הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הזמן שנמצא- בעקבות הזמן האבוד
  • הזמן שנמצא- בעקבות הזמן האבוד
    מרסל פרוסט | תרגום: הלית ישורון
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 2012 | פרוזה תרגום | 360 עמ' מודפסים

    בנקודת-היציאה של המסע הגדול אל זמנה של החוויה הנפשית התענה מרסל הנער בשאלה אם ניחן בכישרון ספרותי. באמצע כרך זה, בשובו בשלישית מבית-מרפא לפריז – הפעם לפריז שאחרי מלחמת-העולם הראשונה, אל עולם שהשתנה כליל ואינו יותר מנשף של מסכות שהלביש הזמן – הוא כבר משלים עם הפרק הצחיח של חייו: הוא חסר נשמה של אמן.

     

    אבל דווקא אז, באמצע הכרך האחרון, מגיעה במפתיע, בערב שבו הוא יוצא לבילוי חברתי, שורת חוויות של-מה-בכך, המחַכּכות מצב עכשווי בְּזיכרון שצץ באופן לא-רצוני. רגע של עבר פולש במלוא מלאותו האקראית לתוך רגע של ההווה, עד כי המספר אינו יודע באיזה משניהם הוא נמצא. ומן ההתגוששות של שני הרגעים הולכת ומזדקקת חוויה של אמת מהותית, הנמלטת מתהפוכות הזמן. ההתגלות הזאת, שבה נמצא לו והופך מוּחָש "הזמן האבוד", מבהירה לו את ייעודו. בעמודיו האחרונים של הכרך הוא חש כי הוא בשל להתחיל במפעל חייו, בכתיבת 'בעקבות הזמן האבוד'. הנער-שהיה הוא עכשיו הגבר השואל על סף מותו אם נותר לו זמן ואם בכוחו לכתוב את ספרו.

     

    אחרי 2800 עמ' של 'בעקבות הזמן האבוד' הפך איפוא המספר לסופר, והתנועה המתמדת קדימה-ואחורה של מחזור הרומאנים כולו הופכת להיות בעמודים הבאים נקודת ההתחלה. הקוראים יתהו אם הספר שהם מחזיקים ביד הוא רק תוכנית האב הגדולה שמתווה האיש החולם להיות סופר, או שזו כבר היצירה עצמה; האם הכרכים הקודמים הם רק חומר ולבֵנים, או שמא הספר עצמו כבר כתוב בהם? הכרך המסיים-הפותח הזה ראה אור לראשונה ב-1927, יותר מארבע שנים לאחר מותו של פרוסט; אבל עוד ב-1920, לפני שנכתבה המחצית השנייה של המחזור, גילה פרוסט, במכתב, שהעמוד האחרון בכרך האחרון כבר כתוב זה שנים; כל סופו של הספר נכתב במקביל לכרך הראשון.

     

    180 העמודים האחרונים של הכרך הם לא רק גולת הכותרת של כל יצירתו של פרוסט והדפים היפים ביותר שכתב. הם גם פסגת הישגה של הלית ישורון, המתרגמת. "על הסף" בין שתי שפות ושתי תרבויות היא ממציאה בשביל פרוסט עברית ייחודית שטרם היתה כמותה, קול רענן שבו מתחככות כל שכבותיה של העברית כדי להפיק עושר מנוקה מכל שומן, וחיוניות עכשווית מדויקת, רחוקה מן הדלות העילגת. התחביר האופייני לפרוסט "מוריד צבע" על העברית שלה, אך זו, מצידה, היא דוגמה להכרזתו של פרוסט ש"את יופיו של דבר מזהים בתוך האחר": היא מוסיפה למקור הרפתקה עברית מרתקת, שמקרינה עליו יופי חדש.

     

    'הזמן שנמצא', הפרק המסיים של הסימפוניה הפרוסטיאנית, הוא רטרוספקטיבה. האם אפשר לקרוא אותו בנפרד? אפשר. כעת (ביוני 2012) נותר לנו להמשיך ולצפות להשלמת תרגומם של ארבעת כרכי "האמצע", ולשאול יחד עם המתרגמת, ועם פרוסט, זוכה פרס גונקור, "האם עוד יש לנו זמן?"

