בכל תא מגופי.
    אבל שום דבר מכל זה לא היה אמיתי.
    סירבתי להמשיך להאמין לרמאויות.
    שילבתי את זרועותיי כדי להעתיק את שפת גופו. ״הבנתי שבריחה אינה אפשרות מציאותית. אני לא בורחת, אני רצה. ריצה היא האפשרות היחידה שלי לברוח מכל הבלגן שאתה יצרת״.
    הוא חשק את לסתו. ״הבלגן שאני יצרתי?״
    ״כן״. הוא התקדם ואני נסוגתי לאחור. ״אתה מבלגן את החיים שלי, ונמאס לי לשחק בהשד־יודע־איזה משחק שאתה משחק״. אזרתי אומץ והייתי כנה לגמרי. נדמה היה לי שזה משפיע עליו והייתי חייבת שהוא יבין עד כמה אני רצינית, עד כמה אני פגועה מהרמייה שלו.
    הוא קייט007.
    מנוול.
    חייכתי ואמרתי, ״כנראה יש לי חולשה אליך, אבל שיניתי את דעתי. אני לא...״
    לחישה נוהמת נפלטה מפיו. ״חולשה? את קוראת למה שקרה בינינו פאקינג חולשה?״
    התקשיתי לנשום כאילו כבר רצתי שלושה קילומטרים. ״חולשה מהסוג הגרוע ביותר״.
    הוא חייך, אבל במבטו לא היה שמץ של שמחה. למעשה, עיניו הזהובות זהרו מכעס. ״את זאת שהתחלת את זה... ניילה״.
    הדקדנטיות המתוקה שנטפה משמי על שפתיו גרמה לנשימתי להיעתק. הקול הדהד בפיו ונורה משם ישירות אל ערוותי.
    שיט.
    ג'תרו התקרב אליי שוב וגופי רעד בתאווה כמעט לא מוסתרת. ״את זאת שיצרה את הבעיה הזו״. ידיו הושטו לעברי, ואצבעותיו פלשו אל תוך שערי האסוף והתהדקו סביב גולגולתי. ״אני לא מסוגל לשמוע את השם וויבר בלי שיעמוד לי הפאקינג זין. אני אפילו לא מסוגל לחשוב עלייך בלי לבעור מרוב כמיהה״.
    האף שלו התחכך באפי ושפתיו היו כל כך קרובות, עד שכל התוכניות המורכבות שלי התפוגגו. הרגשתי את עצמי צוללת עמוקות אל תוך חיים של חטא.
    ״לא היית צריכה לומר את שתי המילים האלה, העלמה וויבר. אמרתי לך. שנינו נדפקנו עכשיו״.
    המוח שלי היה ריק. כל הסינפסות התמקדו באצבעותיו בשערי ובשפתיים שלו, שהיו רחוקות מילימטרים בלבד משפתיי. ״אילו שתי מילים?״
    הוא גיחך. הצליל היה מלא נזיפה עצמית וכמעט מורבידי, מלא עוצמה אפלה. ״נשק אותי״.
    נרעדתי תחת ידיו. ״אתה מזכיר לי את מה שיצר את כל הבלגן הזה או שאתה רומז לי שאתה רוצה שאנשק אותך?״
    רק תבקש. ואני אנשק. אני נשבעת. אנשק.
    אני מוכנה לנשק אותו עד שאפשיט ממנו את שריון הקרח ואהרוס אותו. אלקק אותו עד שאטעם את האמת, ואנשק אותו עד שאכרסם כל פירור מנשמתו.
    ואעשה את כל זה כדי שלא יוותר לו מקום להתחבא בו.
    עמדנו עטופים בשתיקה ערפילית. הציפייה הברורה לנשיקה גרמה לרגליי לרטוט. אילו היה מצמיד את פיו לפי, לא הייתי יוצאת לריצה. הייתי מטפסת על גופו ושוקעת על הזין שלו.
    ושהעמדות הפנים ילכו לעזאזל.
    שילכו לעזאזל ההודעות הכוזבות של קייט.
    רציתי רק את הקשר החשוף - עם הגבר הזה, שגרם לנשמה שלי להתחנן שיעשה בי מעשים רעים.
    לשונו של ג'תרו הציצה מבעד לשפתיו והפנטה אותי. ואז... הוא הרפה ממני. ״לא, אני לא מבקש ממך לנשק אותי. לעולם לא אבקש ממך יותר דבר״.
    התכווצתי, ממש כאילו הוא סטר לי. ״למה לא?״
    ״כי את שייכת לי. כל מה שארצה יינתן לי מבלי שאבקש״.
    שיט כפול ומכופל.
    אני אמורה לשנוא אותו. אני אמורה לסטור לו. אז מדוע כל מילה שלו מפתה אותי, אפילו כשאני יודעת עד כמה הוא שוביניסט וחסר לב?
    הכרחתי את גופי לציית. הדפתי מעליי את החולשה שלי כלפיו והרחקתי אותה ככל יכולתי. עיניי בחנו את קדמת גופו, הוא לבש מכנסי רכיבה בצבע חאקי, מגפי רכיבה שחורים וז'קט טוויד. הבליטה שבין רגליו נראתה כבדה ומסוכנת־עד־בלתי־חוקית לגמרי.
    ״יצאת לרכוב״.
    משב עדין של רוח בוקר הוביל את ריחו ישירות אל אפי. שאפתי וינקתי אל ריאותיי את ריח החציר, הסוסים וכל יתר הדברים מהם מורכב ג'תרו.
    הוא הנהן ושילב שוב את זרועותיו. ״את רצה. אני רוכב. כנראה יש לנו משהו נוסף במשותף״.
