הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הגשרים של מחוז מדיסון
  • הגשרים של מחוז מדיסון
    רוברט ג'יימס וולר | תרגום: שלי גרוס
    תכלת | ספטמבר 2019 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 168 עמ' מודפסים
    "יש לי דבר אחד לומר. רק דבר אחד. אני לא אגיד את זה שוב לאף אחד, אף פעם: 'ביקום של אי בהירות, סוג כזה של ודאות מגיע רק פעם אחת. זה לא יקרה שוב לעולם, ולא משנה כמה גלגולי חיים אתה חי'".
     
    הגשרים של מחוז מדיסון מאת רוברט ג'יימס וולר ראה אור לראשונה ב-1992, והיה לתופעה. בתוך זמן קצר, הפך לאחד מרבי המכר הגדולים של המאה העשרים: 60 מיליון עותקים נמכרו ממנו ברחבי העולם, ב-40 שפות שונות. 
    הספר כיכב במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, ונותר בה שלוש שנים ברציפות. והיה כמובן גם הסרט המצליח, בכיכובם של קלינט איסטווד ומריל סטריפ. 
     
    קרוב לשלושה עשורים חלפו מאז, אך סיפור האהבה של פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד ממשיך לרגש ולשבור את הלב גם היום. אנו שמחים להוציא את הספר לאור שוב, בתרגום עדכני מאת שלי גרוס.
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ההתחלה

     
    יש שירים שמקורם בשדות מכוסים פרחי איריס זעירים, באבק שיוצרות אלפי דרכים החוצות את האזורים הכפריים. זה אחד מהם. בשעות אחר הצהריים המאוחרות ביום אחד בסתיו של 1989, אני יושב אל שולחן הכתיבה שלי, בוהה בסמן המהבהב בראש העמוד הריק שעל מסך המחשב שמונח לפני, והטלפון מצלצל.
    בצדו השני של הקו נמצא מייקל ג'ונסון, תושב איווה לשעבר. היום הוא מתגורר בפלורידה. חבר מאיווה שלח לו את אחד הספרים שלי. מייקל ג'ונסון קרא את הספר, גם אחותו, קרולין, קראה אותו. יש להם סיפור שהם סבורים שיעניין אותי. הוא זהיר מאוד ומסרב להסגיר פרטים לגבי הסיפור, פרט לכך שהוא וקרולין מוכנים להגיע לאיווה ולשוחח איתי עליו.
    נכונותם להטריח את עצמם במאמץ כזה מסקרנת אותי למרות הסקפטיות שלי כלפי הצעות כאלה. אז אני מסכים לפגוש אותם בדה מוין בשבוע הבא. אנחנו נפגשים בהולידיי אין הסמוך לשדה התעופה, ואחרי סבב ההיכרות המתבקש המבוכה מתפוגגת. הם יושבים מולי. בחוץ יורד הערב, שלג קל צונח.
    הם מחלצים ממני הבטחה: אם אחליט לא לכתוב את הסיפור, אני מתחייב שלא לחשוף אף פרט על ההתרחשויות שהתחוללו במחוז מדיסון באיווה בשנת 1965, ועל האירועים הקשורים שאירעו בעשרים וארבע השנים שחלפו מאז. בסדר גמור, זה נשמע הגיוני. אחרי ככלות הכול, זה הסיפור שלהם, לא שלי.
    אז אני מקשיב. אני מקשיב בריכוז, ושואל שאלות קשות. והם מדברים. הם מדברים ומדברים. מדי פעם קרולין בוכה, מייקל נאבק שלא לבכות. הם מראים לי מסמכים וגזירי עיתון ממגזינים וכמה יומנים שכתבה אמם, פרנצ'סקה. אנשי שירות החדרים באים והולכים. אנחנו מזמינים עוד קפה. הם מדברים, ותמונות מתחילות לעלות לנגד עיני. אתה חייב להתחיל מהתמונות, המילים יגיעו אחר כך. ואני מתחיל לשמוע את המילים, מתחיל לראות אותן כתובות על דפים. מתישהו אחרי חצות אני מסכים לכתוב את הסיפור. או לפחות לנסות.
    ההחלטה להפוך את המידע לפומבי לא היתה קלה לאף אחד מהם. הנסיבות רגישות ומערבות את אמם ובעקיפין גם את אביהם. מייקל וקרולין הבינו שחשיפת הסיפור עלולה לגרור רכילות זולה ולפגוע באופן שבו אנשים זוכרים את ריצ'רד ופרנצ'סקה ג'ונסון.
    ועם זאת, בעולם שבו נראה שכבר אין ערך למושג המחויבות האישית ואהבה הפכה לעניין של נוחות, שניהם חשו שחובה לספר סיפור יוצא דופן כל כך. האמנתי להם, ועכשיו אני מאמין אפילו יותר. ההנחה שלהם היתה מוצדקת.
    במהלך התחקיר והכתיבה ביקשתי לפגוש את קרולין ומייקל שלוש פעמים נוספות. בכל אחת מהפעמים הם נסעו לאיווה בלי להתלונן, להוטים לוודא שהסיפור יסופר באופן המדויק ביותר. לפעמים בקושי דיברנו. לפעמים נסענו באטיות בכבישים של מחוז מדיסון והם הראו לי את המקומות שהיה להם תפקיד חשוב בסיפור.
    בנוסף לעזרה שסופקה לי על ידי מייקל וקרולין, הסיפור שאגולל כאן מבוסס על מידע מיומניה של פרנצ'סקה ג'ונסון; מחקר שערכתי בצפון־מערב ארצות הברית, בעיקר בסיאטל ובבלינגהם, במדינת וושינגטון; מחקר שנעשה בחשאי במחוז מדיסון באיווה; מידע שנאסף מהתמונות בכתבותיו של רוברט קינקייד; עזרה שסיפקו עורכי המגזינים; פרטים שסיפקו יצרני סרטי צילום וציוד לצלמים; ושיחות ארוכות עם הקשישים הנהדרים של ברנסוויל, אוהיו, שזכרו את ימי ילדותו של קינקייד.
    למרות המאמצים הרבים שהושקעו במחקר, נותרו פערים.
    במקרים האלה השתמשתי בדמיוני, תוך הישענות על ההיכרות האינטימית שיצרתי עם פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד בזכות המידע הרב שהיה לי. אני בטוח שהצלחתי לכתוב את האירועים בקירוב רב לכפי שאכן קרו.
    פער גדול במיוחד נוגע לפרטיו המדויקים של המסע שערך קינקייד לרוחב צפון ארצות הברית. ידענו שהוא יצא למסע כיוון שפורסמו תמונות ממנו, הוא מוזכר בקצרה ביומנים של פרנצ'סקה ג'ונסון והוא הותיר רשימות בכתב ידו לאחד מעורכי המגזינים. הבסיס הזה שימש לי מדריך לשרטוטו של מה שאני מאמין שהיה המסלול שהביא אותו מבלינגהם למחוז מדיסון בחודש אוגוסט, 1965. כשנסעתי למחוז מדיסון בסופם של מסעותי, הרגשתי שבדרכים רבות הפכתי בעצמי לרוברט קינקייד.
    עם זאת, הניסיון ללכוד את המהות של קינקייד היה האתגר הגדול ביותר של המחקר ושל הכתיבה שלי. הוא דמות חמקמקה. לפרקים הוא נראה כאדם רגיל. ברגעים אחרים הוא נראה שמימי, דומה אולי אף לאור עצמו. בעבודתו הוא היה מקצועי להחריד, אבל ראה בעצמו בעל חיים ממין זכר המשתייך לזן נכחד בעולם שנכנע לתרבות הארגונית. הוא הזכיר פעם את "הקינה חסרת הרחמים" על הזמן המתחוללת בתוך ראשו, ופרנצ'סקה ג'ונסון תיארה אותו כאדם החי ב"עולם משונה ורדוף, הרחק מההיגיון של דארווין."
    שתי שאלות מרתקות נותרו ללא מענה. ראשית, לא הצלחנו לגלות מה עלה בגורלו של מאגר הצילומים של קינקייד. בהתחשב באופיה של עבודתו, היו אמורים להיות אלפים, קרוב לוודאי אף מאות אלפים של צילומים. אין להם זכר. הניחוש הטוב ביותר שלנו, בהתחשב בדרך שבה הוא ראה את עצמו ואת מקומו בעולם, הוא שהוא השמיד אותם לפני מותו.
    השאלה השנייה קשורה לחייו משנת 1975 עד 1982. על התקופה הזו יש בידינו מידע מועט מאוד. אנחנו יודעים שהוא הרוויח סכומים זניחים כצלם פורטרטים בסיאטל במשך כמה שנים והמשיך לצלם את אזור מצר פּיוּגֶ'ט. מעבר לזה, אין לנו כלום. מעניין לציין שכל המכתבים שנשלחו אליו מהביטוח הלאומי ומארגון יוצאי הצבא סומנו במילים "להחזיר לשולח" בכתב ידו ונשלחו בחזרה.
    התחקיר וכתיבת הספר הזה שינו את הדרך שבה אני רואה את העולם, שינו את אופן החשיבה שלי, ובעיקר הפחיתו את הציניות של תובנותי לגבי מה אפשרי במערכות יחסים בין אנשים. היכרותי עם פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד במהלך המחקר, לימדה אותי שגבולות של מערכות יחסים כאלה יכולים להתרחב יותר משחשבתי. אולי יקרה לכם דבר דומה במהלך הקריאה.
    זה לא יהיה קל. בעולם שנעשה יותר ויותר קשוח, אנחנו מסתובבים עטופים בשריון שמכסה על מה שנשאר מהרגישות שלנו. אני לא בטוח מתי בדיוק פינתה התשוקה הגדולה את מקומה לסנטימנטליות. אבל נטייתנו לזלזל בעצם האפשרות לקיומה של הראשונה, הצורך שלנו לצמצם רגשות כנים ועמוקים ליללנות, מקשים עלינו את הכניסה לממלכת העדינות הנדרשת כדי להבין את סיפורם של פרנצ'סקה ג'ונסון ורוברט קינקייד. אני יודע שאני הייתי חייב להתגבר על הנטייה הזו אצלי לפני שיכולתי להתחיל לכתוב.
    למרות כל זאת, אם תיגשו לספר מתוך נכונות להשעות את הספק — אם לצטט את סמואל טיילור קולרידג' — אני בטוח שתחוו את מה שחוויתי אני. אולי, כמו פרנצ'סקה ג'ונסון, תצליחו למצוא באחד מחדרי הלב שלכם, מקום לרקוד שוב.
     
    קיץ 1991
    • רוברט ג'יימס וולר
    • רוברט ג'יימס וולר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מסע אל הלב
    • קולו של ארצ'ר
    • אבני הסליחה
    • מכתב שנשכח
    • מארז ג'וג'ו מויס
    • כוכב בודד
    • מארז ללכת בדרכך
    • גם השמש היא כוכב
    • הנשף
    • געגוע אליך
    • טוב נגד רוח הצפון
    • ספר האבדות והמציאות