הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האריה האגדי - חלק ב
  • האריה האגדי - חלק ב
    יהלומים | אוקטובר 2018 | רומן אירוטי | 500 עמ' מודפסים
    "כן, אבל הוא יהיה גם לוחם. הוא יילחם בכל אחד, בכל העולם, כדי להחזיר אותך לחיים. אם הוא יצטרך, הוא יילחם אפילו נגדך."
     
    הסודות נחשפו, המשחקים נגמרו. נותרה רק האמת העירומה.
    הלביאה והאריה ממשיכים להילחם בכל הכוח – זה בזה. מי ינצח?
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
    אנטוני
     
    המעלית נפתחת בקומה 77.
    אני עוקף את כולם ויוצא ממנה, מתעלם מכל מי שחולף מולי וצועד היישר למשרד של אלה. בדרך אני נתקל בגרייס ובדיוויד.
    "מה קרה?" אני שואל בייאוש.
    "אני לא יודעת בדיוק, אבל משהו לא בסדר איתה," עונה גרייס.
    "מה זאת אומרת?!"
    "אני חושב שהיא נמצאת בניתוק," מסביר דיוויד, "ניסינו לדבר איתה, אבל... בוא תראה."
    דיוויד כבר ראה את אלה במהלך ניתוק. הוא, בדיוק כמוני, יודע שזה יכול להיות מפחיד.
    אני רץ למשרד שלה. בעשר השניות שחולפות עד שאני מגיע אליו רצים אינספור תסריטים בראשי.
    אני קופא מול הוויטרינה.
    היצירה המושלמת שלי יושבת על הכיסא המשרדי שלה, פניה מופנות אל שלושת מסכי המחשב ואצבעותיה מקלידות במהירות מטורפת.
    אני פותח את הדלת. היא לא מבחינה בי.
    עיניה המרהיבות מרוכזות במסכים שמולה. שפתיה נעות במהירות, כאילו היא מדברת – או נכון יותר – מחשבת ללא קול.
    היא לובשת את אותה השמלה שלבשה אמש. סביר להניח שהייתה כאן כל הלילה.
    "אלה?"
    היא לא שומעת אותי. רק מביטה במסכים ומקלידה במרץ ובמלוא הריכוז.
    גרייס מתקרבת אליה ומנופפת מול עיניה, אבל היא אפילו לא ממצמצת. נראה כאילו היא בכלל לא נושמת.
    אלה חווה ניתוקים מסוגים שונים. לפעמים היא לא מרוכזת בעבר אלא פשוט מרוכזת. אני לא יודע אם כל הגאונים הם כאלה, אבל היא הסבירה לי פעם שזה קורה משום שמוחה עובד בצורה אחרת. כשהיא מרוכזת במשהו, מוחה פשוט מנתק אותה מהעולם.
    כבר ראיתי אותה עובדת במלוא הריכוז, אבל אז נפנוף יד מול עיניה החזיר אותה למציאות באופן מיידי.
    אני מתקרב אליה בעדינות. "אלה?" אני לוחש, לא רוצה להבהיל אותה.
    דבר אינו קורה.
    אני פונה להביט במסכי המחשב. כמות אדירה של אלגוריתמים עוברים לנגד עיניי במהירות. עוד לפני שיש לי הזדמנות לקרוא אחת מהנוסחאות, אלה כבר עוברת לשורת קוד אחרת.
    "מה היא עושה?" שואל דיוויד בלחישה, כאילו מישהו ישן בחדר והוא חושש להעיר אותו.
    אני חוזר להביט ביצור המושלם הזה.
    "אני לא יודע," אני עונה, שולח יד קדימה ומלטף את פניה.
    היא לא מרגישה את ידי. כאילו היא בכלל לא כאן.
    אט-אט, אני מסובב את ראשה לכיווני, מנסה לנתק את מבטה מהמסכים.
    שפתיה עדיין נעות, מחשבות ללא קול, ועיניה המרהיבות פוגשות בשלי. הן לא רואות אותי. אני משפיל מבט, ורואה שאצבעותיה עדיין מקלידות.
    זה הדבר המוזר ביותר שראיתי בחיי.
    "היי, תחזרי אליי," אני אומר בעדינות, מלטף את פניה ביד אחת, ומניח את ידי האחרת על ידה, תופס בחוזקה את אצבעותיה ומונע ממנה להמשיך להקליד.
    זה עובד.
    היא ממצמצת מספר פעמים, כמו מתעוררת משינה עמוקה, ואז פוגשת במבטי, סוף-סוף רואה אותי. היא שואפת במלוא ריאותיה, כמו מישהו שראשו היה לכוד מתחת למים במשך זמן מה.
    אני מרשה לעצמי לנשום לרווחה ולתת לכל המתח של הלילה להתפוגג. אלה לא ברחה, היא לא נעלמה. כל הזמן הזה היא הייתה כאן ועכשיו היא מולי.
    "את בסדר?" אני שואל.