  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    96 76.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • כל אותו יום, באחוזה הקצת כפרית מדי, שהיתה כאתנחתה בין טיול לטיול או כמנוחה מגשם שוטף, אחת מאותם בתים שכל טרקלין בהם דומה לסוכת יַרקוּת, ובחדרים, על טַפֵּטי הקיר, באחד שושני הגן, באחר ציפורי אילן, אורחות עִמךָ לחברה, לפחות במבודד - שכן הטפֵּטים ישנים, וכל שושן כה מובחן, שלוּ היה פרח חי יכולתָּ לקוטפו, וכל ציפור לכלוא ולביית, בלי שמץ מן התפאורה העמוסה בחדרי־השינה של ימינו, אשר בה, על רקע כסוף, צלליות עצי תפוח של נורמנדי נִתווֹת כציור יפני ועושות את שעותיך במיטה סהרוריות; כל אותו יום ביליתי בחדרי, שצפה אל צמחי הפארק היפים ואל הלילכים בכניסה, אל העלים הירוקים, נוצצי השמש, של העצים הגבוהים על גדת המים, ואל חורש מֶזֶגְלִיז. בעצם הבטתי בכל אלה בחמדה רק כי אמרתי אל לבי: "נחמד לראות ירוק כל־כך בחלון החדר", עד לרגע שבו, בתוך התמונה הרחבה והמוריקה, זיהיתיו - מצויר כחול־כהה דווקא, פשוט כי עמד במרוחק - מגדל הפעמונים של כנסיית קוֹמְבְּרֶה. לא ייצוג של המגדל, אלא המגדל גופו, אשר כמו להמחיש לי מרחקי מקומות ושנים, בא, בלב היַרקוּת הקורנת וגוֹנוֹ־שלו אחר לחלוטין, כה כהה עד כי נראה כשִׂרטוט ותו לא, בא ונרשם במלבן חלוני. ואם יצאתי לרגע מחדרי, גיליתי בקצה המסדרון - הואיל ופנה לכיוון אחר - כעין פס ארגמן, טַפֵּט של טרקלין קטן שלא היה אלא מלמלה פשוטה, אך אדומה, נכונה להתלקח לוּ נפלה עליה קרן של שמש.

    במהלך הטיולים היתה ז'ילבֶּרט משוחחת על רוֹבֶּר, שכמו מתרחק ממנה והולך לנשים אחרות. ואכן, רבות מילאו את חייו, ובדומה לכמה ידידויות גבריות אצל גברים אוהבי נשים, הן נשאו אופי של הגנה בלתי־נחוצה ושל שטח שתופסים במרבית הבתים חפצים אשר אין בהם מועיל. פעמים אחדות בא לטַנְסוֹנְוִיל* בעת ביקורי שם. שונה עד מאוד מן האיש שהכרתי. חייו לא עיבו ולא סִרבלו אותו כמו את שַׁרלוּס, אלא אדרבה, בחוללם בו שינוי והיפוך, שיוו לו מראה מחוצף של קצין־פרשים - אף כי פרש משורות הצבא עם נישואיו - מראה שלא היה לו מעודו. ככל ששַׁרלוּס הלך ונעשה כבד, כך רוֹבֶּר (צעיר ממנו לאין שיעור, אך יכולתָּ לחוש כי עם הגיל רק יתקרב לאידיאל הזה, כאותן נשים שגמרו אומר להקריב פרצוף למען גִזרה, והחל משלב מסוים, מִשֶׁתגענה למסקנה כי אם לא ניתן להחזיק בכמה סוגי עלומים יחד, עדיין יהיו עלומי הגִזרה יפים לייצג את השאר, ושוב לא תעזובנה את מַריֶנבַּאד**) הלך ונעשה תמיר יותר, מהיר יותר, תוצאה הפוכה שנבעה מאותו דופי. לקלוּת התנועה שלו היו מן־הסתם סיבות פסיכולוגיות מגוּונות, חשש להתגלוֹת, רצון שלא להיראות כמי שמקנן בו החשש הזה, קדחתנות הנובעת מתסכול ומשיממון. הוא נהג לבקר במקומות בושת, ומאחר שלא רצה להיראות בבואו ובצאתו, היה צולל פנימה, שלא להיחשף למבטים עוינים של עוברים־ושבים משוערים אלא מעט שבמעט, כמו בעת הסתערות. הליכוֹת של רוח פרצים דבקו בו. ייתכן כי גם שִׂרטטו את תעוזתו המופגנת של זה המבקש להוכיח כי אינו פוחד ואינו צריך שהות למחשבה. להשלמת התיאור, יש לכלול את שאיפתו להיראות צעיר ככל שהזקין, כמו גם את קוצר־הרוח המאפיין גברים משועממים תדיר, משוּמָמים תדיר, הנבונים מדי לחיי הבטלה היחסית שבהם אינם מביאים לכלל ביטוי את כישוריהם. אין ספק כי חוסר־המעש שלהם עלול להיתרגם לנרפּוּת. ואולם, בעיקר מאז שההצלחה האירה פנים לאימוני הגוף, הבטלנות זוכה לתדמית ספורטיבית גם מעֵבר לשעות הספורט, והיא מיתרגמת לאו דווקא לנרפּוּת אלא לחיוניות קדחתנית המכוּונת לשלול מן השיממון זמן או מקום להתפתח.

    [* ביתו של סוואן, ליד קוֹמבּרֶה, שבו מתגוררת עתה בתו, ז'ילבֶּרט דה סֵן־לוּּ, ובו התעורר המספר בדפים הראשונים של 'בעקבות הזמן האבוד' (ראו כרך 1, עמ' 12); זו נקודת המפגש בין הצד של סוואן לצד גֶרמַאנט.]

    [** אתר מעיינות מרפא בבוהמיה (גרמניה).]

    הזיכרון שלי, גם הזיכרון הלא־רצוני, איבד את אהבת אלבֶּרטין. אלא שיש, כמדומה, זיכרון לא־רצוני באיברים, חיקוי דהוי ועָקר של הזיכרון האחר, שמאריך ימים מן האחר, כפי שיש בעלי־חיים או צמחים לא־תבוניים המאריכים ימים מן האדם. הרגליים והזרועות מלאות היזכרוּיוֹת רדומות. פעם, כשנפרדתי מז'ילבֶּרט בשעה די מוקדמת, התעוררתי באמצע הלילה בחדר שבטַנְסוֹנְוִיל, ובעודי מנומנם קראתי: "אלבֶּרטין". לא חשבתי ולא חלמתי עליה, וגם לא החלפתי אותה בז'ילבֶּרט: אולם זכירה שבקעה מזרועִי גרמה לי לחפש את הפעמון מאחורי הגב, כאילו אני בחדרי שבפריז. ומשלא מצאתיו, קראתי: "אלבֶּרטין", כי דימיתי שאהובתי המתה נחה לצדי כמו בערבים שנרדמנו יחד, ואני הסתמכתי על הזמן שייקח לפרנסוּאז להגיע בבוקר, כך שאלבֶּרטין תוכל בבטחה למשוך במצילה שלא מצאתי.

    כיוון שנעשה - לפחות באותו שלב מעציב - יבשושי בהרבה, שוב לא גילה רוֹבֶּר כלפי חבריו, למשל כלפַּי, כל רגישות. ובז'ילבֶּרט, כנגד זאת, נהג גינונים רגשושיים, שגבלו בתיאטרליות והיו מאוסים. לא שבאמת היה אדיש אליה. לא, הוא אהב אותה. אבל שיקר לה כל הזמן; אופיו הדו־פרצופי, אם לא שורש סיבתם של שקריו, נחשף שוב ושוב. ואז לא האמין כי ייחלץ אלא אם יעצים עד גיחוך את הצער האמיתי שחש על הַכאיבוֹ לה. הגיע לטַנְסוֹנְוִיל, אנוס, הוא אומר, לצאת עם בוקר לרגל איזה עניין עם איש מאנשי המקום שמצפה לו בפריז, אך לעת ערב, בפגישה מקרית בקרבת קוֹמבּרֶה, הסגיר אותו אדם שלא במתכוון את השקר שרוֹבֶּר שכח לתאם אתו, סיפר כי הגיע לכפר למנוחה של חודש ואינו צפוי לחזור לפריז כל הזמן הזה. רוֹבֶּר הסמיק, הבחין בחיוכה הגא והנוגה של ז'ילבֶּרט, נפטר מן הפטפטן בחרפות ובגידופים, הקדים לשוב הביתה לפני אשתו, העביר אליה פתק נואש שבו כתב כי שיקר כדי לא לפגוע בה, וכי כאשר תראה אותו נוסע שוב בשל סיבה שאינו יכול לגלות, אל תחשוב כי אינו אוהב אותה (ודבר זה, אף כי נכתב כשקר, היה אמת לאמיתה), ובנוסף שאל אם יורשה לו לבוא אל חדרהּ, ואז, בין מעֶצב ובין מעַצבָּנות על החיים האלה, ובין בהתחזות נועזת וגוברת מיום ליום, היה מתייפח, מטביע פניו במים קרים, מדבר על מותו הקרֵב, מפעם לפעם נזרק על רצפת העץ, כאילו התעלף. ז'ילבֶּרט לא ידעה כמה עליה להאמין לו, שיערה כי שיקר בכל מקרה לגופו, אלא שבסך־הכל היא אהובה עליו, וטָרדה אותה נבואת הלב על מותו הממשמש לבוא, חששה פן מקננת בו מחלה שאינה ידועה לה, ולכן לא העזה להתנגד לדבריו ולבקשו שיחדל מנסיעותיו.

    אגב, הבינותי עוד פחות בזכות מה זכה מוֹרֶל להתקבל כבן־יקיר של הבית יחד עם בֶּרגוֹט בכל מקום שבו נמצא הזוג דה סֵן־לוּ, פריז או טַנְסוֹנְוִיל. מוֹרֶל הפליא בחיקויי בֶּרגוֹט. כעבור איזה זמן כבר לא היה נחוץ להפציר בו. כאותם חולי היסטֶריה, ששוב אין צורך להפנטם כדי שיהפכו לאדם אחר, נכנס מעצמו בבת־אחת לתוך הדמות.

    פרנסואז, שכבר ראתה כל מה שפעלוּ שַׁרלוּס למען ז'וּפְּיין וסֵן־לוּ למען מוֹרֶל, לא למדה מכך על תכונה המופיעה בדורות מסוימים של בני גֶרמַאנט, אלא - בדומה ללֶגְרַנְדֶן שסייע הרבה לתֵּאודור - היא, אדם כה מוסרי ועמוס מוסכמות, האמינה כי זה מנהג אשר האוניברסליות שבו הפכה אותו למכובד. על איש צעיר, אם זה מוֹרֶל או תֵּאודור, היתה אומרת: "הוא מצא אדון שתמיד התעניין בו ואת הנשמה נתן בשבילו". ומאחר שבמקרים כעין אלה נותני החסות הם האוהבים, הסובלים והסולחים, היא לא היססה לייחס להם - לעומת הקטינים שפיתו - את התפקיד הנאצל, לגלות בהם "הרבה טוּבלֵב". לא היססה לגנות את תֵּאודור על שסידר את לֶגְרַנְדֶן פעמים רבות, ואף־על־פי־כן דומה שלא פיקפקה בטיב היחסים, כי הוסיפה: "אז הקטן תפס שגם הוא צריך קצת להשקיע, אז הוא אמר: 'תיקח אותי אתך, אני יאהב אותך, אני יפנק אותך', בחיי, יש לו כזה לב לאדון, שתֵּאודור בטח יקבל ממנו אפילו אולי יותר ממה שמגיע לו, כי הוא רתחן, אבל האדון הוא כזה טוב, שהרבה פעמים הייתי אומרת לז'נט (ארוסתו של תֵּאודור): 'מותק, אם תהיו פעם בצרה, תלכו לאדון הזה. הוא יִישן על הרצפה ולכם את המיטה שלו ייתן. הוא יותר מדי אהב את הקטן (תֵּאודור) בשביל לגרש אותו לַחוּצָה. בטח שהוא לא יעזוב אותו, בחיים".

    מתוך נימוס שאלתי את אחותו לשם משפחתו של תֵּאודור, שמתגורר עכשיו בדרום־צרפת. "הלוא הוא זה שכתב לי בקשר למאמר שלי ב'פיגארו'!", קראתי כשנודע לי כי שמו סוֹטוֹן.

    כמו כן, גם דעתה של פרנסואז על סן־לוּּ היתה טובה מדעתה על מוֹרֶל, והעריכה כי חרף התרגילים שהקטן (מוֹרֶל) עשה, המרקיז לעולם לא יפקיר אותו בעת צרה, כי הוא אדם טוב נורא, אלא אם כן לו־עצמו יקרה משהו רע.

    סן־לוּּ הפציר בי להישאר בטַנְסוֹנְוִיל, ופעם אחת, אף כי היה ברור שעתה שוב לא ניסה לשמח את לבי, פלט כי ביקורי הסב לאשתו שמחה כה רבה, כך סיפרה לו, ורומם את רוחה למשך ערב שלם, ערב שבו חשה כה אומללה עד שביקורי המפתיע הציל אותה דרך נס מן הייאוש, "אם לא למטה מזה", הוסיף. הוא ביקשני להשתדל לשכנעהּ באהבתו, ואמר כי האשה האחרת, שגם אותה הוא אוהב, אהובה עליו פחות ובקרוב יגמור איתה. "ויחד עם זאת", הוסיף בזחיחות ובמעין דחף וידוי, עד כי נדמָה לרגעים כי שמו של שַׁרלי* עומד "לצוץ", על כורחו של רוֹבֶּר, כמו מספר זוכה בהגרלה, "יש לי במה להתגאות. האשה הזאת, שבצורות מצורות שונות מוכיחה את יחסה אלי, ואותה אני עומד להקריב למען ז'ילבֶּרט, מעולם לא שׁעתה לשום גבר, חשבה שהיא איננה מסוגלת להתאהב. אני הראשון שלה. ידעתי שהיא מסרבת לכולם, וכשקיבלתי את המכתב המתוק שבו אמרה כי לא תדע אושר אלא אתי, שיפשפתי את עיני. מובן שדבר זה היה עלול להעביר אותי על דעתי, אלא שאינני יכול לשאת את המחשבה על ז'ילבֶּרט הקטנה והבוכייה. אינך מוצא שיש בה שמץ מרָשֶׁל?" אמר. ואכן התרשמתי מדוֹמוּת־מה שניתן, בדוחק, למצוא ביניהן כיום. אולי היא נובעת מדמיון ממשי של אי־אלה תווים (הנובעים למשל מן המוצא היהודי, אף כי רישומו על ז'ילבֶּרט כה קלוש, בעצם), דמיון שבגינו רוֹבֶּר, כשהאיצה בו משפחתו להתחתן, חש משיכה עזה יותר אל ז'ילבֶּרט, כשהיו תנאי ממון זהים. אולי נבעה הדוֹמוּת גם מכך שז'ילבֶּרט, לאחר שתפסה במפתיע תצלומים של רָשֶׁל, שאף את שמה לא שמעה, ניסתה, כדי לשאת חן בעיני רוֹבֶּר, לחקות גינונים כלשהם שהיו חביבים על השחקנית, כגון ענידת סרטים אדומים בשיער ורצועת קטיפה שחורה על הזרוע, ואת שערותיה צבעה להיראות כֵּהָה. ואז, משחשה כי מכאובי לבבה מרֵעים את מראיהָ, חיפשה מזור. לעתים בהפרזה. ערב אחד, כשרוֹבֶּר היה צפוי להגיע ליממה בטַנְסוֹנְוִיל, נדהמתי לראותה ניגשת ויושבת לשולחן, כה שונה לא רק לעומת זו שהיתה בעבר, אלא גם לעומת היומיום, ונשארתי המום כאילו שחקנית ניצבת לפנַי, בתפקיד תֵּאוֹדוֹרָה.** בבלי־משים נעצתי מבט, סקרן לדעת מה השתנה בה. עד מהרה נרגעה סקרנותי למראה ז'ילבֶּרט המקנחת את אפה חֵרף כל אמצעי הזהירות שנקטה. לפי הצבעים שנשארו על הממחטה והפכו אותה לפָּלֶטה עשירה, ראיתי שכולה מפורכסת. זה מה שצייר לה פה מדמם אשר התאמצה לעשותו מצַחֵק, כי דימתה בלבה שכך יפה לה, ואילו מועד הרכבת המתקרב - בלא שתדע אל נכון אם בעלה יגיע בה, או ישגר אחד מאותם מברקים אשר דה גֶרמַאנט ניסח בשנינות את תבניתם: מנוע מלהגיע, להלן השקר - הלבין את לחייה מתחת אגלי האיפור הסגולים והקיף את עיניה בעיגולים.

    [* שַׁרלי מוֹרֶל, הכנר.]

    [** קורטיזנה שנישאה לז'וּסטיניין, אשר שיתף אותה בשלטון בהיותו לקיסר המזרח; היא גיבורת הדרמה של ויקטורייַן סַארדוּ.]

    "אה! הבינֵני־נא", אמר לי ברוֹך מלאכותי שעמד בניגוד משווע לחמימותו הספונטנית בעבר, בקול של אלכוהוליסט ובהטעמה של שחקן, "אושרהּ של ז'ילבֶּרט, מה לא הייתי נותן בעדו! כה רבות עשתה למעני. אין לך מושג". ושוב, הדוחָה מכל היתה אהבתו העצמית, כי החניף לו שהוא אהוב על ז'ילבֶּרט, ומבלי שהעז לומר כי הוא־עצמו אוהב את שַׁרלי, הנה, על האהבה שרחש לו הכנר סיפק פרטים שהיטיב לדעת כי הם מוגזמים אם לא מצוצים מן האצבע, מה גם שמדי יום דרש ממנו שַׁרלי עוד ועוד כסף. וכך, בהפקידוֹ את ז'ילבֶּרט בידַי, שם פעמיו פָּריזהּ.

    אגב - אם להקדים מעט את המאוחר, כיוון שעודני שוהה בטַנְסוֹנְוִיל - נזדמן לי להבחין בו באירוע חברתי בפריז, וממרחק אִפשר לי דיבורו, המקסים והתוסס למרות הכל, להתחקות על עקבות העבר; נדהמתי עד כמה השתנה. יותר ויותר דמה לאמו: הסגנון התָּמיר והיהיר שירש ממנה, אשר בזכות חינוכו המוקפד לעילא השתכלל בו לכלל שלמות, הִקצין והתאבן; המבט החודר, האופייני לבני גֶרמַאנט, שיווה לו מראה של אדם הסורק את כל המקומות שבהם הוא עובר, אך כמעט בבלי דעת, כמתוך הרגל או תכונה של חיה. הצבעוניות שייחדה אותו על־פני שאר בני גֶרמַאנט, כמו אינו אלא יום מוּפז, זהב שהפך מוצק, צימחה לו, אפילו בהיותו דוֹמֵם על עומדו, כעין פלומה מוזרה, הפכה אותו לזן כה נדיר, כה יקר, עד כי התאוויתָ לקנות עליו חזקה ולצרפוֹ לאוסף בעלי־הכנף; אך כאשר, בנוסף לכך, החל האור שהשתנה לציפור להתנועע, לפעול - כאשר ראיתי, למשל, את רוֹבֶּר דֶה סן־לוּּ נכנס למסיבה שבה שהיתי - עוררו זְקיפוֹת ראשו, המתנוסס רם ומשיי תחת ציצת הזהב של שערו המרוט־כלשהו, והניעוֹת הגמישות של צווארו, הגאות והגנדרניות מאלו של שאר בני־אנוש, סקרנות והערצה ספק־חברתית ספק־זואולוגית, עד כי תהיתי אם בפוֹבּוּר סֵן־זֶ'רמן אני נמצא, או שמא בגן־החיות, ואם בבן־אצילים החוֹצה את חדריו מביט אני, או בציפור המהַדס בכלובו. אגב, כל החזרה הזאת אל הידורם המכונף של בני גֶרמַאנט, חדי המקור והעין, נוצלה כעת בידי הדוֹפי החדש שלו ושימשה לו להצלת כבודו. וככל שעשה כן, דמה למה שבלזאק היה מכנה דוֹדָה. רק מעט דמיון נדרש על־מנת להיווכח כי לא פחות מן הנוצות מתיישב עם פרשנות זו גם הציוץ. הוא החל לומר משפטים שצילצלו באוזניו כמו מן המאה השבע־עשרה, ולמעשה חיקה את גינוניו של בן גֶרמַאנט. אלא שבה־בעת הפך אותם משהו בלתי־מוגדר לסִגנוּניו של שַׁרלוּס. "אני עוזב אותך לרגע קט", אמר לי באותה מסיבה, כאשר מרת דה מַרְסַאנְט עמדה במרחק־מה. "חיזורון קל לאִמי".

    אשר לאהבה, שעליה דיבר אתי בלי־הרף, היא לא היתה נתונה לשַׁרלי לבדו, אף כי זו היחידה שנחשבה בעיניו. יהא אשר יהא זן אהבותיו של גבר, אנו טועים תמיד באשר למספר הדמויות שעימן הוא מקיים אהבים, שכן מפרשים בטעות ידידות כאהבים, דבר המשבש את המניין, אך גם בשל הסְבָרָה כי יחסים מוּכחים מוציאים מכלל אפשרות יחסים אחרים, דבר שאף הוא טעות, ממין אחר. עשויים שני אנשים לומר: "הפילגש של X... אני מכיר אותה", ולהגות שני שמות שונים, ואף־אחד מהם אינו טועה. נדיר שאשה שאנו אוהבים תענה על כל צרכינו, ואנו בוגדים בה עם אחרת שאיננו אוהבים. ובאשר לזן האהבות שנחל סן־לוּּ משַׁרלוּס - בעל שכזאת נטייתו מסב לאשתו אושר. זה הכלל שממנו השתדלו בני גֶרמַאנט לחרוג, שכן אלה שהיתה בהם ההימשכות הזאת רצו שיאמינו כי אדרבה, דווקא אחרי נשים הם נמשכים. הם נהגו להופיע לראווה בחברתה של אשה זו או אחרת, ואת רעייתם־שלהם דחפו לזרועות הייאוש. בני קוּרְבוּאַזְיֶה נהגו ביתר תבונה. הוִיקוֹנט הצעיר דה קוּרְבוּאַזְיֶה האמין כי הוא היחיד עלי אדמות מאז ומעולם שפּוּתָה על־ידי בן מינו. בהניחו כי נטייה זו באה לו מן השטן, נאבק בה, נשא לו אשה מקסימה ביופיה והוליד עימה ילדים. ואז לימדוֹ לדעת אחד מדודניו כי הנטייה נפוצה למדי, והפליג בטוב־לבו והובילו למקומות שבהם ניתן לו להביאהּ על סיפוקהּ. לפיכך עוד אהב דה קוּרְבוּאַזְיֶה את אשתו שבעתיים, הכפיל את פעילות הרְבִייה, והיא והוא צוינו כזוג הטוב בפריז. על נישואיו של סן־לוּּ לא נאמר כדבר הזה, שכן רוֹבֶּר, במקום להסתפק בהפיכוּת המינית,* המית את אשתו מקנאה כאשר, בלי חמדה, החזיק מאהבות.

    [* אינוורסיה (inversion, דהיינו: היפוך מיני) - תיאוריה שרווחה במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה והסבירה משיכה חד־מינית כסימפטום של היפוך מגדרי. ההיפוך המגדרי נתפס כמתבטא בהתנהגות, בתכונות אופי, בבחירת מושא, באופי התשוקה המינית ובמאפיינים גופניים, ונחשב לבעל מקור ביולוגי. לפי תיאוריה זו, אינוורט הוא גבר בעל נפש של אשה, ואינוורטית היא אשה בעלת נפש של גבר.]

    אפשר שמוֹרֶל, בהיותו שחור משחור, היה הכרחי לסן־לוּּ כמו הצל לקרן השמש. במשפחה עתיקה כגון זו נקל לדמיין אציל זהוב שיער, משכיל, מחונן בכל מעלה ומסתיר בקרביו הימשכות חשאית, לא־נודעת, לכושים.

    רוֹבֶּר, אגב, מעולם לא נתן לַשִׂיחה לנגוע בזן האהבות שלו. וכשרמזתי לכך, ענה: "אוֹה! לא יודע", ובניתוק כה עמוק עד כי נשמט לו המונוקל, "אין לי צל של מושג. אם יש את נפשך לדעת, יקירי, הייתי מייעץ לך לפנות למקום אחר. אני חייל, נקודה. כשם שאני אדיש לעניינים האלה, כך מרותק אני למלחמת הבלקן. היו ימים שזה סיקרן אותך, האטימולוגיה של הקרבות. אמרתי לך בשעתו כי גם בנסיבות הכי שונות עוד נזכה לראות קרב טיפוסי, כמו, למשל, תמרוֹן הכיתור האסטרטגי הגדול, קרב אוּלְם. ובכן! ככל שמלחמות הבלקן הן מיוחדות־במינן, לוּלֶה־בּוּרגַאס זה עדיין אוּלְם, איגוף אסטרטגי.* הנה, על נושאים כאלה אתה יכול לשוחח אתי. אבל סוג הדברים שאליו אתה רומז, בשבילי הוא סנסקריט".

    [* באוקטובר 1805, כשהגנרל האוסטרי מאק ציפה למתקפה צרפתית ממערב למזרח, ביצע נפוליון איגוף מצפון, שאילץ את מאק לסגת ולהיכנע באולם. מלחמת הבלקן הראשונה (אוקטובר 1912) הציבה כנגד הטורקים קואליציה של מונטנגרו, סרביה, יוון ובולגריה. הצבא הבולגרי, תחת איומים רצופים של איגוף - ניצחונות קירק־קיליסה ולולה־בורגאס - הדף את הטורקים עד קונסטנטינופול.]

    דווקא בנושאים שרוֹבֶּר סילק מעליו בבוז, שמחה ז'ילבֶּרט לדון עמי לאחר נסיעתו. כמובן, ללא כל קשר לבעלה, שכן לא ידעה, או העמידה פנים שאינה יודעת. אך היא שָׂשָׂה להפוך בהם ככל שנגעו לאנשים אחרים, אם משום שנראו לה כעין צידוק עקיף לרוֹבֶּר, ואם משום שהלה, קרוע כמו דודו בין שתיקה גמורה לצורך בפורקן והשמצה, סיפר לה על רבים מהם. במיוחד על שַׁרלוּס לא חס; ודאי מפני שרוֹבֶּר, שלא דיבר עם ז'ילבֶּרט על שַׁרלי, לא היה יכול להתאפק מלחזור בפניה, כך או אחרת, על דברים ששמע מן הכנר. ובשנאתו רדף את מי שפעם היה מיטיבו. שיחות אלו, שהיו חביבות על ז'ילבֶּרט, אִפשרו לי לשאול אותה אם במקביל גם אלבֶּרטין, שאת שמה שמעתי לראשונה מפיה בשבתן יחד על ספסל הלימודים, גילתה נטיות דומות. היא לא ידעה לענות. מכל מקום, כבר מזמן איבדתי עניין. אך המשכתי לחקור בצורה מכאנית, כמו זקן שאיבד את זיכרונו, אך מעת לעת דורש בשלום הבן שאיבד....

    • מרסל פרוסט
    • מרסל פרוסט

      ולנטן-לואי-ז'ורז'-אז'ן-מרסל פרוסט (בצרפתית: Valentin Louis Georges Eugène Marcel Proust; ‏10 ביולי 1871 – 18 בנובמבר 1922) היה אינטלקטואל, סופר ומבקר צרפתי ממוצא יהודי, הידוע ביותר כמחברו של הספר "בעקבות הזמן האבוד" (בצרפתית: À la recherche du temps perdu). פרוסט נחשב לאחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה ה-20.

      יצירתו העיקרית היא "בעקבות הזמן האבוד" (או, בתרגום מדויק יותר: "בחיפוש אחר הזמן האבוד"). פרוסט מת לפני שהספיק לעבור על הטיוטות והתיקונים לספריו המאוחרים, ושלושת האחרונים פורסמו לאחר מותו. ב"ז'אן סאנטיי", פרוסט מתאר את הפורטרט שלו בידי הצייר אנטוניו דה לה גאנדרה שאותו העריך מאד. 
      "בעקבות הזמן האבוד" הוא אחד מהישגים הגדולים של הספרות המערבית הבדיונית. מחזור זה של שבעה רומנים, הכוללים כ-3,200 עמודים ויותר מ-2,000 דמויות, הניעו את גרהם גרין לומר כי פרוסט היה "הנובליסט הגדול של המאה ה-20", ואת סומרסט מוהם לקרוא לו "יצירת הבדיון הגדולה ביותר עד היום". ביצירה זו הגיבור הראשי הוא הזיכרון האנושי, שבו הכול נשמר, מתעבד ומתפרש.
     
    עילי ראונר
    |
    הארץ, מוסף הספרים
    |
    29/08/12
     
    משה סקאל
    |
    הארץ, תרבות וספרות
    |
    29/08/12
     
    תלמה אדמון
    |
    nrg
    |
    26/06/12
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות