הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הדירה ברחוב אמלי
  • הדירה ברחוב אמלי
    קריסטין הרמל | תרגום: ניצה פלד
    מודן, הוצאת הכורסא | מרץ 2019 | פרוזה תרגום | 363 עמ' מודפסים
    "סיפור מרתק על חשיבותם של תקווה ואומץ לב בתקופות חשוכות" – בוקליסט
     
    כשרובי הנדרסון נישאה לצרפתי מרסל בנואה, היא הייתה בטוחה שמצאה את האושר. היא עוזבת את קליפורניה ועוברת להתגורר בעיר חלומותיה פריז, בדירה ברחוב אמלי המשקיפה אל מגדל אייפל. אבל חייה החדשים והמאושרים מקבלים תפנית מטרידה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פריז בידי הגרמנים.
    בצל ענני המלחמה יוצרת רובי קשרים אמיצים עם שרלוט, בת השכנים היהודיה, ויחד הן נשבעות לעשות כל שביכולתן על מנת לעזור לכוחות הטוב לנצח את כוחות הרשע. בתוך כך הן מגלות שגם באחת התקופות הקשות והאפלות בהיסטוריה, מצליחים האור והאהבה לחדור מבעד לסדקי החשיכה ולאחות לבבות שבורים. 
    הדירה ברחוב אמלי הוא רומן היסטורי עשיר, מרגש וסוחף המבוסס על דמויות היסטוריות אמיתיות ונשאר עם הקוראים זמן רב אחרי סיומו. זהו ספרה החמישי של קריסטין הרמל הרואה אור בעברית, וקדמו לו רבי המכר המתיקות שבשכחה, החיים שנועדו לי, כשניפגש שנית ורק עוד יום אחד.
     
    "רומן מרגש וסוחף שלא תוכלו להניח מהיד." – מרי אליס מונרו
    "לאוהבי "מסע אל הלב" ו"הזמיר", הדירה ברחוב אמלי מאת קריסטין הרמל הוא ספר מרגש ומעורר השראה על חוזקה של הרוח האנושית וכוחה הבלתי מנוצח של האהבה." – מריה סטיוארט
    "הסיפור המרגש של הרמל מזכיר לנו שלכל אדם ניתנת ההזדמנות לנקוט פעולה אל מול עוולות. הספר הינו הצדעה לאנשים שמצאו בלבם את האומץ להתייצב אל מול הקשיים בראש מורם." – פבלישרז וויקלי
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
     
    מרס 2002
     
    היא ישנה לידי, החזה הצר שלה עולה ויורד, ואני כבר מתגעגע אליה.
    גרגירי שעון החול הולכים ואוזלים, זורמים ללא רַחם לקראת הסוף. אף פעם אין מספיק זמן, כשמישהו נעשה חלק בלתי נפרד ממך. היה לנו מזל ושרדנו במלחמה, אשתי ואני, ולא עובר יום שאיני חושב בו על אלה שאיבדנו. אני יודע שחמדני מצדי לרצות רק עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה איתה אחרי שכבר זכינו לזמן רב כל כך. מחצית המאה שעברה הייתה מתנה שלא ציפינו לקבל, אולי מתנה שלא היינו ראויים לה.
    ובכל זאת אני לא מצליח להרפות. אני לא מצליח לדמיין את עולמי בלעדיה, כי חיי החלו באמת רק ביום שבו נפגשנו. אבל כרגע אין ביכולתי להגן עליה ממש כפי שלא יכולתי לעשות זאת לפני שנים בפריז, אף שגם אז וגם עכשיו ניסיתי להשלות את עצמי ולהאמין שיש בידי איזושהי שליטה.
    אני קם בשקט מהמיטה, נזהר לא להפריע לה. כשתתעורר הכאב יתחדש, לכן אף שאני משתוקק לחֶברתה אני אסיר תודה על כך שכרגע היא שלֵווה.
    אני מדשדש למטבח, מרתיח מים בקומקום החשמלי שלנו, מכין תה אֶרל גרֵיי ופונה אל המרפסת. חודש מרס עכשיו והאוויר צונן, צונן ככל שהוא יכול להיות כאן, בעמק אנטילופה, כמאה קילומטרים מצפון ללוס אנג'לס. אני בוהה בבוקר הערפילי. נשימתי נעצרת למראה עיניי: הפריחה הראשונה של העונה. בשבועות הקרובים ילבשו השדות גוונים בוהקים של צהוב, כתום ואדום. אשתי קרוב לוודאי כבר לא תהיה אז, אבל היא תזכה לראות לפחות את השחר הזה, שחר אחד אחרון בעונת הפּרגים.
    "תודה," אני אומר ונושא את עיניי מעלה, אל המקום שאלוהים ודאי נמצא בו. "תודה לך על זה."
    בזמן האחרון אני מרבה לדבר עם אלוהים, וזה מוזר כי בתקופת המלחמה ודאי הייתי טוען בתוקף שהוא לא קיים. אבל להפתעתי, עם השנים התקרבתי לאט־לאט בחזרה לאמונה. זה התחיל עם הבת שלנו נדיה, שהיא ללא ספק נס אמיתי. ואחרי שלה עצמה נולדו שלושה ילדים בריאים, התחזקה אמונתי קצת יותר. כשהנכדים שלנו העניקו לנו נינים עוד בחיינו, כבר לא הייתה לי ברירה אלא להכיר בקיומו של כוח עליון.
    אם כי ייתכן שבמובן מסוים ידעתי כל הזמן שהוא שם, כי איך עוד אפשר להסביר את העובדה שאשתי ואני מצאנו זה את זה בתוך כל הכאוס ההוא, לפני שנים?
    כשאני משקיף החוצה אל השדות המשתרעים עד האופק, אני רואה את חיינו פרושׂים כאן, את בתנו מסתחררת באור השמש, את נכדינו רודפים זה אחרי זה בין הפרחים. אני לוגם מהתה וממצמץ שוב ושוב כדי שאוכל לראות היטב. בזמן האחרון נעשיתי רגשני במידה מביכה. גברים לא אמורים לבכות, במיוחד לא גברים בני דורי. אבל כשזה נוגע לאהבת חיי, איני יכול לעשות דבר מול הזרם השוטף אותו.
    אני מסיים את התה שלי ונכנס בחזרה הביתה לבדוק מה שלומה. היא הייתה אמורה לישון עכשיו, אבל אני מוצא אותה במיטה כשעיניה פקוחות, ראשה מוטה לעבר הדלת. היא עדיין יפהפייה, גם בזקנתה, גם כשהיא הולכת ונכנעת לסרטן שגילינו מאוחר מדי. "בוקר טוב, אהובי," היא אומרת.
    "בוקר טוב, יקירתי." אני מתאמץ לחייך.
    "הפרגים כבר פרחו?"
    אני מהנהן, ועיניה מתמלאות דמעות. אני יודע שאלה דמעות אושר, ואני משתתף בשמחתה. "רק אחד בינתיים," אני משיב. "אבל גם האחרים יפרחו בקרוב."
    "באיזה צבע, אהובי? באיזה צבע הראשון?"
    "אדום. הפרג הראשון של העונה הוא אדום."
    "כמובן." היא נשכבת לאחור ומחייכת. "מובן שאדום." כשהיא מתמקדת בי שוב, אנחנו מביטים זה בזה דקות ארוכות. בכל פעם שאני מסתכל בעיניה, עשרות שנים נושרות להן ואני נלקח בחזרה ליום שבו ראיתי אותה בראשונה.
    "אני צריכה לבקש ממך משהו," היא אומרת חרש.
    "כן." אני יודע במה מדובר עוד לפני שהיא אומרת את המילים.
    "אני רוצה להגיע לראש הגבעה עוד פעם אחת. בבקשה."
    "אני אקח אותך." כוחי דעך עם הזמן; בשנה שעברה עברתי התקף לב ומאז לא חזרתי לעצמי. אבל ידעתי שזו תהיה משאלתה האחרונה של יקירתי, ואני אגשים אותה בכל מחיר. "נוכל ללכת לשם כשתהיי מוכנה. אבל בואי נחכה עוד כמה ימים עד שהפרגים יהיו בשיא פריחתם." ברור שזאת בקשה אנוכית מעט; אני רוצה לתת לה סיבה להחזיק מעמד עוד קצת, להישאר איתי.
    היא מחייכת. "כן, אתה צודק." היא כבר הולכת ודועכת, עפעפיה כבדים, מבטה מאבד את המיקוד. "אבל היא צריכה להיות פה, לא אני," היא לוחשת כעבור רגע. "היא הייתה צריכה להיות כאן מלכתחילה." אני יודע בדיוק על מי היא מדברת: על החברה הכי טובה שלה, החברה שהייתה לה כאחות, החברה שאיבדנו באופן כה חסר פשר לפני שנים.
    "זה מה שאלוהים קבע, יקירתי." אני לא יכול לומר את מה שאני חושב באמת, שאני אסיר תודה על כך שאשתי היא ששרדה. מחשבה אנוכית ונוראה, נכון? לאף אחד לא מגיע למות. אבל הגורל לא תמיד הוגן.
    "בקרוב אראה אותה שוב." קולה חלוש כל כך, שאני בקושי שומע אותה כשהיא מוסיפה, "בצד האחר. גם אתה חושב שאראה אותה?"
    "אל תלכי עדיין," אני אומר. "בבקשה." וכשהיא שוקעת שוב בשינה, אני צונח לכיסא שלידה ופורץ בבכי. אני לא יודע איך אחיה בלעדיה. האמת היא שמאז שפגשתי אותה, הכול היה רק למענה. כל החיים שלי. כל הקיום שלי. אני לא יודע איך אפרד ממנה.
    • קריסטין הרמל
    • קריסטין הרמל

      קריסטין הַרמֶל חיה באורלנדו, פלורידה, וכותבת למגזינים שונים. היא מוּכרת לקוראים בארץ בזכות רב-המכר הבינלאומי שלה, "המתיקות שבשכחה", שזכה לביקורות נלהבות. גם ספריה הקודמים תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה. ספרה "החיים שנועדו לי" מוגדר כסיפור אהבה שכמו משלב בין "דלתות מסתובבות" ו"נ.ב. אני אוהב אותך".

      בקרו את הסופרת ב- KristinHarmel.com או עקבו אחריה בטוויטר ב- twitter.com/kristinharmel

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות