הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ההימור
    ספר מוגן
     
  • ההימור
    קריסטן אשלי | תרגום: דורון דנסקי
    א(ה)בות הוצאה לאור | אוגוסט 2018 | רומן רומנטי  | 631 עמ' מודפסים
    נינה שרידן זקוקה נואשות לפסק זמן. היא צריכה רגע שקט כדי לבחון את החיים שלה, ובייחוד את האירוסים שלה לגבר שלא זוכר איך הא אוהבת לשתות קפה. היא היתה בטוחה שלהגיע מאנגליה, לבקתה מבודדת בעיירה קטנה בהרי קולורדו יעשה את העבודה. אבל כשהיא מגיעה לבקתה ומוצאת שהיא אינה לבד שם כלל, מסתבר לה שלחיים תכניות משל עצמם, ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה. 
    הבעלים של הבקתה – מקס הולדן מופתע לחלוטין מהיפיפה שהופיעה פתאום על סף דלתו. ואז היא גם חולה ומקס מבלה ימים בטיפול בה. מקס, גבר השומר מאוד על פרטיותו, וליבו שבור וחסום, מוצא עצמו נמשך לאישה הדעתנית. מהר מאוד המשיכה בין השניים הופכת לבלתי ניתנת להתעלמות. אבל סודות מהעבר שצצים מאיימים להרוס את הסיכוי לאהבה, שמצאו שתי נשמות פצועות. 
    אהבה היא ההימור הגדול מכולם....
     
    קריסטן אשלי, 'מלכת הקראק' של הרומנים, ברומן שאי אפשר לעמוד בפניו. ראשון בסדרה האייקונית שלה – הרי קולורדו, שבה לכולם מגיעה הזדמנות שניה לאהבה. 
     
    מה יש בהם בספרים של קריסטן אשלי שמשאיר אותך תחושה של חמימות והתרגשות? הם פשוט חודרים לך ללב ומייצרים חיבור כל כך עמוק לכל אחת מהדמויות. אני מאוהבת בכתיבה שלה!
    -- Aestas Book Blog
     
    קריסטין אשלי היא סופרת של רבי מכר רבים. היא כותבת על נשים אמיתיות, המוצאות את כוחן דווקא ולמול האתגר הקשה מכולם – האהבה. והיא עושה זאת ללא מתחרים. זהו ספרה השני של אשלי בעברית. "הצוואה", ספרה הראשון שיצא בעברית, הפך לרב מכר היסטרי. 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר אלפי עותקים
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • פסק זמן
     
    הבטתי בשעון שעל לוח המחוונים במכונית השכורה, ואז שוב החוצה, אל השלג.
    כבר איחרתי בעשרים דקות לפגישה עם האחראי. דאגתי לא רק בגלל האיחור — דאגתי גם כי אחרי שסוף סוף אגיע לשם, הוא יהיה צריך לנהוג הביתה בשלג. מצב הכבישים החמיר מרגע לרגע. הרטיבות הפכה לקרח שחור במקומות מסוימים ולמעטה שלג עבה במקומות אחרים. פשוט קיוויתי שהוא גר קרוב ל"משולש".
    אלא שהוא כנראה היה רגיל לזה, הרי הוא גר בעיירה הררית קטנה בקולורדו. מבחינתו זה בטח לא משהו מיוחד.
    אני מַתִּי מפחד.
    התאפקתי לא להביט בהוראות שאותן שיננתי במטוס (או ליתר דיוק לפני שעליתי למטוס) והיו מונחות בארנק שלי, על המושב שליד הנהג. לא היה לי מושג עוד כמה זמן נשאר לי לנסוע, ומה שהחמיר את המצב הוא שכנראה נסעתי בחצי מהמהירות המותרת; אבל לא הייתי סגורה על זה.
    שלא לדבר על העובדה שהייתי מותשת וסבלתי מג'ט לג, אחרי שהעברתי את שבע־עשרה השעות האחרונות בכביש, במטוס או במכולת.
    שלא לדבר על העובדה שאתמול (או אולי שלשום? לא הצלחתי לקבוע באיזה יום מדובר בגלל אזורי הזמן המשתנים) הרגשתי משהו מוזר בסינוסים שלי, ופירוש הדבר הוא שהשפעת בדרך או מחלה גרועה ממנה, והתחושה הזאת לא עברה לי.
    ושלא לדבר על העובדה הנוספת, שהלילה ירד ואיתו הגיעה סופת שלגים שמחריפה מדקה לדקה. היא התחילה במשב קל ועכשיו בקושי הצלחתי לראות את המטרים הספורים שלפני המכונית. בדקתי את דיווחי מזג האוויר, ולפיהם השמיים אמורים להיות בהירים בימים הקרובים. חודש אפריל התקרב, עוד יומיים בלבד. איך ייתכן שיש כל כך הרבה שלג?
    שאלתי את עצמי מה ניילס חושב עכשיו, אם כי הוא בטח לא חושב על כלום, כי סביר להניח שהוא ישן. לעומת זאת אילו הוא היה יוצא להרפתקה בכוחות עצמו, או אפילו אם היה עם חברים (לא סביר במיוחד, כי לניילס לא היו הרבה חברים), אני הייתי ערה מרוב דאגה ותוהה אם הצליח להגיע ליעד בריא ושלם. במיוחד אם היה מרגיש את הצריבה בסינוסים, שעליה סיפרתי לו לפני שיצאתי לדרך.
    הייתי מוכרחה להודות, שהוא לא ביקש ממני להתקשר כשאגיע ל"משולש" בריאה ושלמה. הוא לא אמר כמעט כלום. גם כשאמרתי לו, לפני שקבענו כנסיות ותאריכים, שאני צריכה פסק זמן של שבועיים. זמן לחשוב על הקשר ועל העתיד שלנו. זמן לעצמי כדי לסדר את הראש. זמן להרפתקה, לנער קצת את החיים שלי, לסלק את קורי העכביש שבראש ואת אלה שחשבתי שמחוברים (ומתעבים מיום ליום) אל כל היבט בחיי המשעממים, השגרתיים והצפויים.
    הייתי גם מוכרחה להודות, שלא משנה לאן הלכתי ומה עשיתי, ניילס לא היה מוטרד כלל אם הגעתי בשלום. הוא לא בדק מה שלומי, גם אם נסעתי בענייני עבודה לכמה ימים. וכשעדכנתי אותו, לא הטרידה אותו העובדה שאני זו שמעדכנת אותו. או לאחרונה (כי בחנתי את זה כמה פעמים), כשלא עדכנתי ואז הגעתי הביתה בבטחה — לפעמים כעבור כמה ימים — לא הפריע לו שלא דיווחתי מה קורה איתי.
    הכיוון הלא נעים שאליו חתרו מחשבותיי השתנה, כשראיתי את הפנייה שלי ושמחתי על כך. פירוש הדבר שאני מתקרבת וכבר לא כל כך רחוקה. על פי ההוראות הבנתי, שאם הלילה בהיר, אני אמורה להגיע לשם תוך חמש דקות. פניתי ימינה בזהירות והתמקדתי בראות ההולכת ופוחתת. פניתי שמאלה ואז שוב ימינה ואז שיפוע, שחששתי כי המכונית שלי לא תוכל לעמוד בו. אבל ראיתי אותו זוהר לכבודי בגאווה כמו לפיד מואר.
    "המשולש," ממש כפי שנראה באינטרנט רק בלי עצי האורן מסביב, ההרים שברקע והשמש הזורחת. מובן שהם היו שם (חוץ מהשמש, כי הרי ירד הלילה), פשוט לא יכולתי לראות אותם.
    פשוט מושלם.
    "קדימה, מותק, קדימה, את יכולה," עודדתי את המכונית, וההקלה הציפה אותי מעצם המחשבה שסופו של המסע שלי קרב. גחנתי קדימה כאילו התנועה תעניק למכונית שלי תנופה כדי לצלוח את השיפוע.
    המזל האיר לי (ולמכונית) פנים, והצלחנו להגיע אל תיבת הדואר עם האותיות המכוסות בחלקן שלג, היוצרות את השם "מקסוול." התיבה סימנה את תחילתו של שביל גישה המשתרע לאורך חזית הבית. פניתי שוב ימינה ונהגתי בזהירות אל עבר ג'יפ הצ'רוקי שחנה מול הבית.
    "תודה לאל," לחשתי, כשעצרתי והרמתי את בלם היד. ראשי חישב מיד את הצעד הבא.
    לפגוש את המשגיח, לקחת את המפתחות ולקבל הוראות.
    לרוקן מכונית ממזוודות ומהמוני שקיות מצרכים, אוכל לחופשה בת שבועיים, ובמילים אחרות — דברים שעוזרים לי בדרך כלל אבל גם דברים שממש לא, שלא כבדרך כלל.
    לסדר במקרר אוכל מתכלה.
    להציע את המיטה (אם צריך).
    להתקלח.
    לקחת תרופה לצינון שקניתי במכולת.
    להתקשר לניילס, גם אם רק כדי להשאיר הודעה במשיבון.
    לישון.
    השינה היתה הדבר שחיכיתי לו יותר מכול. נדמה לי שמעולם לא הרגשתי מותשת כל כך.
    כדי להפחית מכמות הצעדות למכונית הלוך ושוב לקחתי את התיק שלי, יצאתי מהמכונית והעמסתי אותו על הכתף. לאחר מכן ניגשתי לתא המטען ולקחתי שקיות מצרכים רבות ככל שהצלחתי לסחוב. פסעתי בזהירות. השלג כיסה את כביש הגישה הקדמי ואת חמש המדרגות שהובילו למרפסת המשתרעת לאורך ה"משולש", ואני נעלתי מגפיים עם עקבים גבוהים. למרות שהיה מאוחר מדיי, גם אם בדקתי מראש את תחזית מזג האוויר ולכן חשבתי שיהיה בסדר, שקלתי מחדש את הבחירה שלי במגפיים עם עקבים גבוהים כשהגעתי למרפסת.
    עוד בטרם עליתי מדרגה אחת, נפתחה דלת הכניסה מזכוכית ואיש עמד בפתח. הלילה האפיל על חזית גופו, וגבו הואר קלושות באורות מתוך הבית.
    "אה, היי, אני ממש־ממש מצטערת על האיחור. הסערה עיכבה אותי," מיהרתי להסביר את גסות הרוח שלא ממש דרשה הסבר (שהרי ברור היה שיורד שלג, ולכן כל נהג שעיניו בראשו אמור להיזהר), והמשכתי להתקדם לאורך המרפסת.
    האיש זז, והאור בחוץ נדלק וסנוור אותי לרגע.
    עצרתי כדי לאפשר לעיניי להתרגל, ואז שמעתי, "מה קורה פה?"
    מצמצתי ואז מיקדתי את מבטי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות עכשיו הוא לבהות בו.
    לא חשבתי שככה אמור שרת להיראות.
    הוא היה גבוה, גבוה מאוד, וכתפיו היו רחבות מאוד. שערו כהה, כמעט שחור, גלי, וחלק ניכר ממנו נמשך לאחור כאילו זה עתה סיימו לעצב אותו לתפארת. הוא לבש חולצת פלאנל משובצת ותחתיה גופייה חמה, ושרוולי החולצה הופשלו וחשפו את הגופייה שכיסתה את זרועותיו. מכנסי הג'ינס היו דהויים, גרביים עבים כיסו את רגליו, ועורו השזוף נמתח על פניו בעלות מבנה העצמות המושלם, שאפילו עיוור היה נכנס לאקסטזה אילו היה ממשש אותן באצבעותיו. לסת ומצח חזקים, עצמות לחיים מסותתות. לא ייאמן.
    לפי הערכתי, עברו עליו כמה ימים מאז שהתגלח כמו שצריך.
    "מר אנדרוז?" שאלתי.
    "לא," ענה ולא אמר עוד.
    "אני..." התחלתי להגיד משהו, אבל אז לא ידעתי מה לומר.
    ראשי נע מצד לצד. ואז הבטתי אחורה אל המכונית שלי ואל ג'יפ הצ'רוקי ושוב נשאתי את מבטי אל ה"משולש".
    זו אכן היתה התמונה מהאתר, התמונה הזאת בדיוק. לא?
    השבתי אליו מבט. "סליחה. הייתי אמורה לפגוש את האחראי."
    "האחראי?"
    "כן, מישהו בשם מר אנדרוז."
    "את מתכוונת לסְלים?"
    סלים?
    "אה..." עניתי.
    "סלים לא פה."
    "אתה אמור להביא לי את המפתחות?" שאלתי.
    "מפתחות למה?"
    "לבית."
    הוא הביט בי במשך כמה שניות, מלמל, "שיט" ומיד לאחר הקללה נכנס הביתה, תוך שהוא משאיר את הדלת פתוחה.
    לא ידעתי מה לעשות, לכן עמדתי בחוץ לפני שהחלטתי שאולי הדלת הפתוחה היא, למעשה, הזמנה להיכנס בעקבותיו.
    זה מה שעשיתי וסגרתי את הדלת בעזרת הרגל. ניגבתי את רגליי על השטיחון כדי להיפטר מהשלג והבטתי סביבי.
    חלל פתוח לחלוטין, הכול עשוי עץ בוהק, פשוט מרהיב. אתרי חופשה שרואים באינטרנט מוצגים בדרך כלל בצורה מחמיאה הרבה יותר מהמציאות. כאן קרה ההיפך — אף תמונה לא היתה מסוגלת לשקף כמה טוב נראה המקום הזה.
    מצד שמאל שכן אזור אירוח ובו ספה גדולה, רחבה וארוכה עטוית שמיכות. לצד הספה, מול החלונות, עמדה כורסא ענקית, ששני אנשים היו יכולים לשבת בה בכיף (ובנוחות), ולפניה ניצב הדום לרגליים. שולחן עץ מרובע ואיתן ניצב בין הכיסא לספה, ושולחן מרובע נוסף, נמוך אך רחב מהשני, עמד מול הספה. מנורה שניצבה על השולחן הקטן, שבסיסה עשוי מענף, האירה את החלל. מנורה עומדת אחרת ניצבה בפינת החדר ליד החלונות, וגם היא היתה עשויה מענף אחר וארוך יותר. גם המנורה הזאת היתה דלוקה, ותאואים רצו לאורך האהיל המכסה אותה. בתוך קמין עם ארובת אבן מרהיבה, שנעלמה בשיפוע המשולש, בערה אש עליזה. בירכתי החדר הבחנתי בגומחה ובה שולחן כתיבה ומאחוריו כיסא מסתובב ישן. כיסא נדנדה עמד בפינה, ליד מנורה נוספת שהאירה גם היא את החדר ושבסיסה נראה כמו בול עץ. גרם מדרגות לולייני הוביל אל לופט תחום במעקה, שחולש על אזור האירוח המרכזי, ושתי דלתות ניצבו מתחת ללופט. ידעתי שאחת מהן מובילה לחדר אמבטיה עם שירותים ומקלחת והשנייה, ככל הנראה, למחסן.
    התמונות של הלופט, שהופיעו באתר, הראו שיש בו מיטת קווין סייז, חדר אמבטיה ראשי עם סאונה קטנה וארון בגדים ענק.
    מימין ראיתי מטבח, אולי לא מפואר או עדכני במיוחד אבל ממש לא עלוב. דלפקי השיש נפרשו בצורת ח' ארוכה: אחד מהם לאורך צדו של הבית, והשני דלפק כפול, נמוך ורחב עם בר גבוה יותר. שניהם חצו את החלל הפתוח ושני כסאות גבוהים ניצבו מול הבר. שפע ארונות עץ אורן בהקו. מכשירי חשמל ברמה סבירה מפלדת אל־חלד. גומחה נוספת מאחור במקום שבו עמד הכיור, ומצדה השמאלי — המקרר. שולחן אוכל לשישה סועדים ובקצהו חלונות משולשים, גם הם עשויים עץ אורן, עם מחזיק נרות בצורת עששית, שחול ירקרק ממלא את מרכזו ונר עבה בצבע שמנת תחוב בו. על השולחן עמד פמוט דולק, וגם הוא היה עשוי מענפים.
    "יש לך מסמכים?" שאל האיש. מרוב שהייתי שקועה בסקירת החלל ובמחשבות כמה הכול יפה כל כך, ואיך כל השבועות שביליתי בחששות אם אני עושה את הדבר הנכון, ואם שבע־עשרה שעות הנסיעה המפרכת היו שוות כדי להגיע לבית המהמם הזה, נבהלתי ואז הבטתי בו.
    הוא עמד במטבח והרים טלפון אלחוטי. הלכתי לעברו, הנחתי את שקיות המצרכים על הבר ואז נברתי בתיק שלי כדי למצוא את נרתיק הנסיעות. שלפתי אותו, פתחתי ואיתרתי את דפי האישור.
    "הנה," אמרתי, נופפתי בהם ומסרתי אותם לידיו.
    הוא לקח אותם, על אף שחייג באותה עת בטלפון בעזרת אגודלו.
    "יש בע...?" שאלתי, עיניו ננעצו בי, ואני השתתקתי.
    עיניו היו אפורות, גוון אפור בהיר וצלול. אף פעם לא ראיתי עיניים כאלה. במיוחד לא תחומות בריסים עבים, ארוכים ושחורים.
    "סלים?" אמר לתוך הפומית. "כן, יש פה איזו אישה..." הוא הביט בדפים, "מיס שרידן אחת."
    "מיז," תיקנתי אותו אוטומטית, ועיניו האפורות והצלולות שבו אליי.
    בשלב זה גיליתי שגם קולו מושך להפליא. קול עמוק, עמוק מאוד אבל לא עדין. הוא היה מחוספס, כמעט צרוד.
    "מיז שרידן אחת." הוא קטע את מחשבותיי והדגיש את ה"מיז" בצורה לא נחמדה במיוחד, לדעתי. "היא רוצה מפתחות."
    חיכיתי לסלים הזה, שלפי חשדותיי היה כנראה מר אנדרוז, השרת הנעדר, כדי שיסביר לחתיך ההורס שיש לי הזמנה מאושרת לשבועיים, אשר שולמה מראש עם פיקדון לא קטן למקרה נזק לא סביר. וגם חיכיתי שהסלים הזה יגיד לחתיך ההורס שכנראה חלה טעות ואולי הוא צריך לפנות את המקום, כדי שאוכל לפרוק את מה שיש במכונית, לשים במקרר את המוצרים המתכלים, להתקלח, לדבר עם ניילס והכי חשוב — ללכת לישון.
    "כן, פישלת," אמר החתיך ההורס לטלפון וסיכם את השיחה במילים, "אסדר את זה." ואז הוא לחץ על כפתור, הטיח את הטלפון בדלפק ואמר לי, "סלים פישל."
    "אה, כן, את זה התחלתי להבין."
    "יש מלון למרגלות ההר במרחק של עשרים וחמישה קילומטר."
    נדמה לי שהלסת שלי נשמטה, אבל ראשי התרוקן, לכן אני לא סגורה על זה.
    ואז אמרתי, "מה?"
    "מלון בעיר, נקי, נוף נחמד, מסעדה טובה. למרגלות ההר, מאיפה שבאת. את נוסעת לכביש הראשי, פונה שמאלה ומשם זה בערך חמשה־עשר קילומטר."
    ואז הוא הושיט לי את הניירות שלי, ניגש לדלת הכניסה, פתח אותה והמשיך לעמוד שם בעודו אוחז בה בלי להוריד ממני את העיניים.
    עמדתי קפואה במקום, ואז הבטתי לעבר חלונות "המשולש" אל השלג המסתחרר ולאחר מכן הסתכלתי על הגבר המהמם, אך כפי שהבנתי באיחור, הלא־ידידותי במיוחד.
    "יש לי הזמנה," אמרתי לו.
    "מה?"
    "ה־ז־מ־נ־ה," חזרתי באיטיות כדי שיבין.
    "כן, סלים פישל."
    נענעתי בראשי. הנענוע היה קצר ומבולבל. "אבל שילמתי מראש על שבועיים."
    "כמו שאמרתי, סלים פישל."
    "ונתתי פיקדון," המשכתי.
    "תקבלי החזר."
    מצמצתי אליו ואז שאלתי, "החזר?"
    "כן," אמר לי, "החזר, כאילו, יחזירו לך את הכסף."
    "אבל..." התחלתי לומר משהו, אבל הפסקתי כשהוא נאנח בקול רם.
    "תקשיבי, מיס..."
    "מיז," שוב תיקנתי אותו.
    "מה שתגידי," אמר בקוצר רוח. "קרתה כאן טעות. אני כאן."
    זה לא קרה לי הרבה זמן, אבל הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן. הרי נסעתי במשך יותר משבע עשרה שעות. הגעתי לארץ אחרת באזור זמן שונה. השעה היתה מאוחרת, השלג ירד והכבישים היו מסוכנים. במכונית שלי חיכו מצרכים בשווי אלפי דולרים, שחלקם היו עתידים להתקלקל אם לא יוכנסו לקירור. ובבתי מלון אין מקררים, לפחות לא מקררים גדולים. והייתי עייפה, התחיל לי צינון, לכן אפשר היה לסלוח לי על העצבים.
    "טוב, גם אני," השבתי לו.
    "כן, נכון, אבל זה הבית שלי."
    "מה?"
    "הוא שייך לי."
    נענעתי את ראשי שוב — אותם נענועים קצרים ומבולבלים.
    "אבל הבית מושכר."
    "הוא מושכר כשאני לא כאן. הוא לא מושכר כשאני בבית."
    לבסוף הבנתי מה קורה כאן.
    "אז מה שאתה בעצם אומר הוא שההזמנה המאושרת שלי היא, בעצם, הזמנה לא־מאושרת, ואתה מבטל אותה בדקה התשעים, במלוא מובן המילה?"
    "זה בדיוק מה שאני אומר."
    "אני לא מבינה."
    "אני מדבר אנגלית. אנחנו מדברים באותה שפה. אני מבין אותך."
    שוב התבלבלתי. "מה?"
    "את אנגלייה."
    "אני אמריקאית."
    גבותיו נצמדו זו לזו ושיוו לו מראה קצת מפחיד, בעיקר כי פניו הוצללו באותו רגע. "את לא נשמעת לי אמריקאית."
    "אבל זה מה שאני."
    "שיהיה," מלמל והניף את זרועו לעבר הדלת הפתוחה. "תקבלי החזר ביום שני על הבוקר."
    "אסור לך לעשות את זה."
    "חבל, כי הרגע הרשיתי לעצמי."
    "זה... אני... אתה לא..."
    "תקשיבי, מיז שרידן, כבר מאוחר. ככל שתמשיכי לעמוד פה ולקשקש, ככה ייקח לך יותר זמן להגיע למלון."
    שוב הבטתי אל השלג שבחוץ ובחזרה אליו.
    "יורד שלג," הודעתי לו את המובן מאליו.
    "בדיוק בגלל זה אני אומר לך — כדאי שתצאי לדרך."
    נעצתי בו מבט לרגע, שהתארך לעשרה.
    ואז לחשתי, "אני לא מאמינה."
    עכשיו כבר התעצבנתי על בטוח. כי ידעתי שאני רותחת ועייפה מכדי לחשוב על המשפט הבא שייצא לי מהפה.
    תחבתי את הניירות לארנק, לקחתי את שקיות המצרכים, ניגשתי אליו, עצרתי והטיתי את ראשי כדי להביט בו.
    "אז מי יחזיר לי את הכסף על הדלק למכונית?" שאלתי.
    "מיס שרידן..."
    "מיז," סיננתי, בעודי גוחנת לעברו וממשיכה. "ומי יחזיר לי את הכסף על כרטיס הטיסה מאנגליה, שבה אני גרה גם אם הדרכון שלי כחול?" לא אפשרתי לו לענות ומיד המשכתי, "ומי יחזיר לי את הכסף על החופשה שתכננתי בבית משולש יפהפה בהרי קולורדו, שהייתי צריכה להקדיש יותר משבע־עשרה שעות נסיעה כדי להגיע אליו, ואם יורשה לי להוסיף — ליעד ששילמתי בשבילו מחיר מלא אבל לא זכיתי ליהנות ממנו כלל?" הוא פתח את פיו, אבל אני לא הפסקתי לדבר. "לא חציתי את האוקיינוס ואת רוב היבשת הזאת כדי לישון במלון נקי עם נופים יפים. עשיתי את זה כדי להיות כאן."
    "תקשיבי..."
    "לא, אתה תקשיב. אני עייפה, הסינוסים שלי מתפוצצים, ויורד שלג. כבר שנים שלא נהגתי בשלג, לא בצורה כזאת." הצבעתי על החשיכה בזרועי עמוסת שקיות המצרכים. "ואתה מגרש אותי מכאן, הרבה אחרי השעה תשע, תוך כדי הפרת חוזה."
    בזמן שדיברתי, שינו פניו הבעה מרוגז למשהו שלא הצלחתי לפענח, ואז הוא חייך לפתע, ועצבן אותי לגלות שיש לו שיניים ישרות, לבנות ומושלמות.
    "הסינוסים שלך מתפוצצים?" שאל.
    "כן," יריתי. "הסינוסים שלי מתפוצצים, ממש," אמרתי לו ושוב נענעתי בראשי, והפעם הנענועים היו קצרים ועצבניים. "תשכח מזה. מה אכפת לך בכלל? אני עייפה מדיי בשביל כל הסיפור הזה."
    מה שנכון. עייפה מתה. מחר כבר אחשוב מה לעשות.
    ואז יצאתי בצעדים דרמטיים (ולדעתי, הגיע לי שיסלחו לי על זה) אל הלילה וחשבתי שזו התשובה. היקום בישר שכדאי לי ללכת על בטוח. להתחתן עם ניילס. לאמץ לחיקי את החיים הבטוחים, גם אם הם משעממים בדרך כלל; אבל ביני לביני הודיתי, שמעולם לא הרגשתי בודדה יותר.
    בודדה עד כדי שיתוק.
    למי אכפת?
    אם זו ההרפתקה שלי, היא דפוקה ברמות.
    הייתי כבר מעדיפה לשבת ולראות טלוויזיה עם ניילס (נגיד).
    פתחתי את תא המטען והחזרתי את השקיות פנימה, וכשניסיתי לסגור אותו, הוא לא זז.
    זה קרה מפני שהאיש הלא־ידידותי־אבל־חתיך־הורס עמד בחוץ ליד המכונית שלי והניח את ידו עליה בחוזקה.
    "שחרר," דרשתי.
    "תיכנסי חזרה הביתה. נמצא איזה פתרון, לפחות ללילה."
    הוא יצא מדעתו? נמצא פתרון? כאילו שהוא ואני נישן יחד בבית המשולש? אפילו לא ידעתי איך קוראים לו, שלא לדבר על העובדה שהוא שמוק.
    "ממש תודה רבה," אמרתי בזלזול. "לא. שחרר."
    "תיכנסי חזרה הביתה," חזר ואמר.
    "שחרר," חזרתי ואמרתי לו שוב.
    הוא רכן והתקרב אליי. "תקשיבי, דוכסית, קר פה. יורד שלג. שנינו עומדים בחוץ כמו מטומטמים ורבים על מה שרצית מלכתחילה. תיכנסי כבר לבית המחורבן. את יכולה לישון על הספה."
    "אני לא מתכוונת לישון על ספה." ואז הראש שלי הזדקף ושאלתי, "דוכסית?"
    "הספה נוחה, ולקבצנים אסור להיות בררנים."
    התעלמתי וחזרתי, "דוכסית?"
    הוא הניף את ידו השנייה, סקר אותי במבטו ואמר, "בגדים מפונפנים, ארנק מפונפן, מגפיים מפונפנים, מבטא מפונפן." עיניי נישאו אל פניי, והוא סיכם בנוקשות. "דוכסית."
    "אני אמריקאית!" צעקתי.
    "גם אני," הוא ענה.
    "אין דוכסיות באמריקה," התחכמתי אותו.
    "אבל זו האמת."
    למה אני בכלל מסבירה לו על אריסטוקרטיה? חזרתי למטרה.
    "שחרר!" צעקתי שוב.
    הוא התעלם ממני לחלוטין והביט אל תוך תא המטען.
    ואז הוא שאל שאלה שנשמעה מטורפת באוזניי, "מצרכים?"
    "כן," יריתי. "קניתי אותם בדנוור."
    הוא הביט בי וחייך שוב, ואני שוב חשבתי שהוא מטורף לפני שמלמל, "טעות של טירונים."
    "אתה מוכן לשחרר כדי שאוכל לסגור את תא המטען ולצאת לדרך?"
    "תא המטען?"
    "בגאז'!"
    "דברי אנגלית."
    נדמה לי שבשלב זה כבר נהמתי, אבל מרוב כעס לא ממש שמתי לב.
    "מר..." היססתי ואז אמרתי, "איך שקוראים לך..."
    "מקס."
    "מר מקס..."
    "לא, סתם מקס."
    רכנתי לעברו ואמרתי בקוצר רוח, "מה שתגיד." ואז דרשתי, "שחרר את המכונית שלי."
    "את רצינית?"
    "כן," רשפתי. "רצינית. שחרר. לי. את. המכונית. עכשיו."
    הוא הרפה מהמכונית ואמר, "כרצונך."
    "אילו הייתי יכולה לעשות כרצוני, הייתי חוזרת בזמן ולא לוחצת על 'הזמן עכשיו' באתר המטופש," מלמלתי וטרקתי את דלת תא המטען. צעדתי בנחישות אל הדלת של צד הנהג. "בית משולש אידילי בהרי קולורדו — אפילו לא קרוב. יותר כמו סיוט של סופת שלגים מזעזעת בהרי קולורדו."
    ישבתי במכונית וטרקתי את הדלת, אבל הייתי בטוחה למדיי ששמעתי אותו מצחקק.
    גם אם כעסתי, לא הייתי טיפשה, ויצאתי בנסיעה זהירה לאחור משביל הגישה שלו; בטח נראיתי כמו סבתא שנוהגת, אבל לא היה לי אכפת. אמנם, רציתי לצאת מטווח הראייה שלו, להתרחק מהבית המשולש המרהיב שנחסם בפניי ולהתקרב למיטה, שיכולתי ממש לישון בה, אבל לא רציתי שהמיטה הזו תהיה מיטה בבית חולים.
    יצאתי משביל הגישה ונהגתי במהירות רבה יותר (אבל לא מופרזת), ממשיכה ככה בלי להביט במראות כדי לחמוק מהמראה של הבית המשולש.
    האדרנלין המשיך לגעוש בגופי ועדיין כעסתי בכל הכוח, כשהתקרבתי למה שנראה כמו הכביש הראשי (אבל לא הייתי בטוחה) ופגעתי בקרח מכוסה בשלג, איבדתי שליטה על המכונית השכורה והחלקתי לתוך תעלה.
    כשלבי הפסיק להלום בכוח והגוש בגרוני כבר לא איים לחסל אותי, הבטתי בשלג מול המכונית שלי ומלמלתי, "כמה יפה." ואז המשכתי למלמל, "מהמם."
    ופרצתי בבכי.
     
     
    התעוררתי, או לפחות חשבתי שהתעוררתי.
    ראיתי אור בהיר, אור בהיר מאוד, וציפית רכה בצבע בז'.
    אבל הרגשתי שהעיניים שלי גדולות פי שלושה מגודלן הרגיל. הרגשתי שהעפעפיים שלי נפוחים. כאילו הראש שלי מלא בצמר גפן. היתה לי תחושה מוזרה באוזניים, כאילו הן הפכו למנהרות ענקיות שרכבת היתה יכולה לעבור בתוכן. הגרון שלי כאב בטירוף. ובנוסף הרגשתי שהגוף שלי כבד כמו עופרת ושכל תזוזה קלה דורשת מאמץ עילאי.
    התאמצתי והצלחתי להרים זרוע. ואז התאמצתי עוד קצת והסטתי את השיער מפניי.
    מה שראיתי היה יום בהיר ושטוף שמש מבעד לחלון משולש ומעקה. ראיתי שלג בכמויות אדירות ועצי אורן בכמויות אדירות לא פחות. אם לא הייתי מרגישה נורא כל כך, הייתי מבינה כמה יפה הנוף.
    כיוון שהסינוסים סתמו לי את הראש והרגשתי כאילו הוא שוחה, הבטתי בזהירות סביבי וראיתי את חדר השינה בלופט מהאתר של הבית המשולש.
    "אני חולמת," מלמלתי וקולי היה צרוד. הדיבור גרם לגרוני לכאוב.
    הייתי צריכה להשתמש בשירותים וראיתי את הדלת המובילה אליהם מולי.
    השתמשתי במעט האנרגיה שנותרה לי כדי להניף את רגליי מעל המיטה. קמתי מתנודדת והבנתי שאני חולה גמורה. ואז שוב התנודדתי והשפלתי מבט כדי להסתכל על עצמי.
    לבשתי חולצת טריקו של גבר, חולצה אדומה ענקית — או לפחות זה היה הצבע שלה בעבר הרחוק. האדום היה דהוי. על החזה מצד שמאל הופיע ציור של איש עם שיער פרוע, מנגן בפסנתר ומעליו הכיתוב "הבר של אחי" בקשת.
    פתחתי את צווארון החולצה, הצצתי לתוכו והסתכלתי על גופי העירום פרט לתחתונים שלי, שלא זזו ממקומם.
    שחררתי את הצווארון ולחשתי, "אלוהים אדירים."
    משהו קרה.
    הדבר האחרון שזכרתי הוא שנשכבתי במושב האחורי של המכונית השכורה, כיסיתי את עצמי בסוודרים וקיוויתי שמישהו ייתקל בי בשעות הבוקר המוקדמות.
    ניסיתי ללא הצלחה להוציא את המכונית מן התעלה, ומרוב תשישות וחולי הרמתי ידיים. החלטתי לא לצעוד באזור לא מוכר כדי לנסות למצוא את הכביש הראשי או להיתקל במישהו מספיק מטומטם לנהוג בסופת שלגים מטורפת. במקום זאת החלטתי לחכות שהסופה תעבור.
    הנחתי גם שלא אצליח לישון במכונית, בתעלה, בסופת שלגים, אחרי היתקלות עם גבר הורס אבל מאוד לא ידידותי. אז לקחתי תרופות לילה נגד שיעול כדי להביס את הצינון שאיים להשתלט עליי, כיסיתי את עצמי בסוודרים ונשכבתי לישון במושב האחורי.
    מסתבר שלא התקשיתי להירדם.
    עכשיו אני כאן.
    שוב ב"משולש".
    לבושה רק בתחתונים ובחולצת טריקו של גבר.
    אולי זה באמת היה סיוט של סופת שלגים מזעזעת בהרי קולורדו. דברים משונים קרו לנשים שנסעו לבדן. דברים משונים, זאת אומרת שהנשים האלה לא נראו עוד לעולם.
    והכול קרה באשמתי. אני זו שרציתי פסק זמן מהחיים שלי. אני זו שרציתי הרפתקה.
    חשבתי שאולי כדאי לברוח, אבל הבעיה היתה שאני חולה והייתי צריכה ללכת לשירותים.
    החלטתי לגשת קודם לשירותים ואז לחשוב על אסטרטגיה, שתוציא אותי מסרט האימה האישי שלתוכו נקלעתי.
    אחרי שסיימתי את ענייני בשירותים (שהיו, חייבת להודות, מהממים בדיוק כמו בתמונות) ושטפתי ידיים, יצאתי וראיתי את הגבר החתיך והלא ידידותי, הידוע גם בשם מקס, יורד בגרם המדרגות הלולייני.
    כמו כל גיבורה מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית בסרט אימה קפאתי ונשבעתי, שאם אצא מהסיפור הזה בחיים, לא אצחק לעולם על אף גיבורה מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית כפי שעשיתי בכל פעם שצפיתי בסרט אימה.
    הוא נכנס לחדר והביט בי.
    "את ערה," ציין.
    "כן, "עניתי בזהירות.
    הוא הביט במיטה ואז בי. "התקשרתי לשירותי דרך. הם יגיעו ויגררו לך את האוטו."
    "בסדר."
    הוא היטה את ראשו הצדה, בחן את פניי ושאל, "את בסדר?"
    "כן," שיקרתי.
    "את לא נראית מי־יודע־מה."
    מיד זקפה את ראשה המכוער עוד תכונה נשית, מטומטמת, חסרת היגיון ואידיוטית — ונעלבתי.
    "תודה רבה," סיננתי בארסיות.
    שפתיו התעקלו בקצוות והוא התקרב אליי.
    צעדתי צעד לאחור.
    הוא נעצר, גבותיו התעקלו נוכח הנסיגה שלי ואז אמר, "זאת אומרת, לא נראה לי שאת מרגישה טוב."
    "אני בסדר גמור" שיקרתי.
    "ואת לא נשמעת כאילו את מרגישה טוב."
    "ככה אני נשמעת בדרך כלל," שיקרתי שוב.
    "לא נשמעת ככה אתמול."
    "עכשיו בוקר. הרגע התעוררתי. זה הקול שלי כשאני מתעוררת."
    "הקול שלך כשאת מתעוררת נשמע כאילו כואב לך הגרון והאף שלך סתום?"
    המשכתי לשקר. "יש לי אלרגיות."
    הוא הביט אל מחוץ לחלון ואז אליי. "בשלג?" גם אני הבטתי אל מחוץ לחלון, וכשהוא המשיך לדבר, השבתי אליו את המבט. "אין שום דבר חי בקרח שבחוץ שיכול לשגע לך את האלרגיות, דוכסית."
    החלטתי לשנות את נושא השיחה, אבל דאגתי קצת שאני עומדת לקבל סחרחורת.
    "איך הגעתי לכאן?" שאלתי אותו.
    ראשו נטה שוב הצדה והוא שאל בתגובה, "מה?"
    הצבעתי על עצמי ושאלתי, "אני," ואז הצבעתי על הרצפה, "כאן. איך הגעתי לכאן?"
    הוא הביט ברצפה שעליה הצבעתי, נענע בראשו ומלמל, "שיט." ואז שוב הביט בי ואמר, "היית בחוץ. בחיים לא ראיתי דבר כזה. חשבתי שאת עושה את עצמך."
    "סליחה?"
    הוא צעד צעד נוסף לעברי, ואני צעדתי צעד נוסף לאחור. הוא שוב עצר, הביט ברגליי ומשום מה חייך. ואז הוא שוב הביט בי.
    "חיכיתי קצת, התקשרתי למלון כדי לבדוק אם נכנסת. הם אמרו שלא. התקשרתי לעוד כמה מלונות. גם הם אמרו שלא. אז נסעתי בעקבותייך, כי חשבתי שאולי נקלעת לצרה. ובאמת נקלעת. מצאתי את המכונית שלך בתעלה ואותך ישנה במושב האחורי. הבאתי אותך ואת החפצים שלך הביתה. התרסקת ולא היה עם מי לדבר." הוא סובב את גופו והצביע על המזוודה שלי, שנחה על ספה נוחה למראה בצד השני של החדר, ואז שוב פנה אליי. "השכבתי אותך לישון וישנתי על הספה."
    אין ספק שקיבלתי סחרחורת, לא רק מפני שהייתי חולה אלא גם בגלל מה שאמר. אז כדי לא ליפול ולא להשפיל את עצמי עוד יותר עקפתי אותו, ניגשתי למיטה והתיישבתי — או ליתר דיוק צנחתי עליה.
    ואז הבטתי בו ושאלתי, "השכבת אותי לישון?"
    הוא פנה אליי וגבותיו נצמדו. הוא כבר לא נראה משועשע.
    "את לא בסדר," אמר.
    "השכבת אותי לישון?" חזרתי ושאלתי.
    עיניו נישאו אליי והוא אמר, "כן."
    משכתי את חולצת הטריקו ושאלתי, "הלבשת לי אותה?"
    החיוך חזר, אבל הפעם היה שונה, שונה לחלוטין. הסחרחורת שלי הלכה וגברה.
    ואז הוא אמר, "כן."
    זינקתי על רגליי, ואז הראייה היטשטשה, ידי עלתה אל מצחי ושוב צנחתי על המיטה.
    לפתע הוא כרע ברך מולי ומלמל, "אלוהים, דוכסית."
    "הפשטת אותי," האשמתי אותו.
    "שכבי," ציווה.
    "הפשטת אותי."
    "כן, עכשיו תשכבי."
    "אתה לא יכול להפשיט אותי!" צעקתי, אבל שמעתי את מילותיי הרמות דופקות בקירות גולגולתי. ראשי החל לצוף, והייתי נופלת אחורנית אלמלא ידו שהושטה כדי לייצב אותי.
    "אני יכול, זה מה שעשיתי, שום דבר שלא ראיתי קודם. עכשיו שכבי."
    התחלתי להדוף אותו והכרזתי, "אני הולכת."
    הוא הזדקף והניח את ידיו על כתפיי כדי להושיב אותי בכוח. הישבן שלי פגע במיטה, והבטתי בו כל כך עייפה לפתע, שבקושי הצלחתי להרים את הראש.
    "את לא הולכת," הכריז.
    "לא היית צריך להחליף לי בגדים."
    "דוכסית, אני לא אומר את זה שוב, שכבי."
    "אני חייבת לזוז."
    עוד לפני שהספקתי לומר את המילה "לזוז," שתי שוקיי הונפו באוויר וגופי זז במיטה. לא הצלחתי להחזיק את פלג גופי העליון וגם הוא צנח למיטה, ואז השמיכות כיסו אותי.
    "יש לך תרופות בין המצרכים. אביא לך, ואת צריכה לאכול."
    "אני חייבת לזוז."
    "אוכל, תרופות ונדבר."
    "תקשיב..."
    "אני כבר חוזר."
    הוא יצא, ולי לא היה כוח להרים את הראש כדי לראות לאן הלך. רציתי ללכת למזוודה שלי, ללבוש בגדים ולהסתלק משם; ואז החלטתי שאעשה זאת אחרי שאעצום קצת עיניים. הן כאבו, יותר מדיי, וכל השלג והשמש אילצו אותי לתת להן הפוגה. האור היה בוהק מדיי.
    ואז כנראה התעלפתי.
     
     
    "נינה, את איתי?" שמעתי קול מוכר, עמוק וצרוד בוקע ממקום רחוק מאוד.
    "איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלתי בלי לפקוח את העיניים. קולי החורקני היה מבהיל אותי מאוד אלמלא הייתי עייפה כל כך.
    "את איתי," מלמל הקול המוכר, העמוק והצרוד.
    "כואב לי הגרון."
    "נשמע ככה."
    "וכואבות לי העיניים."
    "אני בטוח."
    "וכואב לי כל הגוף."
    "יש לך חום, דוכסית."
    "ברור," מלמלתי. "אני בחופשה. כל החיים המשעממים שלי אני בריאה, וכשאני יוצאת לחופשה, עולה לי החום."
    שמעתי צחוק, שממש אי אפשר להגיד עליו שהוא לא מושך. "מותק, אני צריך שתקומי כדי שאוכל להביא לך קצת תרופות ונוזלים."
    "לא."
    "נינה."
    "איך אתה יודע איך קוראים לי?"
    "רישיון נהיגה, כרטיסי אשראי, דרכון."
    עיניי נפקחו מעט, ומרוב שזה היה מאמץ גדול מדיי, עצמתי אותן שוב.
    "חיטטת לי בארנק."
    "אישה חולה אצלי במיטה. כן, חשבתי שכדאי שאדע איך קוראים לה."
    ניסיתי להסתובב, אבל זה דרש יותר מדיי מאמץ; לכן הפסקתי לנסות ואמרתי, "לך מפה."
    "תעזרי לי."
    "עייפה," מלמלתי.
    "מותק."
    הוא קרא לי "מותק" פעמיים. ניילס בחיים לא קרה לי "מותק" או "חמודה" או "אהובה" או משהו כזה — רוב הזמן הוא אפילו לא קרא לי נינה, וזה הפאקינג שם שלי. במחשבה שנייה ניילס בכלל לא דיבר אליי הרבה, לא שהיה לי כוח למחשבות באותו רגע.
    כמעט נרדמתי שוב, ואז הרגשתי את גופי מורם בעדינות ואת הפלג התחתון של גופי מחליק אל חיקו של גבר. משהו שהרגיש כמו כוס הוצמד לשפתיי.
    "תשתי," הורה לי הקול המוכר, העמוק והצרוד.
    שתיתי.
    הכוס נעלמה ואז שמעתי, "לפתוח את הפה, דוכסית."
    עשיתי כפי שאמר לי ואז הרגשתי משהו בלשון.
    הכוס חזרה ואז "תבלעי את אלה."
    בלעתי והנפתי את ראשי. הגלולות ירדו בגרוני הכואב להחריד.
    בסופו של דבר הרגשתי כאילו המצח שלי מוצמד לצווארו של מישהו, ובד עדין התחכך בלחיי.
    "אאוץ'," לחשתי.
    "מצטער, חומד."
    שוב מישהו הזיז אותי בין הסדינים, ראשי הונח על הכר, ולפני שהשמיכות כיסו אותי כמו שצריך כבר נרדמתי.
     
     
    התעוררתי, ואז הרגשתי משהו קריר, קריר מדיי, בצווארי.
    "לא," אמרתי בצרידות.
    "את בוערת, בייבי."
    לא בערתי. היה לי קר. רעדתי מרוב קור, כאילו אני רעידת אדמה אנושית.
    "קר לי מאוד." המילים גירדו את גרוני והתכווצתי.
    הקור נטש את צווארי והוצמד למצחי.
    "נינה, יש לך ביטוח נסיעות?"
    ניסיתי להתמקד, אבל לא הצלחתי ושאלתי, "מה?"
    "אם החום לא יירד בקרוב, אני אצטרך לקחת אותך לבית החולים."
    המשכתי לשתוק, בעיקר כי ניסיתי להתרכז בהתחממות. הצמדתי את השמיכה לגופי והתכרבלתי בתוכה.
    "נינה, תקשיבי לי, יש לך ביטוח נסיעות?"
    "ארנק," אני אומרת. "תיק."
    "טוב, מותק, תנוחי."
    הנהנתי והצמדתי לגופי את השמיכות, אבל לא הצלחתי להתחמם.
    "אני צריכה עוד שמיכה."
    "מותק."
    "בבקשה."
    המטלית הקרירה נשארה על מצחי, אבל הרגשתי אצבעות חסונות מתקפלות סביב צווארי ויורדות אל כתפי.
    ואז שמעתי את המילה "פאק" נאמרת בשקט, והשמיכות הוסרו מעליי.
    "לא!" זעקתי חלושות, אבל זו היתה עדיין זעקה.
    "עוד רגע, בייבי."
    המיטה זזה, וזזתי איתה בשעה שמשקל משמעותי נצמד אליי מאחור.
    ואז גופו נצמד לאורך גבי והתאים את עצמו לקימורי גופי. נשענתי לאחור והתמקמתי עמוק בתוך חמימותו היציבה, בעוד הרעידות ממשיכות להרטיט את גופי. זרועו נכרכה סביבי, ידו מצאה את ידי, ואצבעות שתי ידיי התקפלו סביב אצבעותיו בכוח ונאחזו בו חזק.
    "קר לי מאוד, מקס."
    "אל תוותרי, דוכסית."
    הנהנתי על הכר ואמרתי, "אשתדל."
    לקח לי זמן, כי הרעידות הפריעו לי לישון וגם החיבוק החזק שלו וגופו הצמוד אל גופי.
    כשהרעידות החלו פוחתות, כעבור זמן שנדמה כמו נצח, קראתי אליו חלושות, "מקס?"
    "אני כאן," הגיעה תשובה צרודה אך מנומנמת.
    "תודה," לחשתי.
    ואז שקעתי בשינה, מותשת כאילו זה עתה נלחמתי בקרב אדירים.
     
     
    המטלית הקרה הוצמדה שוב למצחי ואחר כך הועברה בשיערי.
    "מקס?"
    "החום ירד."
    "ממ," מלמלתי וחזרתי לישון.
    המילים "תעזרי לי, נינה" עזרו לנחיתה שלי.
    "או.קיי," לחשתי, והוא השכיב אותי על גבי והרים את פלג גופי העליון.
    "תרימי את הזרועות."
    עשיתי כמצוותו, ואז הוא הוריד את חולצת הטריקו.
    "הזעת את זה החוצה, דוכסית. את כבר בקו הסיום."
    "בסדר."
    "אל תורידי את הידיים."
    "בסדר."
    הרגשתי שעוד חולצת טריקו מולבשת על ראשי ועל זרועותיי. הרגשתי שמושכים אותה למטה על בטני וצדי גופי. צנחתי קדימה והרגשתי את מצחי נח על משהו רך וקשה. הבד היה רך וכיסה את מה שחשבתי שהוא כתף נוקשה.
    "את יכולה להוריד ידיים."
    "בסדר."
    שמטתי את זרועותיי, ואז עטפתי בהן משהו שתחושתו הזכירה לי מותני גבר. התכרבלתי צמוד יותר. הרגשתי זרועות נכרכות סביב מותניי וגם יד מלטפת בעדינות לאורך צווארי.
    "את חמודה כשאת חולה."
    "באמת?"
    "את סיוט כשאת ערנית."
    "כן?"
    "כן."
    "מממ."
    ואז הוא מלמל, "לא בטוח מה אני אוהב יותר."
    לא ידעתי מה לענות. בעיקר כי חזרתי שוב לישון.
    • קריסטן אשלי
    • קריסטן אשלי
     
  • המלצות נוספות