הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האשליה
  • האשליה
    עמנואל ברגמן | תרגום: יוספיה סימון
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2019 | פרוזה תרגום | 326 עמ' מודפסים
    סיפור מרגש עד דמעות ומצחיק לא פחות, על ילד שמאמין בכל דבר, על איש זקן שלא מאמין בשום דבר ועל הקשר המופלא שנוצר ביניהם
     
    פראג, 1934. בן של רב בורח מהבית ומצטרף לקרקס גרמני, שם הוא מתאהב בשוליית הקוסם היפהפייה והופך בעצמו לאמן אשליות. בהמשך הוא עוזב את הקרקס וזוכה לתהילה בברלין בשם הבמה שלו: זבטיני הגדול, בה בעת שמלחמת העולם השנייה שוטפת את אירופה. אלא שהנאצים מגלים שזבטיני הוא בעצם מוישה גולדנהירש, יהודי מבטן ומלידה, והוא נשלח למחנה ריכוז ומנסה לשרוד בעזרת מזוודת הטריקים החבוטה שלו.
     
    לוס אנג'לס, 2007. מקס כהן בן העשר מוצא תקליט ויניל ישן ושרוט עם הקלטה ממופע של אמן האשליות זבטיני הגדול, שבו הוא ביצע את הטריקים הכי מדהימים שלו ובהם "קסם האהבה" המסתורי. מקס משתוקק למנוע את גירושי הוריו, ומשוכנע שזבטיני הוא היחיד שיכול לעזור לו. הוא מאתר את הקוסם הזקן ומתחנן לפניו שיבצע את "קסם האהבה" ביום הולדתו כדי להחזיר את הוריו זה אל זרועות זה. בין הזקן והילד מתפתחת ידידות מפתיעה ומתגלה קשר מפתיע לא פחות ששורשיו עוד בימים האפלים של המלחמה.
     
    האשליה הוא ספר בלתי-נשכח, שובר לב וגדוש הומור מושחז כשל בשביס זינגר. העלילה הסוחפת מספרת לנו דבר או שניים על חיים שאבדו ונמצאו מחדש. האשליה תורגם לעשרות שפות והיה לרב-מכר בכל רחבי העולם.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • עולם כפי שהיה צריך להיות

     
    בראשית המאה העשרים חי בפראג גבר בשם לייבל גוֹלדנהירש. הוא היה אדם צנוע, הוא היה רב, תלמיד חכם, שמשימת חייו היתה להבין את הסודות הסובבים אותנו. הוא הקדיש את עצמו למשימה זו בכל נפשו ובכל מאודו. יום אחר יום, שעה אחר שעה, שקד על לימוד התורה, התלמוד, התנ"ך וכתבים מרתקים נוספים. לאחר שנים רבות של לימוד והוראה היה לו מושג משוער על העולם כפי שהוא, אבל יותר מכול תפס כיצד למעשה היה צריך העולם להיות. כי דומה שקיימת סתירה כזו או אחרת בין תפארתה הזוהרת של הבריאה לבין המציאות המעיקה והגשומה, שאנו, בני האדם, חייבים לגרור את עצמנו דרכה. תלמידיו - על כל פנים הטיפשים פחות שבהם - העריכו אותו. דבריו האירו את חשכת הקיום כאורו של נר.
    הוא התגורר עם אשתו רבקה בדירה שכורה בבית דירות עלוב בקרבת נהר המוֹלדָבָה. בדירה היה חדר אחד ובו רק שולחן מטבח, תנור מוסק בעצים, כיור אחד ומיטה אחת, שבכל ליל שבת השמיעה חריקות קצביות, כמצווה וככתוב.
    בין הקומות היה מצוי אחד מפלאי הזמן המודרני, כלומר בית כיסא. למורת רוחם היומיומית נאלצו בני הזוג גולדנהירש לחלוק אותו עם שוֹר־אדם בשם מוֹישֶה, מנעולן במקצועו, שדרך קבע רב בקולי־קולות עם אשתו, נקבה אנטיפתית.
    רבי גולדנהירש חי בתקופה עתירת התפתחויות טכניות, אך הוא לא גילה בהן עניין. השינויים הגדולים ביותר שהתרחשו במאה החדשה נגעו בו בקושי. לפני שנים אחדות בלבד הוחלפו פנסי הגז לאורך הרחובות בפנסים חשמליים, מה שאנשים אחדים ראו בו מעשה שטן, ואילו אחרים ראו כמעשה סוציאליסטי. ולזאת נוספו מסילות ברזל שהותקנו על גדת הנהר ועליהן נעו הרכבות החשמליות שהתיזו גצים במלוא המרץ.
    כך אפוא נראו פני קסמו של העידן החדש.
    לא היה ללייבל גולדנהירש עניין רב בכל אלה. עם חשמליות או בלעדיהן, החיים המשיכו להיות מייגעים. בעקשנות ותוך הסתפקות במועט חי את חיי היומיום שלו, בדיוק כפי שעשו זאת יהודי אירופה מאות בשנים, ואפשר היה להניח שימשיכו לעשות זאת גם במאות השנים הבאות. הרבי ביקש מעט ובעקבות זאת גם קיבל מעט.
    פניו, מעל הזקן השחור, היו צרות וחיוורות, עיניו כהות וערניות, ובהן התבונן במתרחש סביבו במידת־מה של חשדנות. בתום עבודת יומו הניח הרב את ראשו על הכר ליד רבקה האהובה שלו, אישה יפה, חזקה, בעלת כפות ידיים מחוספסות, מבט רך ושיער חום כערמון. לפעמים, ברגעים הקצרים לפני שהשינה הכריעה אותו, דימה כי הוא יכול להביט בשמי הליל דרך תקרת החדר. ואז ריחף כעלה ברוח, נישא אל־על והסתכל מטה בעולם הקטן. מפרכים ככל שיכלו החיים להיות, הרי מאחורי המסך הדק של שגרת היומיום היו הוד והדר שהלהיבו אותו בכל פעם מחדש.
    "אפילו רק להיות קיים, אפילו רק לחיות," נהג לייבל לומר, "זו תפילה."
    אך בתקופה האחרונה הוא שכב לעתים מזומנות ער במיטתו ובהה נִכחו. הכעיסה אותו העובדה שבעידן נפלאות הטכנולוגיה דומה כי לא נותר מקום לנפלאות אמיתיות. כי דווקא מבחינה זו היה לרבי גולדנהירש חָסָך.
    משהו היה חסר בחייו: בן. הוא בילה שעות רבות מספור בחינוך ילדיהם של אחרים - אידיוטים כולם - ובכל פעם שהביט בפניהם דימה כיצד יזכה יום אחד להביט בפני ילדו שלו. אבל עד כה לא נענו תפילותיו. השמש זרחה למען האחרים, אבל לא למען לייבל ורבקה. וכך, לילות רבים הוא טרח על אשתו, אבל המעשה לא הניב פרי. והמיטה, במרוצת הימים, חרקה לעתים רחוקות יותר ויותר.
     
     
    המאה החדשה עדיין היתה בראשיתה כאשר פרצה מלחמה. עובדה זו כשלעצמה לא היתה מאורע יוצא דופן. מלחמות פרצו מדי פעם בפעם, בדיוק כפי שמזמן לזמן היתה מחלת השפעת מתלקחת במקום כלשהו. אבל הפעם משהו היה שונה, אף שבתחילה לייבל ורבקה לא הבחינו בכך. המלחמה הגדולה שעמדה לכַלות מיליוני בני אדם פרצה. הפעם לא היתה זו שפעת אלא מגיפה. תלמידיו של רבי גולדנהירש החלו לשאול שאלות ולדרוש ממנו הסברים, ולראשונה בחייו הוא ניצב בפני שאלה שעליה לא ידע להשיב. במקרים דומים נהג תמיד לתרץ הכול בדרכיו המסתוריות של אלוהים, אבל המלחמה לא נבעה בשום אופן ממקור אלוהי, היא היתה מעשה ידי אדם. רבי גולדנהירש היה אובד עצות. הוא עמד פעור פה מול תלמידיו וגמגם. הוא היה בקיא בעובדות, אבל משמעותן העמוקה נעלמה ממנו. הוא ידע, כמובן, שהארכידוכס פרנץ פרדיננד נרצח בסרייבו בידיו של מוג לב. אבל סרייבו היתה מרוחקת ממרכז העולם, אי־שם במעמקי הבלקן, ומה בכלל אכפת לחברה התרבותית מי חיסל שם את מי בירייה? הרי הגויים יורים זה בזה כל הזמן. מה זה משנה אם מסתובב בעולם ארכידוכס אחד פחות או יותר? מובן מאליו שהרב ידע שחיי כל אדם יקרים לאין שיעור, שמוות אלים של בן אדם הוא חילול הקודש וכולי, והוא ידע גם שהוד מעלתו קיסר אוסטריה ומלך הונגריה - שהרב גולדנהירש ותושבי פראג חבים לו את נאמנותם - מלא דאבה. אבל אם נהיה כנים, עד כמה זה נוגע בכלל למישהו מאיתנו?
    הרבה מאוד, ככל הנראה. בתוך חודשים אחדים פרצו מהומות ברחובות פראג. הזקנים פסעו הלוך ושוב בבתי הקפה, אגרפו את כפות ידיהם ונופפו בעיתונים מקומטים. כל אחד ניסה להבין את ההתפתחויות בחזית זו או אחרת. בכיכר וֶנצֶסלָאס נאספו הנשים והחליפו ביניהן פיסות מידע על בניהן ובעליהן, על אחיהן ואבותיהן שהתגייסו למלחמה במלוא ההתלהבות. למעטות בלבד היה ברור שמרבית הגברים לא ישובו עוד לביתם. הגברים שהיו צעירים מכדי להילחם קראו את רשימות הפצועים והנופלים, כאילו מדובר בתוצאות משחקי כדורגל לקראת האליפות. כמה משלהם? כמה משלנו? בני הנוער שׂשׂו אלי קרב ועד מהרה גם להם ניתנה ההזדמנות. כי המלחמה השתוללה לאורך שנים והיא לא היתה בררנית: היא בלעה את כולם.
    גם את היהודים.
    וכך קרה שביום שטוף שמש גויס לייבל גולדנהירש לצבאו הקיסרי המלכותי של פרנץ יוזף הזקן. כאשר הגיעה רבקה הביתה מהשוק ומצאה את בעלה הכפוף, צנום הרגליים, כשהוא לבוש מדי צבא, היא מיררה בבכי. לייבל ניצב מול הראי היחיד בחדר ובמבוכה גלויה בחן את עצמו ואת מדיו. הוא הושיט את הכידון שלו.
    "מה אני אמור לעשות בו?" שאל אותה.
    "לתקוע אותו לתוך רוסי," השיבה רבקה. לשווא נאבקה בפרץ חדש של דמעות. היא פנתה ממנו והסתירה את פניה.
    וכך צעד משם לייבל גולדנהירש, כך הצטרף למלחמה שטרם הבין אותה.
    מעכשיו היה על רבקה להסתדר בלי בעלה, משימה שהתבררה כקלה במידה ראויה לציון. בתחושת פליאה היא קלטה שבתחום ניהול משק הבית הוא היה חסר כל תועלת. עם זאת, היא חשה בחסרונו. מעולם לא חשה כמיהה כה רבה למשהו כה חסר תועלת.
    כמעט מדי יום ביומו עזבה רבקה את העיר ופנתה אל היערות הרחק מחוץ לפראג. היא נשאה עמה דליים מלאי פחמים ובחצרות האיכרים החליפה אותם תמורת חמאה ולחם, כי העדיפה לקפוא מקור ולא להניח לרעב לענות אותה.
    בקיץ, כאשר הימים התארכו, נעשתה משימתה קשה יותר. היה עליה למצוא סחורות אחרות להחלפה בכפרים. את החמאה היה עליה להחביא תחת החצאית, כי הסכנה ארבה בכל מקום. לעתים קרובות שבה הביתה בידיים ריקות, בייחוד כאשר פרצו קרבות בסביבה והיא הסתתרה ביער עד שהכול נרגע. ואז לא נותרו לה אלא עקבות החמאה הנמסה שזלגה במורד ירכיה.
