הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הוא משלנו
  • הוא משלנו
    אודי אילון | ינואר 2019 | מתח ופעולה, ביוגרפיה | 152 עמ' מודפסים
    סיפורו של הפלסטינאי מהשומרון שהפך למסתערב של השב"כ.
     
    "נולדתי בכפר קטן בשומרון בשם זוהיר עדילי, למשפחה אלימה, בסביבה שהייתה ביצה של רוע ובורות".
    המסע מזוהיר עדילי לאודי איילון הוא מסעו הלא יאמן והאמיץ של אדם שניסה לקחת את גורלו בידיו. מסע הנע בין תהומות של אלימות, שבי אכזרי, ועינויים נוראיים, לבין תושייה, עשייה ביטחונית והתמודדות עם פוסט־טראומה והשלכותיה.
     
    אודי איילון חושף לראשונה בגילוי לב וכנות יוצאת דופן, עובדות חדשות מסיפורו המרתק. מעבר לסטיגמות מתגלה אדם חכם ורגיש, ומעל לכל אדם שמקווה.
  • ספר דיגיטלי
     
    35 24
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ילדות
     
    נולדתי בשם זוהר עדילי ב־21.11.78, בכפר קטן בשומרון, עוצרין, ליד אריאל.
    תינוק נולד למשפחה הקטנה, אבא, אימא ואחותי התינוקת. קשה לי לדמיין ששמחו על בואי לעולם. אני לא יודע אם חגגו את הולדתי, אם הוזמנו אורחים, אם נשחט כבש. אני לא זוכר אף יום הולדת אחד שנחגג לכבודי...
    הכפר שלנו היה קטן, מוקף עצי זית, מונח ברכות על גבעה, ונוף הררי מקיף אותו מכל צדדיו. בבוקר היו נישאות קריאות התרנגולים, פעיות העיזים, ובלילה ייללו התנים מסביב. אך שום דבר מחוויית הילד שהייתי לא היה רחוק יותר מהתמונה השלווה הזו.
    אני לא זוכר שום נחמה שמצאתי בשדות שמסביבי, במרבדי הפריחה או בגשם הראשון.
    אני לא מצליח למצוא שום זיכרון מתוק מהילדות האיומה ההיא. לא משחקי ילדות, לא צעצוע שאהבתי, לא חיבוק אימהי רך, לא שיר ערש.
    הכול היה צבוע בעוני נורא, ויותר מזה, בצבעה השחור משחור של האלימות שליוותה אותי כל הזמן.
    אבא היה סוחר בגדים. הייתה לו חנות בכפר. אימא, כמו רוב הנשים בכפר, הייתה עקרת בית. לא פעם הביא אותנו העוני לחרפת רעב. אני זוכר בקרים שבהם אני מתעורר ובטני כואבת מרעב. את ארוחות הצוהריים הגישה אימא בקערה גדולה ובה לעיתים קרובות רק אורז, וכולנו, כל ששת הילדים, אימא ואבא, יושבים מסביב. מי שחוטף ראשון - אוכל. לא חטפת, נשארת רעב.
    עד היום אני אוכל במהירות כמפחד שמישהו יבוא ויחטוף ואשאר שוב רעב כמו פעמים כל כך רבות באותה תקופה איומה.
    אבא היה איש אלים. האלימות הייתה השפה השלטת בכפר, דרך לבטא כוח ושליטה. הוא היה מכה על כל דבר, כל הזמן. אי־אפשר היה לדעת מתי תנחת עליי זרועו; אי־אפשר היה להשביע את רצונו בכלום. לא הייתי ילד שובב במיוחד, ולמרות זאת חייתי כל הזמן בפחד מהאלימות שתנחת עליי. מתי יגיעו המכות הבאות? איך אפשר יהיה להתחמק מהן? הייתי חסר אונים לגמרי מול התפרצויות האלימות של אבי. הוא הכה את כולנו, כולל את אימי שלא יכלה להתגונן בעצמה, ובטח שלא להגן עלינו.
    היו פעמים שאבא זרק אותי מהבית, והשאיר אותי לישון בחוץ. ילד קטן, לבדו, בחושך הסמיך, לעיתים בקור, מבועת מרעשי הלילה הלא מפוענחים, מושלך ככלב אשפתות. בפעמים הראשונות שזה קרה, ניסיתי לברוח לסבא וסבתא שגרו בכפר, אבל אבא הצליח לאיים גם עליהם, עד שגם המפלט הזה היה חסום בפניי.
    אבי מנע ממני אפילו את ההנאות הפשוטות היחידות שלי: לשחק כדורגל עם חבריי. כשאני חושב על כך היום, אני מבין שלמרות האווירה הכללית האלימה, אבא שלי היה אלים במיוחד. הוא לא הרשה לי ללכת לשחק עם ילדי הכפר, דבר שהיה מבחינתי פשוט בלתי אפשרי.
    באחת הפעמים ברחתי בחשאי למגרש המשחקים. ערגתי לטיפ-טיפת נורמליות שבמשחק במגרש המאולתר שבנינו לנו, מקלט מילדותנו הקשה והמפוחדת. אינני יודע איך נודע לאבא שהמריתי את פיו והלכתי לשחק. המרד הקטן שלי נתפס בעיניו כערעור על סמכותו. העונש לא איחר לבוא.
    כשחזרתי הביתה, מצאתי אותו זועם, צורח. בלי להסס הוא התנפל עליי במכות, גרר אותי לחלון וקשר אותי לסורגים. במקל של מטאטא הכה והכה, והדף את הניסיונות הכושלים של אימא לעצור בעדו.
    יצאתי מהתקרית הזו עם יד שבורה וחבלות בכל הגוף, וכעס נורא. באמת שלא עשיתי כל רע. רק רציתי לשחק קצת, כמו כולם, להרגיש רגע כמו ילד ככל הילדים.
    איש לא שאל מה קרה לי. לא בכפר, לא במשפחה, לא בבית הספר. סימנים כחולים היו נחלתם של כל הילדים, ואף אחד לא העז להתנגד לשלטון העריצות הזה של האבות בכלל ושל אבי בפרט. לא הייתה לי אף נפש חיה אחת לפנות אליה. הסתובבתי בכפר כשהאלימות הנוראה הזו צרובה בבשרי וחשופה לכול, והאדישות הייתה נוראה לא פחות.
    בבית הספר עצמו הייתה אלימות מצד המורים. הם הרשו לעצמם להכות, ולא זכורה לי משם אפילו דמות חינוכית אחת בעלת שאר רוח שהתנהגה אחרת.
    יוצאי דופן היו אולי המנהל ואשתו, שהייתה מורה בבית הספר. הם היו דמויות אחרות ושונות קצת מהנוף הכללי.
    יום אחד, במהלך הלימודים, פרצו לבית הספר רעולי פנים. ברחנו באימה לפינת הכיתה, ושמענו יריות. המנהל ואשתו נהדפו החוצה. אפילו בית הספר הפך להיות זירת מלחמה.
     
    כפי שהתברר אחר כך, התוקפים היו אנשים מהכפר שהניהול לא נראה להם, ואכן המנהל ואשתו לא המשיכו ללמד יותר בבית הספר. האווירה הפרועה והאלימה שרתה בכול.
    לא רק אני סבלתי מנחת זרועו של אבא. גם את אימא הוא הכה, כמו שאר הגברים בכפר. לילה אחד הוא הכה אותה וזרק אותה מחוץ לבית. שכבתי במיטתי, ילד בן 11, מכווץ כולי, ושמעתי את אימא בוכה ומתחננת ליד הדלת. לא יכולתי לעשות דבר. בכיתי בחשאי. וזו לא הייתה הפעם היחידה שזה קרה.
