הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הבעל, המאהב והמלך
    ספר מוגן
     
  • הבעל, המאהב והמלך
    כתר | 2001 | פרוזה מקור | 88 עמ'

    ''המספרת של הבעל, המאהב והמלך סבורה שבעלה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לה בחייה. למרות זאת, היא לוקחת לעצמה מאהב, ולו על מנת שיהיה לה מישהו שאתו תוכל לדבר. אבל, כמו ביחסיה עם בעלה ובסיפור על מלך הכיתה שהיא משתוקקת לספר ולא מצליחה, התקשורת ביניהם מצטמצמת ליחסים גופניים, לא מילוליים; בעלה רוצה לקחת אותה למועדון סווינגרס, מלך הכיתה רוצה להכות אותה, והמאהב מעוניין לדעת כיצד היא מעדיפה להתפשט. לאורך כל סיפורי הקובץ הבעל, המאהב והמלך שומרת רחל טלשיר על המתח שנוצר בסיפור הפותח ומציגה, בדיוק פוצע ממש, דמויות הלכודות בין שני זמנים ובין שני סיפורים; סיפור העבר שלהם נשזר בכוח רב בסיפור ההווה שלהם, מציע אנלוגיות, רמזים, אך לעולם איננו מהווה הסבר שלם לחייהם. על שלד המבנה הייחודי, המבריק כל כך, שיוצרת טלשיר על ידי עימות בין סיפורים פנימיים, היא פורשת, מותחת וממוטטת מצבים קיצוניים ושגורים כאחד בהומור מר ובכישרון נדיר בצלילותו.'' (שמעון אדף) הבעל המאהב והמלך הוא ספרה השני של רחל טלשיר. קדם לו "האהבה משחררת" בהוצאת זמורה ביתן.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • הבעל, המאהב והמלך


    בעלי אמר שחבל שאנחנו לא יכולים ללכת יחד למועדון סווינגרס. הוא אמר את זה כאשר ניסיתי לספר לו משהו. שאלתי אותו אם הוא לא מרגיש שמשהו חסר בנישואים שלנו. היה לי משהו חשוב לספר אבל הוא התחיל לדבר על הרצון שלו ללכת אתי למועדון של חילופי זוגות. הוא סיפר לי על הביקורים שלו במועדונים כאלה, הוא תיאר לי איך הם נראים, כמה זה מרגש, כמה חבל שאני לא רוצה להתנסות אתו בחוויות כאלה. זה שאני לא רוצה לא אומר שלא אתנסה.
    רציתי לספר לו על המאהב שלי. האמנתי שאם אספר לו זה פשוט ייפסק. לא שידעתי מה לספר. אני מאוד מתגעגעת לשיחות הטלפון עם המאהב שלי. אני אוהבת לספר למאהב על דברים שקרו לי מזמן, על ילדים שחשבתי ששכחתי. כשהכרתי אותו הוא אמר לי שהוא רוצה לדעת עלי הכול. לקחתי אותו ברצינות. הוא עדיין קשוב אם כי לא בטוח שלאורך זמן. יש לי עוד המון לספר לו. בפעם האחרונה הוא שאל אותי אם, כשנהיה ביחד, אני אתבייש בגוף שלי. יש לו כישרון לבחור מילים שמרגשות אותי. בפגישתנו הראשונה הוא ביקש משהו שגרם לכל הריסים שלי לרעוד. בדיוק רציתי

    לספר לו על מלך הכיתה ועל מה שקרה לי בגללו בכיתה חי. רק סיפורים ישנים אני רוצה לספר לו. כאלה שגם אני בקושי זוכרת מה בדיוק קרה לי בהם. אבל כשאני מספרת לו, אני מרגישה שהוא עוזר לי לנגב מהם את האבק. כמובן שאני יודעת שזה מתחיל להימאס עליו אבל אין לי דרך לעזור לו. הרצון שלי לספר לו סיפורים נורא עתיקים יותר חזק מהצורך לשמור עליו.
    מה שהכי משעמם אותו זה הצורך שלי לברר פרטים טפלים. אבל אין מה לעשות. זה מה שמעסיק אותי. למשל עכשיו אני חושבת על המילים בעלי, מאהב ומלך הכיתה. רק המילה מאהב מספקת אותי. היא חגיגית, היא קשה להיגוי, היא מסוכנת. צריך לחשוב כמה פעמים לפני שמחליטים להשתמש בה. את כל זה המאהב שלי צריך לשמוע. אין סיכוי שהוא יחזיק מעמד. מלך הכיתה, קראו לו רוני, זה מונח נכון כי אני רוצה שיהיה ברור שפחדתי ממנו ושבאותה תקופה, כשהייתי נערה צעירה, האמנתי שיש לו שליטה על גורלי. בעלי זו מילה שמרגיזה את כולם. אבל התחליפים מרגיזים אותי. גם המאהב שלי מתרגז כשאני אומרת ״בעלי״. אבל אני גאה בבעלי. אני מתמלאת הרגשה טובה כשאני חושבת עליו. הוא בין הדברים הספורים שאני לא אמביוולנטית לגביהם.
    המקרה עם מלך הבנים היה בחודש מרץ. אני זוכרת כי באותו בוקר מישהו אמר לי שמרצ׳ו פנצ׳ו או מרצ׳ו םנצ׳ו, משהו כזה, והכוונה היא שעל חודש מרץ אי אפשר לסמוך. יום אחד קר ויום אחד חם. אני לבשתי חליפה מהסוג שאמא שלי קראה ״חליפה של מעבר״. השרוולים היו קצרים אבל הבד עבה. אמא שלי תמיד אמרה ש״בישראל חסרה לי תקופת המעבר״. אבל לי היו בגדים שהתאימו לתקופות מעבר. חברה של אמא שלי שלחה לי חבילות מארגנטינה. כשלבשתי חליפה של מעבר אמא שלי התרגשה וסיפרה שגם במחנה העבודה,

    אצל הנאצים, החברה הזאת ידעה לעזור ותפרה לשתיהן חזיות מבד של מזרונים.
    בעלי הבטיח לי שבמועדון הסווינגרס אפשר להישאר בתחתונים וחזייה. יש לי המון בגדים תחתונים מקסימים. במקרה הכי גרוע אני אשאר בתחתונים וחזייה בצבע תכלת. לא תיארתי לעצמי שזה כל כך יפה עד שבמקרה לבשתי, בשביל שמלה בצבע תכלת. חוץ מזה יש לי המון בגדי רשת, בעיקר שחורים, שקניתי בלונדון ובפריז, בחנויות שאין סיכוי שמכירים אותי, כדי להרשים את בעלי. לא נראה לי מתאים ללבוש את בגדי הרשת במועדון חילופי זוגות. התכלת יותר מתאימים. אבל אף פעם לא הייתי במקום כזה וכל מה שאני יודעת זה מהתיאורים של בעלי. הוא היה כמה פעמים. נראה לי, זה רק עניין של זמן, שעדיף שאצטרף אליו.
    בינתיים אני באי שקט בגלל ההזדקקות לשיחות הטלפון עם המאהב שלי. לעתים רחוקות אני יכולה לדבר אתו. טכנית מאוד קשה לנו לתאם את השיחות האלה. כבר מתחילת השיחות הייתי הרבה יותר זקוקה ממנו. לעתים קרובות אני פשוט מבהלת אתו שיחה בתוך הראש שלי. בעצם אני רוצה לספר לו יותר ממה שאני רוצה לשמוע אותו. בכל זאת, למרות שלכאורה אין צורך בנוכחותו בצד השני של קו הטלפון, אני נרגעת רק כשהוא באמת משוחח אתי. אני לא מצליחה לספק את עצמי בעזרת השיחות הדמיוניות.
    אבל המאהב שלי שואל אותי אם ארצה להיות אתו באור או בחושך. הוא בעצם ממשיך לברר אם אני מתביישת בגוף שלי. ודאי שאני מתביישת. חמש עשרה שנה, מאז שהתחתנתי, לא התפשטתי בפני גבר אחר. אפילו בפני נשים כבר לא יוצא לי להתפשט. אני רגילה לבעלי. מגע גופו נוסך בי ביטחון. אני מתרגשת כשהוא נוגע בי. אבל אני יודעת שבשביל לשמור על הקשר הטלפוני־רגשי עם המאהב שלי אעשה כל מה שצריך.

    אני כבר מדמיינת אותנו על איזה כיסא לא נוח, משותקים מרוב שקרים, נבוכים מהעירום החדש, משקשקים מרגשי אשמה. בטח יהיה קר מדי או חם מדי. בכל זאת אני לא מוכנה להפסיד את ההתרגשות של ההיכרות אתו, גם להכיר אותו וגם להכיר לו את עצמי. אני מרגישה כאילו אני נוסעת בתוך בן אדם. המסע הזה, שבו אני פוגשת אדם חדש, מפגיש אותי יותר טוב עם עצמי. המסע הזה שאני מנסה לתאר חסר לי בחיי הנישואים. אני רוצה לדבר על זה עם בעלי. אני סומכת עליו בכל דבר. הוא עשוי לייעץ לי איך להתגבר על החסר הזה. הוא יועץ מצוין. אבל לא בטוח שהנושא הזה יועיל לנו.
    בעלי תמיד שואל מה השורה התחתונה. החשיבה שלו מאוד מהירה. כשאני מתלבטת הוא יכול להחליט בשבילי. יש לו כישרון לנסח את העיקר. קורה שהוא טועה ובכל זאת אני סומכת עליו כי הוא נחרץ. בעלי בן ארבעים וארבע. אני בת שלושים ושמונה. המאהב שלי בן עשרים ושמונה. אני ומלך הכיתה היינו בני ארבע עשרה. אופייני לי להקדיש זמן לפרטים האלה. אני מוצאת שבעלי מבוגר ממני בשש שנים. המאהב שלי צעיר ממני בעשר שנים. אני ומלך הכיתה צעירים מהמאהב שלי בארבע עשרה שנים. בכל קפיצה הפער גדל בארבע שנים. נדמה לי שהמאהב שלי נבהל מהצורך שלי לחפש משמעות בפרטים שוליים. גם בלי זה כבר כבד לו מרוב אינפורמציה שאני מעמיסה עליו.
    המקרה עם מלך הכיתה התחיל קצת לפני עשר בבוקר. אני זוכרת את עצמי מניחה את האוכל שלי על מפית הבד שכבר פרשתי. ילדה וילד רקומים עליה, בצבעי כתום וצהוב, וגם ״בוקר טוב״ ו״בתיאבון״. בכל פעם שפרשתי אותה הייתי נבוכה מהמפית הילדותית ובכל זאת הסכמתי עם אמא שלי שלא זורקים מפית במצב כל כך טוב. בטח לא מפית שאמא השקיעה בה הרבה עבודה. אחים קטנים, להעביר אליהם את

    המפית, לא היו לי. בשלב הזה כבר התייאשתי מלהתחנן לפני אמא שלי שתלד תינוק, שתאמץ תינוק, שתביא תינוק, לא משנה איך. כבר הייתי די גדולה בשביל לעבוד בבייבי סיטר וגאה מאוד בעצמי שאני בייבי סיטר מבוקשת, הכי מבוקשת. לא היה לי אחר צהריים פנוי אחד. את כל אחרי הצהריים שלי ביליתי בהשתוללות עם תינוקות וילדים קטנים. ההורים שלהם היו מרוצים כי כשהם חזרו התינוקות היו רצוצים מרוב תעסוקה. ההורים שלהם אהבו להשאיר לי את הילדים וללכת.
    בעלי סיפר לי שהקהל במועדוני הסווינגרם מגוון ולכן קשה לאפיין אותו. בעלי הוא דוקטור לפסיכולוגיה חברתית, מומחה בעל שם עולמי לנפש ההמונים, ועל כן אני סומכת עליו גם במה שקשור לטרנדים, קהל מטרה ואפיונים. ברור שאם לא אלך אתו לשם הוא יתרגל ללכת לבד. הוא לא בן אדם שאפשר לרפות את ידיו. ככה קרה לי עם המסיבות. אחרי שנולדו לנו הילדים לא רציתי לצאת בערבים. רציתי להיות עם הילדים שלי. כמה שיותר. אהבתי להיות אתם ולא אהבתי להשאיר אותם עם זרים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי אתו שוב למסיבה. הרגשתי לגמרי מיותרת וגם שכחתי מה עושים בשביל ליהנות ממסיבה. זכרתי שלפני שנולדו הילדים הייתי בהמון מסיבות, לא החמצתי אף מסיבה, רקדתי ושתיתי והכרתי בחורים מקסימים. גם את בעלי הכרתי במסיבה. זה היה במסיבת סילווסטר, ביום שישי הראשון בינואר, לפני שש עשרה שנה. שנה לאחר מכן, בחודש ינואר, התחתנו.
    גם את המאהב שלי הכרתי בחודש ינואר. השנה. יומיים אחרי שבעלי ואני חגגנו את יום השנה החמישה עשר לנישואינו. ברגע בו פגשתי את מבטו הוא כבר היה המאהב שלי. רגע לפני זה לא ידעתי על קיומו. כשאמרתי לו שנעים לי להכיר אותו התכוונתי לכל מילה. כשהושטתי לו את ידי רציתי להרגיש את מגע כף ידו. אבל הוא אמר לי שהוא רוצה לפתות

    אותי. רמת המוכנות שלי היתה כזאת שלא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלשתוק. לא רציתי מאהב, לא חיכיתי למאהב. אז, כמו עכשיו, הייתי בטוחה שהחלק המוצלח בחיי הוא בעלי.
    בקשר לחודש ינואר אני מוכנה להסכים עם המאהב שלי. זה כבר באמת שולי. אבל אני לא יכולה להתעלם ממשהו רק בגלל שהוא שולי. אם משהו שולי זה לא אומר שהוא לא קיים. בעלי נולד בחודש ינואר. המאהב שלי נולד בחודש ינואר. ולמרות שזה שולי אני זוכרת שמלך הכיתה נולד בחודש ינואר. מלך הכיתה היה הכי נמוך בכיתה. כשדיברנו על זה התפלאנו, כי הוא נולד ראשון, בחודש ינואר, והיה הכי גדול בכיתה.
    מלך הכיתה ישב מאחרי. אני בספסל השני והוא בספסל השלישי. הוא אמר לי שבהפסקה הוא יחסל אותי. הוא התכוון שהוא ירדוף אחרי ויכניס לי מכות. אמרתי לו שלא יעיז. דווקא אהבתי לרוץ אתו בהפסקות. לפעמים זה כאב אבל נהניתי. הוא אמר שאני לא מבינה אותו, שהוא מתכוון לפרק אותי. אני יכולה עדיין להריח את הריח החריף של הזיעה שלו. הרגשתי את החולצה שלו על הראש שלי. הוא פשט את חולצת הטריקו שהיתה פעם לבנה ומרוב כביסות כבר הצהיבה וזרק אותה עלי. אני זוכרת שקראנו לו ג׳ינג׳י חלודה. אבל היה לו שיער צהוב, כמעט לבן, ועור חום כהה. אני זוכרת שתמיד נדף ממנו ריח זיעה, אני זוכרת את הריח העשבי שלו, אני גם זוכרת אותו מריח את בתי השחי של עצמו.
    בעלי בטוח שאני רק צריכה להיחשף למועדוני הסווינגרס, פעם אחת ואני בפנים. אני לא מעיזה להתווכח אתו. אני הבנתי ממנו שקשה מאוד לגבר בלי בת זוג להיכנס למועדון כזה. ישנם מועדונים שבהם נמכרים במחירים מופקעים כרטיסים לגברים בודדים. מספרם של הכרטיסים האלה מוגבל. גם במועדונים הנדירים שמאפשרים הסדר כזה. אני לא שואלת אותו מי היו בנות הזוג שלו בפעמים שהלך למועדונים

    האלה. אני יודעת ששום דבר לא עומד בפני הרצון שלו. בטח לא אני.
    המאהב שלי ביקש ממני לתאר את הגוף שלי. לא ידעתי מה להגיד לו. אמרתי שיוריד ציפיות. שאין לי סיכוי לעמוד בציפיות של מי שרגיל לבחורות בנות עשרים. הרגשתי שאני מסרסת אותו אבל גם זאת לא סיבה בשבילי לשתוק ולכן הזכרתי לו בת כמה אני וגם כמה שנים עברו מאז שהייתי בגילו. המאהב שלי לא מצא מילים. אני חוויתי רגע מיוחד. מפני שכשהוא מדבר אני לא יכולה לעמוד בפניו. לא בפני הקול שלו ולא בפני המילים שהוא בוחר. השיחות שלנו הן טלפוניות ובשביל לעמוד בהן אני צריכה לישון לפניהן כדי להירגע ולדבר אתו מתוך מצב גבולי של טרום ערנות. השיחות בינינו נדירות. יש לנו הרבה מגבלות טכניות. חוץ מזה אני חייבת להכין את עצמי ולתזמן את השעות כדי שיתאימו לשיחות. הוא לא יודע שרק התעוררתי משינה. הוא לא רואה שאני עדיין מתחת לשמיכה. לכן הוא לא מנחש שכדי להתפשט לידו אני אזדקק לערכה של כדורי שינה ואטמי אוזניים ומכסים לעיניים. הכי טוב מהפנט צמוד שיפריד ביני לבין חוסר השקט שלי. אבל גם זה לא אומר שאני לא אתפשט לידו.
    אני שמאלית. אני מתכוונת לזה שאני איטרת. גם בעלי איטר. גם המאהב שלי. גם מלך הכיתה היה איטר. אני זוכרת שהוא היה איטר כי בכיתות הנמוכות ישבנו ליד אותו ספסל. כאשר איטר יושב ליד אדם רגיל הם עלולים לנגח מרפקים. במיוחד אם צריכים לכתוב או לאכול. אחר כך הפרידו בינינו כי אמרו שאנחנו נורא מפריעים לכיתה ומשפיעים זה על זה לרעה. אני לא זוכרת שהפרעתי או שהשפעתי. רק שהשתעממתי. התפוצצתי משעמום. אני מאוד אוהבת לאכול עם בעלי. הוא הבן אדם שאני הכי אוהבת לאכול אתו. זה כמו

    לאכול לבד. כל כך נינוח. אני גם אוהבת לראות אותו אוכל מפני שהוא עושה מה שמתחשק לו. אף פעם לא כתבתי ואף פעם לא אכלתי עם המאהב שלי. ואני גם לא רוצה. אפילו לדבר אתו דרך הטלפון, תחת השפעת אלכוהול, אני בקושי מצליחה.
    אני זוכרת את עצמי מסתובבת אל מלך הכיתה ואומרת לו, עוד לפני שהתחלתי כבר הצטערתי, שני משפטים שלמים: ״תעיף ממני את עצמך וגם את החולצה שלך. בפעם הבאה אני אזרוק עליך את החולצה שלי ותראה מה זה.״ זרקתי עליו בחזרה את החולצה הצהבהבה שלו והסתובבתי אל המפית שלי, אל האוכל שלי. חשבתי על החזה החום והשרירי שלו. חלק לגמרי. בלי נמש, בלי כתם. הצצתי על החזה של עצמי דרך הרווח שבין העור לבין החולצה וראיתי איך אני מתקלפת בגלל ההרגל שלי להירדם בשמש. שמעתי איך העור שלי מתפצפץ תוך כדי התהליך של הפרידה מן השכבה שמתחתיו. שמעתי את מלך הכיתה אומר לילד שישב לידו: ״תגיד, אתה משתמש בדיאודורנט או מה? יש לך ריח של אישה.״ התפלאתי שהוא לא אומר משהו על החולצה שזרקתי עליו, אבל אז הרגשתי את היד שלו שפתחה את הכפתור העליון בחולצה שלי. בחולצה של המעבר שורת הכפתורים היתה מאחור, לאורך עמוד השדרה.
    אז בעלי הבטיח שאני ארגיש בנוח אצל הסווינגרס. הוא גם הבטיח שאני לא חייבת להתקרב לזרים. הוא הבטיח שאני יכולה להיות רק אתו. איך שיבוא לי. אני סומכת עליו. הוא אף פעם לא אכזב אותי. לא בדברים משמעותיים. בדברים המשמעותיים הוא עמד במילה שלו. אין לזה קשר ליושר. בבוקר הראשון, אחרי הלילה הראשון, שאלתי אותו בן כמה הוא. אני זוכרת שהייתי שרוטה עד העצמות מהמגע שלו ורציתי להיצמד אליו לתמיד. הוא אמר לי שהוא בערך בגילי.

    הוא בהחלט בן אדם שמכופף את המציאות לפי הצורך. אבל לי אין בעיה עם שקרנים. יש לי בעיה עם שקרנים שמפסיקים באמצע.
    גם אצל המאהב שלי זיהיתי מההתחלה שהוא שקרן. לפי הדרך שבה אמר שהוא רוצה לדעת עלי הכול. יכולתי להרגיש שהוא מאוד משופשף עם המשפט הזה. אבל אני רציתי לספר לו הכול. ככה יצא שלא בדקתי בחומרה את אחוזי הכוונה שלו. הבעיה היתה שבו זמנית זיהיתי אצלו גם את זה שהוא שקרן שאי אפשר לסמוך עליו. אחד שיכול לשקר היום עם כל הלב וכבר מחר לרצות למצות את כל האמצעים כדי שפיו ולבו יהיו שווים.
    גם אני שקרנית. אני זוכרת שמלך הכיתה היה שקרן. אני לא זוכרת את השקרים שלו. אבל אני זוכרת את הכינויים שלו: ג׳ינג׳י, שוויצר ובלפן. השקרנות שלי היא בסגנון שלי. אני יכולה לחשוף את הטכניקה אבל זה עדיין לא ייתן לאף אחד את הכלים להשתמש בה. השקרנות שלי מעוגנת בתוך מציאות של אמת מסנוורת. כל הפרטים, הכי שוליים, מעורטלים. אני בהחלט יוצרת תחושה כאילו הכול גלוי. כל כך גלוי עד שמי שקרוב אלי עלול להתגעגע, להתחנן, למעט מסתורין. ובתוך המציאות הזאת אני משקרת כמה שבא לי. אף אחד לא חושד בי.
    השקרנות של בעלי היא שקרנות מעוררת הערצה. הוא לא מצטער על השקרים. הוא שועט קדימה. השקרים שלו נועדו לחצות משברים, להשיג הישגים. בחשבון סופי יש לו יותר רווחים מאשר הפסדים. בקשר למאהב שלי אני לא מספיק מכירה. אני נחשפת רק לפינה שלו שנוגעת בי. מטבע הגדרתו כמאהב אני חושדת בו. יש לו כישרונות טבעיים שםוחפים אותו, גם אם הוא לא רוצה, לשקר, לחלק המחאות בלי כיסוי: הקול שלו, אוצר המילים, התחביר הפרטי. אבל יש עוד סיבה

    בגללה הוא צריך לשקר. יש לי ניחוש. בשביל לאמת אותו אני צריכה להתפשט לידו. כדי שהוא יתפשט לידי.
    אני זוכרת את עצמי יושבת שם, מול הכריך, קראנו לו סנדוויץ׳, מנסה להבין למה לא בא לי עליו. מבעד לנייר שעטף אותו ראיתי את הפס הרטוב של הגבינה הלבנה והזיתים שנחתכו. משהו בסנדרויץ׳ הזה לא נראה לי. שעות הייתי עומדת מול הראי בחדר האמבטיה. כדי לראות בו את גופי הייתי צריכה לטפס על שפת האמבטיה. לא היה לנו ראי ארוך וכדי לקבל מושג על גופי הייתי מחברת בדמיוני את החלקים שיכולתי לראות בחדר האמבטיה. אני זוכרת את עצמי יושבת לפני מלך הכיתה בלי יכולת להגיב. הוא פתח את הכפתור השני ואחר כך את השלישי. אני הסתכלתי על הסנדוויץ׳ וחשבתי מה אפשר לעשות.
    כשהסתובבתי אל המלך ראיתי אותו מחזיק בידו האחרת, יד ימין, גם לחמנייה עם גבינה צהובה וגם שקית שוקו. הוא מחץ את הלחמנייה ומעך את השקית ומצץ ואכל לסירוגין. יד שמאל שלו נדבקה לעורפי כדי להמשיך עם הכפתורים. אני זוכרת שחשבתי על זה שלחמנייה אחת עולה שתים עשרה אגורות. כיכר לחם אחיד רק שלושים אגורות. אמא שלי לא הרשתה לקנות לחמניות. ״פחדנית,״ אמר לי מלך הכיתה בלחש, ״מיץ עגבניות יש לך במקום דם.״ אני זוכרת את החזה החלק והיפה שלו מתרחב כשהוא התגרה בי. לא מצאתי מילים. הקשבתי לעור שלי. ניסיתי לעקוב אחרי כל קילוף, אחרי הרחש שמשמיע כל אחד מהם בנפרד. השתדלתי להירגע. ״טיפת אומץ,״ המלך אמר לי, ״אין לך בכל הגוף הזה שלך.״ הסתובבתי אל הסנדוויץ׳ שלי ואמרתי לעצמי שאין שום בעיה לאכול אחד כזה. קילפתי ממנו את הנייר ואמרתי לילדה שישבה לידי: ״אני מתה מרעב.״ אני לא זוכרת מה עשיתי אבל היא אמרה שאסור לאכול כל כך מהר. הרגשתי שאני נחנקת.

    אני זוכרת אותו, את מלך הכיתה, עומד ליד הלוח, לפני כל הילדים שלעסו ופלים ופירות העונה ובורקםים. הוא הסתכל רק עלי ואמר בקול רם, רק לי: ״נראה אותך.״ אני לא זוכרת שקמתי, גם לא את הדרך אל הלוח. רק את האוויר אני זוכרת, אוויר בין הידיים שלי לגוף, אוויר בין שתי הרגליים, גם בתוך התחתונים, כל תנועה שלי הזיזה אוויר, במיוחד האגן. אבל אני זוכרת גם את המחנק. אני לא זוכרת את העיניים שלהם. אני כן זוכרת את החולצה שלי על רצפת הכיתה, ליד החצאית. משבצות קטנטנות בוורוד וכתום. אני זוכרת את התחתונים. פרחים מודפסים על כותנה עבה. פרחים צבעוניים קטנים על רקע לבן. הגבעולים היו ירוקים.
     

    • רחל טלשיר
      צילום: אביגיל עוזי
    • רחל טלשיר

      רחל טלשיר (נולדה ב-1957) היא סופרת ועתונאית ישראלית וכלת פרס פראט לשנת 2011.

      ב-2005 החלה לכתוב טור אישי שבועי בשם "לאכול או לא לאכול" בעתון "הארץ" בנושא אכילה נכונה, הטור מתפרסם בהמשכיות עד היום (יוני 2012). הטור התייחס להרבה נושאים שהם בלב המגמה הירוקה, כגון תרבות הצריכה, האופן שבו האדם הורס את הטבע והקשר בין בריאות האדם לבריאות כדור-הארץ. מהטור הזה נולד טור שבועי נוסף בשנת 2008 ששמו "סוכנת ירוקה", שעסק במגמה הירוקה בהקשרים שמחוץ לאוכל וראה אור ב"הארץ" במשך שנתיים.