הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הזיכרון היחיד של פלורה בנקס
    ספר מוגן
     
  • הזיכרון היחיד של פלורה בנקס
    אמילי בר | תרגום: אורה דנקנר
    ידיעות ספרים | מאי 2017 | נוער, פרוזה תרגום | 184 עמ'
    תהיי אמיצה –
    אלה המילים שפלורה בנקס רואה שוב ושוב מדי יום, והן כתובות לה על הזרוע.
     
    פלורה היא נערה בת 17 עם הפרעת זיכרון נדירה. בעקבות מקרה שקרה לה בגיל 10 , זיכרונה מתאפס בכל כמה שעות
    והיא שוכחת כל מה שקרה מאז היתה ילדה.
     
    פעם אחר פעם עליה לגלות בת כמה היא, איפה בדיוק היא נמצאת, מי האנשים שמקיפים אותה ואיפה נמצאת המחברת
    שבה כתוב כל המידע שהיא צריכה.
     
    אבל ערב אחד פוגשת פלורה את דרייק על שפת הים ומתנשקת איתו. הנשיקה הזאת נצרבת בזיכרונה והיא מובילה את פלורה
    רחוק, רחוק מאוד. עד האזור הארקטי.
     
    פלורה מנצלת את העובדה שההורים שלה שוהים בפריז, אצל אחיה החולה, ומתחילה תהליך התבגרות אמיץ ומואץ שמהלכו היא צריכה להתמודד עם העולם המשונה שמקיף אותה, עולם שנגלה לעיניה המשתאות בכל פעם מחדש.
     
    "הזיכרון היחיד של פלורה בנקס" הוא ספר מרתק ושובה לב על אהבה וזיכרון, התבגרות ואומץ לב.
     
    אמילי בר היא סופרת בריטית. היא גרה בקורנוול, אנגליה, עם בן זוגה וילדיהם. הזיכרון היחיד של פלורה תורגם לשפות רבות וראה אור באנגליה בתחילת 2017 . בארץ הוא יוצא במקביל להוצאתו בארצות הברית וברחבי העולם.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 25.2  42 
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
    מאי
     
    אני על ראש הר. ואפילו שאני יודעת שעשיתי משהו נורא, אין לי שום מושג מהו הדבר.
    לפני דקה או שעה ידעתי, אבל הידיעה נעלמה מזיכרוני, ולא היה לי זמן לכתוב את זה, אז עכשיו זה כבר אבוד. אני יודעת שאני חייבת להתרחק, אבל אני לא יודעת ממה אני מתחבאת.
    אני עומדת על פסגה של הר במקום קפוא ויפה להפליא. מצד אחד, הרחק למטה משתרעת חלקת מים שעל אחת מגדותיה ניצבות שתי סירות משוטים. מהצד השני אין כלום. שרשראות הרים משתרעות עד האופק. השמים בצבע כחול עמוק, השמש מסנוורת. יש שלג קל על הקרקע, אבל חם לי כי אני לובשת מעיל פרווה גדול. זהו מקום בהיר ומושלג. לא ייתכן שהוא אמיתי. אני באיזשהו מקום בתוך ראשי, מתחבאת.
    כשאני מסתכלת לאחור אני רואה בקתה הרחק מתחתי, למטה ליד הסירות: ברחתי משם וטיפסתי בזחילה במעלה ההר, רחוק ככל האפשר ממה שלא יהיה הדבר הזה שנמצא שם בפנים. אני יודעת שאני לא אמורה להיות כאן לבדי, כי יש פה משהו מסוכן.
    אני מעדיפה להתמודד עם הטבע הפראי ולא עם הדבר הזה שבתוך הבקתה.
    אין כאן עצים בכלל, ולכן אני צריכה לחצות את ההר כדי למצוא מקום להתחבא. ברגע שאעשה את זה אהיה בטבע. נהיה רק אני וההרים והסלעים והשלג. אני עומדת על הפסגה ומוציאה מכיס המעיל שתי אבנים חלקות. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל אני יודעת שזה חיוני. הן שחורות, ושתיהן יחד נחות בצורה מושלמת בכף ידי. אני זורקת אותן בזו אחר זו חזק ככל שאני יכולה, רחוק ככל שאני יכולה. הן נבלעות בין הסלעים המכוסים שלג, ואני מרוצה.
    בקרוב לא יוכלו לראות אותי. אמצא מקום מסתור ולא אזוז עד שאזכור מה עשיתי. לא אכפת לי כמה זמן אצטרך לחכות. כנראה אשאר פה, במקום הקר הזה, עד סוף חיי.
    • אמילי בר
    • אמילי בר