    יום אחד מצאתי את אימא בוכה מחוץ לדלת, מיואשת ורעבה. הפעם אזרנו שנינו כוח, לקחנו שק וצעדנו במעלה השביל למסוק זיתים. מילאנו את שק הזיתים וירדנו לכפר למכור אותם. במעט הכסף שהיה לנו קנינו מנת פלאפל לי ולאימא.
    אימא. אימי לא הייתה אכזרית כאבי, אבל קשיי החיים ואכזריותו של אבי דיכאו בה כל שמחה וחום. אני מתקשה לחשוב עליה. כל כך הרבה כאב על מה שהחמצתי כילד, על האהבה שהיא לא יכלה לתת לי, על הסבל שאני מניח שאוזלת ידה גרמה לה כשראתה אותי מוכה ומושפל. ובשבילי, לראות את אימי הסובלת, היה פצע פעור שהתאמצתי קשות שלא להרגיש בו.
    למרות בית הספר הקשוח, רציתי ללמוד. זה בכל זאת היה מפלט מהמכות של אבא, ומפגש עם עוד ילדים. לא היה לי חבר טוב של ממש. אני חושב שכבר אז הייתי חשדן וחסר אמון. הבנות אהבו אותי, ואיתן הרגשתי יותר נוח. למדנו קצת חשבון וגיאוגרפיה והיסטוריה, קצת שיעורי דת אצל מורים עבדקנים וקיצוניים שתיארו לנו את תרבות המערב כנוראה ומשחיתה.
     
    לא הייתי מנותק לגמרי מאותה "תרבות נוראית". העיר אריאל הייתה קרובה אלינו, וכשביקרתי בה ראיתי וילות, ומדרכות, ומדשאות, ומגרש כדורגל אמיתי. אבל הדבר שהכי הרשים אותי בביקור בעיר היו השוטרים. האפשרות שתהיה משטרה בעיר, שיש כוח כלשהו שיכול לאכוף סדר ולמנוע אלימות - האפשרות הזו הכתה אותי בתדהמה. זה היה כמו פתרון שנמצא דווקא באותה תרבות "קלוקלת". דווקא שם נמצא פתרון לתוהו ובוהו המוחלט ששלט בחיי.
    בית הספר שלי נמצא בכפר שכן לשלנו, ונסעתי אליו יום-יום באופניים.
    יום אחד, כשאני מדווש הביתה במעלה השביל, אני רואה לפניי ג'יפ צבאי. שני חיילים קפצו ממנו. ליבי עצר לכת מבהלה. לימדו אותי שהחיילים הציונים הם התגלמות השטן והרשע.
    לא יכולתי להמשיך לנסוע מרוב פחד, והאימה רק גברה כשהם התקרבו לעברי. הם היו לבושים בחאקי, ורובה היה תלוי על כתפיהם. הייתי משותק מאימה. מה יעשו לי? ירביצו כמו אבא? יבעטו? יירו? אולי זה הסוף שלי?
    לתדהמתי הרבה, אחד החיילים הוציא מכיסו סנדוויץ' והושיט לי. הייתי כרגיל רעב, וגם מפוחד מדי מכדי לסרב. והסנדוויץ' היה טעים. ממש טעים. החיילים היו נינוחים וטובי לב, אולי אפילו משועממים. משום מקום צץ לו כדור והם התחילו לשחק איתי בכדורגל.
    נפרדנו לשלום. עבורם, אני מניח, זה היה מפגש חביב, הפוגה בשגרה הצבאית. עבורי זה היה מפגש מכונן. כל האמונות שלפיהן גדלתי, כל תפיסת העולם שראתה את החייל הציוני כאויב וכמפלצת, ומנגד תפיסת החברה שלנו כבעלת ערכי ההתנהגות הנכונים, כל אלה התמוטטו בין סנדוויץ' ומשחק כדור. האלימות היא דווקא בכפר שלנו, בצד שלנו, ואילו כאן, פגישה מקרית של טוב לב ויחס לבבי.
    נרגש סיפרתי על המפגש הזה לחבריי. ניסיתי לטעון בתוקף שמלמדים אותנו משהו שגוי, לא נכון. התשובה לא איחרה לבוא. מכות רצח, כמובן.
    בכפר שלנו אי־אפשר היה לחשוב, להביע דעה, לשאול שאלות, להיות קצת אחר. זה היה מסוכן מדי, גם עבורי, אבל כנראה גם עבור כל מי שרצה שהשליטה תישאר בידיו.
    למרות האווירה הקשה בבית הספר, רציתי להמשיך ללמוד, אבל המצב בבית היה קשה, ואבא החליט שאני צריך לעזור בפרנסת הבית. כמובן שלא שאל לדעתי, אלא כפה את רצונו עליי. הוא דרש שאתייצב בארבע בבוקר לנסיעה במשאית לאחד מיישובי הבקעה, לעבודה חקלאית. באין ברירה התייצבתי. נהג המשאית התבונן בי בזלזול ואמר: "אתה קטן מדי, אף אחד לא יעסיק אותך שם", וסירב לקחת אותי.
    חזרתי הביתה ואבא הגיב בזעם נורא: "אין דבר כזה. אתה תחזור לשם מחר ותשכנע אותו לקחת אותך. מצידי, תשקר בקשר לגילך".
    בלב כבד הלכתי שוב. הפעם כבר לא חיכיתי לאישורו של הנהג. פשוט זחלתי פנימה לתוך המשאית, שהתגלגלה לה בחושך לאיטה לכיוון הבקעה. בוקר חם זרח, וקפצתי יחד עם שאר הפועלים. החקלאי היהודי חילק אותנו לעבודה. הוא פנה אליי ואמר:
    "הי ילד, בן כמה אתה?"
    "בן 12", עניתי.
    "אני לא מעסיק ילדים", אמר החקלאי. "תחזור הביתה, ילד. אתה צריך להיות בבית ספר..."
    צריך... מה שהייתי צריך היה לחסוך ממני את המכות הצפויות לי בבית. נשארתי בשדות וחזרתי עם שאר הפועלים.
    "איפה הכסף?" שאל אבא כשנכנסתי הביתה, בקושי מעיף בי מבט.
    "הם ייתנו לי אותו עוד כמה ימים", עניתי, מבלי לעפעף. כבר מזמן פיתחתי את היכולת להעמיד פנים ולסמוך על התושייה שלי. "תשקר בקשר לגילך", אמר לי אבא בצאתי בבוקר. והינה אני משקר לו בערבו של אותו יום.
    כך התגנבתי למשאית עוד יומיים. עברו ארבעה ימים. מאיפה אשיג את הכסף?
    אין כסף פירושו מכות רצח.
    כבר אז התחלתי את מה שנמשך עד היום כהתנהלות חיי: התחלתי לחפש פתרון זמני, ובד בבד משהה את המשבר, מקווה שאצליח בתושייה שלי למצוא משהו בינתיים.
    הלכתי אל בעל המכולת, שהיה ידיד של אבי. סיפרתי לו שאבא מבקש הלוואה לכמה ימים. את הכסף הבאתי לאבי.
    ואיך אוכל לצאת מהפלונטר הזה?
    המצאתי שאני חולה מאוד ולא יכול להמשיך, ואבא מצא לי עבודה אחרת.
    המכות כמובן לא פסקו. האימה הייתה כל כך גדולה עד שלעיתים איבדתי הכרה, מרוב פחד.
     
    בוקר אחד, כשלא קמתי בזמן, שאלתי את אימא למה לא העירה אותי, והיא אמרה: "מה, אתה לא יודע מה קרה לך בלילה?"
    לא היה לי שמץ מושג.
    לא רק אני לא רציתי להיות שם, בבית הזה ובמשפחה הזו ובכפר הזה; גם גופי והכרתי רצו לברוח משם אל מקום של שקט, של חוסר הכרה.
    ואולי באמת אני צריך ללכת מכאן, למקום אחר, שבו לא יכירו אותי?
    יום אחד, בדרכי לבית הספר, התיישבתי בוואדי בין שני הכפרים, מתחת לעץ. אני זוכר את עצמי פוכר את ראשי בין שתי כפות ידיי ובוכה. אני זוכר אותי מדבר לעצמי בצר לי, מתלבט.
    לעזוב? לאן? איך אסתדר? איפה אישן? לברוח לישראל. למקום הירוק ההוא, השקט, ללא המכות, מקום שבו החוק שולט, שהמשטרה דואגת שלא תהיה אלימות. אולי אפילו מקום שבו חיילים בחאקי משחקים איתך, וסנדוויצ'ים טעימים מוגשים לך, עטופים בנייר...
    אבל איך אדבר? אני יודע בקושי כמה מילים. בעברית...
    אבל גם כאן אי־אפשר יותר.
    הפגישה המכרעת עם שני החיילים הלבביים השאירה רושם מכריע על חיי. ידעתי שלמרות כל מה שנאמר על ישראל, שם אהיה יותר בטוח.
     
    החלטתי לברוח.
    ילד בן 12. לבד. קשה לי היום להאמין איך עשיתי זאת. מאיפה היו לי האומץ, הנחישות. עליתי על האופניים ונסעתי בכביש לכיוון ראש העין הסמוכה. מדווש ומדווש אל הלא ידוע, בורח מהמציאות הנוראה של חיי. אופס, האופניים הרעועות שלי התפנצ'רו. אני נאלץ להמשיך את הדרך ברגל. הגעתי, עייף ורעב. כל כך עייף, כל כך רעב. שאלתי בסופר קרוב אם יש להם עבודה בשבילי, והייתה להם! הם נתנו לי עבודה. כאז כן היום, אני לא מראה שאני מסכן, תמיד המבט מחויך, ומסכה של הכול בסדר. משהו מהילד הכובש דיבר אליהם. הם שאלו אותי אם יש לי איפה לישון, ועניתי, כמו הרבה פעמים בהמשך חיי, בשקר ובחיוך, "כמובן שיש".
    וכמובן שלא היה. ישנתי בחוץ, בפרדסים, אכלתי קצת ממה שנתנו לי. זה לא היה הרבה, וגם לא ממש טוב, אבל אף אחד לא איים במכות, והיחס היה בסדר, ומצידי, אפשר היה להמשיך בכך.
    אבל המשפחה שלי לא השלימה עם היעלמי. הם חיפשו אחריי. באמת שקשה להבין בשביל מה. לא יכולתי אז וגם לא היום, לחשוב שמישהו דאג לילד בן ה־12 שנעלם.
    האם בכל זאת הייתי חשוב להם באופן כלשהו שאני לא מצליח לתפוס?
    האם לא יכלו לשאת את ההשפלה שבהיעלמותי?
    למה הם חיפשו אחריי בכלל???
     
    מישהו סיפר שראה אותי בראש העין.
    באמצע היום הגיעו אנשים מהכפר. לא הספקתי לברוח. הם היו רבים מדי, תפסו אותי והעלו אותי בכוח לטנדר שלהם. ושוב, לאותה מציאות איומה שממנה ניסיתי להימלט. מכות איומות. כולם הפליאו בי את מכותיהם. בני משפחה, דודים, בני דודים. אנשים אלה, שהיו צריכים לשמור עליי, להגן מפני רשעותו של אבי, הם היו הראשונים להפליא בי את מכותיהם.
    ולא די בכך. אבי מסר אותי לידיה של המשטרה הפלסטינית. העלילו עליי שיצאתי לתרבות רעה, שאני שותה יין, וודקה, שמעשן סמים. ועל כך הייתי עצור שבועיים! על לא עוול בכפי. ואיש לא עמד לצידי!!!
    הרגשתי שהגיעו מים עד נפש. משפחתי, עצמי ובשרי, לא מסתפקת בהענשה ה"רגילה" לא די לה במכות בבית. משפחתי עצמי ובשרי מוסרת אותי לידיהם האכזריות של השוטרים, כביכול כדי לחנך אותי.
    היה לי ברור שבהזדמנות הבאה אני בורח שוב, והפעם בצורה יותר מוצלחת.
    עם כמה שקלים למונית וטרמפים, ברחתי שוב. הלכתי והלכתי עד אפיסת כוחות. הייתי רעב עד מוות, עייף ומדוכדך. ראיתי בית נטוש בשכונה נחמדה ופשוט נכנסתי אליו. הבית היה בתהליכי בנייה, עוד לא היה ריצוף. פתחי החלונות היו עדיין פעורים. צנחתי על הרצפה-לא רצפה ונרדמתי.
    קול רך של אישה העיר אותי.
    נבהלתי, עמדתי לברוח, אבל משהו ברכות קולה עצר אותי. איכשהו הצלחנו להבין זה את זה. היא הביאה לי קצת אוכל שטרפתי ברעבתנות והיה לי טעים כמו מטעמים של בית מלוכה. היא הרשתה לי לישון בבית הלא גמור הזה.
    פועלים באו והלכו. קיבלתי תפקיד לא רשמי לישון באתר הבנייה הזה ולשמור עליו.
    הייתי יוצא לחפש אוכל בפחי זבל, שאריות שהוציאו החוצה חנוונים וירקנים. הייתי הולך ברגל מעיר לעיר, ראש העין, שוהם, פתח תקווה. תמיד רעב.
    זכורה לי פעם שהייתי כל כך רעב, והלכה לפניי אישה זקנה. מחשבה החלה לנקר בי: "אולי יש לה כסף, יהיה כל כך קל לגנוב ממנה". הלכתי אחריה כברת דרך. לא יכולתי. הסלידה העמוקה מאלימות נחרטה בי היטב. בסוף השגתי אותה ופניתי אליה.
    פשוט אמרתי: "אני רעב".
    היא פתחה את ארנקה, הושיטה לי שטר של 50 שקל והמשיכה בדרכה.
    זה היה כל כך לא נעים וכל כך משפיל, ובכל זאת, תמיד משמחת אותי המחשבה על אותו ילד רעב שבחר לא להרע.
     
    החורף היה קר מאוד בבית הפרוץ ההוא. הבנייה הסתיימה. האישה הנדיבה אפשרה לי לגור עוד זמן מה במרתף הבית, אבל הבנתי שלא אוכל להישאר שם לאורך זמן.
    בשיטוטיי הגעתי לפתח תקווה ופניתי לבעל מכולת: "האם אתה צריך עובד?"
    לשמחתי, הוא היה זקוק ליד נוספת. הוא הקצה לי חדרון קטן מעל למכולת, שרתח בקיץ בגלל תנור האפייה שפעל מתחתיו. ובכל זאת, מקום לישון בו, ואוכל כשצריך, ובלי מכות! עבדתי מחמש בבוקר עד עשר בלילה. לפעמים במשלוחים, לפעמים בדלפק.
    כשאני מסתכל על כך היום, אני מבין שהיה זה ניצול מחפיר. אבל עבורי באותם ימים זה היה מפלט, ומקום יחסית בטוח, הייתי חרוץ ונאמן.
    השנים הכל כך יפות של הנעורים עברו עליי כך.
    הילדות הייתה צבועה בצבעה הכהה של האלימות.
    הנעורים, בצבעים האפורים של הישרדות. התבגרתי בתלישות מוחלטת ממשפחתי, בניתוק מבורך מנחת זרועו של אבי, ועולמי הצר הייתה המכולת ובאיה.
    • אודי אילון
    • אודי אילון
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מה שהיה ומה שחשבתי על זה
    • האמת
    • רץ למרחקים ארוכים
    • שיבה לריימס
    • שלך, דליה
    • מחוץ לחוק
    • מסעותי עם ורה
    • ממעמקים
    • המסע לא תם
    • יצחק- רצח רבין: הסיפור שלא סופר
    • צבעוני ארבע