    באחד הערבים בספטמבר באה רבקה הביתה וראתה את מוישה המנעולן יושב בחדר המדרגות, מדי טירון מטונפים לגופו והוא בוכה. הוא היה חיזיון מוזר, הענק המייבב הזה. כתפיו הענקיות רעדו וראשו התנודד קדימה ואחורה. יְפחות עמוקות, מלאות יגון, נפלטו מגופו המסורבל. היא ניגשה אליו ושאלה אותו מה קרה. הוא סיפר לה שקיבל חופשה מהחזית לימים אחדים, אך ברגע שנכנס לביתו הודיעה לו אשתו שהיא עוזבת אותו. כבר זמן רב לא שמע ממנה אף מילה. לא הגיעו מכתבים ממנה, שום דבר, הוא אמר תוך שהוא מתייפח. רבקה ריחמה עליו. אשת המנעולן מעולם לא היתה חביבה עליה ביותר, והיא לא הופתעה כלל שהנקבה הזאת זנחה כך את בעלה.
    היא חיבקה אותו בזרועותיה וניחמה אותו. החמאה הלחה עדיין דבקה בירכיה.
     
     
    ביום רביעי בהיר אחד בשעות לפני הצהריים שב לייבל גולדנהירש בחזרה אל ביתו. הוא צלע, אבל פרט לכך היה במצב רוח מצוין. כאשר הדלת נפתחה היתה רבקה עסוקה בתפירת כותונת. היא הרימה את מבטה וראתה אותו עומד על המפתן. הוא נעשה כחוש. היא שמטה מידה את המחט ואת החוטים ונפלה לזרועותיו המושטות. כמה רזה הוא! היא הרגישה כל עצם. הוא הצמיד אותה אליו בכל כוחו. דמעות שמחה זלגו במורד פניה.
    "חדשות טובות," אמר והגביה את הכידון שלו. "הרוסי היה הראשון שתקע בי את שלו. שכבתי בבית חולים צבאי."
    למרבה המזל לא היתה פציעתו של לייבל דרמטית יתר על המידה. הוא הראה לרבקה צלקת על הירך. המפקד שלו, כך סיפר לה, וידא שלא יצטרך לשוב לחזית ושבסנטוריום בקַרלוֹבי וָארי ירפאו את רגלו. לייבל נשאר צולע ומעכשיו הוכר רשמית כנכה מלחמה. הוא התיישב. רבקה נתנה לו לחם וביקשה ממנו לדווח לה על המלחמה. אבל החיוך קפא על שפתיו, והיה דומה שהוא מסתכל דרכה. בכפות ידיו אחז בידיה ונישק את קצות אצבעותיה. רבקה הביטה בעיניו במבט בוחן, אבל מצאה בהן אפלה בלבד. הוא ניער את ראשו וכך הם הגיעו להסכמה שבשתיקה שלא לדבר על כך.
    כעבור שלושה שבועות בלבד הגיע סוף־סוף השלום ששם קץ למלחמה שנמשכה שנים, המלחמה שהיתה אמורה לשים קץ לכל המלחמות. ברחובות חגגו האנשים. השלום בא, השלום! אבל הוא בא ללא הניצחון המרהיב שכולם חלמו עליו. היה זה כמו התעוררות מחלום בלהות. השורדים שתו ושרו בתחושת הקלה על שהם עדיין חיים. שאגות נשאגו, ריקודים נרקדו, כמה חלונות רוסקו, כנהוג באירועים משמחים. אבל על פני הארץ הורגשה אפיסת כוחות מלאת כלימה. עמי אירופה קצו בלחימה, ברציחות ובמוות, על כל פנים לעת עתה. בגרמניה וברוסיה פרצו מהפכות. את הצאר ואת קרובי משפחתו שחטו. הקיסר הגרמני יצא לחופשה והעדיף שלא לחזור. ממלכת בוהמיה הפכה לרפובליקת צ'כוסלובקיה. בסך הכול היו אלה חדשות טובות, אבל לא טובות כל כך כמו אלה שהיו לרבקה בשביל לייבל.
    "אני בהיריון."
    בעלה של רבקה היה המום, רק בקושי הצליח לקלוט זאת. כיצד זה ייתכן? נו טוב, לאחר שחזר משדה הקרב חרקה המיטה כהוגן במשך לילות אחדים, אבל האם זה לא מוקדם מכדי שיהיה אפשר להבחין בסימני היריון? ובכל זאת כבר התעגלה בטן קטנה תחת שמלתה של רבקה.
    לייבל פסע הלוך ושוב בחדר, הקפוטה שלו התעופפה ככנפיה של יונה שהוחרדה ממקומה. ובעוד רבקה מביטה מהחלון בניחותא, עלה רעיון במוחה. מה היה הדבר שהגויים האמינו בו? מה אמרה מריה, הבתולה לכאורה, ליוזף שלה?
    "זה נס," קראה רבקה.
    "זה מה?" שאל לייבל.
    "אלוהים עשה לנו נס." וברגע שאמרה זאת השפילה את מבטה וקיוותה שהיא נראית אדוקה במידה הנאותה. משפתיה ומכפות ידיה הצליחה לסחוט רעד, כי במעומעם זכרה שנסים מלוּוים ברטט.
    "נס?" לייבל היה מבולבל וחשדן. בהיותו רב, ראה בעצמו מעין מומחה בתחום הנסים. והנס המדובר נראה חשוד בעיניו. "אוי ויי!" קרא.
    "הבט סביבך," אמרה רבקה בתחינה. "על כל מה שיש לנו אנחנו מודים לאלוהים. על הכול! אז מדוע שלא יעשה לנו נס? הרי הוא ידע כמה אתה משתוקק לבן."
    והיא האמינה שהיא מרגישה שזה יהיה בן. היא ניגשה אל לייבל והניחה את ידה על כתפו. ואז לחשה באוזנו במתיקות של דבש, "אלוהים מילא את מבוקשך."
    באשר לנס האמור, רבי גולדנהירש עדיין היה מוטרד. הוא אף חש מהומה בלתי־נעימה במעיו.
    "זו היתה התעברות בלי הפריה," הסבירה רבקה במומחיות.
    "שטויות," אמר הרב. "כל התעברות היא עם הפריה, ובייחוד זו שכאן. מי האב?"
    "האב הוא אלוהים," התעקשה בתוקף. "מלאך ביקר אצלי."
    הרב הניף את ידיו באוויר וחידש את פסיעתו הלוך ושוב בחדר. כאשר ירד הלילה והוא לא התקרב כפסע לפתרון התעלומה הזאת, חשב שמגיע לו פסק זמן. הנהמות במעיו התפתחו לשאגה רועמת.
    "מיד אשוב," אמר. הוא לקח מהמתלה את המפתח הגדול של בית הכיסא, יצא בסערה מהדירה וטרק את הדלת מאחוריו. בחיפזון עלה בגרם המדרגות, שם בין הקומות ציפה לו אחד מפלאי הזמן המודרני.
    הוא היה תפוס.
    לאחר דקות אחדות של המתנה סבלנית פחות או יותר, אגב התנדנדות על כריות כפות הרגליים, נתקף התלמיד החכם חוסר שקט ודפק בדלת. מבפנים שמע קול גס. מישהו רשרש. לבסוף, לאחר שחלף נצח בחדר המדרגות האפל והקר, נפתחה הדלת.
    יצא ממנה השכן מלמעלה, מוישה המנעולן. הוא מלמל משהו לא מובן, שהיה אמור להיות ברכת שלום. את מבטו מיהר להפנות. ואז חלף כמתגנב ליד לייבל אל גרם המדרגות. הוא היה אדם גדול, לבוש סמרטוטים ותנועותיו מסורבלות, בדיוק כמו מחשבותיו. אדם־גולם. הרב הביט בעקבותיו.
    ואז עלתה מחשבה במוחו. "אדון שָכן!" קרא.
    "כן?" המנעולן לטש עיניו ברב. מאז ומתמיד שררה עוינות מסוימת בין שני הגברים. הרב חשב שהמנעולן אידיוט, והמנעולן חשב שהרב סתם טמבל שחצן. לייבל הישיר את מבטו אל עיניו של מוישה, בניסיון לגלות בהן משהו, אולי דוק של אשמה.
    "רציתי לשאול אותך משהו," פתח הרב בזהירות.
    מוישה עדיין נעץ ברב מבט יציב. על כל פנים, הוא לא הפגין כל רגשות אשמה.
    "ובכן, העניין הוא בזה..." לייבל גולדנהירש לא המשיך הלאה. מילותיו נעלמו כמו מים בחול.
    "כן?"
    הוא התעשת. "מדובר במנעול."
    "מה איתו?"
    "אני לא מצליח לפתוח אותו," אמר הרב. "אני מכניס את המפתח ומסובב, אבל..." הוא אסף את מחשבותיו, "שום דבר לא קורה."
    "זה בטח בגלל המפתח," אמר מוישה בהתנשאות של בעל מלאכה מיומן המדבר אל הדיוט.
    לייבל גולדנהירש נותר לבדו מאחור בחדר המדרגות החשוך למחצה.
    לפתע שמע כיצד מוישה קורא לו מלמעלה, "רבי? אתה עדיין שם?"
    "כן," אמר.
    למשך שניות אחדות השתררה דממה. ואז שוב נשמע קולו של מוישה. הוא רעד. "אני מבקש סליחה," אמר המנעולן, בקול כה שקט שמילותיו כמעט נבלעו על ידי החשיכה.
    "על מה?"
    הפסקה נוספת. ואז שמע הרב יפחה יחידה, נואשת, שכמו הגיעה משום מקום.
    "היא חסרה לי כל כך," אמר מוישה. ואז עלה בכבדות במדרגות העץ האחרונות, נמלט אל דירתו וטרק את הדלת.
    הרב היה מבולבל לחלוטין.
    הוא הסתכל החוצה דרך החלון העגול של חדר המדרגות וראה את הגגות המושלגים הנוצצים באור הירח. המראה היה כה יפה, עד שגבל בנס. במוחו של הרב עלתה המחשבה שהאמונה לבדה יכולה לחולל נסים.
    הוא ראה כיצד ענן נע בדרכו לכסות את הירח הבהיר. הרב הרהר: אם הענן יכסה לחלוטין את הירח, יהא זה אות מאלוהים. ואז יקבל את ההיריון כמעשה נסים.
    כמהופנט הביט כיצד הענן מרחף בניחותא בשמי הלילה.
    ואז הוא כיסה את הירח. רגע ארוך אחד ניצב הרב בחשיכה מוחלטת, כמו בשעת בריאת העולם.
    עד מהרה המשיך הענן לנוע הלאה ואורו החלבי של הירח האיר את פני הרב. המתח רפה. וכך עמד שם, רועד, בקור. רגשותיו נדמו לו לפתע כים ללא קרקעית. גלים של הכרת טובה ושל אהבה עלו אל פני השטח ודמעות מלוחות זלגו על לחייו.
    הוא התנשם עמוקות ופתח את הדלת אל בית הכיסא. הוא נכנס, נעל את הדלת, התיר את כפתורי מכנסיו, הרים את הקפוטה שלו והתיישב. כל ילד הוא מתנה, חשב הרב והחליט לקבל אותה. מתנה מקבלים בתודה. והוא יקבל בן.
    • עמנואל ברגמן
    • עמנואל ברגמן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בנותיו של שומר המגדלור
    • האישה היחידה בחדר
    • תחת שמי ארגמן
    • הרשת של אליס
    • עיר של נשים
    • המכתב האבוד
    • היינו בני המזל
    • סדר היום
      דיגיטלי 4 ב-100
       
    • צבעים נמלטים
    • שרלוטה
    • איש קטן, מה עכשיו?
    • נערה מברלין