הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הבן הטוב
  • הבן הטוב
    צ'ונג יו ג'ונג | תרגום: יעל אכמון
    תכלת | אפריל 2019 | מתח ופעולה | 272 עמ' מודפסים
    זוהי שעת בוקר מוקדמת. באוויר עומד ריח מתכתי משונה. המיטה והבגדים של יו-ג'ין ספוגים בדם. הטלפון מצלצל. יו-ג'ין עונה. על הקו נמצא אחיו. "הכול בסדר בבית?" הוא שואל. "אני לא מצליח להשיג את אמא."
     
    האח צודק. משהו נורא אכן קרה בלילה. ביציאה מחדרו מגלה יו-ג'ין את גופתה של אמו, מוטלת בשלולית דם סמיכה. יו ג'ין מרגיש שהוא עומד להשתגע. הוא זוכר במעומעם שאמו צעקה את שמו בלילה, אבל מה בדיוק היא צעקה? האם היא ביקשה שיעזור לה, או שאולי – חלילה – התחננה בפניו על חייה? 
     
    הבן הטוב הוא מותחן פסיכולוגי מצמרר, שבלבו פצצת זמן. לגיבור הספר יש 72 שעות בלבד לנסות ולהבין מה קרה באותו לילה נורא, אך ככל שמעגלי החקירה מתרחבים – הולכת ומתבררת אמת נוראה. אבל האם היא האמת כולה?
     
    הבן הטוב מאת צ'ונג יו-ג'ונג ראה אור בקוריאה והיה לאחד המותחנים המצליחים בעולם ב-2018, הוא תורגם במדינות רבות, ונמכר עד כה ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • שיחה בחשכה
     
    ריח הדם העיר אותי. התחושה היתה עזה, כאילו כל הגוף שלי שואף את הריח. הוא הדהד והתפשט בתוכי. תמונות משונות חלפו בראשי — אור צהוב מטושטש של שורת פנסי רחוב בערפל, מים מתערבלים מתחת לרגלי, מטרייה אדומה מתגלגלת לאורך כביש רטוב מגשם, ברזנט מצליף ברוח באתר בניין. במקום כלשהו, גבר שר והבליע את המילים: שיר על נערה שהוא לא מסוגל לשכוח, ואיך היא הולכת בגשם.
    לא נדרש לי הרבה זמן להבין מה קורה. דבר מזה לא היה המציאות, אפילו לא שרידי חלום. זה היה איתות שהראש שלי שלח לגוף. אל תקום. אל תזוז. זה המחיר שאתה נאלץ לשלם על שלא לקחתָ את הכדורים שלך.
    אי נטילת הכדורים היתה גשם מרווה במדבר חיי, גם אם לפעמים הובילה להתקפים. עכשיו חוויתי את ההזיות המטרידות, המזהירות מפני סערה קרובה. לא היה שום נמל מבטחים; לא יכולתי אלא לחכות לבוא הסערה. על פי ניסיון העבר ידעתי שברגע שהסערה תחלוף אני לא אזכור מה קרה. היא תהיה פשוטה ורבת עוצמה, ולאחר מכן אני אהיה עייף וסחוט. זה הגיע לי; ידעתי בדיוק לְמה אני נכנס כשבחרתי בנתיב הזה. זה היה סוג של התמכרות; חזרתי ועשיתי את זה שוב ושוב אף על פי שהבנתי היטב את הסיכונים. מרבית המכורים מתמסטלים במרדף אחרי הפנטזיה, אבל מבחינתי היה מדובר במשהו אחר: הייתי חייב להפסיק עם הכדורים כדי לחוות את המציאות באופן מוגבר. זה היה זמן הקסם — כאבי הראש שלי והטנטון נעלמו, והחושים שלי התחדדו. יכולתי להריח כמו כלב, המוח שלי פעל מהר מתמיד וקראתי את העולם על פי חוש ולא על פי היגיון. הרגשתי עליון ומלא עוצמה.
    אבל אפילו במצבים האלה נותרו נקודות קטנות של מורת רוח. מעולם לא הרגשתי עליון על אמא והדודה. שתי הנשים האלה התייחסו אלי כאל כרית מושב — משהו שיש לעטוף ולחנוק. ידעתי מה יקרה אם אמא תבחין שאני עובר התקף. ברגע שאתאושש היא תגרור אותי ישירות לדודה, הפסיכיאטרית המפורסמת ומנהלת "מרפאת העתיד — רפואת ילדים". הדודה תסתכל לי בעיניים ותדבר איתי בעדינות ותנסה לגרום לי להקשיב לה. למה הפסקת לקחת את הכדורים שלך? ענה לי בכנות כדי שאוכל לעזור לך. אבל למען האמת, כנות היא לא הצד החזק שלי, וגם לא משהו שאני שואף אליו. אני מעדיף להיות מעשי, ולכן התשובה שלי תהיה: שכחתי לקחת אותם יום אחד, ולמחרת שכחתי ששכחתי ביום הקודם. ובאותה הזדמנות למה שלא אומר פשוט ששכחתי מזה עד הרגע הזה? הדודה תכריז שאני שוב שוקע בדפוס מסוכן, ואמא תוודא שאני לוקח את הכדורים בכל ארוחה. הן יקדחו לי במוח על המחיר הגבוה שאשלם על כמה ימים מסעירים, ויבהירו לי שכל עוד תימשך ההתנהגות הזאת אני לעולם לא אהיה חופשי מהשגחתן.
    "יוּ־ג'ין."
    פתאום נזכרתי בקול של אמא. שמעתי אותו, שקט אבל ברור, רגע לפני שהתעוררתי. אבל עכשיו לא שמעתי אותה אפילו מסתובבת למטה. היה כל כך שָקט. דממה מחרישת אוזניים. היה חשוך בחדר שלי; אולי השעה עדיין היתה מוקדמת, לפני הזריחה. אולי אמא עדיין ישנה. ידעתי שבמקרה כזה אוכל לעבור את ההתקף הזה ולגמור עם זה בלי ידיעתה, כמו אתמול בלילה.
    בסביבות חצות עמדתי מתנשף ליד שובר הגלים, בדרך חזרה מהריצה שלי אל "מצפה שביל החלב" בפארק הימי של קוּנְדוֹ. בזמן הריצה נתקפתי אי שקט והרגשתי עוויתות קטנות בשרירים מרוב אנרגיה. קראתי לזה "תסמונת הגוף חסר המנוח". לפעמים רצתי באמצע הלילה; לא יהיה מוגזם לקרוא לזה דחף מטורף.
    הרחובות היו נטושים, כמו תמיד בשעה הזאת. "יוֹנְגְאי", הדוכן למכירת פנקייקים במילוי סירופ סוכר, היה סגור. רציף המעבורת שלמטה עמד חשוך. ערפל כבד כיסה את הכביש בעל ששת הנתיבים המתמשך לאורך שובר הגלים. רוח דצמבר היתה קרה וחזקה, וגשם שוטף ירד. מרבית האנשים היו נרתעים מתנאים כאלה, אבל אני ממש ריחפתי באוויר. הרגשתי נהדר. יכולתי לרחף לאורך כל הדרך הביתה. זה היה יכול להיות מושלם אלמלא הריח המתקתק של הדם שמילא את האוויר, מרמז על התקף קרוב. בחורה ירדה מהאוטובוס האחרון לאַנְסן ומעדה לעברי במטרייה פתוחה, נהדפת ברוח. הייתי חייב להגיע הביתה. לא רציתי לקרוס על הקרקע ולהתגולל שם, מתעוות כמו דיונון שהושלך על הגריל, לנגד עיניה של זרה מוחלטת.
    לא הצלחתי לזכור מה קרה אחר כך. כנראה נכנסתי למיטה ברגע שנכנסתי לחדר שלי, בלי לטרוח להחליף בגדים. בטח נרדמתי בנחרות. זה היה ההתקף השלישי שעברתי בחיי, אבל הפעם הראשונה שהרגשתי התקף נוסף שמגיע במהירות כזאת אחרי הקודם. והריח היה שונה מאוד הפעם: הרגשתי צריבה בעור, דגדוג באף וראשי היה מעורפל. הרגשתי שההתקף הקרב ובא עשוי להיות החזק ביותר עד היום.
    העוצמה של ההתקף לא הדאיגה אותי; גם בטפטוף וגם במבול, אני אירטב. פשוט רציתי שזה יקרה כמה שיותר מהר כדי שאוכל לגמור עם זה לפני שאמא תתעורר. עצמתי עיניים ולא זזתי. סובבתי את הראש הצידה כדי שלא אתקשה לנשום. הנחתי לגופי להירגע ונשמתי עמוק. אחת, שתיים... כשהגעתי לחמש, הטלפון האלחוטי שליד המיטה שלי התחיל לצלצל והפריע לי באמצע ההכנות. התכווצתי, כי ידעתי שהוא מצלצל גם למטה בסלון. עכשיו אמא בטוח תתעורר. איזה בנאדם זבל מתקשר באמצע הלילה?
    הטלפון השתתק. שעון המטוטלת תפס פיקוד וצלצל פעם אחת בלבד בסלון. נוסף על צלצול השעה העגולה, השעון הזה צלצל גם כל שלושים דקות. הושטתי יד לשעון המעורר שליד המיטה שלי והצצתי בצג: 05:30. ההרגל להתעורר בשעה מוקדמת נשאר אחרי שנים של אימוני שחייה. לא משנה באיזו שעה נרדמתי, תמיד התעוררתי שעה לפני האימון. בשעה הזאת אמא ישבה בוודאי אל שולחן הכתיבה בחדר שלה ודקלמה תפילות "אָווה מריה" לפסל הבתולה.
    אחרי התפילה אמא נהגה להתקלח. האזנתי בניסיון לאתר קול כיסא נגרר או מים זורמים, אבל לא שמעתי דבר פרט לצלצול רם של טלפון. הפעם זה היה הנייד שלי. אולי גם השיחה הקודמת נועדה אלי.
    הרמתי יד מעל לראש וגיששתי לאורך הכרית בחיפוש אחר הטלפון שלי. איפה הוא? על השולחן? בשירותים? הצלצול פסק. ואז הטלפון הקווי התחיל לצלצל שוב. זקפתי ראש בבת אחת וחטפתי אותו.
    "הלו?"
    "ישנת?"
    זה היה הֵא־ג'ין. כמובן. מי חוץ ממנו יכול לחפש אותי בשעה כזאת?"
    "אני ער."
    "מה אמא עושה?"
    איזו שאלה משונה. הוא לא חזר הביתה אחרי הפגישה שלו באולפן אתמול?
    "אתה לא בבית?" שאלתי.
    "מה? למה שאני אתקשר אם אני בבית? אני בסַנְגְאַם־דוֹנְג." הבמאי של "שיעור פרטי", שהֵא־ג'ין עבד איתו בקיץ שעבר, מצא לו פרויקט חדש. כדי לחגוג את החתימה על החוזה, הם יצאו לשתות מאקוֹלי, יין אורז, ואז הא־ג'ין הלך לסטודיו של חבר לערוך סרטון ממסיבת יום הולדת שישים שצילם במהלך היום, ונרדם שם. "בדיוק עכשיו התעוררתי, וראיתי שאמא התקשרה באמצע הלילה. זה נראה לי קצת מוזר — היא אמורה לישון בשעה כזאת." הוא הוסיף שחשב שכבר קמנו, והתחיל לדאוג כשאף אחד לא ענה. "הכול בסדר, נכון?"
    בדיוק אז קלטתי שאני מכוסה בקרום קשה. "למה שלא יהיה בסדר?" עניתי בהיסח הדעת בזמן שנגעתי בשערי הסבוך, הנוקשה.
    "אז למה היא לא עונה? היא לא ענתה בטלפון הקווי ולא בנייד שלה."
    "היא בטח מתפללת. או שהיא בשירותים, או יצאה למרפסת." מיששתי את החזה שלי, ואז את הבטן, ואז את הרגליים. עדיין הייתי לבוש בבגדים שלבשתי אתמול בלילה אבל המגע שלהם היה שונה לגמרי. הסוודר הרך והאוורירי שלי היה נוקשה. המכנסיים התקשו כמו עור גולמי. הרמתי את כף הרגל; גם היא היתה מצופה במשהו.
    "אה. אז הכול בסדר?"
    מלמלתי ברוגז. מה כבר יכול להיות לא בסדר, חוץ מהעובדה שנראה שאני מכוסה בוץ? "אם אתה כל כך מודאג, תתקשר אליה יותר מאוחר."
    "לא, זה בסדר. אני עוד מעט חוזר הביתה."
    "טוב." אבל למה הייתי מכוסה בוץ? האם נפלתי בדרך הביתה? אבל איפה היה בוץ? האם הלכתי בדרך הארוכה, על פני אתר הבניין של בנייני הדירות החדשים? האם מעדתי, אולי, כשניסיתי לקפוץ מעל ערוגת פרחים?
    "אני הולך להתקלח. אגיע הביתה בתשע לכל המאוחר," אמר הא־ג'ין וניתק.
    התיישבתי, החזרתי את הטלפון לארונית שליד המיטה והדלקתי את האור.
    "יו־ג'ין!" הצרחה של אמא הצטלצלה לי באוזניים. אבל היא לא היתה אמיתית — הדירה היתה דוממת.
    הסתכלתי סביב החדר. נשימתי נעתקה והתחלתי להשתנק ולהשתעל. חבטתי בחזי בזמן שנפלתי קדימה על המיטה ודמעות מילאו את עיני.
    פעם, אחרי שזכיתי במדליית זהב במשחה 1,500 מטרים, שאלה אותי עיתונאית, "מהן נקודות החוזק שלך לדעתך?" עניתי בצניעות, כפי שאמא הורתה לי לענות, שהנשימה שלי יציבה יחסית. כשאותה שאלה הוצגה בפני מאמן השחייה שלי, הוא אמר, קצת פחות בצניעות, "יש לו נפח הריאות המדהים ביותר מכל הילדים שאימנתי אי פעם." מעטים הדברים שיכלו להשפיע על נפח הריאות המדהים שלי; נכללו בהם שתי נשים שהשתמשו בי ככרית ספה, והטורפדו שנדמה שמתפוצץ לי בגרון כשהסתכלתי סביב החדר שלי עכשיו.
    טיפות וטביעות של דם היו מרוחות על פני כל רצפת השיש. הן התחילו בדלת, חצו את החדר ועצרו למרגלות המיטה. בהנחה שהאדם שהשאיר את הטביעות לא הלך לאחור, הדבר שאירע התרחש מחוץ לדלת החדר שלי. המיטה שלי היתה ספוגה דם — המצעים, השמיכה והכרית. בחנתי את עצמי. גושים של דם נתלו מהסוודר השחור שלי, ממכנסי הטרנינג ומהגרביים. ריח הדם שגרם לי להתעורר בבת אחת לא היה אות להתקף מתקרב; זה היה הדבר האמיתי.
    האם אלה העקבות שלי? מה קרה מחוץ לחדר שלי? למה אני מכוסה דם? האם עברתי התקף? אם כן, כנראה הוא היה קשה מאוד. האם נשכתי את הלשון? האם אדם יכול לנשוך את הלשון ברמה כזאת שהדם יכסה את כל הגוף? על פי כמות הדם סביר יותר לחשוב שמישהו שפך עלי במכוון דלי של דם חזירים או דקר אותי. אבל אף אחת מהאפשרויות האלה לא נראתה סבירה.
    איפה היתה אמא בזמן שכל זה קרה? כנראה ישנה. אמא הקפידה על שגרה קבועה ברוב הדברים בחיים, מאכילה להליכה לשירותים לפעילות גופנית. הרגלי השינה שלה היו גם הם קבועים. כל לילה היא הלכה לישון בשעה תשע, אחרי שלקחה את כדור השינה שהדודה רשמה לה. עלי הוטל לחזור הביתה לפני כן. הפעמים היחידות שבהן היא לא שמרה על השגרה הלילית הזאת היתה כשאיחרתי.
    הכלל הזה לא היה תקף לגבי הא־ג'ין. אמא הצדיקה את האפליה הזאת בכך שהוא לא עלול לעבור התקף ברחוב בשעת לילה מאוחרת. זה לא היה הוגן, אבל נאלצתי להשלים עם העניין; לא רציתי להתמוטט מול אנשים, ליפול אל המסילה בזמן שחיכיתי לרכבת או לפרכס ברחוב ושאוטובוס ידרוס אותי. ובכל זאת, דווקא שעת העוצר הזאת היא שדחפה אותי לצאת מדי פעם לריצה באמצע הלילה, אחרי שחמקתי החוצה דרך דלת הפלדה של הגג כמו אדם שרעב לחושך.
    זה בדיוק מה שעשיתי בלילה הקודם. הגעתי הביתה ב-20:55, ולשם כך נאלצתי לקום וללכת באמצע בילוי עם כמה מרצים מהאוניברסיטה. שתיתי איתם שלוש־ארבע כוסות סוֹג'וּ עם בירה, למרות שבדרך כלל לא צרכתי אלכוהול. הלכתי מתחנת האוטובוס בגשם בתקווה שהוא יצנן את הפנים הסמוקות שלי. החום דעך אבל עדיין הייתי מבוסם מספיק להרגיש מאושר. אולי הייתי קצת יותר ממבוסם — שכחתי שכדי להיכנס לדירה צריך להקליד את הקוד ואחריו כוכבית, ונאבקתי בדלת ללא תועלת במשך עשרים דקות. לכל הדירות בבניין היתה נעילה ללא מפתח. כעבור זמן־מה פשוט עמדתי שם עם הידיים בכיסים ונעצתי מבטים זועמים במנעול המסרב לתפקד. הטלפון שלי צפצף כמה פעמים. ידעתי שאלה הודעות טקסט מאמא. לא היה צורך לקרוא אותן כדי לדעת מה כתוב שם:
    אתה בדרך?
    איפה אתה?
    אתה קרוב?
    יורד גשם. אני אאסוף אותך מתחנת האוטובוס.
    חמש שניות אחרי ההודעה האחרונה, הדלת נפתחה בבת אחת. אמא, שנהגה להתלבש יפה אפילו לסופרמרקט, הופיעה כשמפתחות המכונית בידה, ונראתה אופנתית בכובע מצחייה, סוודר לבן, קרדיגן חום, ג'ינס סקיני ונעלי ספורט לבנות.
    קפצתי שפתיים ברוגז והשפלתי מבט אל כפות הרגליים. תעזבי אותי בשקט, רציתי לומר לה.
    "מתי הגעת?" היא ייצבה את הדלת החצי פתוחה במעצור הדלת ונעמדה בפתח. היה ברור שאין לה שום כוונה לתת לי להיכנס בלי לעשות מזה סיפור.
    הידיים שלי עדיין היו בכיסים. העפתי מבט למטה אל השעון שלי: 21:15. "לפני כמה זמן..." עצרתי שם, כי הבנתי שאני רק חופר לעצמי בור עמוק יותר. נדמה שהראש שלי מלא עופרת. פני בערו. בטח נראיתי כמו עגבנייה בשלה. המבט שלי היה נעוץ היישר קדימה כדי שהיא לא תבחין. גלגלתי אליה את העיניים לאט ובזהירות. הסתכלתי לה בעיניים. "לא הצלחתי להיכנס. הדלת לא נפתחה," מיהרתי להוסיף.
    אמא העיפה מבט במנעול. היא הקלידה את הקוד בן שבע הספרות באצבעות מטושטשות ממהירות. הנעילה נפתחה בקול צפצוף. היא הסתכלה עלי שוב. מה היתה הבעיה?
    "אה..." הנהנתי בניסיון להסביר שאני מבין שאין שום בעיה בדלת. מים נשרו משערי הרטוב. טיפה אחת נטפה מעבר לעיניים ונשארה תלויה מקצה האף. נשפתי כלפי מעלה כדי להפיל אותה. העיניים של אמא קדחו בשלי. ליתר דיוק, היא לטשה מבט בצלקת הקטנה שבמרכז המצח שלי, כאילו כל השקרים שלי נובעים משם.
    "שתית אלכוהול?"
    טוב, זאת היתה שאלה לא נוחה. לדברי הדודה, אלכוהול גורם להתקפים. האיסור לשתות היה הכלל מספר אחת שאסור היה לי להפר. "רק קצת. ממש טיפה." הראיתי לה באגודל ואצבע.
    המבט של אמא לא התרכך. הצלקת שלי בערה.
    "רק בירה אחת," הוספתי, בתקווה שזה ישנה משהו.
    אמא מצמצה. "אה, כן?"
    "לא התכוונתי לשתות, אבל המרצה שלי הציע לי..." השתתקתי. לא ייאמן שאני מסתבך רק בגלל ששתיתי כמה משקאות בגיל עשרים וחמש! והכול בגלל דלת הכניסה הארורה. אילו היתה נפתחת, הייתי חומק פנימה ורץ למעלה, קורא, "אני בבית!" בזמן שהייתי עובר על פני חדר השינה של אמא. לא הייתי מפספס את שעת החזרה שלי, אמא לא היתה יוצאת לנזוף בי ולא הייתי נתפס שיכור. רגלי רפו וברך שמאל התקפלה. התנודדתי.
    "יו־ג'ין!" אמא תפסה במרפק שלי.
    הנהנתי. אני בסדר. אני לא שיכור. זה בסך הכול היה משקה אחד.
    "בוא ניכנס פנימה ונדבר."
    באמת רציתי להיכנס, אבל לא רציתי לדבר. העפתי את היד של אמא מעל המרפק שלי. הפעם רגל ימין שלי היא זאת שקרסה, ואני נטיתי לעבר אמא ונאחזתי בכתפיים שלה כדי שלא אפול. אמא התנשפה במהירות וגופה הקטן והרזה התקשח. אולי היא הופתעה, או התרגשה, או חשבה כמה נדיר שאני נוגע בה. אני נאחזתי בה וחשבתי, בואי לא נדבר. מה הטעם? הרי כבר שתיתי — מאוחר מדי לעשות משהו בעניין עכשיו.
    "מה קורה איתך?" שאלה אמא. היא החליקה מתחת לזרועות שלי ושלוותה הרגילה חזרה אליה.
    הרגשתי מובס בשעה שנכנסתי פנימה וחלצתי נעליים.
    "קרה משהו?"
    לא טרחתי להסתכל לאחור. נענעתי בראש. בזמן שחציתי את הסלון, הנהנתי לעברה קלות. "לילה טוב."
    היא לא עצרה אותי. "אתה רוצה שאני אעזור לך לעלות?"
    נענעתי בראש שוב ועליתי במדרגות, לא מהר מאוד ולא לאט מאוד.
    זכרתי שהתפשטתי ברגע שנכנסתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה בלי להתקלח ושמעתי את אמא נכנסת לחדר שלה וסוגרת את הדלת. ברגע ששמעתי את הנקישה, התפכחתי. אני חושב שבהיתי בתקרה במשך כארבעים דקות, עד שנתקפתי אי שקט וחמקתי מבעד לדלת הפלדה בגג.
    בדיוק עכשיו התעוררתי וראיתי שאמא התקשרה באמצע הלילה. זה נראה לי קצת מוזר — היא היתה אמורה לישון בשעה כזאת. זה מה שהא־ג'ין אמר בטלפון. לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל עכשיו תהיתי... למה היא התקשרה אליו? בגלל ההתנהגות המשונה שלי? האם ידעה שיצאתי שוב? באיזו שעה היא התקשרה אליו? באחת־עשרה? בחצות? אם היא נשארה ערה לאחר מכן, האם שמעה אותי חוזר?
    אילו שמעה אותי, היא לא היתה מרפה ממני. היא היתה מכריחה אותי להתיישב ומתחקרת אותי, בדיוק כמו שגרמה לי להתוודות על העבירות שלי כשהייתי צעיר. היא לא היתה נותנת לי ללכת לישון עד שהייתי מספר לה הכול. מאיפה חזרת בשעה כזאת? מתי יצאת? כמה זמן אתה חומק ככה? למרות שמזמן הייתי מבוגר מדי להיענש, זה היה עשוי להפוך לאפשרות שוב — לכרוע מול פסל הבתולה כל הלילה ולדקלם תפילות "אווה מריה". אילו היתה רואה אותי מכוסה ככה בדם, תפילות לא היו מספיקות. אבל לא, העובדה שהתעוררתי בחדר שלי היתה עדות לכך שהיא לא ראתה אותי במצב הזה.
    יצאתי מהמיטה. הייתי חייב לפענח מה קרה. הקפדתי שלא לדרוך בטביעות הדם והתגנבתי לעבר הדלת. עצרתי מול השולחן שלי. מאחורי השולחן, בדלת ההזזה העשויה זכוכית המובילה אל מרפסת הגג, ראיתי דמות גבר. השיער שלו הזדקר כמו קרניים, פניו היו אדומות ומשופשפות, ולובן עיניו הבהיק. נתקפתי חולשה. היצור האדום הזה הוא אני?
    לא הצלחתי לראות דבר בחוץ, בגלל הערפל העולה מהאוקיינוס. אור צהבהב, קלוש, נצנץ מהפרגולה שאמא בנתה כשעיצבה את גן הגג שלה. הדלקתי אותו אתמול בלילה כשיצאתי דרך המרפסת. הייתי אמור לכבות אותו כשחזרתי.
    הבחנתי שדלת ההזזה פתוחה מעט. היא ננעלה אוטומטית כשנסגרה, אז בכל פעם שיצאתי למרפסת הגג השארתי אותה פתוחה מעט. הייתי אמור לסגור את הדלת מאחורי כשחזרתי פנימה. לא הייתי פותח אותה מחדש ולא חשוב מה היה מצבי: היה חודש דצמבר, והחדר שלי נמצא בקומה השנייה של דירת שתי קומות בקומה העשירית של בניין ליד האוקיינוס. לא הייתי רוצה שאוויר קר יציף את החדר, בניגוד לאמא שסבלה מההשפעות של גיל המעבר.
    אז אני לא חזרתי דרך הדלת הזאת אתמול בלילה. העקבות, דלת ההזזה הפתוחה והאור הדולק בפרגולה הצביעו על כך שחזרתי מהדלת הראשית. אבל למה שאכנס דרך דלת הדירה הראשית? ולמה אני נראה ככה? מה המשמעות של מצב החדר שלי?
    העפתי שוב מבט בשעון שליד המיטה שלי. ארבע ספרות אדומות זהרו על הרקע השחור: 05:45. לא שמעתי מים זורמים, אבל עדיין יכול להיות שאמא בחדר האמבטיה. בעוד עשר דקות היא תצא מהחדר שלה ותלך למטבח. הייתי חייב לראות מה המצב שם לפני שהיא תגיע.
    פתחתי את דלת החדר שלי ויצאתי למסדרון. הדלקתי את האור. טביעות דם התמשכו מהחדר שלי לאורך המסדרון עד המדרגות. נשענתי על הדלת. החלק האופטימי שבי לחש בראשי: זה חלום. אתה עדיין לא התעוררת. לא יכול להיות שמשהו כזה היה קורה בחיים האמיתיים.
    הכרחתי את עצמי להתרחק מהדלת ועקבתי באי רצון אחר העקבות. הגעתי אל ראש המדרגות החשוכות, וחיישן התנועה הופעל. האור נדלק. טביעות ידיים מכוסות בדם היו מרוחות על פני כל המעקה וטביעות רגליים נטבעו בכל מדרגה. הסתכלתי מבולבל לאורך קיר המדרגות המכוסה נתזי דם, על פלגי הדם והשלוליות שנקוו במישורת המדרגות.
    הסתכלתי על הידיים שלי, הסוודר, המכנסיים, כפות הרגליים. הכול היה מכוסה דם. האם זה קרה במישורת המדרגות? מי עשה לי את זה? נתקפתי בהלה ולא הייתי מסוגל לחשוב, לשמוע או להרגיש.
    ירדתי במדרגות לאט. עברתי על פני שלולית הדם של מישורת המדרגות ופניתי להמשיך לרדת. ושם התנשפתי; הראש שלי התרומם בבת אחת ואני נרתעתי לאחור. עצמתי עיניים. המוח שלי הציע אפשרות קבילה. שום דבר לא קרה. זה לא אמיתי. תחזור לחדר שלך לפני שאמא תצא. תישן קצת. ברגע שתתעורר, הכול יהיה שוב כמו בכל בוקר אחר.
    לחלק המציאותי בי היו השגות על כך. לא. אתה לא יכול להתעלם מזה. אתה חייב לברר אם זה חלום או לא. אם לא, אתה חייב לגלות מה קרה למטה ולמה התעוררת במצב כזה. אם יתברר שזה חלום, יהיה לך שפע זמן לחזור למיטה.
    פקחתי עיניים. האורות למטה הבהיקו בעוז. דם נקווה לאורך הקיר המפריד בין המדרגות למטבח. בשלולית הדם היה זוג כפות רגליים יחפות, העקבים נחו על רצפת השיש והבהונות הצביעו מעלה לעבר התקרה. הקיר מנע ממני לראות מה עוד יש שם, כאילו כפות הרגליים נקטעו כדי שאפשר יהיה להציגן כמו פסלים.
    של מי כפות הרגליים האלה? של בובה? של רוח רפאים? המבט מלמעלה לא סיפק שום תשובות. הייתי חייב לברר מה קורה כאן.
    חשקתי שיניים והמשכתי לרדת. על כל מדרגה היו דם וטביעות רגליים; פלג הדם נזל במורד המדרגות והגיע עד הסלון. כשהגעתי למדרגה התחתונה לא ראיתי דבר חוץ מהפיזיוּת של רגליים אנושיות אמיתיות — בהונות גבשושיות, קשתות גבוהות, צמיד עם קמע משתלשל מהקרסול השמאלי. הקיבה שלי התהפכה והתחלתי לשהק. רציתי לחזור לחדר שלי.
    הכרחתי את עצמי להמשיך. פניתי בהיסוס ימינה, לעבר דלת הדירה. דם נקווה כמו בִיצה מלבנית מתחת למדרגות ועד הכניסה למטבח. אישה שכבה בדיוק במרכזה, רגליה קרובות למדרגות וראשה מצביע לעבר דלת הדירה. היא היתה לבושה כותונת לילה לבנה. רגליה נחו ישרות, ידיה היו משולבות על החזה ושערה הארוך כיסה את פניה. היא נראתה כמו הזיה היישר מתוך מוחו הקודח של אדם מטורף.
    התקרבתי אליה צעד, ועוד צעד, ועצרתי ליד המרפק שלה. ראשה נמשך לאחור וגרונה היה משוסף. מישהו חזק עשה את זה בתנועה אחת מהירה בסכין חד. הבשר סביב הפצע היה אדום, כמו זימים של דג. לרגע חשבתי שאני רואה אותו פועם. קשתיות כהות היו מופנות לעברי מתחת לסבך השיער, לוכדות אותי, פוקדות עלי להתקרב. צייתּי להן. כופפתי את רגלי הנוקשות והשתופפתי לצדה. התמתחתי והסטתי את השיער הצידה ביד רועדת. הרגשתי כאילו אני מבצע פשע.
    "יו־ג'ין!"
    הקול של אמא שוב, אותו קול ששמעתי בחלום. הפעם הוא היה חלש. לא הייתי מסוגל לנשום. כל תכולת הראש שלי קרסה כלפי פנים; הכול היטשטש לנגד עיני. גבי התקפל ורגלי החליקו על הדם. התיישבתי לאחור בכבדות כשאני בולם בעזרת כפות הידיים.
    העיניים של האישה בלטו כמו עיני חתול מופתע. טיפות דם דבקו בריסיה הארוכים והכהים. לחייה היו רזות וקו הלסת מודגש. פיה היה פעור בצורת O. אמא. האישה שאיבדה את בעלה ואת בנה הבכור לפני שש־עשרה שנה, שמאז נצמדה אלי ורק אלי, שהעבירה לי את הדנ"א שלה.
    הכול החשיך. עלתה בי בחילה. לא הייתי מסוגל לזוז. לא הייתי מסוגל לנשום. חול לוהט מילא את ריאותי. לא יכולתי אלא לחכות שהאור יידלק שוב במוחי שהחשיך. רציתי שהכול יהיה חלום; רציתי שהשעון המעורר הפנימי שלי יצלצל ויחלץ אותי מהסיוט הזה.
    הזמן הזדחל. הכול היה שקט במידה מצמררת. שעון המטוטלת התחיל לצלצל — השעה שש. שלושים דקות עברו מאז שהתעוררתי. בשלב הזה אמא היתה אמורה לגמור לעבוד במטבח ולעלות לחדר שלי עם שייק חלב, בננה, צנוברים ואגוזי מלך.
    צלצול השעון פסק, אבל אמא עדיין שכבה לצדי. אז זה בכל זאת לא היה חלום? אמא באמת קראה אלי אתמול בלילה? היא קראה לעזרה? או התחננה על חייה?
    ברכי התחילו לרעוד. פלג גופי התחתון הפך כבד מאוד פתאום. כאב חד דקר מתחת לטבור שלי. השלפוחית שלי התמלאה עד גדותיה והרגשתי צורך דחוף ועז להשתין. זה היה אותו לחץ שהרגשתי כשהייתי ילד, כשחלמתי שאני לא מסוגל לזוז ורכבת משא מסתערת בכיווני. ישבתי על הברכיים, הצמדתי את הירכיים זו לזו ונשענתי עליהן בשתי ידיים. זיעה קרה נטפה במורד גבי.
    זיעה קרה נטפה במורד גבי. הרגשתי טיפש. השמיכה והסדינים שלי היו ספוגים לגמרי, מכנסי הפיג'מה דבוקים לישבן שלי. האוויר היה כבד מצחנת שתן. עשיתי אותה טעות שלושה לילות ברצף. אמא תכעס. מה אתה, תינוק, שמרטיב פתאום במיטה? היא עלולה להושיב אותנו לשיחה ולחקור אותנו. תענו לי בכנות. לאן הלכתם שלשום אחרי הלימודים? מה קרה?
    אחי הגדול יו־מין ואני למדנו בכיתה א' בבית ספר פרטי באזור שכונת שינְצ'וֹן. אמא הסיעה אותנו לבית הספר כל בוקר בדרך לעבודה שלה. היא עבדה כעורכת בהוצאה לאור שנמצאה בקרבת מקום, מאחורי אוניברסיטת יוֹנְסֶה. אחרי הלימודים הלכנו לסטודיו לאמנות קרוב למשרד שלה, שהזכיר יותר מעון יום. הוא נמצא קרוב לבית הספר ולכן הלכנו לשם ברגל. לעיתים קרובות עצרנו לקנות חטיפים ודעתנו הוסחה בדרך לשם. אמא תמיד דאגה לנו. "אל תתקרבו לפסי הרכבת," היא היתה נוזפת בנו. "תישארו בדרכים הראשיות, טוב?"
    "טוב," היינו אומרים, אבל לא עשינו את זה. לפעמים — לא, לעיתים קרובות — הלכנו לאורך מסילת הקו סיאול־איג'וֹנְגְבּוּ, בין עשבים שוטים שהגיעו עד השוקיים שלנו. כמובן, לא סתם הלכנו. המצאנו משחקים והתחרינו זה בזה. שיחקנו ב"דחליל", המשחק שבו אתה פורש זרועות לצדדים והולך לאורך המסילה עם הפנים לשמים; קפצנו לרוחק, כשזה שקופץ מעל להכי הרבה אדני מסילה הוא המנצח. המשחק הכי מוצלח היה "הישרדות". תמיד יצאנו תיקו, כי היו לנו אותם כלי נשק: תת־מקלעי צעצוע באישור אמא שהשמיעו קולות טרטור רמים ולא עשו הרבה יותר מזה.
    אבל שלושה ימים קודם לכן ארזנו בילקוטים שלנו משקפי מגן ורובי אוויר עם כדורי פלסטיק שאבא קנה לנו בנסיעת עסקים לאמריקה. הם לא מצאו חן בעיני אמא, אבל כדורי הפלסטיק לא השאירו סימנים על הגוף, והיא היתה יותר רגועה בימים שיו־מין עוד היה בסביבה. היינו משולהבים. לא הקשבנו בשיעורים באותו יום כי שנינו חשבנו על תחנת שינְצ'וֹן.
    ברגע שהלימודים הסתיימו לאותו יום, הרכבנו את משקפי המגן ושוטטנו לאורך המסילה ובשטח הנטוש הצמוד אליה שהשקיף על התחנה. ירינו זה בזה; זה שנפגע הכי הרבה פעמים היה המפסיד. אמא והסטודיו לאמנות נסוגו לאחורי תודעתנו ולא קלטנו כמה זמן עבר. גמרנו את כל הכדורים שלנו ונמצאנו בתיקו, אבל עדיין לא היינו מוכנים לסיים, אז מצאנו רעיון לשובר שוויון: מרוץ עד התחנה; הראשון שיגיע הוא המנצח.
    אחת, שתיים, שלוש, ספרנו, ואני זינקתי קדימה. התחלתי ביתרון קטן על יו־מין, אבל מהר מאוד הוא השיג אותי. לקראת הסוף פיגרתי מאחוריו בכמה צעדים. עד שהגעתי אל המכשול האחרון, המסילה, הוא כבר רץ במורד המדרון מהעבר האחר שלה. רכבת דהרה בכיווננו ממרחק. ידעתי שכבר הפסדתי, אבל סירבתי לוותר. זינקתי מעל למסילה. הילקוט פגע לי במרפק בזמן שקפצתי, והרובה החליק מידי המיוזעת. כשהגעתי לצד האחר התגלגלתי עד עצירה, זינקתי לעמידה והסתכלתי לאחור. הרכבת עדיין דהרה קדימה, אדים עלו והסתלסלו מהמנוע. היא עמדה לטחון את הרובה שלי לאבק. בלי לחשוב זינקתי חזרה אל המסילה. בשלב הזה הרכבת היתה קרובה מספיק כדי שאוכל לזהות שמדובר ברכבת משא. אבל לא יכולתי לוותר על הרובה שלי.
    "יו־ג'ין!" צרח יו־מין.
    הצופר צפר, אבל אני לא הסתכלתי על הרכבת. הסתערתי קדימה כשעיני נעוצות ברובה בלבד. ובזמן שהרכבת חלפה על פנַי בקול המולה ובמשב רוח, אני התגלגלתי בחזרה במורד המדרון והרובה שלי בידי.
    שמעתי את יו־מין צועק, "תברח!"
    פתחתי בריצה, למקרה שנהג הקטר יעצור את הרכבת ויחזור לתפוס אותי, או שכרטיסן שצפה במתרחש ממקום כלשהו יתקשר למשטרה. הרגשתי מחושמל, וציפיתי שבכל רגע מישהו יתפוס לי בעורף.
    השגתי את יו־מין מול הסטודיו לאמנות. תלבושת בית הספר שלי היתה קרועה, הפנים שלי היו מלוכלכות והשיער שלי הזדקר לכל עבר. המורה לאמנות תיקנה את המכנסיים שלי ושטפה לי את הפנים. טענו שנפלנו בחצר בזמן תחרות ריצה; לא סיפרנו לאיש מה קרה באמת.
    הבעיה התחילה באותו לילה. ברגע שנרדמתי מצאתי את עצמי במגרש הריק שליד המסילה. חטפתי את הרובה שלי בזמן שהרכבת מיהרה על פני. כשפקחתי עיניים גיליתי שהמיטה והבגדים שלי ספוגים. אותו דבר קרה למחרת בלילה. בלילה השלישי פשטתי את הפיג'מה הרטובה שלי והשלכתי אותה על המיטה, ואז הלכתי לחדר של יו־מין כשאני מחבק את הכרית שלי. חמקתי מתחת לשמיכות ונצמדתי אל אחי. יכולתי להריח את ריח העשב מאותן שעות אחר הצהריים. צחנת השתן שדבקה בי נעלמה. עצמתי עיניים. חלמתי אותו חלום, אבל הפעם יו־מין הופיע לצדי וצעק, "הרכבת! הרכבת מגיעה!" רגע לפני שעמדתי להידרס.
    ישנתי בחדר שלו למשך שארית השנה והמשכתי לישון שם עד האביב שבו מלאו לי תשע, השנה שבה הוא מת.
    • צ'ונג יו ג'ונג
    • צ'ונג יו ג'ונג
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • זר
    • השורד
    • שומר המגדלור
    • כל השקרים היפים
    • הנערה המושלמת
    • חטיפה
    • חמישים וחמש
    • יום הדין
    • האישה בחלון
    • האלמנה
    • חניבעל מקור הרוע
    • עיר הנעלמים