הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ההימור האחרון של היטלר
  • ההימור האחרון של היטלר
    אנטוני ביוור | תרגום: עמנואל לוטם
    ידיעות ספרים | מאי 2017 | שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 422 עמ' מודפסים
    קצר, אכזרי ובסופו של דבר כושל – הקרב ששבר את היטלר
     
    ב-16 באוקטובר 1944 נפתחה מערכת "ההימור האחרון" של היטלר ביערות ובנקיקים המושלגים של חבל הארדנים. הרודן הנאצי האמין כי יעלה בידיו לפצל את כוחות בעלות-הברית ולהגיע עד אנטוורפן, וכך יאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה. הגנרלים שלו פקפקו בסיכויי ההצלחה של המהלך הזה, אך הקצינים והמש"קים הצעירים האמינו ביכולתם לנצח ולהציל את בתיהם ואת משפחותיהם מנקמת הצבא האדום המתקדם ממזרח. רבים מהם חשו התרוממות רוח והיו להוטים להשיב מלחמה ולהוכיח את כוחם. מתקפת הארדנים, שבה השתתפו יותר ממיליון איש, היתה הקרב הגדול ביותר במלחמה באירופה המערבית.
     
    בעלות-הברית הופתעו לחלוטין כשמצאו את עצמן נלחמות בשתי ארמיות פַּנצֶר. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחשש מוצדק מפני נקמנותם של הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז. חיילים אמריקנים רבים נסו או נכנעו אבל אחרים החזיקו מעמד בגבורה ויצרו "שוברי גלים" שהאטו את התקדמות הגרמנים.
     
    בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו בעיצומו של החורף ובאכזריותם של הקרבות, דמתה מתקפת הארדנים לקרבות החזית המזרחית. אחרי טבח השבויים בידי הוואפן-ס"ס העלימו מפקדים אמריקנים עין כשאנשיהם ירו בגרמנים שנכנעו. קרב הארדנים היה לקרב ששבר סופית את כוחו של הוורמאכט.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    48
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • שיכרון הניצחון
     
    בשעה מוקדמת בבוקר 27 באוגוסט 1944 יצא ג'נרל דווייט ד' אַייזֶנהָאוּאֶר משָׁארטְר כדי לתייר בפריז ששוחררה זה מקרוב. ״היום יום ראשון,״ אמר המפקד העליון של כוחות בעלות־הברית לג'נרל עומר בּרֶדלִי שנלווה אליו. ״כולם יישנו עד מאוחר. נוכל לעשות את זה בלי מהומה.״1 אבל בשום פנים אי־אפשר לומר על שני המצביאים שהם ערכו את ״הביקור הלא־רשמי״2 לכאורה שלהם באורח סמוי מן העין, כשעשו את דרכם אל בירת צרפת. למכונית הקדילק של המפקד העליון, הצבועה ירוק־זיתי דהוי, נלוו שתי שריוניות, ובראש הוביל ג'יפּ ובו קצין בדרגת בריגדיר־ג'נרל.
    כשהגיעו לפּוֹרט ד'אוֹרלֵאָן חיכה להם משמר ליווי גדול עוד יותר מגדוד הסיור 38, ערוך למסדר ביקורת לפי פקודתו של מייג'ר־ג'נרל גִ'ירוֹ. לנארד ג'ירו, חבר ותיק של אייזנהאואר, עדיין היה מלא תרעומת יוקדת על ז'נרל פיליפּ לֶקלֶר, מפקד הדיביזיה המשוריינת 2 הצרפתית, שהפר את כל הפקודות שניתנו לו במהלך ההתקדמות לעבר פריז. ג'ירו, שראה את עצמו כמושל הצבאי של פריז, אסר ביום הקודם על לקלר ועל הדיביזיה שלו להשתתף בתהלוכתו של ז'נרל דה גול משער הניצחון לנוטרדאם. תחת זאת, הורה לו, הוא אמור ״להמשיך במשימה הנוכחית, טיהור פריז וסביבותיה מכוחות אויב״.3 לקלר התעלם מג'ירו במשך כל הפעולה לשחרור הבירה, אבל באותו בוקר שלח חלק מהדיביזיה שלו צפונה מהעיר, נגד עמדות גרמניות בסביבות סן־דֶני.
    רחובות פריז היו ריקים, מפני שהגרמנים הנסוגים החרימו כמעט כל כלי רכב שהיה מסוגל לנוע. אפילו על המטרו לא היה אפשר לסמוך, בגלל אספקת החשמל הרעועה; למעשה, ״עיר האורות״ המהוללת נאלצה להסתדר עם נרות שנקנו בשוק השחור. בנייניה היפהפיים נראו דהויים ועייפים, אם כי נותרו שלמים, למרבה השמחה. פקודתו של היטלר להפוך אותה ל״שדה של חורבות״4 לא הוצאה לפועל. עליצות השחרור עדיין עמדה בעינה, וקבוצות של אזרחים ברחובות עדיין הריעו כל אימת שהבחינו בחייל או בכלי רכב אמריקני. עם זאת, לא יעבור זמן רב לפני שיתחילו הפריזאים למלמל, ״פִּיר קה לה בוש״5 - גרועים יותר מהבּוֹשים.3
    3 ראו ברשימת המונחים בפתח הספר.
    אייזנהאואר אמר אמנם שיש בדעתו לבקר בפריז ״בלי מהומה״, אבל הייתה סיבה מפורשת לבואו. הוא וברדלי עמדו להיפגש עם ז'נרל שרל דֶה גוֹל, מנהיג הממשלה הזמנית של צרפת, שהנשיא רוזוולט סירב להכיר בה. אייזנהאואר הפרגמטיסט היה מוכן להתעלם מהוראתו התקיפה של נשיאו, שהכריז כי כוחות ארצות הברית בצרפת לא באו לשם כדי להושיב את ז'נרל דה גול על כס השלטון. המפקד העליון רצה עד מאוד יציבות מאחורי קווי החזית שלו, ומכיוון שרק לדה גול היה סיכוי כלשהו לספק אותה, אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בו.
    דה גול ואייזנהאואר, שניהם כאחד, לא רצו לראות את האנדרלמוסיה המסוכנת של השחרור יוצאת מכלל שליטה, בייחוד בימים טרופים אלה של שמועות תזזיתיות, בהלות פתאומיות, תיאוריות קנוניה ומעשי נקם מכוערים בחשודים בשיתוף פעולה. הסופר ג״ד סלינג'ר היה אז סמ״ר בחיל מודיעין־הנגד, מסופח לדיביזיית החי״ר 4; יחד עם חבר לנשק, הוא עצר חשוד בשיתוף פעולה, במהלך פעילות שהתנהלה בקרבת בית העירייה, אלא שהאספסוף קרע אותו מידיהם והכה אותו למוות לנגד עיניהם. תהלוכת הניצחון של דה גול ביום הקודם, משער הניצחון לנוטרדאם, הסתיימה במטחים פרועים של יריות בתוך הקתדרלה עצמה. תקרית זו שכנעה את דה גול שהוא חייב לפרוק את נשקם של אנשי הרזיסטאנס - תנועת המחתרת - ולגייס אותם לצבא הצרפתי הסדיר. באותו יום עצמו אחרי הצהריים הועברה בקשה להנפקת 15,000 חליפות מדים ל־SHAEF - המפקדה העליונה של כוח המשלוח של בעלות־הברית. למרבה הצער, לא היו די מדים במידות הקטנות הדרושות, מפני שהגבר הצרפתי הממוצע היה נמוך במידה ניכרת מבן גילו האמריקני.
    פגישתו של דה גול עם שני הגנרלים האמריקנים התקיימה במשרד המלחמה ברחוב סן־דומניק. במקום זה החלה הקריירה הקצרה שלו כשר בממשלה בקיץ הטרגי של 1940, והוא חזר לשם עתה כדי לחזק את מראית־העין של המשכיות.
    הנוסחה שלו למחיקת חרפתו של משטר וישי הייתה פשוטה לתפארת: ״הרפובליקה מעולם לא חדלה להתקיים.״ דה גול רצה שאייזנהאואר ישאיר את הדיביזיה של לקלר בפריז כדי לשמור על החוק והסדר, אך מכיוון שכמה מיחידותיו של לקלר כבר התחילו לצאת, הציע שאולי האמריקנים יוכלו להרשים את האוכלוסייה ב״הפגנת כוח״6 שתרגיע את החוששים שמא הגרמנים עתידים לחזור. מדוע לא להצעיד ברחובות פריז דיביזיה שלמה, או אפילו שתיים, בדרך לחזית? אייזנהאואר מצא לא מעט אירוניה בבקשתו של דה גול ״לבסס את מעמדו כהלכה״7 בעזרת כוחות אמריקניים, פנה אל ברדלי ושאל לדעתו. ברדלי אמר שיהיה אפשרי בהחלט להסדיר זאת בתוך יום או יומיים. אשר על כך הזמין אייזנהאואר את דה גול לקבל את ההצדעה בחברת ג'נרל ברדלי. הוא עצמו לא יהיה נוכח.
    בשובם לשארטר הזמין אייזנהאואר את ג'נרל סר ברנרד מוֹנטגוֹמֶרִי להצטרף לדה גול ולברדלי על במת המצעד, אבל ״מונטי״ סירב לבוא לפריז. הפרט הקטן אבל המשמעותי הזה לא הפריע לעיתונים בריטיים מסוימים להאשים את האמריקנים בניסיון לגזול את מלוא התהילה לעצמם. בחודשים הבאים, היחסים בין בעלות־הברית ניזוקו קשות עקב הדחף הכפייתי של עיתונאים בריטים לראות כמעט כל החלטה של SHAEF כעלבון מכוון כלפי מונטגומרי, ולפיכך כלפי בריטניה. הדבר שיקף את התרעומת הנפוצה יותר, על דחיקתה של בריטניה לשוליים. האמריקנים מנהלים את העסק עכשיו, התמרמרה העיתונות הבריטית, ויש בכוונתם לזקוף את הניצחון לזכות עצמם. סגנו הבריטי של אייזנהאואר, מרשל אוויר ראשי סר ארתור טֶדֶר, נבהל למראה השתלחותה של העיתונות בארצו: ״לפי מה ששמעתי ב־SHAEF, איני יכול שלא לחשוש שמא התהליך הזה זורע את זרעיו של קרע חמור בין בעלות־הברית.״8
    בערב שלאחר מכן יצאה מוֶורסַאי לפריז, בגשם זלעפות, דיביזיית החי״ר 28 עם מפקדהּ, מייג'ר־ג'נרל נורמן ד' קוֹטָה.9 ״דָאטש״ קוטה, שהפגין גבורה ומנהיגות יוצאות דופן בחוף אומהה שבנורמנדי, קיבל את הפיקוד פחות משבועיים לפני כן, אחרי שצלף גרמני קטל את קודמו בתפקיד. הלחימה בנופי המשוכות הקשים של נורמנדי הייתה אטית וקטלנית במרוצת יוני ויולי, אבל ההבקעה שהושגה בתחילת אוגוסט, בהנהגתו של ג'נרל ג'ורג' ס' פֶּטוֹן, מפקד הארמיה השלישית, עוררה גל של אופטימיות לקראת ההסתערות לעבר הנהר סֶן ופריז עצמה.
    ביער בּוּלוֹן הוכנו מקלחות לאנשיו של קוטה, על־מנת שיוכלו להתמרק לקראת המצעד. למחרת בבוקר, 29 באוגוסט, עלתה הדיביזיה בשדרות פוֹש לשער הניצחון, ומשם המשיכה בשדרה יפת הנוף שאנז־אליזה. אנשי החי״ר חבושי הקסדות, רוביהם המכודנים תלויים ברצועות על כתפיהם, צעדו בחגור קרב מלא. הגוש הירוק־זיתי־דהוי, שורה אחר שורה ברוחב 24 איש, מילא את השדרה הרחבה מצד לצד. כל איש ענד על כתפו את תג הדיביזיה האדום, ״אבן הפינה״ שהיא סמלה של מדינת פנסילבניה; הגרמנים קראו לו ״דלי הדם״, בגלל צורתו וצבעו.
    הצרפתים השתוממו, גם על חוסר הרשמיות של המדים האמריקניים וגם על כמויות הציוד הבלתי־מוגבלות. ״צבא של מכונאים״, כתב ביומנו ז'אן גַלטיֵיר־בּוּאַסיֵיר.10 בשאנז־אליזה באותו בוקר, המוני הצרפתים התקשו להאמין שדיביזיית חי״ר יחידה מצוידת בכלי רכב רבים כל־כך: ג'יפים רבים מספור, חלקם עם מקלעי 0.5 ממותקנים מאחור; מכוניות סיור; הארטילריה, עם תותחי הוביצר 155 מ״מ לונג טום מאחורי גוררים זחליליים; כוחות הנדסה; יחידות שירותים עם משאיות קטנות וגדולות; טנקי שרמן M-4 ומשחיתי טנקים. לעומת הפגנת הכוח הזאת, הוֶורמָאכט - כובש צרפת ב־1940, שדבר לא יכול להכניעו אז - נראה מיושן, ואף משונה, עם עגלותיו הרתומות לסוסים.
    בימת ההצדעה הוצבה בכיכר קונקורד. אנשי ההנדסה של הצבא יצרו אותה מסירות סער שנהפכו על פיהן וכוסו בבד בשלושת צבעי הדגל הצרפתי, והמוני דגלי כוכבים ופסים התנופפו ברוח הקלה. תזמורת כלי הנשיפה של חמישים ושישה נגנים שהוליכה את המצעד ניגנה את המארש הדיביזיוני, ״ביל לובש חאקי״. אולי המוני הצרפתים שצפו בחיזיון לא ידעו זאת, אבל כל החיילים ידעו שדיביזיה 28 עושה את דרכה לעבר עמדות הגרמנים בפאתיה הצפוניות של העיר. ״זו הייתה אחת מפקודות ההתקפה המדהימות ביותר שניתנו אי־פעם,״ העיר ברדלי לאחר מכן באוזני שלישו.11 ״אני לא חושב שרבים הבינו שהאנשים עוברים היישר ממצעד לקרב.״
    בחוף התעלה, הארמיה הקנדית הראשונה קיבלה פקודה לכבוש את עיר הנמל הגדולה לֶה הָאבְר, ואילו הארמיה הבריטית השנייה נעה לצפון־מזרח, אל פָּה דֶה קָאלֶה, לעבר אחדים מאתרי נשק־V הגרמניים. למרות תשישותם של נהגי הטנקים והסערה הנוראה שהשתוללה בליל 30-31 באוגוסט, השתלטה דיביזיית המשמר המשוריינת על אַמיֵין ועל גשרי הנהר סוֹם, בעזרת הרזיסטאנס. גנרל היינריך אֶבֶּרבָּך, מפקד ארמיית הפנצר החמישית, הופתע כליל למחרת בבוקר ונפל בשבי. הבריטים המשיכו להתקדם, ונעצו טריז בין שרידי ארמיית הפנצר החמישית לבין הארמיה החמש־עשרה, שהחזיקה בפה דה קאלה. הקנדים, ובראשם הרג'ימנט המלכותי של קנדה, רג'ימנט החי״ר הקל הֶמִילטוֹן המלכותי והרג'ימנט הסקוטי של אֶסֶקס, עשו את דרכם אל דיֵיפּ, המקום שבו סבלו כה נוראות בפשיטת הנפל שלהם שנתיים לפני כן.
    שיכרון הניצחון שאחז בבעלות־הברית לא יתואר במילים. קשר יולי - ניסיון ההתנקשות בחיי היטלר באותו קיץ - חיזק את הסברה שהתפוררות הרייך כבר החלה, די בדומה ל־1918, אם כי האמת היא שכישלון הניסיון חיזק פלאים את שלטונם של הנאצים. אגף המודיעין ב־SHAEF קבע בקלות דעת, ״קרבות אוגוסט עשו את שלהם, והאויב במערב מחוסל.״12 בלונדון, קבינט המלחמה היה משוכנע שהכול יסתיים עד חג המולד, וקבע את 31 בדצמבר כמועד סיומם של מעשי האיבה, לצורכי תכנון. רק בצֶ'רצִ'יל נותרו חששות מפני החלטתם הנחושה של הגרמנים להמשיך להילחם. בוושינגטון, לעומת זאת, שררה ההנחה האופטימית לגבי החזית המערבית, ותשומת הלב הופנתה יותר ויותר ללחימה הנואשת עדיין נגד היפנים בזירת האוקיינוס השקט. מועצת ייצור אמצעי הלחימה של ארצות הברית החלה לבטל חוזים צבאיים, בין השאר לאספקת פגזי ארטילריה.
    היו גם גרמנים רבים שחשבו שהנה הקיץ הקץ. סא״ל פריץ פוּלרִידֶה, באוּטרֶכט, כתב ביומנו: ״החזית המערבית גמורה, האויב כבר הגיע לבלגיה ולגבול גרמניה; רומניה, בולגריה, סלובקיה ופינלנד מתחננות לשלום. זה בדיוק כמו 1918.״13 בתחנת רכבת בברלין העזו מתנגדי המשטר לתלות כרזה: ״אנחנו רוצים שלום בכל מחיר.״14 בחזית המזרחית מחץ הצבא האדום את קבוצת הארמיות מרכז במבצע בַּגרָטיוֹן, והתקדם 500 קילומטרים עד לנהר וִיסלָה ולשערי ורשה. בשלושה חודשים איבד הוורמאכט 589,425 איש בחזית המזרחית ו־156,726 במערבית.15
    הדהרה אל הוויסלה הניעה את האַרמִיָה קרִיוֹבָה, המחתרת הפולנית, לפתוח במרד ורשה ההירואי, אבל האבוד מלכתחילה. סטלין לא רצה בפולין עצמאית, והניח בקשי־לב לגרמנים למחוץ את המורדים. סכנה נשקפה גם לפרוסיה המזרחית, שבה שכנה מפקדתו של היטלר, הווֹלפסשָאנצֶה, בקרבת רַסטֶנבּוּרג. ארמיות גרמניות התמוטטו בבלקנים. רק יומיים לפני שחרור פריז ערקה רומניה משורות הציר, כאשר חצו ארמיות סובייטיות את גבולה. ב־30 באוגוסט נכנס הצבא האדום לבוקרשט והשתלט על שדות הנפט החיוניים של פּלוֹיֵישטִי. הדרך הייתה פתוחה לפניו אל מישורי הונגריה והנהר דנובה, והלאה אל אוסטריה וגרמניה גופא.
    באמצע אוגוסט הסתערה הארמיה השלישית של ג'נרל ג'ורג' פטון מנורמנדי אל הסֶן. בה בעת עלה בהצלחה מבצע דרָאגוּן, הנחיתה בחוף הים התיכון של צרפת בין קָאן לטוּלוֹן. סכנת הניתוק דרבנה את הגרמנים לנסיגה גדולת ממדים לכל רוחב הארץ.16 אנשי המיליס, משטרת וישי, ידעו מה צפוי להם מידי הרזיסטאנס והחלו גם הם לחצות את הארץ העוינת, למרחק של אלף קילומטרים בכמה מקרים, כדי לבקש מקלט בגרמניה. ״קבוצות מסע״ מאולתרות אורגנו בחוף האטלנטי, תערובות של אנשי הוֶורמָאכט, הלוּפטוָואפֶה והקרִיגסמָארִינֶה,4 ונצטוו להימלט מזרחה ולהשתדל לחמוק מהרזיסטאנס בדרכן. הוורמאכט התחיל לתגבר מובלעת סביב דִיז'וֹן, שהייתה אמורה לקלוט כמעט רבע מיליון גרמנים. עוד 51,000 חיילים נותרו לכודים בחופי האוקיינוס האטלנטי והים התיכון. הפיהרר הורה להפוך את הנמלים החשובים שם ל״מבצרים״, אף־על־פי שלא היה שום סיכוי לשוב ולחבור אליהם. גנרל גרמני אחד המשיל את הכחשת המציאות הזאת לאותו כומר קתולי שהִזה מים קדושים על צלחת בשר החזיר שלו ביום שישי הטוב5 ואמר, ״הרי אתה דג.״17
    4 חילות היבשה, האוויר והים של גרמניה, בהתאמה. [המתרגם]
    5 ב״יום שישי הטוב״ שלפני חג הפסחא, יום צליבתו של ישוע - ובימי שישי בכלל - אסורה על הקתולים אכילת בשר. אכילת דגים, לעומת זאת, מותרת. [המתרגם]
    הפרנויה של היטלר הגיעה לשיאים חדשים אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו ב־20 ביולי 1944. בוולפסשאנצה שבפרוסיה המזרחית, הוא הרחיק לכת מעבר לעקיצות ששילח קודם לכן במטה הכללי הגרמני, כ״מועדון של אינטלקטואלים״ ותו לא.18 ״עכשיו אני יודע מדוע נכשלו כל התוכניות הגדולות שלי ברוסיה!״ אמר. ״רק מפני שהיתה בגידה, רבותי, בגידה מחפירה! לולא אותם בוגדים שפלים, היינו מנצחים זה־מכבר!״19 היטלר שנא את קושרי יולי לא רק בגלל בוגדנותם, אלא גם בגלל הנזק שגרמו לתדמית האחדוּת הגרמנית ולרושם שעשתה תדמית זו על בעלות־בריתו של הרייך השלישי ועל מדינות נייטרליות.
    בישיבת הערכת המצב ב־31 באוגוסט הצהיר היטלר: ״יגיע הרגע שבו המתחים בין בעלות־הברית ייעשו כה גדולים, עד שיתגלע קרע. בהיסטוריה העולמית, קואליציות תמיד נהרסות בשלב מסוים.״20 שר התעמולה יוזף גֶבֶּלס המשיך מיד ופיתח את קו המחשבה של הפיהרר בישיבת שרים שהתקיימה בברלין זמן קצר אחר־כך. ״ברור שהסכסוכים הפוליטיים יתגברו עם התקרבותו של ניצחון בעלות־הברית, כביכול, ויום אחד ייפערו סדקים בבית, שאויבינו לא יוכלו עוד לתקנם.״21
    ראש המטה הכללי של הלופטוואפה, גנרל ורנר קרַייפֶּה, כתב ביומנו ביום האחרון ההוא של חודש אוגוסט: ״בערב מגיעים דיווחים על ההתמוטטות במערב.״22 פעילות תזזיתית נמשכה רוב הלילה, עם ״פקודות, הוראות, שיחות טלפון״. למחרת בבוקר פנה ללופטוואפה גנרל־פלדמרשל וילהלם קַייטֶל, ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW), וביקש להעביר עוד 50,000 מאנשיו לשירות ככוחות קרקע. ב־2 בספטמבר כתב קרייפה: ״מתברר שהתפוררות מתחילה במערב, יוֹדל [ראש מטה התכנון של הוורמאכט] רגוע למרבה ההפתעה. הפינים התנתקו.״23 בישיבת אותו יום החל היטלר להטיח עלבונות במנהיג הפיני, מרשל מָנֶרהַיים. הוא כעס גם על רייכסמרשל הרמן גֵרִינג, שלא טרח להופיע לישיבה ברגע מכריע שכזה, ואף הציע לפרק את טייסות הלופטוואפה ולהעביר את צוותי הטיִס ליחידות נ״מ.
    משהגיעו כוחות הצבא האדום לגבול פרוסיה המזרחית, חשש היטלר מפני פשיטה מוצנחת סובייטית במטרה ללכוד אותו. הוא הורה להפוך את הוולפסשאנצה למבצר. ״בינתיים הוקם מנגנון ענקי,״ כתבה טרָאוּדְל יוּנגֶה, מזכירתו של היטלר.24 ״יש מחסומים ועמדות משמר חדשות מכל עבר, מוקשים, תלתלי תיל דוקרני, מגדלי שמירה.״
    היטלר רצה להפקיד את הפיקוד על הכוחות השומרים עליו בידי קצין שאפשר לסמוך עליו. אל״ם אוטו רֶמֶר הביא את גדוד המשמר גרוסדויטשלנד לברלין כדי להביס את קושרי יולי, ועכשיו, כששמע כי רמר מבקש לחזור לתפקיד בשטח, זימן אותו היטלר והטיל עליו להקים חטיבה שתשמור על הוולפסשאנצה. חטיבת רמר, שהתבססה בראשיתה על הגדוד מברלין ועל חטיבת הנ״מ הרמן גרינג בעלת שמונה הסוללות, הלכה ותפחה עוד ועוד. בספטמבר הוקמה רשמית חטיבת פיהרר בֶּגלַייט - משמר ראש הפיהרר - בפיקודו של רמר, ועמדה הכן להגן על הוולפסשאנצה מפני ״נחיתה מהאוויר של שתיים עד שלוש דיביזיות מוטסות״.25 מה שאפילו רמר עצמו תיאר כ״מערך יוצא דופן״ של נשק משולב, נהנה מעדיפות מוחלטת באמצעי לחימה, בציוד וב״חיילים בעלי ניסיון בחזית״, בעיקר מדיביזיית גרוסדויטשלנד.
     
    האווירה בוולפסשאנצה הייתה מדוכדכת מאוד. במשך כמה ימים נשאר היטלר במיטתו ושכב נרפה, בעוד מזכירותיו ״מדפיסות ערמות שלמות של דוחות על אבדות״26 משתי החזיתות, המזרחית והמערבית. בינתיים הסתגר גרינג ברוֹמִינטֶן, אחוזת הציד של שושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן שהפקיע לעצמו בפרוסיה המזרחית. אחרי כישלון הלופטוואפה שלו בנורמנדי, הוא ידע שידם של יריביו בחצר הפיהרר על העליונה, במיוחד ידו של איש התככים מרטין בּוֹרמָן, שנעשה מלאך הנקמות שלו. יריב אחר שלו, הרייכספיהרר של הס״ס היינריך הִימלֶר, קיבל את הפיקוד על האֶרזַצהֶר - ארמיית התחלופה - שבמפקדתה נולדה תוכנית קשר יולי. וגבלס, ככל הנראה, קיבל שליטה מלאה בחזית הבית, אחרי שנעשה שר בעל סמכויות בלתי־מוגבלות בראש מאמץ המלחמה הטוטלית. עם זאת, בורמן והגאולייטרים שלו יכלו עדיין לסכל כמעט כל ניסיון להשתלט על הנחלאות הפיאודליות שלהם.
    ניסיון ההתנקשות זעזע אמנם את רוב הגרמנים, אבל ניכרה ירידה תלולה במוראל עקב התקדמות הכוחות הסובייטיים אל גבול פרוסיה המזרחית.27 הנשים רצו לראות בסיום המלחמה, מעל ומעבר לכל דבר אחר, וכפי שדיווח שירות הביטחון של הס״ס, רבות מהן איבדו את אמונן בפיהרר. חדי־ההבחנה מבין הגרמנים חשו כי המלחמה לא תוכל להסתיים כל עוד הוא חי.
    למרות הצלחות הקיץ ההוא, ואולי דווקא בגללן, התגלעו יריבויות בצמרת הפיקוד של בעלות־הברית. אייזנהאואר, שהיה ״מדינאי צבאי ולאו דווקא מנהיג מלחמה״, כדברי אחד המשקיפים,28 חתר להשגת תמימות דעים בכל עניין, אך למרבה תרעומתו של עומר ברדלי, ולמרבה הזעם והבוז שמילאו את ג'ורג' פטון, דומה היה שמנוי וגמור עמו לרַצות את מונטגומרי בפרט ואת הבריטים בכלל. המחלוקת, שהייתה עתידה לשלהב את היחסים במשך כל מה שנותר מ־1944 ולהימשך בשנה שלאחריה, פרצה ב־19 באוגוסט.
    מונטגומרי דרש בשעתו שכמעט כל כוחות בעלות־הברית יועמדו תחת פיקודו, להתקדמות דרך בלגיה והולנד אל חבל הרוּר, אזור התעשייה הגדול של גרמניה. אחרי שנדחתה הצעתו הוא רצה להוביל בדרך זו את קבוצת הארמיות 21 שלו, בתוספת הארמיה הראשונה האמריקנית של ג'נרל קורטני הוֹדגֶ'ס. הדבר יאפשר לבעלות־הברית להשתלט על אתרי השיגור של נשק־V שהרעישו את לונדון ולכבוש את נמל המים העמוקים של אנטוורפן, החיוני לתספוק המשך ההתקדמות. ברדלי ושני מפקדי הארמיות שלו, פטון והודג'ס, הסכימו שיש להשתלט על אנטוורפן, אבל הם רצו לפנות מזרחה לחבל הסָאר, בציר ההתקדמות הקצר ביותר ללב גרמניה. הגנרלים האמריקנים חשו שהישגיהם במבצע קוברה - הפריצה מראשי החוף בנורמנדי לפנים הארץ בהנהגת פטון, שהביאה אותם עד הסֶן - צריכים לזַכות אותם בעדיפות. אבל אייזנהאואר ידע היטב שהתמקדות במהלומה יחידה, אם של הבריטים בצפון ואם של האמריקנים במרכז, כרוכה בסכנות פוליטיות חמורות עוד יותר מהסכנות הצבאיות. העיתונות והפוליטיקאים, אם בארצות הברית ואם בבריטניה, יתפקעו מזעם אם הצבא שלהם ייבלם בגלל בעיות אספקה בעוד הצבא האחר מתקדם לו.
    ב־1 בספטמבר הוכרז כי ברדלי, שהיה להלכה כפוף למונטגומרי, יקבל - כפי שתוכנן מזמן - את הפיקוד על קבוצת הארמיות 12 האמריקנית; ההודעה עוררה שוב תחושות עלבון בעיתונות הבריטית. מרחוב פְלִיט6 נראה צעד זה של ארגון מחדש כפגיעה במעמדו של מונטגומרי, כי עכשיו, אחרי שהקים אייזנהאואר את מפקדתו בצרפת, הוא לא היה עוד המפקד העליון של כל כוחות היבשה. לונדון הרשמית חזתה מראש את הבעיה הזאת, וכדי להרגיע את הרוחות, הועלה מונטגומרי לדרגת פילד־מרשל (ונעשה להלכה בכיר מאייזנהאואר, שהיה עדיין רק ג'נרל בעל ארבעה כוכבים). כשהאזין פטון לרדיו באותו יום הוא התמלא בחילה כש״אייק אמר שמונטי הוא החייל הכי גדול החי עמנו כיום, ועכשיו הוא פילד־מרשל״.29 לא היה שום אזכור להישגיהם של אחרים. אחרי ישיבה במפקדתו של ברדלי למחרת היום רשם לעצמו פטון, האיש שהוביל את ההסתערות לרוחב צרפת: ״אייק לא אמר שום דברי תודה או ברכה לאיש מאיתנו על מה שעשינו.״30 כעבור יומיים הגיעה הארמיה השלישית שלו לנהר מֶז.
    6 מקום מושבן של מערכות העיתונים החשובים של לונדון. [המתרגם]
    בדיעבד, ההתקדמות הסוחפת של הארמיה הראשונה האמריקנית ושל הארמיה השנייה הבריטית הייתה אחת המהירות ביותר במלחמה כולה. אולי היא הייתה מהירה עוד יותר אלמלא עיכבו אותה התושבים של כל כפר ועיירה בבלגיה, שקיבלו את פני משחרריהם בהתלהבות שכזו. לפטננט־ג'נרל בראיין הוֹרוֹקס, מפקד קורפוס XXX הבריטי, העיר כי ״עם כל השמפניה, הפרחים, ההמונים והבחורות שהתיישבו על גגות משאיות הקשר, היה קשה לקדם את המלחמה״.31 האמריקנים מצאו גם שקבלת הפנים שהם זכו לה בבלגיה הייתה חמה ונלהבת הרבה יותר מכפי שהייתה בצרפת. ב־3 בספטמבר נכנסה ארמיית המשמר המשוריינת לבריסל, ושם התחוללו חגיגות פרועות של עליצות מאין כמוה.
    ממש למחרת היום, במבצע מרהיב, נכנסה הדיביזיה המשוריינת 11 של מייג'ר־ג'נרל ״פִּיפּ״ רוברטס לאנטוורפן. בעזרת המחתרת הבלגית עלה בידה להשתלט על הנמל לפני שהספיקו הגרמנים להרוס את מתקניו. חטיבת החי״ר 159 תקפה את המפקדה הגרמנית בפארק, ובשעה 20:00 נכנע מפקד חיל המצב הגרמני. אנשיו, 6,000 במספר, הוצעדו לגן החיות והושמו בכלובים, שתושביהם המקוריים נאכלו זה־כבר על־ידי התושבים הרעבים. ״השבויים ישבו על הקש,״ סיפרה מרתה גֶלהוֹרן,32 ״והשקיפו החוצה מבעד לסורגים.״ נפילת אנטוורפן חוללה זעזוע במפקדת הפיהרר. ״בקושי חציתם את הסוֹם,״ הודה גנרל ולטר וַרלִימוֹנט באוזני חוקריו אנשי בעלות־הברית בשנה שלאחר מכן,33 ״ופתאום הגיעו דיביזיה משוריינת או שתיים שלכם לשערי אנטוורפן. לגמרי לא ציפינו להבקעה מהירה כל־כך, ושום דבר לא היה מוכן. כשהידיעה הגיעה זו הייתה הפתעה מרה.״
    גם הארמיה הראשונה האמריקנית נעה במהירות כדי להדביק את הגרמנים הנסוגים. גדוד הסיור של הדיביזיה המשוריינת 2, שהקדים בהרבה את שאר הכוחות, זיהה את ציר הנסיגה של האויב ופעם אחר פעם תפס עמדות מארב, עם טנקים קלים, באחד הכפרים או העיירות מעט אחרי רדת החשכה. ״היינו נותנים לשיירה להיכנס לטווח האפקטיבי ביותר של הנשק שלנו לפני שפתחנו באש. טנק קל אחד שימש לגרירת כלי רכב שחוסלו למחבוא, בין בנייני העיירה, כדי למנוע גילוי על־ידי היחידות הבאות. ככה המשכנו כל הלילה.״34 מפקד טנק אמריקני אחד חישב ומצא שמ־18 באוגוסט עד 5 בספטמבר עבר הטנק שלו 900 ק״מ ״בלי שום טיפול תחזוקה, למעשה״.35
    בגבול צרפת-בלגיה זכו כוחותיו של ברדלי בהצלחה גדולה עוד יותר מזו שנחלו הבריטים, בתנועת מלקחיים שנסגרה בקרבת מוֹן. היחידות הממוכנות של שלוש דיביזיות פנצר הצליחו לחמוק זמן קצר לפני שסגרה דיביזיית החי״ר 1 האמריקנית את טבעת הכיתור. אנשי הדיביזיות המוצנחות הגרמניות 3 ו־6 התמרמרו על ששוב הציל הוואפן־ס״ס את עצמו, והשאיר את כל היתר מאחור. האמריקנים לכדו את שרידיהן של שש דיביזיות מנורמנדי, יותר מ־25,000 איש בסך הכול. עד לכניעתם הם היו מטרות נייחות. כך דיווחה הארטילריה של דיביזיית החי״ר 9: ״הצבנו את תותחי ה־155 מ״מ שלנו בכינון ישיר נגד טורי כוחות האויב, גרמנו להם אבדות כבדות ותרמנו את שלנו ללקיחת 6,100 שבויים, כולל שלושה גנרלים.״36
    התקפות המחתרת הבלגית על הגרמנים בכיס מון גררו את הראשון מבין מעשי גמול מרובים: שישים אזרחים נקטלו ובתים רבים הועלו באש. קבוצות של אנשי הצבא החשאי של התנועה הלאומית הבלגית, של חזית העצמאות ושל הצבא הלבן פעלו בתיאום הדוק עם האמריקנים בשלב הטיהור.7 הפיקוד הגרמני התמלא כעס ופחד מפני התקוממות המונית בעת שכוחותיו הנסוגים חוצים את בלגיה אל מבטחי החומה המערבית, שנקראה בפי בעלות־הברית קו זיגפריד. בלגים צעירים הצטרפו בהמוניהם להתקפות אלה, והדבר גרר תוצאות נוראות גם אז וגם מאוחר יותר, בדצמבר, כשהחזירה מתקפת הארדנים את כוחות גרמניה צמאי הנקם לאותם מקומות.
    7 אין שום קשר בין הצבא הלבן הבלגי לבין הצבא הלבן במלחמת האזרחים הרוסית. הוא התפתח מרשת המודיעין הבלגית החשאית שהתארגנה בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, שנקראה ״הגברת הלבנה״ בגלל האגדה המספרת ששושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן (שהקייזר היה יוצא חלציה) תיפול כאשר תופיע רוח רפאים של גברת לבנה.
    ב־1 בספטמבר, בזֶ'מֶל הסמוכה לרוֹשפוֹר שבצפון הארדנים, צפה מוריס דֶלבֶן בהנאה בנסיגת הגרמנים מבלגיה. ״קצב הנסיגה של הארמיות הגרמניות מואץ, והנסיגה עצמה נראית פחות ופחות מאורגנת,״ כתב ביומנו.37 ״אנשי הנדסה, חי״ר, חיל הים, לופטוואפה וארטילריה יושבים בערבוביה במשאית אחת. ניכר שכל האנשים האלה היו זה־עתה באזור הקרב. הם מלוכלכים ומרופטים. השאלה הגדולה ביותר המעסיקה אותם היא כמה קילומטרים מפרידים עדיין בינם לבין מולדתם, וכמובן מאליו, אנחנו מפיקים הנאה של שמחה לאיד מהמספרים המופרזים שאנחנו נותנים להם.״
    יומיים אחר־כך עברו דרך ז'מל אנשי ס״ס, חלקם חבושי ראשים. ״מבטיהם נוקשים, והם מתבוננים באנשינו בשנאה.״38 הם השאירו מאחוריהם נתיב של הרס - בניינים שרופים, עמודי טלגרף עקורים - והריצו לפניהם עדרי צאן ובקר גנובים. האיכרים בקנטונים המזרחיים דוברי הגרמנית של הארדנים קיבלו הוראה לעבור עם משפחותיהם ועם בהמותיהם אל תוך הרייך, מאחורי קו זיגפריד. די היה בידיעות על הפצצות בעלות־הברית להרתיעם מלעשות כן, אבל מרביתם פשוט לא רצו לעזוב את משקיהם, ולכן התחבאו ביערות עם בהמות המשק שלהם עד שהסתלקו הגרמנים.
    ב־5 בספטמבר הניעו מעלליהם של אנשי המחתרת הצעירים את הגרמנים הנסוגים לשלוח אש בשלושים וחמישה בתי מגורים לאורך כביש N4, המוליך ממָארש־אַן־פָמֶן בואכה בַּסטוֹן, בקרבת הכפר בָּאנד. דברים גרועים בהרבה קרו בערב חג המולד, כאשר חזרו לשם הגרמנים במתקפתם בארדנים. אזרחים מן השורה נבעתו ממעשי הגמול שנעשו בעקבות התקפות המחתרת. בבִּיסוֹנוִויל, ב־6 בספטמבר, התנקמו הגרמנים על התקפה שאירעה יומיים לפני כן. הם שלחו אש בעשרים ושניים מבתי הכפר הזה והכפר הסמוך.
    הלאה לאורך ציר הנסיגה יצאו תושבי כפרים ועיירות לקדם את פני משחרריהם, מנופפים בדגלי בלגיה, בריטניה וארצות הברית. לפעמים היה עליהם להחביאם במהירות עם הופעתה של עוד פלגה גרמנית נמלטת ברחוב הראשי. באוּטרֶכט שבהולנד תיאר סא״ל פריץ פולרידה ״מחלקה אומללה של נציונל־סוציאליסטים הולנדים מפונה לגרמניה, להימלט מזעם ההולנדים הילידים. המון נשים וילדים.״39 אנשי הס״ס ההולנדים האלה נלחמו בהֶכטל שעל גבול בלגיה. הם חמקו מכיתור בשחייה בתעלה, אבל ״הקצינים והחיילים הפצועים שרצו להסגיר את עצמם, רובם - למרבה חרפתם של הבריטים [שכנראה עמדו מנגד] - נורו בידי הבלגים.״ היו להולנדים ולבלגים כאחד סיבות רבות לשאוף נקם אחרי ארבע שנות כיבוש.
    דומה היה שהחזית הגרמנית בבלגיה ובהולנד התמוטטה כליל. בעורף היו חזיונות של בהלה המונית ותוהו ובוהו, שהניעו את רשם יומן המבצעים של קורפוס LXXXIX לכתוב על ״תמונה לא־ראויה ומחפירה לצבא גרמניה״.40 פלוגות עונשין של המשטרה הצבאית - פֶלדיֵיגֶר שטרַייפֶנגרוּפֶּן - תפסו חיילים שנחשלו בתום לב וגררו אותם למרכז איסוף, זָאמֶלָאגֶר. משם הם נשלחו בחזרה לקו, לרוב בקבוצות של שישים, בפיקוד קצין. ליד לִיֵיז' הוצעדו לחזית כאלף איש בליווי קצינים מחזיקים אקדחים שלופים. אלה שנחשדו בעריקה הועמדו לדין צבאי. אם נמצאו אשמים, הם נידונו למוות או לשירות בבֶּוֵורוּנגסבָּטָליוֹן (גדוד מבחן, שלמעשה היה דומה יתר לגדוד עונשין). עריקים שהודו בפשעם, או שלבשו בגדים אזרחיים, הוצאו להורג בו במקום.
    כל שוטר צבאי ענד סרט זרוע אדום עם הכתובית OKW Feldjäger, והחזיק בתעודת זיהוי מיוחדת, עם פס אלכסוני ירוק שבו נכתב: ״רשאי להשתמש בנשקו במקרה של אי־ציות.״41 אנשי המשטרה הצבאית עברו אינדוקטרינציה עמוקה. אחת לשבוע הרצה באוזניהם קצין על ״המצב העולמי, חוסר כל אפשרות שגרמניה תיהרס, אי־יכולתו של הפיהרר לטעות במאומה, ובתי החרושת התת־קרקעיים העתידים לתעתע באויב״.42
    גנרל־פלדמרשל ולטר מוֹדֶל פרסם ״קול קורא לחיילי צבא המערב״ ובו קרא להם להחזיק מעמד ולהרוויח זמן למען הפיהרר (איש לא נתן את הדעת לדבריו). ננקטו אמצעים חמורים מאין כמותם. גנרל־פלדמרשל וילהלם קַייטל פקד ב־2 בספטמבר ש״מתחזים לחולים ומשתמטים פחדנים, לרבות קצינים״ יוצאו להורג לאלתר.43 מודל התריע שהוא זקוק לעשר דיביזיות חי״ר ולחמש דיביזיות פנצר, לכל הפחות, על־מנת למנוע הבקעה לצפון גרמניה. לא היו בנמצא שום כוחות בגודל שכזה.
    בצפון, הנסיגה לאורך חוף התעלה הייתה מסודרת הרבה יותר, בעיקר הודות להתמהמהותם של הקנדים בטרם החלו במרדף. גנרל גוסטב פון צַנגֶן ניהל את נסיגת הארמיה החמש־עשרה מפָּה דֶה קָאלֶה לצפון בלגיה באורח מרשים. מודיעין בעלות־הברית שגה קשות כשהעריך כי ״התגבורות היחידות שידוע על הגעתן להולנד הן השרידים ירודי המוראל וחסרי הארגון של הארמיה החמש־עשרה הנמלטת עכשיו מבלגיה דרך איי הולנד״.44
    הכיבוש הפתאומי של אנטוורפן אולי הנחית מהלומה כבדה על הפיקוד העליון הגרמני, אבל בימים שלאחר מכן, משלא עלה בידי הארמיה השנייה הבריטית להשתלט על צדו הצפוני של שפך הנהר סכֶלדֶה, הצליח גנרל פון צנגן לבסס קווי הגנה. אלה כללו את המאחז ברוחב עשרים קילומטר בצדו הדרומי של שפך הסכלדה, שנקרא כיס בּרֶסקֶנס, את חצי־האי דרום בֶּפֶלַנד בצד הצפוני, ואת האי וַלכֶרֶן. לא עבר זמן רב בטרם מנו כוחותיו 82,000 איש, ועמם 530 תותחים, שסיכלו כל ניסיון של חיל הים המלכותי להתקרב לשפך הנהר הממוקש בצפיפות.
    אדמירל סר ברטרם רַמזִי, המפקד העליון של כוחות הים של בעלות־הברית בזירה, הודיע בשעתו ל־SHAEF ולמונטגומרי שהגרמנים יוכלו בקלות לחסום את שפך הסכלדה. ואדמירל סר אנדרו קַנִיגהֶם, הלורד הימי הראשון,8 הזהיר שאנטוורפן ״תועיל לנו בדיוק כמו טימבוקטו״ אם לא יטוהרו נתיבי הגישה אליה.45 ג'נרל הוֹרוֹקס, מפקד הקורפוס, הודה לאחר זמן באחריותו האישית לכישלון. ״אין ספק שנפוליאון היה מבין זאת,״ כתב,46 ״אבל לצערי, הורוקס לא הבין.״ אבל לא הייתה זו אשמתו של הורוקס, וגם לא של רוברטס, מפקד הדיביזיה המשוריינת 11. השגיאה הייתה נחלתו הבלעדית של מונטגומרי, שלא התעניין כלל בשפך הנהר וחשב שהקנדים יוכלו לטהרו מאוחר יותר.
    8 זהו תוארו הרשמי של מפקד חיל הים המלכותי. [המתרגם]
    הייתה זו שגיאה כבירה שהוליכה לזעזוע קשה מאוד לאחר זמן, אבל באותם ימים של התרוממות רוח, עלה בידי הגנרלים ששירתו במלחמת העולם הראשונה לשכנע את עצמם שספטמבר 1944 כמוהו כספטמבר 1918. ״העיתונות דיווחה על התקדמות של 340 ק״מ בשישה ימים, וציינה שכוחות בעלות־הברית נמצאו בהולנד, בלוקסמבורג, בסארבריקן, בבריסל ובאנטוורפן,״ כתב ההיסטוריון הצבאי פורסט פּוֹג.47 ״הערכות המודיעין לכל אורך הקווים עמדו בסימנה של אופטימיות על גבול ההיסטריה.״ עיני הקצונה הבכירה נתלו בנהר הרַיין, במחשבה שבעלות־הברית יוכלו לדלג מעליו בקפיצה אחת. אין ספק שהחזון הזה פיתה את אייזנהאואר, ואילו מונטגומרי, מטעמיו שלו, נעשה מאוהב בו.
    • אנטוני ביוור
    • אנטוני ביוור

      אנטוני ג'יימס ביוור (באנגלית: Antony James Beevor;‏ נולד ב-14 בספטמבר 1946) הוא היסטוריון בריטי שכתב רבות על מלחמת העולם השנייה בפרט ועל המאה ה-20 בכלל.

      סטלינגרד", שפורסם לראשונה ב-1998, זכה בפרסים רבים, לרבות בפרס סמואל ג'ונסון, פרס הות'ורנדן לספרות ופרס וולפסון להיסטוריה. 
      בנוסף, הוא חבר מסדר האמנויות והספרות בדרגת אביר, עמית החברה המלכותית לספרות (FRSL) ויושב-ראש לשעבר של איגוד הסופרים וכן מרצה אורח במחלקת ההיסטוריה והארכאולוגיה בבירקבק, אוניברסיטת לונדון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מלחמת העולם השנייה
    • רוצחות בשירות היטלר
    • נוטות החסד
    • אייכמן בירושלים
    • תליינים מרצון בשירות היטלר
    • (שישה מיליון קטגורים (אלבום משפט אייכמן
    • מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן
    • למוח של הימלר קוראים היידריך
    • המצוד אחר אייכמן
    • גבלס
    • בגן חיות הטרף
    • מחנה Z