הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הבצורת
  • הבצורת
    ג'יין הארפר  | תרגום: רוני שרי־פרייז
    מודן | 2017 | מתח ופעולה | 344 עמ' מודפסים

    אֶרוֹן פָאלְק, חוקר במשטרת מלבורן, חוזר בעל כורחו לעיר הולדתו קִיאֶוָורה כדי להשתתף בלוויה של חברו לוּק, שנמצא מת יחד עם אשתו ובנו. עשרים שנה לאחר שעזב את העיר בעקבות מוות אחר – של נערה שהיה מאוהב בה – אין לפאלק כל רצון לפגוש את שכניו משכבר. אבל אביו של לוק דרש ממנו להגיע, והוא מציית. כבר בלוויה מתברר שסימני השאלה האופפים את המוות המשולש רבים ומטרידים. פאלק חובר לראקו, הבלש המקומי החדש והחביב, לבדיקה דיסקרטית במקביל לחקירה המשטרתית הרשמית. ככל שהם מעמיקים לחקור, נאלץ פאלק להתמודד עם רוחות רפאים מן העבר: לפני עשרים שנה היה לוק האליבי שלו לשעת מותה של אהובתו. אבל כעת, כשלוק מת, מתברר שיותר מאדם אחד יודע שלוק ופאלק שיקרו. ובעוד העבר מאיים להבעיר את ההווה, הולכים ונאספים רמזים הקושרים בין אז לבין עתה, ומוכיחים שוב כי בעיר הקטנה, על כל סוד גדול שמתגלה בה צץ עוד סוד, גדול ממנו, וכך עוד ועוד סודות עד לסיום שאיש אינו יכול לצפות אותו. הבצורת, רומן הביכורים של ג'יין הרפר, עיתונאית בריטית־אוסטרלית, זכה בפרס 'ויקטוריאן פרמייר' לכתבי־יד, ויצא לאור ביותר מעשרים מדינות מייד עם פרסומו באנגלית.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    גם אלה שלא נהגו לפקוד את ספסלי הכנסייה אלא בחג המולד ידעו שמספר האבלים יעלה על מספר המושבים. תור של לובשי שחורים ואפורים התאסף כבר בכניסה כאשר אֶרוֹן פָאלְק התקרב לשם במכוניתו והשאיר אחריו ענן של אבק ועלים יבשים.
     
    השכנים, שניסו להסתיר את נחישותם, נאבקו על מקומם כאשר ההמון זרם לאטו מבעד לדלתות. מעבר לכביש התאספו אנשי התקשורת.
     
    פאלק החנה את מכוניתו ליד טנדר שגם הוא ידע ימים טובים יותר ודומם את המנוע. המזגן קרקש והשתתק ופנים המכונית התחיל מיד להתחמם. הוא הרשה לעצמו לשבת רגע ולסרוק את הקהל, אף שבעצם לא היה לו זמן. הוא נגרר באטיות כל הדרך ממלבורן, כך שהנסיעה בת חמש השעות נמשכה יותר משש. הוא שמח לראות שאף אחד לא נראה לו מוכר, ויצא מהמכונית.
     
    החום של שעות בין הערביים עטף אותו כמו שמיכה. הוא פתח את הדלת האחורית כדי להוציא את הז'קט ונכווה בידו. לאחר היסוס קל, הרים את כובעו מהמושב. הכובע רחב השוליים, העשוי קנבס חום נוקשה, לא התאים לחליפת הלוויות שלו. אך בשל עורו, שבמשך מחצית השנה היה לו גוון כחלחל של חלב דל־שומן ובמחצית השנייה היה זרוע נמשים סרטניים־למראה, פאלק היה מוכן להסתכן בפשע האופנה הזה.
     
    בהיותו חיוור מלידה, עם שֵׂער בלונדיני־לבן קצוץ וריסים בלתי נראים, הוא הרגיש לעתים קרובות במהלך שלושים ושש שנותיו שהשמש האוסטרלית מנסה להגיד לו משהו. היה לו קל יותר להתעלם מהמסר הזה בין הצללים הגבוהים של מלבורן מאשר בקיאוורה, שם הצל היה מצרך נדיר.
     
    פאלק העיף מבט אחד בכביש המוביל ליציאה מהעיר ואחר כך הציץ בשעונו. הלוויה, טקס האשכבה, לילה אחד והוא עף משם. שמונה־עשרה שעות, הוא חישב. לא יותר. הוא נצמד למחשבה הזו ופסע בצעדים ארוכים לעבר הקהל, ידו האחת אוחזת בכובעו לאחר שמשב פתאומי של רוח חמה הרים את שוליו מעלה.
     
    בפנים, הכנסייה הייתה קטנה מכפי שזכר. פאלק נתן לעצמו להיסחף פנימה אל תוך הקהילה, כתף אל כתף עם אנשים זרים. הוא הבחין במקום פנוי ליד הקיר, זינק לשם והצליח להידחק לצד חוואי שחולצת הכותנה שלו הייתה מתוחה על בטנו. האיש בירך אותו במנוד ראש וחזר לבהות קדימה. פאלק ראה שמרפקי חולצתו היו מקומטים במקום שבו היו קודם מופשלים כלפי מעלה.
     
    פאלק הסיר את כובעו ונופף על עצמו בחשאי. הוא לא היה יכול שלא לשלוח מבטים סביבו. פנים שנראו בתחילה לא מוכרות התחדדו והתבהרו מול עיניו והוא נמלא תחושת הפתעה לא הגיונית למראה הקמטים בצדי העיניים, שֵׂער המלבין ועודף המשקל אצל חלק מהאנשים בקהל.
     
    אדם מבוגר יותר שישב שתי שורות מאחוריו הנהן בראשו כשלכד את מבטו של פאלק, והם החליפו חיוך עצוב של היכרות. מה שמו? ניסה פאלק להיזכר. הוא לא הצליח להתרכז. האיש היה מורה. פאלק כמעט הצליח לדמיין אותו עומד בחזית הכיתה ומנסה בגבורה לעורר לחיים נושא כמו גיאוגרפיה או נגרות מול מתבגרים משועממים, אבל הזיכרון חמק ממנו שוב ושוב.
     
    האיש החווה בראשו לעבר הספסל שלידו כדי לרמוז שהוא יכול לפנות מקום, אבל פאלק נענע בראשו בנימוס והסתובב בחזרה קדימה. גם בזמנים טובים הוא העדיף להימנע משיחות חולין, והיום הזה היה ללא ספק רחוק מרחק מיליוני קילומטרים איומים מהזמנים הטובים.
     
    אלוהים, ארון המתים האמצעי היה כל כך קטן. שני הארונות הגדולים משני צדדיו רק החמירו את המצב. אם זה אפשרי בכלל. ילדים זעירים ששערם המסורק דבוק לראשיהם אמרו זאת בקול: תראה, אבא. הקופסה הזאת היא בצבעים של כדורגל. אלה שהיו גדולים מספיק לדעת מה נמצא בארון בהו בדממה מבועתת. הם נעו במקומם בעצבנות בתלבושת האחידה שלהם והתקרבו עוד קצת לאמותיהם.
     
    מעל שלושת ארונות המתים הייתה תלויה תמונה מוגדלת שממנה הביטה למטה משפחה בת ארבע נפשות. חיוכיהם הקפואים היו גדולים מאוד ומפוקסלים. פאלק זיהה את התמונה מהחדשות. השתמשו בה הרבה.
     
    מתחת לתמונה הופיעו שמותיהם של המתים שנכתבו בפרחים מקומיים. לוּק. קארן. בילי.
     
    פאלק הביט בתמונה של לוק. בשערו השחור והסמיך צצו שערות אפורות פה ושם, אבל הוא עדיין נראה בכושר טוב יותר מרוב הגברים בצד הלא־נכון של גיל שלושים וחמש. פניו נראו מבוגרות יותר מכפי שזכר אותן פאלק, אבל בכל זאת עברו כמעט חמש שנים. החיוך הבטוח בעצמו לא השתנה, וכך גם המבט הידעני מעט בעיניו. נשאר כמו שהיה, אלה היו המילים שעלו במוחו. שלושה ארונות מתים אמרו אחרת.
     
    'ממש טראגי.' החוואי שישב לצדו של פאלק דיבר לפתע. זרועותיו היו שלובות ואגרופיו היו תחובים עמוק מתחת לבתי שחיו.
     
    'כן,' אמר פאלק.
     
    'הכרת אותם טוב?'
     
    'לא ממש. רק את לוק, ה–' לרגע מסחרר אחד פאלק לא הצליח למצוא מילה לתאר את האיש שבארון המתים הגדול ביותר. מוחו גישש אך לא הצליח למצוא אלא תיאורים קלישאתיים הלקוחים מצהובונים.
     
    'האבא,' הוא סיים בסופו של דבר. 'היינו חברים כשהיינו צעירים יותר.'
     
    'כן. אני יודע מי זה לוק הֶדלר.'
     
    'נראה לי שעכשיו כולם יודעים.'
     
    'אתה עדיין גר כאן באזור, לא?' החוואי הזיז מעט את גופו הגדול ולראשונה מיקד את מבטו בפאלק.
     
    'לא. כבר מזמן לא.'
     
    'כן. אבל נדמה לי שראיתי אותך,' החוואי קימט את מצחו וניסה למקם אותו. 'היי, אתה לא אחד מכתבי הטלוויזיה המחורבנים האלה, נכון?'
     
    'לא. משטרה. במלבורן.'
     
    'באמת? אתם צריכים לחקור את הממשלה המחורבנת, שנתנה לזה להגיע למצב כזה גרוע.' האיש החווה בראשו לעבר המקום שבו נחה גופתו של לוק לצד גופותיהם של אשתו ובנו בן השש. 'אנחנו מנסים כאן להאכיל את המדינה הזאת, מזג האוויר הכי גרוע במאה השנים האחרונות, והם מקשקשים על קיצוצים בסובסידיות. במובנים מסוימים כמעט אי אפשר להאשים את הממזר המסכן הזה. זה סקנדל מזוי – '
     
    הוא נעצר והביט סביבו בכנסייה. 'זה סקנדל מזופת, זה מה שזה.'
     
    פאלק לא אמר דבר בזמן ששניהם הרהרו באוזלת היד של הממשל בקנברה. מקורות האשמה האפשריים למותה של משפחת הדלר נדונו בהרחבה בעמודי העיתונים.
     
    'אז מה, אתה בודק את זה?' האיש החווה בראשו לעבר ארונות המתים.
     
    'לא. באתי רק בתור חבר,' אמר פאלק. 'אני לא בטוח שעוד יש מה לבדוק.'
     
    הוא ידע רק מה ששמע בחדשות עם כולם. אבל זה היה די ברור, לדברי הפרשנים. הרובה היה שייך ללוק. את אותו רובה מצאו אחר כך תחוב בתוך מה שנשאר מהפה שלו.
     
    'לא. כנראה שלא,' אמר החוואי. 'רק חשבתי, בגלל שהוא היה חבר שלך וכל זה.'
     
    'אני לא שוטר כזה בכל מקרה. פדראלי. יחידת המודיעין הפיננסי.'
     
    'זה לא אומר לי כלום, חבר.'
     
    'זה אומר שאני מחפש את הכסף. כל מה שנגמר בכמה אפסים במקום הלא־נכון. הלבּנה, מעילה, כאלה דברים.'
     
    האיש אמר משהו בתגובה, אבל פאלק לא שמע אותו. מבטו נדד משלושת ארונות המתים לאבלים בספסל הקדמי. המקום שנשמר למשפחה. כדי שהם יוכלו לשבת לפני כל החברים והשכנים שלהם, שמצדם יוכלו לבהות בהם מאחור ולהודות לאלוהים שזה לא קרה להם.
     
    עשרים שנה חלפו, אבל פאלק זיהה מיד את אביו של לוק. פניו של ג'רי הדלר היו אפורות. עיניו נראו שקועות בתוך ראשו. הוא ישב בצייתנות במקומו בשורה הראשונה, אך ראשו היה מופנה לאחור. הוא התעלם מאשתו שהתייפחה לצדו ומשלוש תיבות העץ שהכילו את גופותיהם של בנו, כלתו ונכדו. במקום זאת, הוא הישיר מבט אל פאלק.
     
    בחלקו האחורי של האולם בקעו כמה צלילים של מוזיקה מהרמקולים. הלוויה החלה. ג'רי הרכין את ראשו בהנהון זעיר ופאלק הכניס יד לכיסו מבלי משים. הוא נגע במכתב שהגיע אל שולחנו יומיים קודם. מג'רי הדלר, שש מילים שנכתבו ביד מגושמת:
     
    לוק שיקר. אתה שיקרת. תגיע ללוויה.
     
    פאלק הסב את מבטו ראשון.
     
    היה קשה לצפות בתמונות. הן הופיעו בזו אחר זו על מסך בקדמת הכנסייה ברצף בלתי פוסק. לוק חוגג כשחקן כדורגל בגיל שמונה או תשע; קארן הצעירה מקפיצה סוס פוני מעל גדר. בחיוכים הקפואים היה משהו גרוטסקי, ופאלק שם לב שהוא אינו היחיד שמסב את מבטו.
     
    התמונה התחלפה שוב ופאלק הופתע כשזיהה את עצמו. תמונה מטושטשת של פרצופו בן האחת־עשרה ניבטה אליו. הוא ולוק היו זה לצד זה, חשופי חזה ופעורי פה, מציגים לראווה דג קטן על חכה. הם נראו מאושרים. פאלק ניסה להיזכר באירוע שבו צולמה התמונה. הוא לא הצליח.
     
    המצגת נמשכה. תמונות של לוק, אחר כך של קארן, שניהם מחייכים כאילו לעולם לא יחדלו, ואז פאלק הופיע שוב. הפעם הוא הרגיש את ריאותיו מתכווצות. לפי המלמול השקט שעבר בקהל, הוא ידע שהוא לא היחיד שהזדעזע למראה התמונה.
     
    גרסה צעירה יותר שלו עמדה לצד לוק. שניהם היו עכשיו ארוכי גפיים ופניהם היו זרועות פצעי בגרות. הם חייכו עדיין, אך הפעם היו חלק מרביעייה. זרועו של לוק הייתה כרוכה סביב מותניה הצרים והצעירים של נערה עם שֵׂער בלונדיני בהיר. כף ידו של פאלק ריחפה בזהירות רבה יותר מעל כתפה של נערה אחרת עם שֵׂער שחור ארוך ועיניים כהות יותר.
     
    פאלק לא האמין שהתמונה הזו מוצגת. הוא שלח מבט מהיר לעבר ג'רי הדלר, שהביט נכחו, לסתו קפואה. פאלק הרגיש שהחוואי שלצדו נע על מושבו ומתרחק ממנו בזהירות מרחק של חצי צעד. נפל לו האסימון, חשב פאלק.
     
    הוא אילץ את עצמו לשוב ולהתבונן בתמונה. ברביעייה. בנערה שלצדו. הוא הביט בעיניים האלה עד שנעלמו מהמסך. פאלק זכר את האירוע שבו צולמה התמונה הזו. אחר צהריים אחד, לקראת סופו של קיץ ארוך. זה היה יום טוב. וזאת הייתה אחת התמונות האחרונות של ארבעתם יחד. חודשיים אחר כך הנערה עם העיניים הכהות מתה.
     
    לוק שיקר. אתה שיקרת.
     
    פאלק בהה ברצפה במשך דקה שלמה. כשהרים את עיניו, ראה שהזמן חלף ועכשיו לוק וקארן חייכו ברשמיות נוקשה ביום חתונתם. פאלק הוזמן. הוא ניסה להיזכר איך תירץ את היעדרו. עבודה, כמעט בטוח.
     
    התמונות הראשונות של בילי התחילו להופיע. תינוק אדום פנים, ואחר כך פעוט עם ראש מלא שֵׂער. הוא כבר דמה מעט לאביו. עומד במכנסיים קצרים ליד עץ חג המולד. המשפחה מחופשת לשלישיית מפלצות, חיוכיהם סודקים את הצבע שעל פניהם. כמה שנים חולפות ביעף, וקארן המבוגרת יותר מערסלת בזרועותיה עולל אחר.
     
    שרלוט. בת המזל. שמה לא נכתב בפרחים. כאילו ניתן האות, שרלוט, שהייתה כעת בת שלושה־עשר חודשים, התחילה ליילל ממקומה בשורה הראשונה, על ברכי סבתה. בָּארְבּ הדלר הידקה את הילדה אל חזה בזרוע אחת ונענעה אותה בקצב עצבני. בידה השנייה הצמידה ממחטת נייר אל פניה.
     
    פאלק, שלא הבין הרבה בתינוקות, לא ידע אם שרלוט זיהתה את אמה על המסך. או אולי היא סתם התעצבנה שכוללים אותה בטקס הזיכרון כשהיא עדיין חיה לגמרי. היא תתרגל לזה, חשב. אין לה הרבה ברירה. כשנגזר עלייך לגדול עם התווית 'הניצולה היחידה' אין לך ממש איפה להסתתר.
     
    הצלילים האחרונים נמוגו והתמונות האחרונות הופיעו בדממה משונה. הייתה תחושה של הקלה קולקטיבית כשמישהו הדליק את האורות. כומר כבד גוף טיפס בקושי במעלה שתי המדרגות המובילות לבימה, ופאלק הביט שוב בארונות האיומים האלה. הוא חשב על הנערה כהת העיניים, ועל שקר שהומצא וזכה להסכמה עשרים שנה קודם לכן, כשהפחד וההורמונים של גיל העשרה הלמו בעורקיו.
     
    לוק שיקר. אתה שיקרת.
     
    כמה קצרה הייתה הדרך מההחלטה ההיא לרגע הזה? השאלה כאבה כמו פצע.
     
    אישה מבוגרת בקהל הסבה את מבטה לאחור ועיניה נתקלו בפאלק. הוא לא הכיר אותה, אבל היא הנהנה בראשה אוטומאטית כסימן לזיהוי מנומס. פאלק הסב את מבטו. כשהביט שוב, עיניה היו עדיין נעוצות בו. גבותיה התכווצו לפתע בזעף, והיא פנתה לאישה המבוגרת שלידה. גם בלי לדעת לקרוא שפתיים, פאלק ידע מה היא לחשה.
     
    הילד של משפחת פאלק חזר.
     
    עיניה של האישה השנייה הציצו לרגע בפניו ואז חמקו במהירות. היא אישרה בהנהון קטן את חשדותיה של חברתה. היא רכנה ולחשה משהו לאישה שישבה מצדה השני. משקל מעיק נח על חזהו של פאלק. הוא הציץ בשעונו. שבע־עשרה שעות. ואז הוא יסתלק משם. שוב. תודה לאל.
    • ג'יין הארפר
    • ג'יין הארפר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ילדה אבודה
    • חמישים וחמש
    • הטרוריסטית האלמונית
    • הכל בגלל רוזי
    • חנות הספרים של שבורי הלב
    • פרויקט רוזי
    • המידות הטובות
    • אושרליה
    • החיים החדשים של לילי שפרד
    • עד יעבור זעם
    • חתונה אוסטרלית
    • סטרין