הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הארנב מפטגוניה
  • הארנב מפטגוניה
    קלוד לנצמן | תרגום: חגית בת־עדה

    "איני שבע, ואף לא יגע מהעולם, אני יודע שמאה מחזורי חיים לא יעייפו אותי," כותב קלוד לנצמן בספרו האוטוביוגרפי הארנב מפטגוניה, שהיה לרב-מכר – 160,000 עותקים – מיד עם צאתו לאור בצרפת. בפרוזה נפלאה, לנצמן מעיר לחיים את פרקי המלחמה בשורות המחתרת הצרפתית, את המאבק לשחרור אלג´יריה, את חיי האינטלקטואלים התוססים של פריז אחרי מלחמת העולם השנייה, את שבע שנות הזוגיות עם סימון דה-בובואר ואת ידידותו עם בן זוגה הנצחי ז´אן פול סארטר.
     
    חמוש בהומור ובנשק הדיוק, סימן היכר מובהק שלו, מתאר לנצמן אירועים גדולים בצד אפיזודות אינטימיות. באחת האנקדוטות המשעשעות בספר, הוא מספר כיצד נתפס בגנבת ספר פילוסופיה. מחבר הספר ראה בכך מחמאה גדולה ובחר לכתוב לשופט מכתב המשבח את הגנב הצעיר.
     
    ישראל תופסת מקום חשוב בספר ובלבו של לנצמן. הוא מתאר את ביקורו הראשון במדינה הצעירה, שעורר בו שאלות על זהותו כיהודי, מרבה לעסוק בקסם שהצבא הישראלי מהלך עליו ומתאר בחושניות מפוארת את חוויית הטיסה שלו במטוס קרב בעת צילומי סרטו "צה"ל" (1994). 12 שנים הקדיש לנצמן להשלמת סרטו הגדול "שואה". כאן הוא מספר על גיבוש הרעיון, על הנתיב המפרך ועל ההכרעות הגורליות שעמדו בפניו.
     
    קלוד לנצמן , עיתונאי, סופר ויוצר, בחר להקדיש את יצירתו הקולנועית לטרגדיה היהודית ולמדינת ישראל. כיום הוא עורכו של כתב העת הצרפתי "לה טם מודרן" ("זמנים מודרניים"). "היהודים הם העם שלי", הוא מתריס, נאמן לאהבתו רבת-הפנים לישראל.
     
    מצרפתית: חגית בת-עדה

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון



    הגיליוטינה - ובאופן כללי יותר, עונש המוות והדרכים השונות של ההמתה - היתה העניין החשוב בחיי. הדבר התחיל מוקדם מאוד. בקושי הייתי אז בן שתים־עשרה, לא יותר, וזכרו של אולם הקולנוע ברחוב לֶזֶ'נדר, ברובע השבעה־עשר בפריז, על כיסאותיו האדומים והציפויים המוזהבים הדהויים, נותר בי נוכח להפליא. משרתת כלשהי ניצלה את היעדרם של הורי ולקחה אותי לשם. הסרט שהקרינו ביום ההוא היה "פרשת הדוור מלִיוֹן" בהשתתפות פּיֶיר בּלַנשאר ודיטה פּארלוֹ. לא ידעתי, ומעולם לא ניסיתי לברר, את שם הבמאי. הוא ודאי עשה את מלאכתו היטב, מכיוון שמראות אחדים לא עזבוני מעולם: ההתנפלות על מרכבת הדואר של ליון ביער האפל, משפטו של לֶזוּרק, החף מפשע שנידון למוות, הגרדום שהוצב במרכז כיכר גדולה, לבנה על פי זיכרוני, הלהב הצונח. בעת ההיא נהגו לערוף ראשים בפומבי, כמו בזמן המהפכה. במשך חודשים הייתי מתעורר סמוך לשעת חצות, טרף לפחדים מחרידים, אבי נאלץ לקום ממיטתו, לבוא לחדרי, ללטף את מצחי ואת שערותי הרטובות מאימה, לדבר אתי, להרגיעני. לא רק את ראשי כרתו, יש שהיו כורתים אותי "לאורך", אם אפשר לומר זאת, כפי שכורתי עצים אומרים "לנסר לאורך" או "אנשים 40 - סוסים (לאורך) 8", הוראה משונה שנתלתה על דלתותיהם של קרונות המסחר, אלה ששימשו ב־1914 להובלת אנשים ובהמות אל החזית, ומ־1941 - להובלת היהודים אל התאים הרחוקים של מותם. חתכו אותי, מכתף לכתף, כולל הגולגולת, ללוחות שטוחים כמו קרשים. ביעותי הלילה האלה היו אכזריים כל כך, עד שגם בנעורי ואפילו בבגרותי נהגתי להפנות את המבט או לעצום עיניים בכל פעם שהופיעה גיליוטינה בספר היסטוריה, בספר קריאה או בעיתון, כאילו מתוך אמונה תפלה. איני משוכנע כל עיקר שאיני עושה זאת גם היום. ב־1938 - הייתי אז בן שלוש־עשרה - עצרה צרפת כולה את נשימתה בשל מאסרו והודאותיו של אוֹיגֶן וַיידמַן, רוצח גרמני. אני עדיין יודע, בלי כל צורך לרענן את זיכרוני, את שמם של אחדים מקורבנותיו (הוא הרג בדם קר, כדי לגנוב בלי להשאיר עדים): הרקדנית ז'אן דה־קוֹבֶן, אדם אחד ששמו היה רוֹזֶ'ה לֶבּלאן, ועוד אחרים, שנהג לקבור ביער פוֹנטֶנבּלוֹ או בחורשות הנקראות בשם ההולם אותן כל כך, פוֹס־רֶפּוֹז (מנוחת־שווא). יומני הקולנוע הראו, בשפע פרטים, את החוקרים המחטטים בערמות העפר, מוציאים את הגופות. ויידמן נידון למוות והועלה לגרדום לפני שער בית הכלא של ורסאי בקיץ שקדם למלחמה. ישנם צילומים מפורסמים של כריתת הראש הזאת. כעבור זמן רב רציתי להביט בהם, הסתכלתי ארוכות. זו היתה ההוצאה להורג הפומבית האחרונה בצרפת. מאז ניצב הגרדום בחצר בית הסוהר עד 1981, השנה שבה בוטל עונש המוות בעצת פרַנסוּאַ מיטֶראן ורוֹבֶּר בַּדֶנטֶר. ואולם בגיל שלוש־עשרה, ויידמן, לנצמן, הסיומת הזהה של שמו ושל שמי עוררה בי חששות מפני גורל אכזר. דרך אגב, גם ברגע זה ממש, בעודי כותב את השורות האלה בגיל מתקדם למדי, דבר אינו ערב לי שזה לא יקרה: תמיד ייתכן שישיבו את עונש המוות על כנו, די בשינוי הרוב, בהצבעה, באיזשהו פחד גדול. והוא רחוק מלהתבטל בכל מיני מקומות בעולם, מסוכן לצאת למסעות. זכורני ששוחחתי עם ז'אן זֶ'נֶה (בגלל ההקדשה של "נוֹטר־דאם־דֶה־פלֶר" לצעיר בן עשרים שהועלה לגרדום: "אלמלא מוֹריס פּילוֹרז' שמותו הרעיל בלי הרף את חיי...", וגם בגלל ויידמן, מאחר שהספר נפתח ממש בשמו: "ויידמן נגלה לעיניכם במהדורה של חמש אחר הצהריים, ראשו חבוש ברצועות לבנות, כמו נזירה או טייס פצוע...") על החרדה הנושנה שלי האוחזת בי כדיבוק שאינו מרפה, שמא אמות בין הסדים הנקראים סדי העץ של הצדק. הוא ענה לי בנימה קשוחה: "יש עוד זמן." הוא צדק. הוא לא חיבב אותי כלל, ואני החזרתי לו באותה מטבע.
    אין לי צוואר. לעתים קרובות שאלתי את עצמי, בתחושה לילית קהה המטרימה את הרע מכול, איפה יוכלו להנחית את הקופיץ כדי שראשי יותז כהלכה? מצאתי רק את הכתפיים, ותנוחת ההגנה התוקפנית, שהתחשלה לילה אחר לילה בחלומות הביעותים שבאו בעקבות תמונת המוות הפשוטה של לזורק, הפכה אותן לעורפו של שור בקרב, שהוא בלתי חדיר כל כך, עד כי הוא שב ומקפיץ את הלהב וזה שב ונשלף, ובכל פעם מתקהה קצת. נדמה כי במשך הזמן "התקצרתי" בעצמי כדי לא להשאיר למאכלת הגיליוטינה, זו המכונה "האלמנה", מקום וסיכוי לקצר אותי. בשפת האִגרוף אומרים זאת אחרת: גדלתי ב"קרַאוּץ'": תנוחה שבה פלג הגוף העליון מקומר כל כך, עד כי אגרופי היריב מחליקים עליו בלי לחבוט באמת.
    האמת היא שכל חיי, ובלי הפוגה (כאשר ידעתי מראש, כפי שקרה לעתים קרובות במלחמת אלג'יריה) היו הלילות שלפני הוצאות להורג והימים שלאחריהן לילות וימים של דאגה, שבהם אילצתי את עצמי לחזות או לחוות שנית, אני עצמי, את הרגעים האחרונים, השעות, הדקות, השניות האחרונות של הנידונים למוות, תהיינה אשר תהיינה הסיבות לגזר הדין הגורלי. נעלי הבית העשויות לבד המחליקות חרש במסדרון המוות, הנקישה הפתאומית של בריחי התא, היקיצה המבוהלת של האסיר המבולבל, המנהל, הפרקליט, עורך הדין, הכומר, ה"חזק ואמץ", כוסית הרום, המסירה שלו לידי התליין ועוזריו והמעבר המיָדי לאלימות החשופה ולהאצה הפתאומית של רצף המראות הסופי: זרועות מפותלות לאחור בכוח ונכבלות מאחורי הגב, קרסוליים מהודקים בגסות בפיסת חבל, כותונת שמחשופה משוסף בשלוש תנועות מספריים כדי לגלות את הצוואר, האיש נישא, נבדק, נגרר יותר משהוא הולך, כפות רגליו מתחככות ברצפה, עד הדלת הנפתחת באחת אל המכונה בה"א הידיעה, המזדקרת גבוהה, ממתינה, באור השחר החיוור של חצר בית הכלא. כן, אני יודע את כל זאת. ז'אק וֶרזֶ'ס היה פונה אלינו, אלי ואל סימוֹן דֶה־בּוֹבוּאַר, סמוך לשעה תשע בערב, ומודיע שאיזה אלג'ירי יוצא להורג לפני עלות השחר בבית הסוהר פרֶן, בלָה־סאנטֶה, באוֹראן או בקוֹנסטַנטין, והיינו מעבירים לילות בחיפוש אחר פלוני שיוכל להשתדל טלפונית אצל אלמוני ש... יעז להעיר את הגנרל דֶה־גוֹל ולהפציר בו לחון בשנייה האחרונה את האומלל, כן, ממש את האדם שהוא מנע ממנו את חסדו ושלח אותו בדעה צלולה אל הגרדום. ורז'ס עמד אז בראש איגוד עורכי דין של ה־F.L.N*, שצידד באותם ימים ב"הגנה על ההפרדה" ולא הכיר בזכותם של בתי הדין הצרפתיים לשפוט את הלוחמים האלג'ירים, דבר שהחיש את העלייה לגרדום של אחדים מלקוחותיהם. לילה אחד, בשעה מאוחרת מאוד, הצלחנו, הקַסטוֹר** ואני, בתחושת הדחיפות והבהילות שקיננה בשנינו, תחת עינו הקרה של ורז'ס, להזעיק לטובת העניין את פרַַנסוּאַ מוריאק: אדם עומד למות, יש להציל אותו, את הנעשה עדיין אפשר להשיב. מוריאק הבין הכול אך ידע שאין מעירים את דה־גול משנתו, ושבכל מקרה זה לא ישנה דבר וחצי דבר. מאוחר מדי, בהחלט. ורז'ס, שידע עד כמה מאמצינו חסרי תוחלת, ראה בנוכחותנו במשרדו באותם לילות של הוצאה להורג פעילות פוליטית. הסכמנו לכך משום שלמן ההתחלה נאבקנו למען עצמאותה של אלג'יריה, אבל תחושת חוסר התוחלת גברה אצלי על כל השאר, הולכת וגדלה ללא נשוא ככל שהתקרבה השעה הגורלית. הזמן נחלק לשניים ונלחם נגד עצמו, כמו דהרת סוס בהילוך איטי: המוות הזה הידוע מראש נמשך והתארך עד אין סוף. כמו המסלול שבו אכילס מתחרה בצב ולעולם לא ישיגו. דקות ושניות נחלקו עד אינסוף, מביאות את העינוי של התממשותו הקרובה לשיא. ורז'ס, שאי־מי הודיע לו בטלפון, שם לכך קץ ואנחנו, סימון־דה־בובואר ואני, מצאנו את עצמנו עומדים בגשם עם עלות השחר, מובסים, מרוקנים, משוללי כל תוכנית, כאילו כרתה הגיליוטינה גם את עתידנו שלנו.
    [* F.L.N - החזית לשחרור לאומי. הארגון שנלחם בצרפתים בזמן מלחמת אלג'יריה.]
    [** כינויה של סימון דה בובואר, ופירושו: בונה.]
    כשציווה היטלר להוציא להורג את קושרי הקשר של 20 ביולי (1944) כדי להטיל אימה על בני עמו ולהרתיעם מכל ניסיון לקנוניה בעתיד, התברר לו שקצב העבודה שהתליינים יצטרכו לאמץ לצורך העניין יפריע לדיוק ולריכוז שדורשת אותה תנועה ישנה נושנה של התזת ראשים בגרזן, שהיתה דרך מקובלת להוצאה להורג בגרמניה. גיבורי "השושנה הלבנה" (די וַייסֶה רוֹזֶה), קבוצת הנוער ממתנגדי היטלר, הַנס שוֹל, אחותו סופי וידידם כריסטוף פּרוֹבְּסְט הומתו בגיל עשרים, ב־22 בפברואר 1943, בגרזינו של תליין בית הסוהר שְטאדלהַיים במינכן אחרי משפט מהיר של שלוש שעות בניהול התובע הציבורי של הרייך, רוֹלַנד פרַייזלֶר האימתני, שבא במיוחד מברלין. הם הוצאו להורג במרתף בית הסוהר מיד בתום השמעת גזר הדין, וכשהנס הניח את ראשו על הסדן האדום מדם אחותו הוא קרא: "תחי החירות!". גם היום איני יכול לראות את פניהם היפים, המהורהרים, של כל השלושה, בלי שדמעות יעלו בעיני: הרצינות, החומרה, הנחישות, כוח הרוח, אומץ הבדידות שאין כמותו העולים מכל אחד מהם מעידים בוודאות שהם כבודה של גרמניה ומיטב בניה, מיטב האנושות. קושרי הקשר של 20 ביולי חנכו את הגיליוטינה הגרמנית, שבניגוד לזו הצרפתית הצרה, הגבוהה, הייצוגית, שהתאימה לכיסויי בד אסתטיים ולספרות, היא מסורבלת, גוצה, מרובעת ונכנסת בקלות לחדר שתקרתו נמוכה; המאכלת שלה, שאינה מספיקה לצבור מהירות, כבדה מאוד, ואיני משוכנע שהיא מושחזת בזווית אלכסונית כמו זו שלנו. היעילות שלה מסתכמת במשקלה בלבד. פרייזלר היה הפרקליט גם במשפט "20 ביולי". למען האמת הוא מילא את כל התפקידים, את תפקיד התובע הציבורי וגם את תפקיד נשיא בית המשפט, הוא ניהל את הדיונים, הוביל את החקירות וקִטרג בצורה מקוממת ביותר. סרט שנעשה על "המשפט" הזה הוקרן לצורכי מערכת התעמולה הנאצית ומטרתו היתה ללמד את הצופים לקח ולשים ללעג ולקלס את הנידונים להוצאה להורג בעתיד.
    המהפכן הנורא פוּקיֶה־טֶנוויל מתקופת הטרור המחריד, וישינסקי התובע במשפטי מוסקבה, אוּרוואלֶק, כלב הציד הצ'כי ממשפט סְלאנסקי - כל אלה ופרייזלר ניצבים באותו מקום ושייכים לאותה שושלת של תליינים ביורוקרטים המשרתים ללא לאות את אדוני השעה, אינם מותירים כל סיכוי לנאשמים, מסרבים להקשיב להם, מעליבים אותם, מנחים את הדיון אל גזר דין שהוכרע עוד בטרם ייפתח. בצילומי הסרט על 20 ביולי אפשר לראות את פרייזלר, פרצופו מתעוות ומפרכס בזעם מעושה, מתפרץ לדבריהם של הקצינים והגנרלים מן העילית האריסטוקרטית של הוורמאכט, הטרודים כולם בהרמת מכנסיהם המשתלשלים בלי הרף עד ברכיהם, למרבה הגיחוך, מאחר שהחגורות הוסרו מהם וכפתוריהם נפרמו, בעוד התובע עובר מן הזעם אל האיומים בהעלבת פקיד ציבור. אבל אנחנו איננו צוחקים: העינויים שהאומללים הללו סובלים ממש לפני המשפט והידיעה הברורה החרותה על פניהם שהם עומדים למות בתוך זמן קצר, משווים להם מראה טראגי מאין כמוהו, שאי־הבנה וייאוש משמשים בו בערבוביה. תיאור הוצאתם להורג במרתף בית הסוהר מוֹאַבּיט בברלין (הוא עדיין קיים בשכונת אַלטֶה־מוֹאַבּיט) מחריד: הנידונים למוות של פרייזלר עמדו בתור כדי למות, בידיים כבולות, בקרסוליים רתוקים בגלל מכנסיהם שלהם, נהדפים בזרועותיהם הגסות של עוזרי התליינים, ימינה או שמאלה - בדרכם הידועה של אנשי האס.אס. - משום ששתי גיליוטינות פעלו בעת ובעונה אחת, זו לצד זו, תחת התקרה הנמוכה, בין זעקות האימה, קריאות התיגר האחרונות, ריח הדם והצואה. במואביט לא היה כל מקום לתנועת המצלמה הנאה מאוד, או שמא נאה מדי, של "דַנטוֹן" בבימויו של וַיידָה: הכרכרה שמחזירה אותו לפריז ממקום מושבו אַרסי־סוּר־אוֹבּ, שם בילה בעיצומו של עידן שלטון הטרור ימים אחדים של אהבה מטורפת עם פילגשו, צצה בדיוק עם עלות השחר בכיכר דֶה־גרֶב ומשרטטת קשת מושלמת סביב הגיליוטינה המנומנמת, העטויה כיסוי לילה ארוך ומהודר שמסתיר רק את חלקה ומאפשר ל"סלחן" לראות במעורפל את השיפוע החשוף של המאכלת, חיזיון מבשר רעה ומעיק. בדפים הנפלאים, המחושלים מפלדה אחרת, הפותחים בלי כל משחקי מילים את "המאה של האורות" מאת אַלֶחוֹ קַרפֶּנטיֶה,* ויקטור הוּג, נציב של הרפובליקה, לשעבר תובע ציבורי ברוֹשפוֹר, ומעריץ נלהב של רוֹבּספּיֶיר, מביא לאיים האנטיליים את הגיליוטינה הראשונה: "אבל הפתח נטול הדלתית הזדקר מחרטום הספינה, על משקופו ועמודיו, על הזווית שלו, על מחצית הגמלון המהופך שלו, על המשולש השחור שזוויתו המשופעת מושחזת וקרה, תלויה על העמודים [...] הפתח נפער לבדו אל מול הלילה [...] מואר בהבהקי הלהב האלכסוני, עם שלד העץ שהיה כמסגרת לנוף מכוכב."
    [* El Ciglo de las Luces, ובשמו האנגלי Explosion in a Cathedral, רומן היסטורי מאת אַלֶחוֹ קַרפֶּנטיֶה (1904-1980), משורר, מסאי ומוזיקולוג קוּבָּני.]
    מבטים אחרונים רבים כל כך ירדפו אותי לעולמים ולא ירפו, מבטי הקצינים המרוקאים, הגנרלים, הקולונלים, המפקדים שהואשמו על שהסיתו למרד נגד חסן השני ואורחיו בארמון המלכותי של סחיראת - או על שלא צפו את המרד מראש - והוסעו אל מותם בכלי רכב צבאיים מכוסי אברזין ופתוחים מאחור. הם ישבו על שני ספסלים זה מול זה, והצלם לכד את מבטם ברגע שגילו באור השמש העזה את פלוגת היורים שעמדה לירות בהם. תצלום בלתי נשכח, שהתפרסם ב"פּארי מאץ'" ולכד את הרגע שקַרטיֶה־בּרֶסוֹן כינה "הרגע המכריע": אין רואים את פלוגת היורים, רואים את עיני הרואים אותה, אלה העומדים ליפול באש הכדורים ויודעים זאת. על אף "מותו של אבי המשפחה" מאת הצייר גרֶז, על אף "החורש וילדיו" מאת לה־פונטיין, על אף משלים המתארים מעבר שלֵו מן החיים אל המוות, כל מוות "טבעי" הוא לפני הכול מוות אלים, אך מעודי לא הרגשתי את האלימות המוחלטת של המוות האלים כמו בתצלום הזה, תצלום־החטף הזה. חיים שלמים נקראים ונחשפים בהבזק מצלמה: האנשים הללו הם מבעלי זכויות היתר של המשטר, מן האמידים, הם לא קיבלו עליהם סכנת מוות, בניגוד לגיבורי תנועת המחתרת שסירבו לכסות את עיניהם, ניצבו זקופים אל מול קני הרובים, מלאי עוז ואומץ עד מטח היריות. מדוע זכורים לי במיוחד שם אחד וקלסתר פנים אחד - שאפילו לא אנסה לבדוק את מידת הדיוק שלו -: מֶדבּוּ, אני חושב שהוא היה גנרל ונאמן למלכו, אך האכזריות וההיקף הרחב של הדיכוי לא פסחו עליו. חם מאוד. אגלי זיעה מנצנצים על מצחו, הדבר שאין לו תקנה עומד להתרחש, מבטו האחרון של מדבו, אבוד באימה ומתקשה להאמין, מעורר חמלה שאין גדולה ממנה.
    עוד מבט אחרון, גם הוא ב"פארי מאץ'", מבטה של הצעירה הסינית בעלת הפנים הקשוחים הזועקת את מחאתה לפני השופטים ברגע שנודע לה שהם גוזרים עליה דין מוות. קלסתר פנים קרוע, שסוע בכאב ובסירוב, בעוד ידי השוטרים אוחזות בה וגוררות אותה. היא יודעת, ההוצאה להורג בסין מתבצעת תכף ומיד אחרי הקראת גזר הדין, וסדרת התצלומים ב"פארי מאץ'" מתעדת את ההשתלשלות האכזרית של רגעי ההוצאה להורג. בתצלום השני רואים יד אחרת המטה את ראשה אל הארץ, בלחץ שאין לעמוד בפניו, הן כדי לחשוף את הצוואר והן כדי לאלץ אותה למות בתנוחת חרטה. ומאחר שמוציאים שם להורג בפומבי, למען יראו וייראו, מראים התצלומים האחרונים את האקדח היורה במפרקת ואת הגלישה האיטית של הגוף המיוסר ארצה, כצרור סמרטוטים עלוב. שלושים דקות חלפו בדוחק בין הקראת גזר הדין והמוות. תצלומים נוספים וסרטים, גם הם מסין, מגיעים אלינו בקביעות, מחרידים כולם באותה מידה: טורים של אנשים צעירים בתלבושת אסירים שחורה, ששוטר מתעלל, בכפפות לבנות, בכובע מצחה ובמדים חגיגיים, מחסל אותם זה אחר זה ביריית כדור במוח־המוארך, אחרי שאילץ כל ראש וראש לרכון באותה תנוחת חרטה, כאילו עונש המוות הוא החינוך מחדש בדרגתו העליונה.
    עדיין בסין, אותה סין, סין של היום. בננג'ינג יש "יד ושם" סיני, רציני, צנוע, מרגש, המנציח את הטבח הגדול של 1937, שבמהלכו הרג הצבא היפני, מיד עם היכנסו לעיר, שלוש־מאות אלף חיילים ואזרחים באלף ואחת דרכים שעלו זו על זו בחוסר האנושיות שלהן. המטרה היתה להטיל אימה על הארץ כולה ומשם על כל דרום־מזרח אסיה, עד גיניאה החדשה. היא הושגה. כשביקרתי במוזיאון הזיכרון של ננג'ינג בלוויית האוצר, הוא הזכיר לי בהכרח בפשטותו, בשקט שלו, בהעדר המליציות שלו לנוכח הוודאות המוחצת של העובדות, בחמלה שלו, אותה התגלמות בהווה של ייסורי העבר, את ניצולי השואה בישראל שליוו את ראשית עבודתי בקיבוץ לוחמי הגטאות שבגליל וב"יד ושם". פעם נוספת נוכחתי לדעת שיש אוניברסליות בקורבנות, לא רק בתליינים. כולם דומים זה לזה. כדי לאמן את החיילים היפנים לקרב פנים־אל־פנים, ברובים מכודנים, ובאורח מציאותי מכול וכול, כבלו לעמודים מטרות חיות והמדריכים הדגימו לפני אנשיהם את התנועה של החדרת הלהב למקומות חיוניים בגוף, לצוואר, ללב, לבטן, לפנים, לנגד עיניו המבועתות של שפן הניסיונות. יש סיפורים, תצלומים המעידים על כך, הם מראים את מבע פניהם של החיילים ברגע נעיצת הכידון, המתחלף מצחוק לאכזריות או להפך. האחרים, הכבולים לעמודים הסמוכים, ממתינים לתורם, והוא מגיע מיד כשהמטרה שקדמה להם נפחה את נשמתה: הם לא נהגו להתאמן על גוויות - המתים אינם סובלים.
    היפנים, שנחשבו רבי־אמנים במסורת הארוכה, שנקבעה בקפידה רבה, של הטכניקה - או האמנות, כפי שהם קוראים לה - של כריתת ראשים לפי חרב (רואים זאת גם בננג'ינג), נהגו לערוך תחרויות בין אנשיהם המוכשרים ביותר. איך לתאר את מצבור השרירים המדהים בגבו של האוחז בחרב, תחת מדי הקיץ הצהבהבים של פלוגות המיקאדוֹ, שכיסויי הראש שלהם בעלי המצחה מצוידים בשוליהם במגיני שמש משונים עשויים בד המתבדר ברוח ומאריך אותם כדי שיגנו גם על העורף, גב פלדה קשיח שנדמה כאילו התאחד עם כלי הנשק עצמו ברגע שהונף אל על בתנועה אנכית בשתי ידיים הלופתות אותו בנחישות ועמד לנחות במכה אחת בתוך אלפית של אלפית של אלפית השנייה? הכול קורה מהר כל כך, עד כי נדמה שהחרב כבר מעברו האחר של הצוואר, שאותו ביתקה מקצה לקצה, ואילו הראש עודנו במקומו: הוא לא הספיק לצנוח. איזו גאווה, איזה סיפוק על השלמות שהושגה, איזה חיוך מלא תחושת חשיבות על פניהם של המנצחים בתחרות, דקה לאחר מכן, כשהם עומדים גאים מול הצלם, עומדים לפני הגוף נטול הראש והראשים נטולי הגוף!
    עם זאת, שיא הזוועה בעיני לא היה בננג'ינג כי אם שמונה מאות קילומטר דרומה ממנה, בקַַנבֶּרָה שבאוסטרליה. בקנברה יש מוזיאון מלחמה יוצא דופן, שאין לו אח ורע בעולם כולו. אולי משום שהאוסטרלים מעטים במספר וכל חיים יקרים להם, וגם משום שהם מעולם לא נלחמו בארצם, אלא תמיד בארצות רחוקות: הגיס האוסטרלי שנשלח להילחם במלחמת העולם הראשונה איבד - מי עדיין זוכר זאת? - עשרות אלפי אנשים בגליפולי, במצר הדרדנלים ובחזית הצרפתית. וברור שהרבה יותר מזה בין 39' ו־45', אז שפכו את דמם בכל החזיתות ובכל החילות בלי חשבון, כדי לשחרר את אירופה ואת אסיה מן הברבריות. בקנברה, אם כן, באחד האולמות המוקדשים למלחמת העולם השנייה, לא יכולתי להינתק מתצלום יוצא דופן ששילב עבודה של שני אמנים מן הצבא היפני: הצלם עצמו והמוציא להורג. הצלם הצליח להכניס לאותה מסגרת, בצילום נועז מאין כמוהו, את התליין ואת קורבנו: אוסטרלי גדל גוף כורע על ברכיו, ידיו כבולות מאחורי הגב, עיניו קשורות בסרט לבן. הוא בעל זקן עגול, חזהו זקוף, צווארו ארוך כמו צוואר ברבור, ראשו רכון קמעה, קפוא ועוטה מסכת כאב וחרדה, כמו פני הדמויות של אל־גרֶקוֹ ב"הלוויה של הרוזן ד'אוֹרגאז". מעליו, במרומי התצלום, הרוצח במדים הצהובים שכבר תיארתי, פניו מכווצים בעווית של ריכוז עמוק, זרועותיו מונפות לשמים ופרקי כף היד מלבינים על קת החרב, שהיא פסגתו המבהילה של השילוש. הלהב, גם אם הוא מתחיל את מסלולו אנכית, יסיים אותו אופקית, אחרי שישרטט בחלל קשת מושלמת ובוטחת להפליא.
    בצד שני התצלומים של האסיר האוסטרלי בקנברה, האחד לפני כריתת הראש והאחר אחריה, אפשר לקרוא את המכתב, השמור כשריד מקודש ויקר ערך, שהתליין שולח מחדר המבצעים בגיניאה החדשה, שם הפיל חללים, אל קרוביו ביפן, ובו הוא מספר להם את פרטי מעלליו, מתפאר בסגולות הנפלאות שנאלץ והשכיל לגייס כדי להשלים את המלאכה (אל הסימנים היפניים המופיעים בדפים המקוריים נלווה בקנברה התרגום האנגלי שלהן).
    אך מאחר שדיברתי על גבם של האוחזים בחרב, מאחר שהזכרתי את אל־גרקו, אני חושב מיד על גויה, "ה־3 במאי" של גויה, שהסתכלתי בה פעמים רבות כל כך באחד האולמות של מוזיאון פּראדוֹ, ובכל פעם נפרדתי ממנה בקושי רב, כאילו הפרידה מייצגת ויתור על ידע עילאי שאין להביעו במילים, שמוענק במלואו, שנגזל במלואו. הכול נאמר, הכול נקרא, הכול נראה בתמונה הגאונית הזאת: הקיר הבלתי חדיר נוצר מגביהם הדחוסים של היורים הסכסונים של הצבא־הגדול הנפוליאוני, על כובעיהם המנוצים השחורים היורדים עד עיניהם, החרבות החובטות בירכיהם, השוקיים המהודקות היטב בבירית הכהה, רגל שמאל שלוחה לפנים, כפופה קלות, כפי שדורשת תנוחת היורה בשעת מעשה, טור הרובים, כידונים בקנה. המוציאים להורג הם אלמונים, רואים רק את גבם הכורע תחת כובד הציוד הצבאי של פלוגה במלחמה, ונטיית הכובעים המנוצים המכוונים אל כלי הנשק הנישאים אל על מעידה בבירור שהם עיוורים מלראות את הפנים המסונוורים, המסנוורים, של מי שהם מתעתדים לחסל במטחי היריות שלהם. מקור האור הוא פנס מרובע המונח על הארץ בין ההורגים והקורבנות וחובק את הרצח הלילי בזוהר עז ולא מציאותי. הגאוניות של גויה היא בלובן הכותונת, העל־טבעי לחלוטין, שמתבלט בקדמת התמונה, אל מול הפנס, הכובעים המנוצים, הרובים, על רקע החשכה של גבעות פּרינסיפֶּה־פִּיוֹ, ומעבר להן על רקע העיר המעורפלת, זו הכותונת של הדמות המרכזית, שנדמה כי היא עצמה מאירה את כל התמונה. שני מקורות יריבים של אור נאבקים, זה של הירויים, וזה של ההורגים, הראשון קורן וזוהר עד כדי כך שהוא הופך את הפנס לעששית חרישית.
    "ההולכים למות", או בלשונם "מוֹריטוּרי", נראים לנו אפורים או שחורים, כפופים, צפופים, מכונסים בתוך עצמם, כאילו רצו לתת פחות נקודות אחיזה לכדורים. זוהי מקשה אחת דחוסה העולה בטור בדרך צרה אל מקום המיתה. לפתע, בהגיעם לפסגה, הם מגלים את הכול: את גוויותיהם המגואלות בדם של חבריהם שקדמו להם, את האחרים, שכבר נפגעו והם צונחים ארצה ומפנים אליהם את פניהם, את פלוגת היורים המכוונים את רוביהם ללא הפוגה אל כל קבוצה חדשה שבאה. הבאים מכסים את עיניהם בכפות הידיים, מכסים את אוזניהם, כדי לא לראות, כדי לא לשמוע, בתנוחות אחרונות של סירוב ותחינה. אבל במרכז, בין הירויים המתמוטטים, בלב לבו של המראה, שהכול סובב סביבו, האיש בלבן, כורע על ברכיו, אך כביר ממדים, כביר ממדים דווקא משום שהוא כורע, כתונת האור שלו, עדיין ללא רבב, והוא מביט בעיניים פקוחות לרווחה, ממש ברגע שהוא עצמו נפגע, במותו הממשמש ובא. איך לתאר זאת? איך להביע במילים את החזה המפואר הנחשף אל קנה הרובים, ואת הלובן שאין מושלו, כמו שריון בשעתו האחרונה, איך להביע במילים את העיניים המטורפות היוצאות מחוריהן תחת פחם הגבות, את הזרועות המורמות, לא אנכית, לא בצורת צלב, אלא באלכסון, במחווה אחרונה וסופית של התגרות והענקה, של התקוממות ושל חוסר אונים, של ייאוש וחמלה, איך להביע במילים את הזעקה האילמת, את הפנייה שלו אל מעניו, המתבטאת בכל תו מתווי פניו ובגוף כולו? מאה ושלושים שנה אחרי כן, ב־1942, במבצר מוֹן־ואלֶריֶין בפריז, חורת הקומוניסט וַַלֶנטין פלדמן את שמו באותו גדוד של גיבורי לילה, כשהוא פונה בצעקה אל החיילים הגרמנים היורים בו ואומר משפט בלתי נשכח: "מטומטמים, הרי בשבילכם אני מת."
    אך מדוע זה לא נגמר לעולם? חלפו עשרים שנה ושוב אנחנו חוצים בריצה את כיכר אַלמָה, בדרך לשגרירות ספרד הנתונה תחת משמר כבד של שוטרים, ובלי לשגות באשליות מבקשים חנינה למען חוּליאַן גרימַאוּ, שבית משפט מיוחד גזר את דינו למות בעוון פשעים דמיוניים מימי העבר הרחוק של תקופת מלחמת האזרחים, אך לאמיתו של דבר, משום שנמנה עם לוחמי המפלגה הקומוניסטית הספרדית החשאית, עמדה שעליה הצהיר בפומבי ובגאווה בעת מעצרו, בטרם ישליך עצמו אל הריק מגובה שישה מטרים בשעה שנחקר. חוליאן גרימאו, שעונה באכזריות חרף פרקי ידיו השבורים, נורה באישון לילה, בהיחבא ולאור פנסי המכוניות בחצר בית הסוהר של מדריד, קַרַבַּנצֶ'ל, שעות אחדות אחרי ההפגנה שלנו בפריז. זה היה ב־20 באפריל 1963. הקַאוּדִיוֹ (כפי שכינו את פרנקו, המנהיג הפוליטי־הצבאי) נודע באכזריותו העיקשת, ועד שהתחילה גסיסתו האינסופית - ידוע שהוא קיבל מידע ודיווחים במשך חודשים, בעוד ספרד כולה כולאת את נשימתה - הוא שלח אנשים אל המוות. האנרכיסט הקטלוני סַלוודור פּוויג אַנטיץ' הוצא להורג בחניקה ב־2 במַרס 1974 בבית הסוהר מוֹדֶלוֹ בברצלונה. שיטת ההמתה הזאת כונתה בשם "גַרוֹטֶה־ויל", ובתרגום: "סד־חנק של קלון". אך בצרפתית יש משמעות נוספת למילה קלון: הנאשם מת כשהוא יושב בכיסא שמשענתו גבוהה, כפות רגליו וכפות ידיו כבולות במלחציים מהודקים מאוד המונעים ממנו כל תנועה; צווארו מוקף צווארון ברזל שמתהדק בהדרגה באמצעות בורג שמסובבים עד אין סוף בגב הכיסא - לאט או מהר, הכול לפי האכזריות או המקצוענות של המענה - ומרסקים את עורק הראש ולאחר מכן את החוליות. ישנה גרסה קטלונית מיוחדת של סד־החנק הזה: הצווארון מצויד בחוד החודר למפרקת בעת שהוא מועך אותה. פוויג אנטיץ' היה האחרון שהומת בסד־החנק של המשטר של פרנקו. גם למענו הפגַנו לשווא. עונש המוות בספרד בוטל ב־1978, לפעמים ישנם אפוא מקומות שהדבר הזה נגמר בהם.
    ובכל זאת, ממש בשעה שאני כותב, הוא עולה כפורח בעולם. איני אומר דבר על המדינות המתנגדות לביטול עונש המוות בצפון־אמריקה - כל אחת ואחת מהן דבקה בעקשנות בחוסר האנושיות המיוחד לה, כיסא חשמלי, זריקה קטלנית, גז, תלייה - ולא דבר על מדינות ערב, תליינים סעודים שמגיעים במכונית מרצדס לבנה ובהדר מלכות אל מקום המיתה, ששם הנאשם, שכבר כורע על ברכיו, בראש מורכן קמעה, ממתין לבוהק הלבן של החרב המעוקלת שמתיזה את ראשו לעיני הקהל. אלה לכל הפחות מומחים, הם יכולים להתחרות עם היפנים שהזכרתי לעיל. היום הגיעה עת הקצבים - ויסלחו לי הקצבים, מכיוון שמקצועם הוא האציל בין כל המקצועות והם הברבריים פחות מבין בני האדם: מדוע הסתירו מעינינו את המתות בני הערובה שבוצעו בחסות החוק האסלאמי בעיראק ובאפגניסטן? סרטי וידיאו חובבניים עלובים שצולמו בידי ההורגים עצמם, שביקשו להטיל אימה ואכן הצליחו. האם יש סיבה לצנזר אותם בשם תורת מוסר מפוקפקת שתוצאתה היחידה היא השתקה של קפיצת מדרגה חסרת תקדים בתולדות הברבריוּת שנעשתה כלל־עולמית, הסתרה של זן חדש שהגיע ומתפתח במערכת היחסים בין האדם למוות? הם עברו אפוא מיד ליד במחתרת ורק מעטים מאתנו יכלו לאמוד את גודל הזוועה, בעודנו נאבקים שלא להסב הצידה את המבט.
    זה נעשה כך: בַּפתיחה קינה אינסופית של פסוקים מן הקוראן, המופיעים על המסך בעת שמדקלמים אותם. גם כאן, כמו בסרטים פורנוגרפיים, אין עריכה, קטעי הקישור בין התמונות מושמטים, מעמד אחד בא במפתיע אחרי חברו: לפתע נמצאים בבית משפט, המתבלט על רקע שחור שממלא את כל המסגרת. הנאשם בקדמת התמונה, כורע על ברכיו, קרסוליו כבולים, כפות ידיו קשורות. השופט העליון ועוזריו נמצאים מאחור, רוחות רפאים שחורות, כבירות ממדים וחבושות ברדס המכסה את פניהן, על החזה רובי קלצ'ניקוב שמצטלבים במחומש בגובה עצם החזה, הקנה מופנה אל על. רק השופט העליון מדבר. הוא עושה זאת בקול רם וחדגוני. קורא או אינו קורא, הכול לפי העניין. הוא מדבר זמן רב מאוד והקול הולך ונעשה נזעם ומלא דין, הצגה שעולה ומתעצמת בהתמדה (הוא מלבה את זעמו), ככל שמתקרב רגע הכרזת גזר הדין והוצאתו אל הפועל. הנאשם, בין אם הוא מבין ערבית ובין אם לאו, יודע שגורלו נחרץ ושבסיום מחרוזת המליצות של נימוקי גזר הדין ייטלו את חייו. האם הוא יודע כיצד? האם הוא חש זאת מראש? מתוך עשרים הסרטים שעלה בידי לראות, כולם מחרידים, אֶזכור אחד ויחיד: בן הערובה נותר דומם בלי נוע במשך כל הדקלום הארוך והנזעם של הפרקליט השחור: אף לא תנועה אחת, אף לא רטט ריסים, מבטו אובד בריק, כאילו הוא כבר מחוץ לחיים ועליו עוד לעבור את הרע מכול כדי להתאחד עם עצמו. ההכנעה בהתגלמותה. זהו איש צעיר, שערו מקורזל, פניו חיוורים, שנראה כי כבר עבר עינויים גופניים ונפשיים גדולים ביותר, התעללות תופת בתקווה בטרם תאבד לעולמים. אין כל סימן לפחד, אבל כל כולו פחד, הוא קפוא מפחד. עם המילה האחרונה של גזר הדין שולח השופט העליון, שלמן ההתחלה ועד הרגע ההוא עמד מאחורי השבוי, את ידו הימנית אל חגורתו ושולף אותה חמושה בסכין ענק, ממש מאכלת של קצב, שהוא מנופף מול המצלמה בצעקות "אללה אכבר" ועובר אל המעשה עצמו. הוא אוחז בשערותיו של הנידון למוות ומשליך אותו לארץ, בעוד אחד מקלגסיו המבורדסים מחזיק בקרסוליו כדי שלא יתחבט. הוא עומד אפוא להתיז את ראשו במאכלת, תחילה הוא מקפיד שהאומלל יביט אל המצלמה, כלומר, אלינו. כך נראה פעמים אחדות את עיניו של הנשחט מתגלגלות בשיגעון בארובותיהן, בשעת מעשה. אלא שצוואר אנושי, גם אם כחש, אינו עשוי רק בשר רך, ישנם עורקים וחוליות הצוואר. הרוצח גדל גוף וחסון ואף על פי כן הוא מתקשה לפלס דרך נוחה ללהב שלו. או אז הוא משתמש בו כאילו היה מסור, הוא מנסר ככל שנדרש, הלוך ושוב בין סילוני דם ונתזים, בתנועה שממחישה לנו עד קצה גבול היכולת שחיטה של אדם כאילו היה בעל חיים, חזיר או כבש. כשהראש מתנתק לבסוף מן הגוף וידו של המנסר בעל המסכה חותמת בהפגנתיות את עבודתו ומניחה אותו מולנו, על הגוף כרות הראש, מעידה התהפכות אחרונה של העיניים כי הכול נגמר, למרבה ההקלה שלנו שאין מילים להביעה. אולם המצלמה אינה חדלה לפעול. בעלי הברדסים עוזבים את הבמה, תצלום תקריב גולמני של הראש והגוף כרות הראש נותרים רגע ארוך לבדם במסגרת, בהגדלה על כל המסך, לידיעתנו ולתשומת לבנו. פניו של הנשחט ופניו של האיש החי דומים זה לזה באורח בלתי מציאותי. פשוט לא ייאמן, אלה אותם פנים עצמם: צורת ההמתה הזאת פראית כל כך, עד כי נדמה שהיא חייבת להסתיים בהשחתה יסודית של תווי הפנים.

    • קלוד לנצמן
    • קלוד לנצמן

      קלוֹ‏ד לנצמן (בצרפתית: Claude Lanzmann; נולד ב-27 בנובמבר 1925 בבואה-קולומב שבצרפת) הוא במאי יהודי צרפתי של סרטי קולנוע תיעודיים. מוכר בעיקר כיוצרו של הסרט התיעודי "שואה" מ-1985. כל סרטיו של לנצמן עוסקים בעם היהודי ובמדינת ישראל.

      ב-2001 קיבל לנצמן פרס על מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים. ב-2009 יצא ספרו האוטוביוגרפי "הארנב מפטגוניה", שזיכה אותו בפרס ויצ"ו צרפת.‏ הספר תורגם לעברית בידי חגית בת-עדה וראה אור בהוצאת כתר בשנת 2011.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות