הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ההפך מפרידה
  • ההפך מפרידה
    מייקל קונלי | תרגום: נורית לוינסון
    מודן | יוני 2019 | מתח ופעולה | 381 עמ' מודפסים
    הבלש הפרטי האהוב הארי בוש חוזר לשתי חקירות מקבילות - פרטית וציבורית.
     
    ויטני ואנס, מיליארדר קליפורני קשיש בעל השפעה וכוח, מבקש להיעזר בשירותיו של הארי. הוא יודע שלא נותר לו זמן רב לחיות, ועליו להתמודד עם סוד מהעבר שרודף אותו עד היום. כאשר היה תלמיד בקולג' התאהב בנערה מקסיקנית שעבדה בקמפוס ואנס אותה. לאחר שנודע לו שנכנסה להיריון, נותק הקשר בין השניים. כעת, עשורים לאחר מכן, מעוניין ואנס לחקור מה עלה בגורל אותה אישה ולגלות אם יש יורש להונו. בחיפושיו נחשף בוש לסיפור שובר לב שמהדהד את עברו שלו. כיוון שמיליארדי דולרים מונחים על כף המאזניים, ואנשים רבים יעשו כל דבר כדי לשים יד עליהם, על החקירה להתנהל בזהירות רבה. במקביל להיותו חוקר פרטי, מתנדב בוש לשרת כבלש במילואים בתחנת המשטרה של סן פרננדו, עיר קטנה בת כמה אלפי תושבים, ומקבל על עצמו לחקור מחדש פשעים שטרם פוענחו. הוא מתחקה אחר אנס סדרתי שפרץ לבתי קורבנותיו ומנסה ללמוד את דפוס פעולתו. מדובר בפושע מתוחכם ומסוכן שעשוי לפגוע שוב בכל רגע, ועל בוש למנוע את הפגיעה הבאה. 
    מייקל קונלי הוא מחברם של רבי–מכר רבים, ביניהם: 'עיר העצמות', 'משפט שדה', 'הצטלבות', 'סניגור במבחן' ועוד  שראו אור בהוצאת מודן.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הם זינקו עם חיפוי עשב הפיל לעבר אזור הנחיתה, כשחמישה מהם מושכים את היריעה החלקה משני צדדיה, ואחד מהם צועק: "רוצו! רוצו! רוצו!" - כאילו היה ביניהם מישהו שנזקק לדרבון או לתזכורת שאלה השניות המסוכנות ביותר בחייהם.
    משב הרוח שיצר הרוטור כופף אחורה את העשב ופיזר את עשן הסימון לכל עבר. הרעש היה מחריש אוזניים כשהטורבינה התכוננה לנסיקה. מקלעני הדלתות משכו את כולם פנימה ברצועות תרמיליהם, ועד מהרה המסוק היה שוב באוויר, אחרי ששהה על הקרקע לא יותר זמן משפירית על מים.
    שדרת העצים נראתה מבעד לדלת השמאלית כשהמסוק התרומם והחל לנוע באלכסון. אחר כך נראו הבזקי הלוע מעצי הבניאן. מישהו צעק: "צלפים!" - כאילו נזקק המקלען שיאמרו לו מה יש שם.
    זה היה מארב. שלושה מוקדים של הבזקים, שלושה צלפים. הם חיכו עד שהמסוק התרומם, החל לטוס והפך למטרה נוחה במרחק של מאה ושמונים מטר.
    המקלען כיוון את ה-60M, שלח מטח אש אל צמרות העצים והרעיד אותם בגשם של עופרת. אלא שירי הצלפים לא פסק. למסוק לא היה ציפוי מגן, החלטה שהתקבלה במרחק שלושה־עשר אלף קילומטרים משם והעדיפה מהירות ויכולת תמרון על פני משקל כבד והגנה.
    ירייה אחת פגעה במכסה המנוע, וקולה המהדהד הזכיר את קולם של אנשים חסרי אונים היושבים על מכסה מנוע של מכונית במגרש החניה שכדור בייסבול תועה פגע בו. אחריו נשמעה התנפצות של זכוכית, והצרור הבא פגע בתא הטייס. הסיכוי לפגוע במכה אחת גם בטייס וגם בטייס המשנה היה אחת למיליון. הטייס נהרג מייד, וטייס המשנה הצמיד את ידיו לצווארו בתנועה אינסטינקטיבית אבל בלתי מועילה כדי להשאיר את הדם בגופו. המסוק הסתובב בכיוון השעון ותוך זמן קצר יצא משליטה. הוא חג מעל העצים ושדות האורז. הגברים מאחור החלו לצעוק בייאושם. הגבר שזה עתה נזכר בבייסבול ניסה להרגיע את עצמו. העולם בחוץ הסתובב. הוא השאיר את מבטו על מילה יחידה שהודפסה על קיר המתכת המפריד בין תא הטייס לתא המטען. נכתב בה אדוונס, והאות A בראשה נראתה כמו חץ המצביע קדימה.
    הוא לא הסיט את עיניו מהמילה גם כשהצעקות גברו והוא חש שהמסוק מאבד גובה. שבעה חודשים של תצפיות וסיורי שטח הגיעו לקיצם תוך זמן קצר. הוא ידע שהוא לא יצליח לחזור משם. זה היה הסוף.
    הדבר האחרון ששמע היה מישהו צועק: "להדק! להדק! להדק!" - כאילו הייתה אפשרות שמישהו מהם יצליח לשרוד את הנפילה, בלי להביא בחשבון את השריפה שעמדה לפרוץ אחריה. שלא לדבר על לוחמי הווייטקונג שעמדו להגיע אליהם מייד עם מצֶ'טות.
    בשעה שהאחרים צעקו מרוב בהלה, הוא לחש לעצמו שם.
    "ויביאנה..."
    הוא ידע שלעולם לא יזכה שוב לראותה.
    "ויביאנה..."
    המטוס צלל לתוך אחד משדות האורז והתפוצץ למיליון חלקיקי מתכת. כעבור רגע עלה באש מְכל הדלק, שרף את שבריו ופיזר את הלהבות על פני השדה המוצף מים. עשן שחור התרומם באוויר וסימן את אזור הנחיתה.
    הצלפים הטעינו את רוביהם מחדש וחיכו לבואם של מסוקי ההצלה.
     
     

    1

    לבוש לא היה אכפת לחכות. הנוף היה מרהיב. הוא לא טרח להתיישב על הספה בחדר ההמתנה, והמשיך לעמוד במרחק שלושים סנטימטר מהזכוכית כשהוא צופה בקו האופק המשתרע מגגות הבתים בדאונטאון ועד האוקיינוס השקט. הוא היה בקומה החמישים ותשע של מגדל הבנק האמריקני, וקרייטון אילץ אותו לחכות, כפי שעשה תמיד. הוא זכר את עצמו ממתין לו מאז ימיהם במרכז פרקר, שבו הנוף הניבט מחדר ההמתנה היה רק פס צר של אחורי בניין העירייה. מאז ימיו במשטרת לוס אנג'לס קרייטון עבר רק חמישה רחובות מערבה, אבל ברור היה שהרחיק הרבה מעבר לכך, אל הגבהים הנישאים של עשירי העיר.
    הוא עדיין לא ידע, עם נוף או בלעדיו, מדוע ירצה מישהו למקם את משרדיו בגובה כזה. המגדל, שהיה הבניין הגבוה ביותר ממערב לַמיסיסיפי, שימש בעבר מטרה לשתי מתקפות מחבלים שסוכלו. בוש תיאר לעצמו כי ללחצי העבודה הרגילים נוספה גם אי נוחות כללית אצל כל אדם שעבר מדי בוקר את דלתות הזכוכית של הבניין. ההקלה עמדה להגיע בקרוב בצורת מרכז גרנד וילשייר, צריח זכוכית שהתרומם כלפי השמיים במרחק כמה רחובות. לאחר השלמת הבנייה הוא עמד לזכות בתואר הבניין הגבוה ביותר ממערב למיסיסיפי, ומן הסתם ישמש גם כמטרה מועדפת לפיגועים.
    בוש אהב לראות את עירו מגבוה בכל הזדמנות. כשהיה בלש צעיר היה לוקח על עצמו לעיתים קרובות משמרות נוספות — רק כדי לטוס מעל לוס אנג'לס ולהיזכר במרחביה הכמעט אינסופיים.
    הוא הסתכל מלמעלה על כביש 110 וראה שהוא פקוק כל הדרך עד דרום־מרכז העיר. הוא שם לב גם למספר מנחתי המסוקים על גגות הבניינים מתחתיו. המסוק נהיה כלי התחבורה של האֶליטה. הוא שמע שאפילו כמה משחקני הכדורסל הבכירים בעלי החוזים הגדולים בלייקרס ובקליפֶּרס הגיעו לעבודה במרכז סטֵייפְּלס במסוקים.
    הזכוכית הייתה עבה ומנעה חדירת כל רעש. העיר למטה הייתה דמומה. בוש שמע רק את פקידת הקבלה מאחוריו עונה לטלפונים באותו נוסח שוב ושוב: "טְרַיידֶנט סֶקיוּריטי, איך אפשר לעזור?"
    עיניו של בוש התמקדו במכונית משטרתית שנסעה במהירות דרומה בפיגֶרוֹאה לעבר אזור הבילויים של לוס אנג'לס. הוא ראה את הספרות 01 כתובות בגדול על תא המטען וידע שהמכונית שייכת למדור המרכזי. בתוך זמן קצר ליווה אותה מהאוויר מסוק משטרתי שנע נמוך מהקומה שבה עמד. בוש עקב אחריו עד שתשומת ליבו הופנתה אל קול מאחוריו.
    "מר בוש?"
    כשהסתובב הוא ראה אישה עומדת במרכז חדר ההמתנה. זו לא הייתה פקידת הקבלה.
    "אני גלוריה. דיברנו בטלפון," היא אמרה.
    "כן, נכון," אמר בוש. "העוזרת של מר קרייטון."
    "כן, נעים מאוד. אתה יכול לחזור עכשיו."
    "טוב. אם הייתי מחכה עוד קצת, הייתי עלול לקפוץ."
    היא לא חייכה, והובילה את בוש דרך אחת הדלתות אל מסדרון שעל קירותיו היו תלויות תמונות בצבעי מים.
    "זאת זכוכית משוריינת," היא אמרה. "היא יכולה לעמוד מול הוריקן בעוצמה חמש."
    "טוב לדעת," אמר בוש. "ואני סתם התבדחתי. הבוס שלך ידוע כמי שמאלץ אנשים לחכות. הוא הִרבה לעשות זאת גם כשהיה סגן המפקד בתחנת המשטרה."
    "באמת? לא שמתי לב."
    זה לא נשמע הגיוני באוזני בוש, מכיוון שהיא באה לקרוא לו מחדר ההמתנה רבע שעה אחרי מועד הפגישה המיועד.
    "הוא כנראה קרא את זה בספר ניהול בזמן שהתקדם בדרגות הפיקוד," אמר בוש. "את יודעת, תן להם לחכות גם אם הגיעו בזמן. זה ייתן לך יתרון כשבסופו של דבר תכניס אותם לחדר, ויאפשר להם לדעת שאתה איש עסוק."
    "אני לא מכירה את הפילוסופיה העסקית הזאת."
    "אולי מתאים יותר לקרוא לה פילוסופיה משטרתית."
    הם נכנסו לסוויטת המשרד. בחלקה החיצוני היו שני שולחנות כתיבה נפרדים, שמאחורי אחד מהם ישב גבר צעיר בחליפה, והאחר, כפי ששיער, היה שייך לגלוריה. הם עברו בין השולחנות והגיעו אל דלת שגלוריה פתחה ומיהרה לעמוד בצידה.
    "אתה יכול להיכנס," היא אמרה. "תרצה בקבוק מים?"
    "לא, תודה," אמר בוש. "אין צורך."
    בוש נכנס לחדר גדול מקודמו, שמשמאלו היה שולחן כתיבה ומימינו אזור ישיבה לא רשמי, שכלל שתי ספות שניצבו זו מול זו משני צדדיו של שולחן קפה עשוי זכוכית. קרייטון ישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, דבר שהבהיר לבוש כי הפגישה עמדה להיות רשמית.
    עברו יותר מעשר שנים מאז נפגש בוש עם קרייטון באופן אישי. הוא לא זכר את האירוע, אבל הניח שהייתה זו פגישת יחידה שאליה הגיע קרייטון והודיע משהו על תקציב השעות הנוספות או על נוהלי הנסיעות של המחלקה. באותם ימים היה קרייטון מנהל החשבונות הראשי, ובין שאר תפקידיו הניהוליים היה גם ממונה על תקציב המחלקה. הוא נודע במדיניות הקפדנית שהנהיג בכל הנוגע לשעות נוספות שדרשו הסברים מפורטים בכתב על דפים ירוקים שהועברו לאישורו של מפקח. מכיוון שאותם אישורים או דחיות הגיעו בדרך כלל אחרי שכבר בוצעו אותן שעות עבודה נוספות, השיטה החדשה התקבלה כמאמץ למנוע משוטרים לעבוד שעות נוספות, או גרוע מזה, לגרום להם לעבוד שעות נוספות, ואחר כך לא לאשר את התשלום תמורתן או להמיר אותן בשעות חופשיות. באותם ימים קיבל קרייטון את הכינוי "קרֶטין" בפי פקודיו.
    אף על פי שקרייטון עזב את המשטרה ועבר למגזר הפרטי זמן לא רב אחר כך, ה"ירוקים" נשארו בשימוש. החותם שהשאיר על המחלקה לא היה מבצע הצלה נועז, קרב אקדחים או השתלטות על חיית טרף מסוכנת. הוא היה נייר ירוק שנועד לדיווח על שעות נוספות.
    "בוא תיכנס, הארי," אמר קרייטון. "שב."
    בוש נע לעבר שולחן הכתיבה. קרייטון היה מבוגר מהארי בכמה שנים, אבל נראה במצב טוב. הוא לבש חליפה אפורה מחויטת היטב ועמד מאחורי השולחן כשידו מושטת קדימה וכל הופעתו אומרת כסף. בוש לחץ את ידו והתיישב מולו. הוא לא התלבש חגיגית לקראת הפגישה ולבש מכנסי ג'ינס, חולצת ג'ינס וז'קט קורדרוי שחור שהיה אצלו לפחות שתים־עשרה שנה. הבגדים שלבש בשנות עבודתו במשטרה היו עתה עטופים באריזת פלסטיק. הוא לא רצה לשלוף משם אחד מהם רק לצורך פגישה עם קרטין.
    "מה שלומך, המפקד?" הוא אמר.
    "אני כבר לא המפקד," אמר קרייטון בצחוק. "הימים האלה עברו מזמן. קרא לי ג'ון."
    "אז מה שלומך, ג'ון?"
    "צר לי על העיכוב. הייתי בשיחת טלפון עם לקוח, והלקוח תמיד צודק. לא?"
    "ברור, לא קרה שום דבר. נהניתי מהנוף."
    הנוף מהחלון מאחורי קרייטון היה בכיוון הנגדי, והשתרע מצפון־מזרח על פני המרכז האזרחי ועד פסגות ההרים המושלגות בסן ברנרדינו. בוש תיאר לעצמו שלא ההרים היו הסיבה לכך שקרייטון בחר במשרד הזה. המרכז האזרחי הוא שגרם לכך. משולחנו הסתכל קרייטון מלמעלה למטה על צריח בניין העירייה, על מנהלת המשטרה ועל הבניין של 'לוס אנג'לס טיימס'. קרייטון היה מעל כולם.
    "ממש מרהיב לראות את העולם מהזווית הזאת," אמר קרייטון.
    בוש הנהן וניגש ישר לעניין.
    "ובכן," הוא אמר. "מה אני יכול לעשות למענך... ג'ון?"
    "אז קודם כול, אני מודה לך שבאת בלי לדעת מראש מהי מטרת הפגישה. גלוריה אמרה לי שהיה לה קשה לשכנע אותך לבוא."
    "כן, טוב, אני מצטער על זה, אבל כמו שאמרתי לה, אם זה בקשר להצעת עבודה, אני לא מעוניין. יש לי עבודה."
    "שמעתי. סן פרננדו. אבל זאת מן הסתם עבודה חלקית, נכון?"
    הוא אמר זאת בטון שנשמע קצת לגלגני, ובוש נזכר בשורה מסרט שראה פעם: "אם אתה לא שוטר, אתה אזרח סוג ב'". זה היה נכון גם כלפי מי שעבד בתחנת משטרה קטנה. גם הוא נחשב לאזרח סוג ב'.
    "זה תפקיד שמעסיק אותי כמה שאני רוצה להיות עסוק," הוא אמר. "יש לי גם משרד פרטי. אני עושה עבודות פרטיות מפעם לפעם."
    "כולן הפניות, נכון?" שאל קרייטון.
    בוש הסתכל עליו רגע.
    "אני אמור להבין שעקבת אחריי?" הוא אמר לבסוף. "אני לא מעוניין לעבוד פה. לא אכפת לי מה התשלום ולא מהם התיקים."
    "טוב, אז תרשה לי רק לשאול אותך משהו, הארי," אמר קרייטון. "אתה יודע מה אנחנו עושים פה?"
    בוש הסתכל על ההרים מאחורי כתפו של קרייטון לפני שענה.
    "אני יודע שאתם מספקים אבטחה ברמה גבוהה למי שיכול להרשות את זה לעצמו," הוא אמר.
    "בדיוק," אמר קרייטון.
    הוא הרים שלוש אצבעות בידו הימנית, ובוש תיאר לעצמו שהוא מרמז על השילוש הרמוז במילה טריידנט שמופיעה בשם החברה.
    "טריידנט סקיוריטי," אמר קרייטון. "מתמחה באבטחה פיננסית, טכנולוגית ואישית. התחלתי בסניף הקליפורני לפני עשר שנים. יש לנו סניפים כאן, בניו יורק, בבוסטון, שיקגו, מיאמי, לונדון ופרנקפורט. אנחנו עומדים לפתוח סניף באיסטנבול. זאת חברה גדולה שיש לה אלפי לקוחות ועוד יותר קשרים בתחומי ההתמחות שלנו."
    "כל הכבוד לכם," אמר בוש.
    לפני בואו לשם הוא בילה עשר דקות בקריאת חומר באינטרנט על 'טריידנט'. חברת האבטחה היוקרתית נוסדה בניו יורק בשנת 1996 על ידי איל ספנות בשם דניס לאטן, שנחטף והוחזר תמורת כופר שהועבר לפיליפינים. תחילה שכר לאטן מפקד משטרה מניו יורק לעמוד בראש הארגון, ועשה כך בכל עיר שבה פתח סניף, כשמינה לתפקיד מפקד משטרה או קצין בכיר כדי לזכות בתשומת ליבה של התקשורת ובשיתוף פעולה של המשטרה המקומית. סופר כי עשר שנים לפני כן ניסה לאטן למנות לתפקיד את מפקד משטרת לוס אנג'לס, אבל נתקל בסירוב, ואז פנה אל קרייטון כעדיפות שנייה.
    "אמרתי לעוזרת שלך שאני לא מעוניין לעבוד ב'טריידנט'," אמר בוש. "היא אמרה שזה לא הנושא. אז למה שלא תגיד לי במה העניין כדי ששנינו נוכל להמשיך כל אחד בענייניו?"
    "אני יכול להבטיח לך שאני לא מציע לך תפקיד ב'טריידנט'," אמר קרייטון. "למען האמת, אנחנו חייבים לקבל שיתוף פעולה מלא וכבוד מצד משטרת לוס אנג'לס כדי לעשות את מה שאנחנו עושים ולנהל את העניינים העדינים שבהם מעורבים הלקוחות שלנו והמשטרה. אילו קיבלנו אותך כשותף ב'טריידנט', זו יכלה להיות בעיה."
    "אתה מדבר על התביעה המשפטית שלי."
    "בדיוק."
    רוב השנה החולפת עסק בוש בתביעה משפטית מתמשכת נגד המחלקה שבה עבד למעלה משלושים שנה. הוא הגיש נגדה תלונה מכיוון שאולץ, לדעתו, לפרוש מתפקידו באופן לא חוקי. התלונה עוררה תגובת נגד עוינת כלפי בוש גם בין שורות העובדים. לא עזרה לו העובדה שבתקופתו הובאו לדין למעלה ממאה רוצחים. בסופו של דבר התביעה הגיעה איתו להסדר, אבל המשקעים נותרו והוא זכה ליחס מנוכר מלא מעט שוטרים, במיוחד ממרומי הפיקוד.
    "אז אילו הזמנת אותי לעבוד ב'טריידנט' היו עלולים להיפגע יחסיך עם משטרת לוס אנג'לס," אמר בוש. "אני מבין את זה. אבל אתה בכל זאת רוצה ממני משהו. במה מדובר?"
    קרייטון הנהן. הגיע הזמן לגשת לעניין.
    "אתה מכיר את השם ויטני וֶאנְס?" הוא שאל.
    בוש הנהן.
    "ברור שאני מכיר," הוא אמר.
    "כן, טוב, אז הוא לקוח," אמר קרייטון. "וכך גם החברה שלו, אדוונס אנג'ינירינג."
    "ויטני ואנס צריך להיות בן שמונים."
    "שמונים וחמש, למען האמת, ו..."
    קרייטון פתח אחת ממגירות שולחנו והוציא ממנה מסמך. הוא הניח אותו על השולחן ביניהם. בוש ראה שזה צ'ק מודפס עם שובר צמוד. הוא לא הצטייד במשקפיים, ולכן לא הצליח לקרוא את הסכום הרשום או את שאר הפרטים.
    "הוא רוצה לדבר איתך," סיים קרייטון את המשפט.
    "על מה?" שאל בוש.
    "אין לי מושג. הוא אמר שזה עניין פרטי, והוא שאל בפירוש עליך. הוא אמר שהוא ידבר על זה רק איתך. הוא רשם לזכותך צ'ק של עשרת אלפים דולר ואמר שהוא שלך גם אם הפגישה לא תוביל להמשך שיתוף הפעולה."
    בוש לא ידע מה לומר. באותו רגע לא חסר לו כסף בגלל ההסדר שהגיע אליו בקשר לתביעה, אבל את רוב הכסף הוא השקיע בפיקדונות לטווח ארוך שנועדו לזקנתו וכירושה לבתו. כרגע נשארו לה יותר משנתיים של לימודים בקולג', ואחר כך לימודים לתואר שני. היו לה כמה מלגות נדיבות, אבל הוא עדיין היה לחוץ בקשר לעתיד הקרוב. הוא ידע שיוכל לנצל היטב עשרת אלפים דולר.
    "מתי ואיפה עומדת להיות הפגישה?" הוא שאל לבסוף.
    "מחר בתשע בביתו של מר ואנס בפסדינה," אמר קרייטון. "הכתובת רשומה על הצ'ק. אולי כדאי שתתלבש קצת יותר יפה לכבוד זה."
    בוש התעלם מההערה. מכיס פנימי של הז'קט שלו הוא הוציא את משקפיו, והרכיב אותם בשעה ששלח יד לקחת את הצ'ק מהשולחן. הצ'ק היה רשום על שמו המלא, הירונימוס בוש.
    בתחתית הצ'ק הייתה שורה מקוּוְקֶוות. מתחתיה היו הכתובת ומועד הפגישה, וכן אזהרה: "אל תביא נשק". בוש קיפל את הצ'ק לאורכה של השורה המקווקוות והסתכל על קרייטון כשהכניס אותו לכיס הז'קט שלו.
    "אני עומד ללכת לבנק ישר מכאן," הוא אמר. "אני אפקיד אותו, ואם לא תהיה בעיה, אני אהיה שם מחר."
    קרייטון חייך בשביעות רצון.
    "לא תהיה שום בעיה."
    בוש הנהן.
    "אני מבין שזה הכול," הוא אמר וקם כדי ללכת.
    "יש עוד דבר אחד, בוש," אמר קרייטון.
    בוש שם לב שקרייטון עבר משם פרטי לשם משפחה תוך עשר דקות.
    "מה?" הוא שאל.
    "אין לי מושג מה הזקן עומד לבקש ממך, אבל אני מאוד מגונן עליו," אמר קרייטון. "הוא יותר מלקוח, ואני לא רוצה שמישהו ינסה לנצל אותו בשלב זה של חייו. בלי קשר למשימה שהוא רוצה שתבצע בשבילו, אני חייב להיות בעניינים."
    "לנצל אותו? אם אני לא טועה, אתה צלצלת אליי, קרייטון. אם מישהו מנוצל כאן, זה אני, בלי קשר לסכום שהוא משלם לי."
    "אני יכול להבטיח לך שזה לא המקרה. בשלב הזה אתה רק צריך להגיע לפסדינה, ועל זה כבר קיבלת כרגע עשרת אלפים דולר."
    בוש הנהן.
    "טוב," הוא אמר. "אני אפגוש את הזקן מחר ואברר במה מדובר, אבל אם הוא יהיה לקוח שלי, אז העסק — יהיה אשר יהיה — יתקיים בינו וביני. אתה לא תהיה חלק ממנו, אלא אם כן ואנס יאמר לי אחרת. כך אני עובד. בלי קשר לשמו של הלקוח."
    בוש פנה לעבר הפתח. כשהגיע לשם הוא הסתכל שוב על קרייטון.
    "תודה על הנוף."
    הוא יצא וסגר אחריו את הדלת.
    בדרכו החוצה הוא נעצר ליד דלפק הקבלה וקיבל את כרטיס החניה שלו מאושר. הוא רצה להיות בטוח שקרייטון שילם תמורת החניה, כמו גם על השטיפה שנענה לה כשהִפקיד בחניה את המכונית.
    • מייקל קונלי
      צילום: Larry D. Moore
    • מייקל קונלי

      מייקל קונלי (באנגלית: Michael Conelly; ‏נולד ב־21 ביולי 1956) הוא סופר מותחנים אמריקאי שיצר את דמותו של הארי בוש (הקרוי כך על שמו של הצייר הירונימוס בוש). בספריו התעמק מייקל קונלי בדקויות החקירה המשטרתית. הארי בוש הוא בלש במשטרת לוס אנג'לס ובספריו ישנו מעקב אחר כל הפרטים המלווים חקירת רצח משטרתית. הבלש הארי בוש מהווה דמות מקורית שקל להזדהות ולהבין את התסכול בעבודה הסיזיפית ולעיתים הלא מתגמלת של הבלש העירוני המודרני. דמותו המיוסרת של הבלש התפתחה בספריו ועברה תהפוכות רבות. לעוקבים אחר הסדרה מומלץ לקרוא אותה לפי הסדר למרות שניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו. הארי בוש, המטפל ב"חשיכה הכהה מליל" נשאב עם הזמן אליה ולעיתים קווי המוסר נחצים לאור תסכוליו ורצונו להביא לצדק מיידי.

      מעבר לדמותו של הארי בוש כתב קונלי גם את "Blood Work " שהוסרט בשנת 2002 בכיכובו של קלינט איסטווד, על חוקר משטרה שעובר ניתוח השתלת לב. 
      בשנת 2014, קונלי בשיתוף Amazon Prime, הפיק סידרה טלוויזיונית בת עשרה פרקים המבוססת על דמותו של הבלש הארי בוש. עלילת הסדרה התבססה על הספרים "בלונדינית המלט", "עיר העצמות" ו-"אקו פארק". הסדרה בכיכובו של טיטוס ואליבר, זכתה להצלחה והחלה הפקת עונה נוספת.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות