הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הארנק והחרב
  • הארנק והחרב
    ידיעות ספרים | 2013 | עיון | 631 עמ' מודפסים

    מכלול היחסים המורכב בין הרשות השופטת לבין הזרועות המבצעת והמחוקקת הוא מרכיב קריטי במשטרה של המדינה, באופייה ובערכיה. בישראל עברו יחסים אלה, בפרק זמן קצר יחסית, תהפוכות מרחיקות לכת, שבתצורתן הקיצונית איימו לפגוע בחסינותה של הדמוקרטיה הישראלית וביכולת תפקודה. את תנועת המטוטלת בין מערכות השלטון סוקר פרופ' דניאל פרידמן בספר זה, הנקרא גם כהיסטוריה מרתקת של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים.

     

    כיצד אפשרה התערערות המערכת הפוליטית את העצמת כוחה של מערכת המשפט? כיצד עבר כוח שלטוני אדיר מהגופים הנבחרים, הממשלה והכנסת, לגופים ממונים? כיצד במסגרת דוקטרינת "הכול שפיט" גלשה מערכת המשפט לנושאים החורגים מתחומה? וכיצד איבדה הרשות המבצעת את יכולת המשילות, עד לשלב שבו החלה המטוטלת לנוע אט-אט בחזרה?

     

    המחבר סוקר שורה ארוכה של ציוני דרך, בהם פרשת חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין; אירועי קו 300; משפטיהם של אריה דרעי, רפאל איתן ויעקב נאמן; פרשת בר-און-חברון; המאבקים בין בית המשפט ללשכת עורכי הדין; משפטו של חיים רמון וחקירותיהם של ראשי הממשלה נתניהו ואולמרט. בכתיבה רהוטה וקולחת, ומתוך מסד אדיר של ידע משפטי ופוליטי כמי שניצב בתוך המערכת ומחוץ לה, מנתח פרידמן את ההשלכות הפוליטיות של הצעדים שנקטה מערכת המשפט, עד למסקנתו המפתיעה בדבר הכרעותיה שסייעו בפועל לימין אף שמייחסים לה ערכים של השמאל הליברלי.

     

    פרופ' דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, כיהן בתפקיד שר המשפטים ושימש דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ודיקן הפקולטה למשפטים במסלול האקדמי במכללה למינהל.

     

    ***הגרסה האלקטרונית אינה מכילה את מפתח השמות***

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    128 89.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מדינה נולדה

     

    בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, שעות ספורות לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, התכנסה "מועצת העם", הפרלמנט של המדינה שבדרך, והכריזה על הקמת מדינת ישראל ב"מגילת העצמאות". היא נהפכה באותו יום ל"מועצת המדינה הזמנית" - כלומר, לגוף המחוקק - עד שייערכו בחירות. "מִנהלת העם", הממשלה של המדינה שעדיין לא קמה, נהייתה לממשלה הזמנית.

    ימים אחדים לאחר מכן כבר חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת סדרי השלטון והמשפט" (המונח "פקודה" שימש באותם ימים לתיאור "חוק", כמו בתקופת המנדט). סעיף 11 לפקודה קבע כי המשפט שהיה בתוקפו ערב הקמת המדינה ימשיך להתקיים "בשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה", אך בכפוף לביטול התלות בבריטניה ולביטול חוקי הספר הלבן. העברית תפסה כמובן את מקום האנגלית כשפת המשפט.

    בכך נקבעה רציפות והמשכיות משפטית למערכת הדינים שהתגבשה בתקופת המנדט, אשר היתה מתקדמת ומפותחת בתחומים רבים (אף שנותרו בה חלקים ניכרים מהמשפט העות'מאני). אין ספק שהמשפט הישראלי חב חוב גדול למורשת השלטון המנדטורי, אשר הקים בארץ את מערכת בתי המשפט (השלום, המחוזי והעליון) ויצר תרבות משפטית איכותית.

    המפלגות הדתיות ואישים לא מעטים ציפו שהמשפט העברי יתפוס מקום מרכזי במדינה היהודית ובמשפט הישראלי החדש, אך הדבר לא קרה. מעצבי התשתית המשפטית למדינה הצעירה, ובראשם חיים כהן, דב יוסף ופנחס רוזן, הבינו שהמשפט העברי, כמות שהוא, אינו מתיישב עם עקרון היסוד של המדינה הדמוקרטית, שלפיו סמכות החקיקה נתונה לפרלמנט. כלומר, אין מקום למערכת חוקים שהפרלמנט אינו מוסמך לעצב, לשנות ולעדכן. יתר על כן, המשפט העברי, הקובע דין שונה לנשים ולגברים, אינו מתיישב עם מערכת הערכים המושתתת על שוויון, אשר אומצה על ידי התנועה הציונית החילונית. ובכלל, אין במשפט העברי תשובות מספקות לשורה ארוכה של נושאים רבי חשיבות אשר השתנו או התחדשו עם השנים, וכעת הם חלק מן העולם המודרני, דוגמת דיני ביטוח, קניין רוחני, דיני חברות ודיני ניירות ערך.

    עם זאת, המשפט העברי תרם רבות לפיתוח מונחים רבים בשפה המשפטית העכשווית, והוא ממלא עד היום תפקיד מרכזי - ובעייתי - בדיני נישואים וגירושים.

     

    כשלושים שנים קודם לכן, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כבשו הבריטים את ארץ ישראל מידי העות'מאנים. כעבור שנים ספורות קיבלה בריטניה מחבר הלאומים את המנדט על ארץ ישראל. מיד לאחר מכן, ב־10 באוגוסט 1922, חוקקה את "דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י)", אשר נחשב למעשה ל"חוקה" של המנדט. נקבעו בו מנגנוני השלטון, דרכי החקיקה, מערכת המשפט ומקורות החוק. במסגרת זו, בהמשך למסורת העות'מאנית, הוקמו בתי משפט דתיים (מוסלמיים, יהודיים [כלומר, רבניים] וכן בתי משפט של עדות נוצריות שונות), וניתנה להם סמכות ייחודית בענייני נישואים וגירושים ובעניינים שונים של מעמד אישי.

    הוקמו בתי משפט - בית משפט שלום, בית משפט מחוזי ובית משפט עליון - ונקבע כי על החלטותיו של האחרון ניתן לערער לפני מועצת המלך בלונדון. לבית המשפט העליון הוענקה סמכות להוציא, כערכאה ראשונה, "צווים פררוגטיביים" - צווים מלכותיים, פרי יצירתו של המשפט האנגלי, שאִפשרו לבתי המשפט לפקח על רשויות השלטון, ואשר מהווים את המקור ההיסטורי למקומו המיוחד של בג"ץ בישראל. הסמכות שניתנה לבית המשפט העליון לדון כערכאה ראשונה הִנָה יוצאת דופן, ונבעה כנראה מרצונם של הבריטים לוודא שנושאים בעלי משמעות מיוחדת לשלטון יידונו בהרכב של שלושה שופטים, אשר מובטח כי לפחות אחד מהם יהיה בריטי.

    שופטים ערבים ויהודים כיהנו בבתי המשפט לצד שופטים בריטים, אבל בבית המשפט העליון שמרו לעצמם השליטים זכות יתר: זקן השופטים (המקביל לנשיא בית המשפט העליון) היה תמיד בריטי. היו בו גם שופטים ערבים, אך רק שופט יהודי אחד - גד פרומקין.

     

    השלב הראשון של מלחמת העצמאות נפתח מיד לאחר החלטת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 בדבר חלוקת ארץ ישראל המערבית והקמת מדינה יהודית בצדה של מדינה ערבית (פלשתין). הנהגת היישוב היהודי תמכה בהחלטה, אבל הערבים החליטו להטביעה בדם. כך פרצה מלחמת העצמאות. בשלב הראשון היא התנהלה בין ערביי ארץ ישראל לבין היישוב היהודי, בשעה שהבריטים היו עדיין בארץ אך החלו לפנותה בהדרגה.

    ארבעה חודשים לאחר החלטת האו"ם, בעיצומם של הקרבות, הקימה ההנהלה הציונית את "מועצת העם", שמנתה 37 חברים. 13 מהם נבחרו ל"מִנהלת העם" בראשות דוד בן־גוריון. ואז, לקראת הפינוי הבריטי, מול כל הסיכונים, קיבל בן־גוריון את ההחלטה הדרמטית להכריז על הקמת מדינת ישראל, וב־14 במאי 1948 פורסמה ונחתמה מגילת העצמאות. למחרת היום הושלם כמעט לחלוטין פינוי הכוחות הבריטיים. הצבאות הסדירים של מדינות ערב החלו לפלוש לישראל, תוך הפרה בוטה של החלטת האו"ם, של המשפט הבינלאומי ושל מגילת האומות המאוחדות.

    בכך נפתח השלב השני במלחמת העצמאות. נטלו בו חלק הצבאות הסדירים של חמש מדינות ערביות - מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. למרות הנחיתות המספרית והנחיתות באמצעי הלחימה, עלה בידי ישראל, תוך ספיגת אבידות כבדות, לנצח במלחמה הקשה ואף לכבוש חלק מהשטח שהוקצה למדינה הפלשתינית. יתר השטח נפל ברובו בידי ירדן (הגדה המערבית), וחלקו נפל בידי מצרים (רצועת עזה). במהלך הקרבות עזבו את הארץ רוב התושבים הערבים. חלקם נטשו בעקבות קריאות מנהיגיהם, שהבטיחו להחזירם לבתיהם לאחר הניצחון, וחלקם נמלטו מאימת הקרבות. אחרים גורשו. כך נוצרה בעיית הפליטים, אשר מדינות ערב סירבו - ומסרבות - לקלוט, והיא קיימת עד היום, כשצאצאי הפליטים הראשונים ממשיכים להחזיק במעמד של פליט.

    ב־25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות הראשונות. היה זה שלושה שבועות לאחר הניצחונות הגדולים על הצבא המצרי, שבעקבותיהם הגיעו למעשה הקרבות לסיומם. הבחירות נועדו לאסיפה מכוננת, שתפקידה היה להכין את החוקה למדינה החדשה, אך ההמשך היה שונה מן המתוכנן. האסיפה המכוננת קיימה את ישיבתה הראשונה ב־14 בפברואר 1949, וזמן קצר לאחר מכן החליטה לשנות את שמה ל"כנסת" ולכהן כבית מחוקקים. כשנה לאחר מכן החליטה מליאת הכנסת - לא באמצעות חוק, אלא על ידי "החלטת הררי" (על שם היוזם שלה, חבר הכנסת יזהר הררי) - כי החוקה תהיה בנויה פרקים־פרקים, אשר כל אחד מהם יהיה "חוק יסודי" בפני עצמו. פרקים אלה היו אמורים להיחקק עם הזמן על ידי הכנסת. החלטה זו מעוררת עד היום סבך של שאלות משפטיות שלא נמצא להן פתרון משביע רצון.

     

    מפא"י זכתה בבחירות הראשונות ב־46 מושבים בכנסת, והממשלה שהקים בן־גוריון (שכיהנו בה 12 שרים) התבססה על הסיסמה "בלי חֵרות ובלי מק"י". עם זאת, למרות האיבה העמוקה שחש ראש הממשלה הראשון כלפי תנועת החֵרות ומנהיגיה, מעולם לא ניסה בן־גוריון למנוע ממנה את ההשתתפות בבחירות (כשם שמעולם לא ניסה למנוע את השתתפותם של ערביי ישראל בבחירות). אולם הוא עשה כל שלאל ידו כדי לשלול את הלגיטימיות של המפלגה, שמקורה בתנועה הרוויזיוניסטית, תנועתו של ז'בוטינסקי.

    הוצאתה של חֵרות מכל חישוב קואליציוני עדיין הותירה לבן־גוריון מִרווח עצום לתמרון. הבחירה המרכזית היתה בין מפ"ם, שזכתה ב־19 מנדטים, לבין הדתיים, והמהלך שנקט בן־גוריון היה מהלך היסטורי, אשר רישומו ניכר עד היום: הוא העדיף להשאיר את מפ"ם בחוץ ולבסס את ממשלתו על החזית הדתית הלאומית. הסבר אפשרי אחד נעוץ בנטייה הפרו־סובייטית של מפ"ם, שכן בן־גוריון כבר הבין כי יהיה עליו לסמוך בעיקר על המערב. הסבר אחר כרוך בכך שמפ"ם, המפלגה השנייה בגודלה, נראתה באותם ימים כמתחרה ממשית על השלטון. אחד האישים המקורבים למפלגה היה יגאל אלון - המפקד הנערץ של הפלמ"ח ומי שנראה בעיני רבים כמנצח האמיתי במלחמת העצמאות.

    המפלגות הדתיות לא התחרו על השלטון, ובנושאים הדתיים היה בן־גוריון מוכן לוויתורים. עוד קודם לכן הוא הבטיח לראשי אגודת ישראל לשמור על הסטטוס־קוו בענייני דת, ובין היתר התחייב לא לחוקק חוק נישואים וגירושים אזרחיים. בתמורה ניאותו ראשי אגודת ישראל, שנמנו עם מתנגדיה החריפים של הציונות, לא להתנגד להקמת המדינה.

    הקואליציה עם המפלגות הדתיות ונכונותו של בן־גוריון לוויתורים בתחום הדתי הניבו חריג משמעותי לגישתו הממלכתית. בתחום המשפט השתקף החריג בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג־1953, אשר העניק לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בענייני נישואים וגירושים של יהודים בישראל. סמכות דומה הוענקה לשורה של בתי דין דתיים מוסלמיים ונוצריים לגבי בני עדתם (מבין כל אלה, סמכותם של בתי הדין המוסלמיים היא הרחבה ביותר, כהמשך למצב ששרר בתקופת העות'מאנית). החוק נועד כביכול לשמר את הסטטוס־קוו בנושאי הנישואים והגירושים, אך למעשה הוא הרחיב את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים בהשוואה לסמכות שהיתה בידם בתקופת המנדט.