    אתה מתכוון למשהו שאינו רק העובדה שהוכרחנו לקחת חלק בחובות והעובדה שאנחנו נמשכים זה לזה בטירוף?
    ״באמת, מה?״
    ג'תרו התקרב ונראה כאילו הוא מטיל צללים בתוככי האור המעושן של הבוקר. ״שנינו צריכים לבלות זמן לבד כדי להסתתר מכל מה שרודף אחרינו״. הוא נדרך ועיניו נמלאו בכל מה שהוא סירב לבטא בקול רם. את הלסת המסותתת שלו עיטרו זיפים ושפתיו נפשקו בזמן שמבטו ירה אש וגופרית.
    הוא מיהר לחפון את לחיי.
    אלוהים אדירים.
    מבין אצבעותיו עבר מייד זרם חשמלי.
    האם בכל מגע שלו אתחשמל כך?
    העור שלי עלה בלהבות. חידודים של אור, של אש, של גיהינום, זהרו כולם במגעו. התנודדתי והצמדתי את פניי בכוח אל תוך כף ידו.
    הוא שאף שאיפה עמוקה ואצבעותיו ננעצו בכוח רב יותר אל תוך עצם הלחי שלי.
    הכימיה בינינו והכמיהה לבלוע זה את זה גברו עם כל פעימת לב.
    פעימה אחת.
    שתי פעימות.
    שלוש.
    עמדנו שם, קפואים במקום, על המפתן של הוקסרידג' הול. כל אחד מאיתנו המתין שהשני יזוז. ברגע שנזוז, הבגדים שלנו יתפוררו ואני אניח לו בשמחה לגרור אותי אל אחד השיחים ולזיין אותי.
    התאווה והמתח הסתחררו.
    היו לי כל כך הרבה שאלות וספקות, כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו ולפחוד ממנו. אבל כשהוא נגע בי... פוף.
    לא זכרתי דבר, וגם לא היה לי אכפת.
    התקרבנו זה אל זה. נגד רצוננו, נמשכנו האחד לשני וצמצמנו את המרחק המכאיב.
    לא יכולתי לנשום.
    נשק אותי, בבקשה, נשק אותי.
    הרגע שבו נמתחתי לעומתו היה טעון באינספור אפשרויות.
    ואז, הכול התפוגג.
    בקול רם.
    בכאב.
    וקרס למרגלותינו.
    ״את כל כך פאקינג מסוכנת״, מלמל ג'תרו, הרפה ממני והתרחק. הוא העביר את ידו בשערו ואמר, ״חכי כאן. אל תלכי מפה״. ידיו הושטו אל כפתורי הז'קט שלו והוא פרם אותם באצבעותיו הדקות.
    מצמצתי בניסיון להסיר מעליי את התאווה הכבדה ולהתמקד בסיבות האמיתיות לכך שאני עומדת שם, כמעט לא לבושה, בבוקר המקפיא. ״אני לא בורחת. אחזור בעוד ארבעים דקות בערך״.
    הוא טלטל את ראשו, פתח את הז'קט וחשף סוודר שחור ארוך שרוולים.
    הפה שלי התייבש. אפילו כשהיה לבוש, יכולתי להבחין בכל תוואי של שריר על בטנו, בכל רטט של אנרגיה כשנשם, שאף ונשף. הוא כאילו עוצב בפנטזיות שלי ושנאתי אותו משום שהיה כל כך מופלא.
    המקום הפועם שלי התכווץ ושיגר גלים של רטיבות אל בין רגליי.
    לא ראיתי אותו רק יומיים, ועם זאת כמהתי אליו כאילו הוא נעדר כל חיי.
    אם הוא רק היה חושד שאני יודעת שהוא קייט, ודאי היה אומר משהו. אחרי שקס סיפר לי את האמת, חיכיתי לרגע בו ג'תרו יתפרץ לחדרי וישביע אותי שאשמור את סודו.
    אבל הוא לא עשה זאת.
    הוא לא הביט בי באורח שונה. כלפי חוץ, לא היה שום סימן לכך שהשקרים שלו החלו להתגלות. למרות שזה הגביל אותי ותסכל אותי, לא יכולתי שלא להתפעל מהיכולת שלו להסתיר את האמת.
    רציתי להיות כמותו. רציתי להגן על הסודות שלי טוב כל כך, שכל צעד שלי יהיה מפתיע.
    רציתי לשלוט בו.
    ״אני בא איתך, אל תלכי״. הוא נעלם אל תוך הבית והותיר אותי נטושה ורועדת מקור, גם בגלל אוויר הבוקר וגם משום שהוא עזב.
    רצתי ריצה קלה במקום וחשבתי על האפשרות להתעלם ממנו ולצאת לדרך.
    פשוט תלכי.
    מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות? הוא ייאלץ לרדוף אחריי שוב. המחשבה על כך גרמה לבטן שלי להתכווץ, הרעיון הזה מצא חן בעיניי מדי. אהבתי את המחשבה על מה שיקרה אחרי שהוא ימצא אותי.
    הכוח שחשתי כשמצצתי לו אז. ההתפעמות והמשיכה שבערו בעיניו.
    אני רוצה את זה שוב.
    אין לי שום כוונה לחכות כמו שבויה קטנה וטובה.
    תגרמי לו לצוד אותך.
    ואז אגרום לו להתפוצץ.
    זינקתי.
    • פפר וינטרס
    • פפר וינטרס
      פפר וינטרס היא סופרת רבי מכר שאוהבת סיפורים אפלים שנוטפים סקס. היא כל הזמן חושבת על דרכים לשבור ולתקן את הדמויות שלה. 
      היא אוהבת לטייל ויש לה בעל מדהים, שסולח על כל הרומנים שיש לה עם דמויות הגברים שהיא כותבת.
     
  • המלצות נוספות