הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הזקן השתגע
    ספר מוגן
     
  • הזקן השתגע

    ערב אחד בשלהי החורף, קצת לפני פורים, נושא הזקן, פוליטיקאי ותיק שהתעורר מתרדמת ממושכת, נאום היסטורי בפריים-טיים. בנאום הוא מדרבן את אזרחי ישראל החילונים למרוד בדתיים שמכבידים עליהם את עולם. האירוע מתרחש בעתיד מדומיין שבו ישראל הפכה למדינה דתית דה-פאקטו, ורבים מאזרחיה חשים בה מבודדים ונרדפים.

     

    עוד באותו לילה זורמים חילונים זועמים ליישובים דתיים משני עברי הקו הירוק ולשכונות דתיות בערים הגדולות. במהומה נבזזות חנויות, נלקחים שבויים, בתים עולים באש, וחבורות של מתקוממים עולות לירושלים כדי לכבוש את השלטון. לשלטון יש כמובן תוכניות אחרות, והחברה הישראלית קורסת במהירות אל תוך קווי השבר המדממים שלה.

     

    זהו סיפור על מלחמת הכל בכל שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה. להיפך: הוא מגייס לטובתו את שתי נקודות המבט, ורודף אחרי האירועים הדרמטיים באמצעות שילוב ייחודי של הומור וקינה, אמפטיה וסרקזם, חמלה וזעם, אירוניה מחויכת ומעורבות רגשית עמוקה. הפנטזיה העתידנית הזו נכתבה מתוך אהבה מיוסרת לחברה הישראלית וכמיהה גדולה לשינוי.

     

    אביבית משמרי, ילידת 1968 ואם לשניים, היא חילונית שגדלה במשפחה מסורתית. הספיקה להיות אמנית באמסטרדם, עורכת וכתבת בעיתון "גלובס" ואנליסטית של סטארט-אפים. כיום משמשת כמנהלת התכנים של האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות. פירסמה בכתבי-העת 'הליקון' ו'זוטא' ובבלוג שלה 'כותבת מוחקת'. הזקן השתגע הוא ספרה הראשון.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 34
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    א.

    הזקן השתגע. ככה אומרים. שהרי הכל התחיל בגלל נאום שלו. הנאום הסהרורי, הנאום המטורף, קראו לו העיתונים, נאום העיוועים, הכריזה הכותרת בעיתון הדתיים הלאומיים, וטוב שעשתה כך רק על הנייר, כי אין עוד מי במדינה שמסוגל לדלג מעל מהמורות הא' והע' שבצירוף נאום העיוועים ולבטא אותו נכונה בקולו. וכל הפלפול ההגייתי לא בא אלא כדי לתת לנפש להיעצם לרגע, לאוזניים לשכוח את הטון שבו אמר הזקן את הדברים האיומים, וכל זה באמצע הנאום ההוא שלו, ראשון במספר בין שניים, שנשא קבל עם בשני הערוצים בפריים טיים בזכות מלאה הנתונה לו על־פי חוק. כן, מאוד היינו רוצים לשכוח איך עצר לפתע באמצע דיבור על אמריקה בעלת בריתנו, עצר ואמר: נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר תורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות. סליחה, הישיר הזקן מבטו למצלמה, מה קרה לו שהוא סוטה ככה מהנושא, ודאי מייד יחזור אליו, אבל הוא המשיך לדהור בשביל הפרא שנסלל פתאום מילה במילה, ממלא את הלב בעתה: בשמי ובשם כל אנשי שלומי אני מבקש מכם, אחי החילונים משלמי המיסים, סליחה. טעינו, ועכשיו אולי כבר מאוחר מדי.

    מייד אחר־כך חזר לדבר על אמריקה. אבל אז כבר היה באמת מאוחר מדי, כי מרגע שנלחץ כפתור הסליחה הזה, נפתחה דלתה של מעלית העיוועים, כמו שאומרים בימין, ושטיחים אדומים נפרשו בעיתונים מקיר לקיר, מצע נוח להתפלספויות סרק הצועדות בסך וניתוחים שאין בהם תועלת, פרשנויות וסקירות וביוגרפיות, וניסיונות קודחים לענות על השאלה מה זה היה לו לזקן, אולי התולעת ממשיכה לכרסם במוח או שסיפיליס מנוול את הנפש, ואולי זו סתם נרגנות של זיקנה, הרי מעט אחרי שקם מהתרדמת ששכב בה שנתיים תמימות הוקפץ לתפקיד של כבוד, אם כי ללא כל סמכות, כיאה למצבו, וברור שזה פשוט חורה לו. ואולי הוא שכח. סילף, התבלבל. כן, קפצו שני פרשנים ושלושה שדרים על המציאה הנפלאה, הוא שכח, ולכן אין לסמוך על החלק השני של דבריו, אבל בדיקה ראשונית בארכיון העיתונות, פילמים ישנים שנשלפו מהמחסנים ברוממה, הראו שהוא באמת עמד לידם בסבסטיה, ספר תורה דחפו לידו, בבחינת כיבוד למי שסייע בידם להוציא את ראשית תוכניתם אל הפועל, ואז גם הצטרף לריקוד, כן, הזקן שהיה אז צעיר רקד איתם, רקד עם הבנים המשחיתים האוחזים בספר. "מתחרט בדיעבד", קראה כותרת בעיתון השמאלנים. התפרסמה סקירה נרחבת בסוף השבוע, והתולעת שאולי כירסמה ואולי לא במוחו המיובש של הזקן, זה שהיה שם תמיד, דינוזאור הפוליטיקה שאולי הוא בעצם זיקית - התולעת הזו פתאום חדלה להיות אפשרות והפכה ממשית.

    כי אז בא, כמובן, חייב היה לבוא, הנאום השני. בסוגריים אפשר לומר כי מן הסתם לא היה חייב לבוא, כשם שלא כל מהלך היסטורי הרה גורל מתחיל דווקא באווזים שגעגעו והעירו את בני העיר, במשק כנפי פרפר בקצהו השני של הגלובוס או במסמר שנפל מפרסת סוס. להווי ידוע כי לפעמים האווזים לא מגעגעים, הפרפר לא מוציא את יומו ואילו המסמר נותר על מקומו והסוס דוהר בשמחה, מגיע למחוז חפצו, מוצא איזו שוקת ושותה. מים מורעלים כנראה שתה הזקן, שבנאום השני שהקצה לעצמו בפריים טיים בשני הערוצים, ימים ספורים אחרי הראשון ובטרם ימומשו האיומים ליטול ממנו את זכויותיו המעטות, פתח ואמר: אזרחים יקרים, חברי, האנשים ששירתתי מעל שישים שנה ובהם גם בגדתי במשך שישים שנה, סליחה כבר ביקשתי מכם, ועכשיו אולי הגיע הזמן לתקן. אם תרצו, אם תרצו בי, בלי בחירות ובלי מנדטים, כך פשוט עומד אני לפניכם ומציע את עצמי כמי שידרבן אתכם, כוחי אמנם כבר לא במותני לצאת איתכם אל הרחוב אבל כוחי במילותי, ואני תמיד יכול לעודד, להראות דרך. חזון יש לי, והחזון שלי אומר היום, אור לשנה הרעה הפוקדת אותנו, עוד שנה רעה במדינת רעב עם חוקי פחד, החזון שלי אומר: צאו, אחי, אל מקומותיהם.

    תראו להם שאתם לא פראיירים, הטעים הזקן כמי שמכיר את קהלו. הילחמו על מה שהיה שלכם ואולי כבר לא יוכל לחזור, המשיך, וככל שהטעים והמשיך הפסיקו השדרנים בהדרגה את מנהגם המעצבן לקטוע נאומים בדברי פרשנות תפלים - הנה הוא זז שמאלה, הנה הוא זז ימינה, הזקן ידוע כמי ש... - היי, ששש, שקט! נזפו בהם אפילו אחרוני טכנאי הקול, והם השתתקו בעוד קולו ממשיך למלא את החלל: צאו ותִבעו את זכותכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שהיא תיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, עוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה, זִכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות - הוא ישתנה.

    הזקן ממשיך והתנועה בעיר משתתקת. אוטובוסים מדוממים מנוע. בחנויות מגבירים את הווליום. מחשבי כף יד כבר ראויים להיקרא מחשבי חמש או שש כפות ידיים כי מעגלים־מעגלים מוקפים המסכים הזעירים שלהם בנשים וגברים, בחילונים מהמעמד שתמיד קראו לו המעמד השׂבע ועכשיו כבר אין אוכל בפיו, אף פעם לא עשה דבר חוץ מקיטורים בסלון בליל שבת, תיכף יהיה גם אסור לקטר על־פי התקנות לשעת חירום, ואולי האיסור מבורך, שכן הטרוניות של תחילת העשור על כך שלא גומרים את החודש נשמעות כמו פינוק של ילדים לעומת המצב היום: לא רק תלושים וקיצוב, לא רק תשלום שווה למובטלים ולעובדים, לא רק ארץ מדולדלת מיושביה כי שליש מהם ניצלו סוף־סוף את הדרכונים הזרים ועברו לחו"ל, כי אפילו התאגידים הרב־לאומיים נטשו אותה יחד עם מראית העין של נורמליות, אלא גם תירגול חירום שבועי שהנותרים נאלצים לסבול, כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה"א הידיעה, והילדים מפוחדים וההורים עצבניים ועיגולים שחורים מתחת לעיני כולם, אבל אנחנו מלח הארץ, אנחנו עשינו את הארץ הזאת למה שהיא, כלומר למה שהייתה, אולי, פעם, רק למה כוחנו הולך ותש וקולנו מושתק, למה אף פעם לא קמנו וזעקנו? התשובה ידועה. הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו.

    מלחמה זו תהיה. את הילדים שלכם אל תיקחו וגם לא את הנשים, הוא ממשיך, הזקן. יש לו עוד שש דקות עד סוף חצי השעה המגיעה לו בדין, ובוועד הטכנאים ברוממה מנסים עכשיו נואשות להשיג את חתימתו של ראש הוועד ללחוץ על כפתור קטן. מה איכפת לך ניסים, תחתום, נשתיק אותו, זה מסוכן הדברים האלה. אבל ניסים לא חותם בינתיים. אמנם גם הוא מינוי מטעם, אבל הוא רוצה לראות לאן זה הולך, לא סתם הגיע להיות ראש ועד, ובלי ניסים אי אפשר להגיע לשלמה, שבעצם על פיו יישק דבר ברשות השידור. ואם כך מורשה הזקן להמשיך.

    מה כן תיקחו איתכם? תיקחו ודאי את רוח הלחימה שלכם. זִכרו שכבר כמעט אין לכם מה להפסיד. הם מלקקים שמנת ואתם יושבים עמוק בתוך הבוץ. קחו מכשירים קהים, קחו מוטות, אבנים, אל תטרחו על כרזות או מגאפונים, נגמר עידן הדיבור והגיעה עת העשייה, ואתם חייבים, בנַי, עכשיו הזקן באמת מטורף שככה הוא מדבר, מי קרא לנו בני מאז בגין, אבל הזיכרון הזה מושתק מייד, והוא ממשיך: אתם חייבים לעשות, ולעשות במקרה שלפנינו משמעו להכות. הכו בהם, שִׂרפו את בתי התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עִקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר־בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם, הלא אתם עַם כל־כך טוב ונדיב, הוא ממשיך, והשתיקה עכשיו צובטת כי בגרונו של כל מאזין חילוני נוצר קשר כואב, אנחנו באמת עם טוב, זה לא מגיע לנו, צאו בידיים חשופות, שספו את ראשה של ההידרה החונקת אתכם.

    הוא תשוש עכשיו, מסיר את משקפיו, שלושים שניות לתום הנאום, ואז: האם אני מטיף לכם לצאת למלחמת אחים? כן, זה בהחלט מה ש - והנאום נקטע. מתברר שאת ניסים לא היה צריך להפעיל, רק את שעון הפרסומות, וכבר הן מטרטרות וכל אחד מסיר את מבטו מן המסך במיאוס, שוב הפרומו המסריח הזה, מכשירי כף היד מוחזרים לכיס אבל תוכן הנאום לא מוחזר לשום מגירה. להיפך, הוא נשתל וצומח במיליוני מוחות עכשיו, וכמו שהרבנים יושבים עכשיו לקרוע קריעה על הזקן, לקרוא לו עוכר ישראל, כך החילונים שנרמסו, הצעירים שהושתקו, המבוגרים שהוכפפו, הקשישים שצברו מרירות, הנערים שעדיין אינם יודעים לאן לנתב את כוחם, בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע, והוא כעת כולו טקילה קולקטיבית של מזימות. אם אפילו הממזר הזקן התהפך, הגיע למסקנה, אז בטח. עכשיו.

     

    ב.

    כן, ובכן, יעקב, האופי הליבוביצ'י־אפוקליפטי של דברי הזקן אינו מותיר מקום לספק, התחיל פרשן אחד, דוקטור למדעי התרבות, ודיבורו נקטע כי המיקרופון שלו עף, ליתר דיוק עף גם ראשו וכל גופו עף אחריו, נחת במכה קהה למרגלות עמוד התאורה שבקצה האולפן, כי צלם זועם אחד בא אליו והעיף לו ראסיה, שתוק יא בן־זונה, שנים האכלתם אותנו בשיח הזה, למדנו תואר אחרי תואר עם התיאוריות האלה, ומה הם נתנו לנו? עמימות, יחסיות תרבותית, רידוד הסובייקט, ובינתיים אנחנו אוכלים חרא והתודעה שלנו ישנה ונרדמת, מספרת לעצמה סיפורים מטא־טקסטואליים ולא שמה לב שמוצצים לנו את הדם. חאלאס! צעק הגברתן השמאלן, מה שרק הוכיח, בכל זעמו הגולמי, שיש אנשים שגם ברצותם להרוג סופית את המילה הם ממשיכים לפאר אותה, שכן הוא פשוט לא יכול היה לשתוק ולהכות סתם כך, אלא היה חייב להוסיף הסבר, נימוק אקדמי המכוון למרצה עלום המביט מאחורי כתפו.

    אלא שלא מרצה הגיח מאחוריו אלא שני חברים, למה לא נקרא להם כך עכשיו, הרי הם כבר חברים לנשק, קומראדים, והם מאיצים בו להפסיק את המונולוג חסר המאזינים ולצאת איתם לאן שכולם יוצאים עכשיו. זה לא מועדון, זה לא פאב, זה לא פתיחה של גלריה, נוסעים לבני ברק עכשיו, וחלק לירושלים, וחלק למאחזים, וחלק לחריש או ללוד, נוסעים חמושים, ובניגוד לדברי הזקן, שוטה נאיבי שכמותו, הם לא מסתפקים בנשק קר. בקבוקי מולוטוב לא הכינו כאן, לא בני דמותם של האנשים האלה לפחות, מאז אלף תשע מאות ארבעים ושבע, אבל הידע קיים, הלא יש אינטרנט. ואם נאומו של הזקן נקטע בתשע בערב, הרי שעד הזריחה כבר נשלחו המסרים והתארגנו ההתארגנויות ומולאו הבקבוקים וכוחות שלמים יצאו, קבוצות־קבוצות ברגל מרמת גן הנאנקת לבני ברק, ממבשרת ציון הנצורה לפאתי הבירה, ממושבי עמק האלה מזי הרעב אל רמת בית שמש, ונשקם איתם והזעם מצטבר בהם, פעימה־פעימה על הרקה, צעידה־צעידה ורצון להרוג, רגע, עוד לא הורגים אף אחד, אולי רק נפצע, נשתיק, נפחיד, הם חושבים, אבל דמם סבור אחרת, והנה, בהגיע השעה חמש בבוקר, איש לא התעורר כי איש לא הלך לישון, ומהדורת חדשות מיוחדת דיווחה כי הלוחמה כבר בעיצומה.

    אמנם פצצה גרעינית לא יהיה חכם לזרוק על העיר הסמוכה, גם הצתות זה בעצם קצת בעייתי, אבל לכו ספרו את זה למסכי הטלוויזיה הבוערים כולם בכתום ומציגים דליקה שהחלה דווקא במקווה והתפשטה לאורך כל רחוב רבי עקיבא. געוואלד, רצים זועקים ברחוב אנשים ונשים ובעיקר המון ילדים, ואין להם לאן לרוץ כי צבת חילונית מכתרת את השכונה. מכות למי שמנסה לצאת מן השורה הזאת. ואכן מכות מתגלעות שם, ובחורי ישיבה לבנים ואדומי לחיים מתנפלים על אקטיביסטים חילונים זועמים, שהפעם דווקא עומדים באומץ ומחייכים מרה אל ליבם, לא תזיזו אותנו מפה. איפה רכשנו את כל הנחישות הזו, אתם שואלים, איפה התקהה ליבנו ולמדנו ככה אלימות? אולי בהפגנות השבועיות ההן בבילעין, ואולי אחר־כך, במהומות בעקבות משאל העם על החזרת השטחים שבהן נטלנו חלק משני הצדדים, מכים ומוכים, בתוך מה שהיה פעם הקו הירוק ומעבר לו, באילוץ שאילצו אותנו להביט ישירות בילדים זועמים ובמבוגרים חורקים שיניים. והנה עכשיו אנחנו מטעימים אתכם מן התרופה שהטעימו אותנו, הטעמתם אותנו בעצם, כי אתם וקרוביכם שגרים שם, אתם אלה שהצבעתם נגד ההחזרה. ועכשיו אנחנו במקלט שעתיים בשבוע לתירגול יבש כי העולם כולו נגדנו, והפעם זו לא מליצה אלא נבואה שהוגשמה.

    ואכן צריך להקהות את הלב כדי לשאת מראה כמו מראהו של אחד, יהודה־יעקב כ"ץ, אברך שכתובית עם שמו מופיעה על מסך הטלוויזיה והוא מדמם מאפו, משיניו, ממצחו וגם מעין אחת, כובעו אבד וכיפתו נתלשה עם הסיכה, והוא מזמר בקול בוכים איום ונורא, שמע ישראל, והחילונים משתתקים נדהמים ואכולי ספק, פתאום קולו של כ"ץ מאיים לשים קץ לכל הפיאסקו הזה, תקפנו יהודי, אבל מייד אחר־כך, נישא על גל השתיקה האשמה שהרגיש מכל עבר, בטוח שהכף נוטה לצידו, התחיל כ"ץ לזמרר ונתנה תוקף קדושת היום, ולזה כבר התחילו קולות נזעמים, מה קורה לו זה, עכשיו תיכף פורים, שלא יבלבל את השכל, לא אלוהים בא איתו פה חשבון אלא אנחנו, זה לגמרי בין אדם לחברו ועכשיו תסלחו לנו כי החברים ממש זועמים, ואת הפריים של המסך של הערוץ של ניסים ושלמה מחשיכה מהלומה אחת מדויקת ממוט ברזל שמאלני.

    כן, אם מגיעות להתקוממות הנלוזה הזו מחיאות כפיים, הן מגיעות לה ולו מפני שהכריחה את הלפלפים לשבור מצלמות, לקלל את התקשורת, להכניס מכות בלי חשבון, לתקוע אצבע בעין, לגרור אנשים בשׂערם, לדחוף ילדים, כן, לדחוף ילדים לערימה גדולה אחת מצווחת, הזוועה הזאת, מה איכפת, נאצים כבר קראו לנו, בינתיים מי ששׂם בהסגר זה אתם אותנו ולא ההיפך, אז את כל הילדים נדחוף לרחוב אחד, שיטפלו הגדולים בקטנים כמו שהם רגילים, קחו גם כמה אמהות, נראה אם הן יצליחו לספור אתכם, השמאלנים עכשיו באמת כבר לא רואים מולם צלמי אדם אלא יצרני נשמות מקצועיים, זה מה שהם, ואנחנו בוכים לעוד תינוק ולא מעזים כי אין כסף, גואה בהם החרון, זו לא הצדקה למה שקורה פה, אומר קול מצפוני קטן, אבל התודעה שהתעוררה לא מקשיבה, גם הכתבים כבר ברחו, אין טעם להסתכן בסיקור, ממילא בכל הערוצים נראות עכשיו פניו של ראש הממשלה העבדקן, כוחנו באחדותנו, והנה הודיעו אורות מהבהבים כי המשטרה נכנסה לשטח.

     

    ג.

    בלי סירנה. השוטרים של ימינו, זה ידוע, אין להם סבלנות. הנשק החם יופעל פה מייד והוא לא יגיע בבקבוקים. אבל מי טורח לחכות להם בכלל שיצאו מהניידות, עידן חדש התחיל הבוקר והממזרים כבר לא קובעים את הכללים, ועל רקע זה רימוני עשן וגז נזרקים על הראשים שהוציאו מהרכב, וגם בקבוקי המולוטוב שאף אחד לא רצה להיות הראשון שזורק, לא על ילדים עם פאות, עכשיו הם נזרקים על ניידות שהשוטרים מיהרו לחזור אליהן, מופת של מלכודת מוות, טיפשים, איזו השכלה נתנו לכם, קציני סדום, שוטר על שוטר הצטברו שם שרופים ומרוססים. ואין יותר שום מצלמה בשטח כי הכוחות כבר נסוגו להיערכות מחדש, ורק מסוק של הצבא מצלם ממעל, נתנו לו הוראות לא להתערב בינתיים, אבל זה כנראה מפני שלמקבלי ההחלטות שלמעלה אין שום מושג מה קרה לשוטרים, נתיך של גופות מאודות בריח נורא, למה דווקא הם משלמים את המחיר, הלא תיכף תבוא להם תגבורת ותעשה שפטים במתפרעים, ואתם השמאלנים עם התואר השני בלימודי תרבות ושני ילדים בבית לא הצלחתם אפילו לחשוב מה עושים עם מאות הילדים הצורחים האלה עם הטלית קטן.

    למי איכפת מהילדים, חושבים כל החברים בבת־אחת. באינטרנט כבר עידכנו על מה שקורה פה. הבתים שרופים, המסר עבר, שישתינו במכנסיים, עכשיו בואו נבזוז. והם הולכים, כן בלי בושה, כשהנפש רווה דחפים אלימים תמיד נשארת עדיין התאווה החומרית, אם כי לא ברור מה קיוו למצוא בבתים עם כל־כך הרבה פיות להאכיל, מקסימום מצעים לנדוניה מאוחסנים שם, ובכל זאת הם עוברים מבית לבית, שׂמים בכיסים מה שבא. התושבים הנסערים כבר לא גרים כאן, הם מתאגדים כרגע, וַעד הצניעות עם עוד כמה בריונים, אמנם הופתעו אבל תיכף ייתנו מנה אחת אפיים, אבל כבר אין למי כי בני ברק הבוערת התבלבלה והחילונים כבר זזו הלאה בכיסים מלאים לשכונה הבאה, חברים זה לא ייגמר כאן, צריך להתכנס ולקבל החלטות, לגבי מה, לגבי מי, התחלנו משהו שאי אפשר לעצור, אין מה לדבר על זה עד שייגמר, אתם יודעים מה, טוב שזה התחיל, מכאן והלאה נקבע את העניינים בעצמנו.

    והזקן המטורף, שעדיין לא פקד אותו השבץ הנוסף, כלל אינו יודע כנראה מה התחיל ומה נגמר, כי החמור מחרחר המריבות כבר מתחיל לעבוד על טיוטת נאומו השלישי, איך למרות הכל חשוב לקרב לבבות, להשכין שלום ואהבה, ודאי בעם טוב ביסודו כמו שלנו. מובן שאיש לא ישמע את הנאום הזה כי צו מעצר כבר הוצא נגדו באשמת הסתה למרד, אבל כיוון שרק בעוד שלוש שעות יקבל אותו, בכל זאת בלגן גדול ברשויות עכשיו וחלק התפטרו, הוא עדיין יושב בחדרו, ותוך כדי כתיבה הוא מהמהם לעצמו ניגון חסידי ורגליו הלבנות הדוויות נעות מתחת לשולחן, ייתכן שעדיין הכל פתוח, ימינה שמאלה ובמעגל, אח איזה ימים היו אלה, כשרקדנו בסבסטיה.

    • אביבית משמרי
      צילום: ראומה חיות
    • אביבית משמרי

      אביבית משמרי, ילידת 1968, היא סופרת, עורכת ומו"לית (הוצאת פטל). ספריה: "הזקן השתגע" (חרגול-מודן 2013), זוכה פרס רמת גן לספר ביכורים; "הנפש קמה באמצע הלילה" (בוקסילה 2015, דיגיטלי); "הפינה של טריסטאן" (כתר-מודן 2016). בעברה ארבע שנות מגורים באמסטרדם.