    מהלך זה לא נעצר כאן. הנכונוּת לקבל חריגים דתיים גלשה גם לתחום החינוך, כשבן־גוריון הכיר בזרם הממלכתי־דתי ובחינוך העצמאי, וכשניאות להעניק למספר מוגבל של תלמידי ישיבות ש"תורתם אומנותם" דחיית שירות, שהיתה למעשה פטור משירות צבאי, בנימוק שיש לשקם את עולם הישיבות שחרב בשואה. הציונות הדתית זכתה בסידור מיוחד משלה, בדמות "ישיבות הֶסדר", שבמסגרתו תלמידי הישיבה זוכים בשירות צבאי מקוצר.

    מיד לאחר קום המדינה הגיע לארץ גל עלייה עצום, ובתוך שלוש שנים הוכפל מספר היהודים בישראל. אבל בצד בעיות הביטחון העיקה על המדינה הצעירה מצוקה כלכלית קשה, אשר הוחרפה ככל שגבר זרם העולים. נוצר מחסור במטבע זר, החל להתפתח תהליך אינפלציוני, והממשלה החליטה להפעיל משטר קיצוב - "צנע". ניהולו הופקד בידי דב יוסף, אשר הועמד בראש משרד האספקה והקיצוב וכונה "שׂר הצנע". הציבור התקומם נגד צעדי הצמצום וההידוק, ובבחירות לכנסת השנייה, ביולי 1951, עלתה מפלגת הציונים הכלליים, שהתנגדה למדיניות הצנע, מ־7 ל־20 מנדטים. ראשי מפא"י הבינו את הרמז, ושיטת הקיצוב של מצרכים בסיסיים בוטלה. עם זאת, השליטה הממשלתית בכלכלה, באמצעות מערכת של רישוי ופיקוח בשורה ארוכה של תחומים, לרבות מטבע חוץ, נמשכה עוד שנים רבות.

    הכלכלה הישראלית התאוששה והתחזקה, במידה רבה בזכות הזרמת הון מחוץ לארץ. המגבית היהודית גייסה כספים ברחבי העולם, והסכם שילומים היסטורי נכרת ב־1952 בין בן־גוריון לקנצלר הגרמני קונרד אדנאואר. התנגדות עזה קידמה את החתימה על ההסכם, והפגנה גדולה נערכה בכיכר ציון בירושלים. חלק מהמפגינים צעדו לעבר הכנסת, ששכנה אז עדיין ב"בית פרומין" ברחוב קינג ג'ורג', והשליכו עליה אבנים. בתוך המליאה נשא מנחם בגין נאום חריף שכלל כינויי גנאי בוטים לראש הממשלה, והורחק מהכנסת לשלושה חודשים.

    הציפייה להסכמי שלום עם מדינות ערב - נכזבה. במקום זאת חיפשו מדינות ערב כל דרך - דיפלומטית, כלכלית וצבאית - לפגוע בישראל. גל פעולות טרור יצא מהגדה המערבית ומרצועת עזה, וישראל הגיבה עליהן בפעולות תגמול. בצפון התנהלו תקריות גבול עם סוריה, והתנהל מאבק גם על מקורות הירדן. העניינים בדרום הגיעו לפיצוץ אחרי ששליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר, חתם על עסקת נשק גדולה עם צ'כיה, וזמן קצר לאחר מכן הלאים את תעלת סואץ. בעקבות תיאום חשאי ישראלי-בריטי-צרפתי יצא צה"ל ב־29 באוקטובר 1956 ל"מבצע קדש". בתוך כשבוע כבשה ישראל את כל חצי האי סיני, אך בהתאם למה שסוכם עם הבריטים והצרפתים מראש, נעצר צה"ל קילומטרים אחדים לפני תעלת סואץ. תגובתם הקשה של האמריקנים והסובייטים גרמה לכך שישראל נסוגה כעבור זמן קצר חזרה אל קו שביתת הנשק מ־1948.

    תקרית איומה התרחשה בישראל במהלך המבצע. ביום הראשון למערכה הוטל עוצר על הכפרים הערביים הסמוכים לגבול ירדן, שהיו נתונים באותם ימים תחת ממשל צבאי. שעת העוצר נקבעה ל־21:00, אך הוחלט להקדימה ל־17:00. התושבים הערבים שעבדו בשדות לא ידעו על כך, וחלקם ביקשו לחזור לבתיהם לאחר השעה שבה נכנס העוצר לתוקפו. במרבית הכפרים נמנעו חיילי משמר הגבול מלפגוע בתושבים שחזרו לבתיהם לאחר העוצר אולם בכפר קאסם ירו חיילים מהיחידה שאכפה את העוצר בתושבים שניסו לשוב לבתיהם. 47 בני אדם, כמחציתם נשים וילדים, נרצחו בטבח הנורא. 11 חיילים ומפקדים הועמדו לדין לפני בית דין צבאי.[1] שמונה מהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות, אולם זכו כעבור זמן לא רב בחנינה, כך שאיש לא ריצה מאסר של יותר משנה. מפקד החטיבה, אל"מ יששכר שדמי, זוּכּה מאשמת רצח, לאחר שנקבע שלא הוא נתן את ההוראה לירות. הוא הורשע בחריגה מסמכות בלבד, ונידון לנזיפה ולקנס סמלי של עשר פרוטות.[2]

     

    עד שנת 1963 - למעט כשנתיים בין 1953 ל־1955, שבהן החליף אותו משה שרת - עמד בן־גוריון בראש כל הממשלות, ולא היה ערעור של ממש על מנהיגותו. בכל אחת ממערכות הבחירות זכתה מפא"י ב־40 מנדטים לפחות, והמפלגות הדתיות היו מרכיב קבוע בכל קואליציה שהקים. אולם אז הגיע עידן בן־גוריון לקִצו, לאחר שהתפטר מתפקידו בעקבות התפוצצות "הפרשה", שהתרחשה תשע שנים קודם לכן. מדובר בהוראה שניתנה לרשת ריגול ישראלית שפעלה במצרים, לבצע פעולות חבלה במתקנים של מדינות המערב, בתקווה לגרום בכך לקרע בין המצרִים לבין מדינות המערב. רעיון העִוועים הסתיים בכישלון מהדהד. הרשת נחשפה. שניים מחבריה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג בתלייה. חברים אחרים נידונו לתקופות מאסר ארוכות ושוחררו והגיעו לישראל במסגרת חילופי השבויים אחרי מלחמת ששת הימים. פנחס לבון, שהיה שר הביטחון באותם ימים, נאלץ להתפטר. אולם השאלה מי נתן את ההוראה להפעלת הרשת - נותרה בלתי־פתורה. ועדות שבדקו את הנושא לא הגיעו למענה חד־משמעי. העניין כולו נשמר בסוד כמוס, אך בתחילת שנות ה־60 החלו לדלוף פרטים לעיתונות והמדינה היתה כמרקחה. העניין הגיע לממשלה, שהחליטה להקים ועדת שרים בראשות שר המשפטים פנחס רוזן (ועדת השבעה). מסקנתה היתה שלבון לא נתן את ההוראה. בן־גוריון, שסבר כי לא היה זה תפקידה ולא היה בסמכותה של ועדה פוליטית להגיע למסקנה כזו, זעם, וקרע עמוק נפער בינו לבין חבריו להנהגה. היחסים הידרדרו עד כדי כך שבן־גוריון הקים מפלגה נפרדת, רפ"י (רשימת פועלי ישראל), וסולק ממפא"י - המפלגה שעמה היה מזוהה ואותה הנהיג שנים רבות. לא מן הנמנע שמאחורי המשבר מול בני דור הביניים עמדה לא רק "הפרשה" אלא גם החשש של בני הדור הזה שבן־גוריון חותר לדלג עליהם, ולהעביר את ההנהגה לאנשי "הדור הצעיר", אותו הובילו משה דיין ושמעון פרס.

    בבחירות שהתקיימו ב־1965 ניצח שוב המערך, הפעם בראשותו של לוי אשכול. רפ"י בראשותו של בן־גוריון, שאליה הצטרפו גם משה דיין ושמעון פרס, זכתה ב־10 מנדטים בלבד. אשכול נקט מדיניות חדשה בנושאי פנים רבים. שניים מהבולטים שבהם היו ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל והפסקת המדיניות של דחיקת הימין אל מחוץ למחנה. המחווה הסמלית הגדולה שלו היתה אישור העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי - אבי התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החֵרות, שנפטר ב־1940 בארצות הברית - לקבורה בישראל.

    צעד משמעותי נוסף, שחיזק את הימין והעניק לו לגיטימציה, היה התפרקות המפלגה הליברלית והצטרפות המרכיב המרכזי שבה (הציונים הכלליים) לימין. הנהגת הציונים הכלליים הגיעה למסקנה שמן ההכרח להציג חלופה לשלטון מפא"י, וכי הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות שילוב עם חֵרות. החיבור יצר את גח"ל (גוש חֵרות־ליברלים). עמדת הציונים הכלליים בנושאי חוץ וביטחון היתה מתונה ומנוגדת למדיניות הנִצית של חֵרות, אך כאשר נוצר גח"ל, ב־1965, סברו שאין לפער הזה משמעות רבה. שנתיים לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ושאלת הגבולות ובעיות חוץ וביטחון תפסו את מרכז הבמה. היתה זו אירוניה היסטורית שהציונים הכלליים מצאו עצמם לפתע, שנתיים לאחר האיחוד, נתונים בחיבוק דוב של חֵרות, בהנהגת מנחם בגין, הדוגלת בהחזקת השטחים והתיישבות בהם.

    במאי 1967 החל הצבא המצרי להיערך בסיני, ונאצר הורה על פינוי כוחות האו"ם מרצועת עזה ומסיני ועל סגירת מְצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים. במקביל נכרתו הסכמי שיתוף פעולה צבאי בין מצרים, סוריה, ירדן ועיראק, ועלה חשש מפני פלישה לישראל מכל הכיוונים. ב־28 בחודש שידר אשכול ברדיו נאום לאומה המודאגת. הנאום הוקרא מהכתב, וכשנתקל בפִסקה שהתקשה לקרוא החל ראש הממשלה לגמגם. הנאום, שצריך היה להרגיע את הציבור, גרם לתוצאה הפוכה, והלחץ הציבורי הכבד הביא להקמת ממשלת ליכוד לאומי. רפ"י וגח"ל צורפו אליה, ומשה דיין החליף את אשכול בתפקיד שר הביטחון. מנחם בגין ויוסף ספיר מונו לשרים בלי תיק. בגין היה לראשונה לשר בממשלת ישראל, וזכה בלגיטימציה. החרם שהטיל בן־גוריון על מנהיג "הפורשים" - הוסר. היה זה צעד מכריע לקראת זכייתו בבחירות עשור לאחר מכן.

    מלחמת ששת הימים פרצה ב־5 ביוני 1967. צבאות מצרים, ירדן וסוריה הוכו, וצה"ל כבש את כל חצי האי סיני, את רצועת עזה, את הגדה המערבית לרבות מזרח ירושלים ואת רמת הגולן. ישראל שלטה עכשיו על שטח גדול יותר מפי ארבעה לעומת השטח שהיה בידה לפני המלחמה. היא שלטה גם על יותר ממיליון פלשתינים. הניצחון האדיר חיזק את הביטחון העצמי הישראלי, אבל לא הוביל לשלום. מלחמת הטרור נגד ישראל גברה, ומצרים אף פתחה במרס 1969 במלחמת התשה נגד ישראל. חילופי האש הקשים הסתיימו בהפסקת אש שהושגה בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס, אשר הציע תוכנית למשא ומתן שיוביל להסדר בין ישראל למצרים. בגין התנגד לתוכנית רוג'רס ולתנאי הפסקת האש, ומפלגתו פרשה מהקואליציה.

    כשנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, בפברואר 1969, נפטר ראש הממשלה לוי אשכול, ובמקומו מונתה גולדה מאיר. גם במצרים עלה לשלטון מנהיג חדש, אנואר סאדאת, לאחר שנאצר מת. סאדאת, מנהיג פחות כריזמטי מנאצר אך מוכשר לאין־ערוך, היה המדינאי הגדול ביותר באזורנו לאחר בן־גוריון. לביש מזלנו, הוא היה בצד המצרי.

    סאדאת גילה נכונוּת להגיע להסדר עם ישראל, אך המשא ומתן בין הצדדים נכשל, במידה רבה באשמת הצד הישראלי. ב־6 באוקטובר 1973, בצהרי יום הכיפורים, פרצה מלחמה בו־זמנית בשתי חזיתות, המצרית והסורית. ישראל המופתעת ספגה מפלות קשות בשלבים הראשונים, ורק לאחר קרבות עקובים מדם עלה בידי חיילי צה"ל להשתלט בחזרה על השטח שכבשו הסורים ברמת הגולן, להעביר כוחות לצד האחר של תעלת סואץ ולהטות את הכף לטובת ישראל גם בחזית המצרית. אולם כוחות מצריים הצליחו להתמקם בתוך סיני ולהחזיק בחלק מהשטח שנכבש על ידם. ב־22 באוקטובר קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 338, שכללה קריאה להפסקת אש. מחירה של המלחמה היה נורא. ישראל ספגה אבידות כבדות - 2,656 הרוגים ויותר משבעת אלפים פצועים. 294 לוחמים נפלו בשבי. יותר מ־100 מטוסים וכ־800 טנקים אבדו. המחיר הכלכלי היה כבד. הצמיחה הכלכלית נעצרה במידה רבה והפגיעה במשק המדינה ניכרה היטב במשך למעלה מעשור.

    הבחירות נועדו להתקיים בחודש אוקטובר, שבו התנהלה מלחמת יום הכיפורים בכל עוזה, והן נדחו לסוף דצמבר. בשלב זה קמה תנועת "שינוי" בראשותו של פרופ' אמנון רובינשטיין,* אבל הממשלה החליטה שלא לאפשר את פתיחת רשימות המועמדים שנסגרו לפני המלחמה, והתנועה החדשה לא יכלה להתייצב לבחירות. צעד נוסף שנקטה הממשלה בנובמבר 1973, שבועות ספורים לפני הבחירות, היה מינוי ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט, לחקור את המחדל שבגינו הופתעה ישראל עם פרוץ המלחמה, את היערכותו של צה"ל למלחמה בדרך כלל, ואת ימי הלחימה הראשונים.

    [* גם אני זכיתי להימנות עם מייסדי "שינוי".]

    המערך שב וזכה בבחירות, כאילו לא אירע דבר. כוחו ירד אמנם מ־56 מנדטים ל־51 וכוחו של הימין עלה, אולם עדיין לא היה ניתן להרכיב ממשלה ללא מפא"י בגלגולה הנוכחי. גולדה מאיר עמדה גם בראש הממשלה החדשה, שהוקמה במתכונת קודמתה. בתחילת אפריל 1974 הגישה ועדת אגרנט דו"ח ביניים, שבו הטילה את מלוא האחריות לכישלון על הדרג הצבאי, ובראשו הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), ראש אמ"ן אלי זעירא ואלוף פיקוד דרום שמואל גונן (גורודיש). הדרג המדיני יצא פטוּר בלא כלום.

    סערה שלא היה תקדים לעוצמתה פרצה ברחבי המדינה. עיקר הביקורת הופנה לפטוֹר המוחלט מכל אחריות שקיבל הדרג המדיני, לעומת החומרה שבה נהגה הוועדה ברמטכ"ל. דדו, שכמעט לא טרח להתגונן בפני הוועדה, התפטר מיד לאחר פרסום מסקנותיה, חרף העובדה שהוא תפקד ללא דופי לאחר פרוץ הקרבות, בעוד ששר הביטחון, דיין, לא גילה מידה דומה של חוסן ועל תפקודו במהלך המלחמה נמתחה ביקורת קשה. לכך הצטרפה טענה שלא ניתנה לקצינים שנמצאו אחראים הזדמנות נאותה להתגונן. בראש המחאה התייצב קצין המילואים מוטי אשכנזי, שקרא להתפטרותו של דיין. בהדרגה הצטרפו אליו אלפים רבים, וגולדה, שלא יכלה לעמוד בפני המחאה ובפני התוצאות הקשות של המלחמה, התפטרה באפריל 1974, כחודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה.

    המערך, שזה עתה זכה בבחירות, לא היה מוכן לוותר על השלטון. יצחק רבין נבחר לעמוד בראש הממשלה, אלא שיריבוֹ בצמרת, שמעון פרס, לא קיבל את מנהיגותו. תופעה כזו לא היתה מוכרת עד אז: על הנהגתו בן־גוריון, כל עוד כיהן כראש ממשלה, לא היו עוררין. גם על ההנהגה של לוי אשכול וגולדה מאיר לא היה ערעור בתוך המפלגה. כעת הכול השתנה, וצצה תופעת הזוגות הנִצים. היא תתבטא מאז בכך שהמפסיד אינו פורש ואינו יוצא מהתמונה. הוא ממשיך לקרוא תיגר על מנהיגותו של המנצח, והמאבק ביניהם נמשך בתוככי השלטון.

    ההתכתשות החלה עם איוש התיקים, כאשר הובהר לרבין שאם תיק הביטחון לא יימסר לפרס, חטיבת רפ"י תפרוש, לא יהיה לו רוב והוא לא יוכל להקים ממשלה. רבין נכנע. הפקדת תיק הביטחון בידי פרס גררה הסתבכות בפרשת ההתנחלויות בגדה. המדיניות שראש הממשלה החדש כיוון אליה היתה תמיכה בהתנחלות בגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון ובפתחת רפיח, אך לא בלב יהודה ושומרון, באזורים צפופי האוכלוסייה. פרס בחר לסייע למפעל ההתנחלות בשומרון. עמדת הממשלה נבחנה בפרשת ההתנחלות בסבסטיה, שבה היתה ידם של אנשי "גוש אמונים" על העליונה. לטענתו של רבין, הוראותיו של פרס לצה"ל "לעצור את המתנחלים בדרכם (לסבסטיה) ניתנו בחצי־לב או שהתבצעו ברשלנות". במאבק לפינויים הושגה פשרה, שבמסגרתה הם הועברו למחנה צבאי בקדום, ויצרו שם "התנחלות". היה זה ציון דרך מרכזי בהתפתחות תהליך ההתנחלות ביהודה ושומרון.[3]

    ההישג הדרמטי הגדול של ממשלת רבין היה מבצע אנטבה, שבו הצליחו לוחמי צה"ל לשחרר משדה תעופה באוגנדה, מרחק אלפי קילומטרים מהארץ, יותר ממאה ישראלים ויהודים שנחטפו על ידי טרוריסטים בעת טיסה מאתונה ללוד. בפעולה נהרג מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, אחיו של בנימין נתניהו. נהרגו גם שלושה מבני הערובה. הממשלה נפלה שלוש שנים אחרי שקמה, בגלל מחלוקת עם המפד"ל בעניין חילול שבת. רבין לא יכול היה להתייצב שוב בראש המערך. לקראת הבחירות צצה לפתע פרשת חשבון הדולרים האסור של אשתו לאה ושלו, ואת מקומו תפס יריבו פרס.

     

    הבחירות לכנסת התשיעית התקיימו ב־17 במאי 1977. בבחירות האלה, בחירות המהפך, זכה הליכוד ב־43 מנדטים והיה למפלגה הגדולה ביותר. המערך בראשות פרס נחל מפלה צורבת, כשאיבד 40% מכוחו וירד מ־51 מנדטים ל־32 בלבד.

    היה זה כאמור מהפך היסטורי, ולא ניצחון רגיל של מפלגת אופוזיציה כמקובל במשטר דמוקרטי. אחרי ששלטה ביישוב העברי ובמדינה מאז תחילת הציונות, נלקח השלטון לראשונה מידיה של תנועת העבודה. מפא"י ושאר מפלגות הפועלים הובילו כל השנים את "המדינה שבדרך". במסגרת זו קמה כבר ב־1920 הסתדרות העובדים הכללית, שהיתה לא רק ארגון עובדים חזק אלא גם אימפריה כלכלית. היא שלטה בגופים דוגמת קופת חולים, סולל בונה, בנק הפועלים ושורה של מפעלים כלכליים אחרים. שנים לא רבות לאחר המהפך קרסה כל האימפריה הזאת.

    גם הליכוד, ובמרכזו תנועת החֵרות, לא היה מפלגת אופוזיציה רגילה. חֵרות נחשבה לאורך כל שנות שלטונה של תנועת העבודה לגוף זר, מנודה, חסר אחריות ומסוכן, שלא היה לו חלק ונחלה בבניין הארץ. כעת, במקום האליטות הוותיקות, שאנשיהן חשו כי "גנבו להם" את המדינה, החלו להיווצר אליטות חדשות, שכללו את בני עדות המזרח ואישים דתיים.

    בגין זנח את הגישה החילונית של מורו ורבו ז'בוטינסקי, ובחר בקירובן של המפלגות הדתיות. החרדים נהפכו ללשון המאזניים בפוליטיקה הישראלית, ונטלו מאז חלק כמעט בכל הממשלות. הדבר בא לביטוי, כמובן, בהסכמים הקואליציוניים הנדיבים שנחתמו עמם. אחד האסונות הכבדים שהמיטה ממשלת בגין על ישראל היה הפטוֹר הגורף משירות צבאי לכל תלמידי ישיבות ש"תורתם אומנותם", ללא כל הגבלה מספרית.

    • דניאל פרידמן
    • דניאל פרידמן

      דניאל פרידמן (נולד בשנת 1936) הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת.

      דניאל יונה פרידמן נולד בארץ ישראל, בן ליהודית ולוויקטור, והוא דור שמיני בארץ מצד אמו. הוא נשוי ואב לשלושה, ומתגורר ברמת אביב. למד בתיכון גאולה במגמת גאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל, שסבו, ישראל ויינברג, יסד, והיה פעיל בצופים.
      פרידמן נחשב מומחה למשפט מנהלי, למשפט השוואתי ולמשפט אזרחי - דיני חוזים, דיני ביטוח ודיני נזיקין, ופרסם מאמרים רבים בתחומים אלה, בכתב העת "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובכתבי עת נוספים. כתב יחד עם נילי כהן את סדרת הספרים "חוזים" שנחשבת לאחד משני הספרים החשובים בתחום. על הכרך הראשון בסדרה הם זכו בפרס זוסמן למשפט.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל
    • לפני המהפכה
    • יורים ושופטים
    • בן-גוריון והחוקה
    • לידתה של מהפכה
    • חקיקה אנטי–דמוקרטית בכנסת ה- 18 (2013-2009)
    • מה לעשות עכשיו
    • סיפורי אולם המשפט
    • שלום לקנאים
    • פושעים ללא גבולות
    • שיחות על תקווה ישראלית
    • היסטוריה של מהירות