    היא עוצמת עיניים מייד. היא רוצה שאגיד עוד משהו, אבל היא לא מבקשת את זה. אני מת שתבקש את זה.
    "היית כאן כל הלילה?" אני ממשיך.
    היא פוקחת את עיניה ושואלת בבלבול, "מה השעה?"
    "שמונה וחצי בבוקר."
    היא מרכינה את ראשה ומשפשפת את עיניה במשך רגע ארוך, ואז מרימה אליי את מבטה.
    האישונים שלה קטנים כל־כך, הם נראים כמו שתי נקודות בתוך הירוק הבוער הזרוע בנגיעות של חום ודבש. אני כמעט מסתנוור מעיניה.
    "הטלפון שלך עליך?" היא שואלת, "הסוללה נגמרה בשלי."
    זה מסביר מדוע הוא היה מנותק במשך כל הלילה.
    אני שולף את הטלפון מכיסי ומושיט לה. היא נוטלת אותו, פותחת את מסך הנעילה ועוברת להגדרות.
    "מה את עושה?"
    "רגע," היא אומרת, "אני רוצה לבדוק שזה עובד."
    דקות ארוכות לאחר מכן היא מחייכת ומושיטה לי את הטלפון בחזרה. "יש לנו אפליקציה."
    נשימתי נעתקת.
    אני מביט בטלפון והנה זה, האייקון של האפליקציה מותקן על המסך. אני מרים אליה את ראשי באחת. "בנית אפליקציה בלילה אחד?!"
    היא מחייכת בעייפות ומהנהנת.
    אני שב ומביט, האייקון מעוצב בצורת הלוגו של ‘פינוקייה’. ממבט ראשון נראה שהיא עשתה עבודה טובה.
    "איך זה יכול להיות?" שואל דיוויד, שמתבונן גם הוא במסך הטלפון. "הם עובדים על זה כבר חודשים. אף אחד לא הצליח לבנות אפליקציה עם סיסמה שמתחדשת אחת לשעה עבור כל לקוחה."
    "זה לא בלתי אפשרי, אבל די מסובך," מסבירה אלה, "ושינוי סיסמה אחת לשעה עבור הלקוחות הוא גורם שעלול ליצור בעיות, כי ייתכן שהן ירצו להשאיר את התינוק בתינוקייה למשך יותר משעה."
    היא צודקת. גם אנחנו חשבנו על זה, אבל לא הצלחנו להגיע לפתרון.
    "אז מה עשית?" אני שואל.
    "בניתי מערכת אחרת, היא פועלת על בסיס מערכת האבטחה שהתחלתי לפתח עבור אדוארד."
    היא מצאה פתרון.
    "המערכת תהיה מחוברת למצלמות, לאפליקציה ולמחשב הראשי של ‘פינוקייה’. המחשב הוא זה שישלוט על הכול."
    היא משפשפת שוב את עיניה.
    "כשלקוחה תגיע עם התינוק שלה, אנחנו נעדכן את הפרטים שלה במחשב ונבקש ממנה להוריד את האפליקציה לנייד שלה. התוכנה תזהה את האפליקציה בטלפון ותאפשר ללקוחה גישה למצלמות. הלקוחה תוכל להתחבר למצלמות ולראות בשידור חי את התינוק שלה. ברגע שהיא תאסוף אותו ותשלם עבור השירות, המחשב ינתק את הגישה שלה למצלמות באופן אוטומטי. כלומר, רק לאימהות שהתינוקות שלהן נמצאים בתינוקייה תהיה גישה למצלמות. לא תהיה סיסמה מתחדשת, אבל לפי התקנון, זה תקין."
    אני לא יודע איך דיוויד וגרייס מגיבים לדבריה, אבל אני בהלם.
    אלה רוכנת קדימה, מעבירה את אצבעה על האייקון שבטלפון שלי והאפליקציה נפתחת. ברקע מופיע הלוגו של ‘פינוקייה’.
    "למרות שלא תהיה גישה למצלמות כשהתינוק של הלקוחה לא נמצא בתינוקייה, האפליקציה בכל זאת תהיה פעילה עבור האימהות," מסבירה אלה. "היא תאפשר להן להזמין מקום מראש," היא מצביעה על לשונית שכתוב עליה הזמנה. "וגם לרכוש מוצרים של הספונסרים שאותם אנחנו מציגים," היא מצביעה על לשונית אחרת: מוצרים.
    "הלקוחות יוכלו לקבל מידע על סדנאות לתינוקות שמתרחשות באותו היום, להביע את חוות דעתן על המקום, על הצוות, על המטפלות ועל החוויה," היא מצביעה על שתי לשוניות נוספות: סדנאות. חוות דעת.
    "לא סיימתי, יש עוד הרבה עבודה. האפליקציה הזאת היא רק דמו. עוד לא כתבתי את קוד המערכת במלואו. אני מאמינה שבעוד כמה ימים היא תהיה מוכנה ואיתה גם כל המערכת."
    אלה שולחת את ידה ומעסה את עורפה. היא נראית מותשת, חיוורת ויפה מתמיד.
    ידעתי על היכולות שלה, הרי בגיל ארבע־עשרה היא פיתחה פטנט ליצירת אפליקציות שאותו רכשתי במיליוני דולרים לפני כמה חודשים, אבל היא סיימה לפתח אותו לפני שבע שנים, כשהטלפונים החכמים רק החלו להגיע לשוק. הרעיון לא היה שלה, אבל היא זאת שהצליחה לפתח אותו. אלא שעכשיו היא בנתה מערכת שלמה, עם רעיונות ועם עיצוב משלה. לא רק שהיא מצאה פתרון לבעיית המצלמות, היא ראתה צעד אחד קדימה ומצאה דרך לקדם את העסק. היא עשתה את זה תוך לילה אחד והאפליקציה כמעט מושלמת.
    היא לא מפסיקה להפתיע אותי.
    "אני לא מצליח להוריד את האפליקציה לנייד," אומר דיוויד.
    "כן, אמרתי לך שהיא לא מוכנה עדיין. תן לי את הטלפון. אוריד לך את הדמו בינתיים."
    "את רוצה קפה?" שואלת גרייס.
    אלה מושיטה חזרה את הנייד לדיוויד ועונה לגרייס, "כן, אשמח, תודה."
    "אלה," אני אומר, "לכי הביתה לישון קצת."
    "לא. יש עוד הרבה דברים שצריך לעבוד עליהם." היא חוזרת להקליד ומביטה בריכוז במסכים.
    אני אוחז בסנטרה ומזיז את ראשה בעדינות כדי שאוכל להביט בעיניה. "כמעט סיימת. את חייבת לאכול משהו ולנוח."
    "לא, אני חייבת לסיים את זה," היא מסננת ומפנה ממני את מבטה. יש לי תחושה שמדובר במשהו אחר.
    "מה העניין?"
    "אין עניין."
    היא משקרת.
    אני מבקש מדיוויד להשאיר אותנו לבד ומתיישב בכיסא שניצב מולה. היא מקלידה במהירות, אבל הפעם היא לא נמצאת בניתוק. היא פשוט מתעלמת מקיומי.
    "את רוצה שאזמין לך ארוחת בוקר?"
    "לא," היא עונה ביובש.
    "מה קורה?"
    היא מרימה אליי את ראשה. "אתה מפריע לי. אני צריכה להתרכז."
    "את צריכה לאכול ולישון. קחי הפסקה או את כל היום, תחזרי מחר לעבוד על זה."
    "אין לי זמן. אנחנו פותחים ביום שני ועוד לא הצלחתי להגיע לקוד תקין. בלי הקוד השלם, האפליקציה לא תעבוד."
    "את עובדת מהר מאוד. גם אם תיקחי הפסקה של יומיים, הכול יהיה מוכן עד יום שני."
    "עלולות לצוץ תקלות עד הפתיחה, אני לא רוצה שום הפתעות."
    "את אף פעם לא טועה, לא יהיו תקלות. לכי הביתה – "
    "אנטוני!" היא קוטעת אותי בכעס, "אני צריכה לעשות את זה עכשיו. אני צריכה להיות מרוכזת במשהו אחר."
    כאב ניבט מפניה, ופתאום אני מבין.
    היא אולי הייתה כאן כל הלילה ועבדה, אבל התנתקה מהמציאות בכוונה תחילה. היא אולי נשארה כאן מבחינה פיזית, אבל ברחה ונעלמה מבחינה נפשית.
    "עכשיו תן לי לעבוד."
    אני מתרומם מהכיסא באי רצון וצועד לכיוון הדלת, מעיף בדרכי מבט נוסף לעברה. היא מרוכזת במסך.
    אני יוצא. גרייס מתקרבת, מחזיקה בידה ספל קפה.
    "תזמיני לה משהו כשר לאכול ותשגיחי עליה."
    היא מהנהנת.
    דיוויד יושב במשרדו, עדיין מרוכז באפליקציה. "צדקת, אחי," הוא אומר.
    "אמרתי לך שהיא תצליח," אני מחייך. "שמע, אני צריך לנסוע לבית החולים ורוב הסיכויים שאהיה שם כל היום. אני רוצה שתגלה מה קרה לאלה מהרגע שבו היא ראתה אותי עם שרה במשרד ועד לרגע שבו שהיא חזרה למשרד שלה."
    "אתה חושב שמשהו קרה לה?"
    "כן."
    • שרון חיון גינת
    • שרון חיון גינת
     
  • המלצות נוספות
    • הלביאה הלוחמת - חלק ב
    • הלביאה הלוחמת - חלק א
    • סלבטורה
    • תשוקה וארס 1
    • מפלצות באפלה 2 - Q תמצית הקיום
    • הרומן האפל 2 - בלייר 2
    • מארז מפלצות באפלה
    • גבר גבר
    • האדון
    • כאילו אין מחר
    • מבט האהבה
    • מארז הרומן האפל