הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האריה האגדי - חלק א
    ספר מוגן
     
  • האריה האגדי - חלק א
    בוקליק | אוקטובר 2018 | רומן ארוטי | 500 עמ' מודפסים
    הוא
    הצלתי אותך, אבל שנינו יודעים שלא היה מה להציל אלמלא היית פוגשת אותי.
    את איימת על משפחתי. איימת עליי. 
    איש לא מאיים עליי. אפילו לא את. 
    פתחת נגדי במלחמה וברחת. לקחת איתך את הלב שלי, את הנשמה שלי ואת הסוד שלי. 
    אמצא אותך. 
    אחזיר אותך. 
    ואז, אלחם בך. המלחמה הזאת תסתיים רק בדרך אחת. 
    אחד ינצח. אחד יפסיד.
    ואני לא מתכוון להפסיד.
     
    "איך אדע? תשלח לי שליח או מלאך?"
     
    היא
    הרשיתי לעצמי להיחשף וזה גרם לי להיות פגיעה יותר. 
    במבט לאחור, אני מבינה שהילדה שהייתי, שעדיין חיה בתוכי, הייתה חייבת להאמין בהבטחה. להאמין בך. זו הייתה טעות, טעות אחת ויחידה. טעות שלא אתן שתחזור על עצמה.
    זה היה רק סיפור אגדה שרציתי לחיות. היינו רק חלום שרציתי להגשים.
    אתה היית אשליה.
     
    גילית את הסוד האפל שלי, אבל לא ציפית שאגלה את שלך. עכשיו אני לוקחת בחזרה את השליטה על חיי. חיים בהם אין לך מקום. 
    הגיע הזמן להכיר באמת, אין שום סימן.
    נסה להתקרב אליי ואממש את האיום שלי. אלחם בך. ואז, אהרוס אותך.
    אני אנצח, אתה תראה...
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 35
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    מונטריאול, שבע שנים קודם לכן
     
    אני מניח את אימא שלי על מיטת בית החולים אחרי שהקיאה את נשמתה במשך חצי שעה.
    “את צריכה משהו?” אני שואל, מכסה אותה בשמיכה.
    “רק לישון קצת,” היא עונה בקול חלש, צרוד ועייף. עיניה נעצמות מעצמן.
    אני מתיישב על הכורסה שליד מיטתה ומתבונן בה.
    היא איבדה את שערה ואת גבותיה מזמן, ולמרות זאת, עדיין קשה לי לראות אותה ככה. תופעות הלוואי של הכימותרפיה גרמו לגופה, ובעיקר לפניה, להתנפח. עורה חיוור והיא נראית מותשת.
    האונקולוגית אמרה שהטיפול עלול לגרום למערכות גופה לקרוס ושהסיכון שתמות בעקבות הטיפול גבוה מסיכויי ההחלמה, אבל הרופאה הזאת היא היחידה שנתנה לה סיכוי כלשהו. ואני לא דואג. כבר לא.
    גלנדה ספקטור היא לוחמת. הלוחמת החזקה ביותר שאני מכיר. הפעם, הסרטן הזה בחר בגוף הלא נכון. הגוף שלה סבל כל־כך הרבה בעבר, ששום דבר כבר לא יכול להרוס אותו. אם היא הצליחה לשרוד את מה שהשטן בכבודו ובעצמו עשה לה במשך כל השנים האלו, אז הכימותרפיה הזו, מסוכנת ככל שתהיה, היא רק משחק ילדים עבורה.
    הטלפון הנייד שלי מצפצף בכיסי ומנתק אותי ממחשבותיי. אני שולף אותו וקורא את המסרון שלוקאס שלח לי.
    לוק: בלייר עברה לדירה החדשה.
    אני: איך היא מרגישה?
    לוק: פיזית היא מרגישה בסדר. מבחינה נפשית ייקח לה זמן להתאושש.
    אני אמור להרגיש אשם, אבל אני מרגיש בעיקר הקלה על שהפילה את התינוק ושכל הסיפור הזה נגמר סוף-סוף.
    לוקאס שולח מסרון נוסף.
    אני בדרך לשדה. מגיע עוד כמה שעות להחליף אותך.
    אני מתחיל להקליד תשובה, כשלפתע נשמע קול נשי צועק – “אלוהים! קח אותי כבר!”
    מה, לעזאזל?!
    אני מתרומם מהכורסה, מוודא שאימי לא התעוררה ויוצא מהחדר. אני צועד בפרוזדור המחלקה האונקולוגית ומתקדם לכיוון הצרחות.
    “אני רוצה למות! למה אתה מחכה?! קח אותי כבר!” חסר לאישה הקולנית הזאת שאימא שלי תתעורר.
    אני עוצר מול חדר מספר שבעים ושבע.
    “למה אתה עושה לי את זה?! תן לי למות!” צועקת אישה כבת שמונים בעודה שוכבת במיטה כשפניה מופנות אל התקרה.
    “היי!” אני שואג.
    היא קופצת במקומה בבהלה.
    “אולי תמותי בשקט? יש פה אנשים חולים שצריכים לישון!”
    היא מסתובבת לכיווני ומסתכלת עליי, או, ליתר דיוק, לא מסתכלת. האישונים העכורים שבעיניה מעידים על כך שהיא עיוורת.
    “קצת רחמים,” היא זועפת, “אני גוססת.”
    “רחמים תבקשי מהאלוהים המזוין שלך כשתגיעי לגן עדן. בינתיים, תסתמי את הפה,” אני אומר ופונה חזרה לחדרה של אימי.
    “היי, חתיך הורס, חכה רגע,” קולה עוצר אותי באחת.
    “חתיך הורס?” אני מרים גבה. “איך זקנה עיוורת כמוך יודעת איך אני נראה?”
    “אני לא זקנה!” היא נעלבת. “אני בת שבעים ושבע. ועיוורת או לא, ברור לי שאתה חתיך.”
    עכשיו אני סקרן. “למה זה ברור לך?”
    “כי עם קול כמו שלך לא ייתכן שאתה מכוער,” היא מחייכת בשובבות.
    אני מחניק חיוך.
    “את טועה, בובה. אני לא סתם הורס. אני ממש, ממש הורס.”
    “ושחצן,” היא מוסיפה. “תעשה לי טובה, שב לידי וקרא לי סיפור,” היא מבקשת במתיקות.
    “לא. אני הולך עכשיו ואת תשמרי על שקט.” הפעם, טון קולי רך יותר.
    “אל תהיה כזה. יש ספר על השידה שלי,” היא מצביעה על השידה הניצבת ליד מיטתה. אני מופתע מכך שהיא יודעת בדיוק את מקומה. “קרא אותו בשבילי.”
    “ולמה שאעשה דבר כזה?”
    “כי יש לך את הקול הכי יפה ששמעתי ואני רוצה לשמוע אותו שוב.” אני מגלגל עיניים. “חוץ מזה, אם לא תעשה את זה, אני אצעק שוב.”
    “את מאיימת עליי?”
    אם ידעה מי אני, לא הייתה אפילו מעזה לחשוב על זה.
    “כן, מה תעשה? תהרוג אותי?” היא מחייכת בממזריות.
    “את מוזרה, אישה.” אני נכנע ונכנס אל החדר. כשאני מתקדם לעבר מיטתה, אני רואה את הספר מונח על השידה.
    “למה יש לך ספר אם את לא יכולה לקרוא אותו?”
    “הוא לא שלי, הגעתי הנה רק אתמול. הוא כנראה שייך למי שהיה כאן לפניי.”
    אני לוקח את הספר בידיי. הוא עבה, כבד ובעל כריכה אפורה שבה מופיעה עניבה אפורה, בהירה יותר מרקע הכריכה. אני קורא את הכותרת בקול, “’חמישים גוונים של אפור’. איזה ספר זה, מתח? ריגול? פשע?”
    הזקנה צוחקת בקול. “לא, זה מסוג הספרים שצריכים למכור לנשים בצירוף ויברטור.”
    אני מניד בראשי, לא מאמין.
    “אעמיד פנים שלא שמעתי אישה בת שמונים אומרת את זה.”
    “אני בת שבעים ושבע. תפסיק לבגר אותי. שב!” היא פוקדת עליי.
    “איך, לעזאזל, את יודעת שאני עומד?”
    “הרגלים,” היא עונה. “שב, ותזכור שלא נשאר לי הרבה זמן, אז תחתוך ישר לחלקים הלוהטים.”
    אני פורץ בצחוק. זו השיחה הכי מוזרה שהייתה לי אי פעם.
    הזקנה אומרת משהו נוסף שאני לא שומע, כיוון שלחדר נכנסת אחות צעירה. היא מחייכת אליי ומתקדמת לעברנו.
    סוף-סוף מישהי ששווה זיון בבית החולים הזה. היא תהיה הזיון שלי הערב.
    “לולה,” אומרת האחות, “מה שלומך היום?”
    ‘לולה?’ אני תוהה ביני לביני. לא הייתי מנחש שזה שמה של הזקנה הזאת, הוא נשמע כמו שם בדוי של חשפנית... ואת האחות אזיין כשהיא לובשת את המדים הלבנים האלה.
    “בסדר עכשיו,” עונה לולה, “כשהמאהב שלי טרח להגיע.” היא מצביעה עליי. לא לכיווני, אלא ישירות עליי.
    האחות מביטה בי ובלולה לסירוגין, מבולבלת.
    “יש לי חולשה לנשים זקנות ועיוורות,” אני מסביר וקורץ לה.
    היא מסמיקה מייד.
    “אני לא זקנה!” מתגוננת לולה.
    “מתי את מסיימת את המשמרת שלך?” אני שואל את האחות, מתעלם מהזקנה.
    “בעשר.” היא מחייכת בביישנות.
    “היי!” לולה מתרגזת. “אתה יכול לחכות שאמות לפני שאתה עובר הלאה!”
    “אולי תסתמי כבר?!” אני מסנן בשיניים חשוקות, אבל לא מוריד את מבטי מהזיון שלי.
    לולה מסובבת את ראשה אל האחות. זה פאקינג מוזר!
    היא לא יכולה לראות אותה, אבל יודעת בדיוק היכן היא עומדת.
    “אל תתרגשי ממנו יותר מדי. הוא אולי הורס,” היא מרימה את הזרת שלה, “אבל הזין שלו בגודל של הזרת שלי.”
    אני אהרוג אותה!
    “לולה!” אני מזהיר בלחישה ופונה להביט באחות, “אל תקשיבי לסבתא שלי, הסרטן עלה לה לראש. היא הוזה.”
    “אני לא סבתא שלו,” אומרת לולה במלוא הרצינות. “הוא ביקש ממני ללמד אותו לזיין כי הוא לא מצליח להעיף את הנשים שלו לשמיים. תסתכלי בעצמך איזה ספר הוא מחזיק.”
    האחות משפילה מבט אל הספר שנמצא בחיקי ופניה מאדימות.
    לולה מניחה את ידה בצד פיה כממתיקה סוד. היא לוחשת, אבל לא מספיק בשקט, כדי שאשמע אותה, “מתי ראית גבר קורא ספר כזה?”
    “אה...” האחות מגמגמת ונסוגה מעט לאחור. “אני צריכה לבדוק עוד מטופלים,” היא נעלמת במהירות.
    לולה פונה אליי, עיניה העכורות כמו מביטות בי וחיוך גדול נמתח על פניה. “זה בגלל שאמרת שאני זקנה.”
    “את לא רק זקנה, את גם כלבה.”
    היא מבטלת את דבריי בהינף יד. “על מי אתה עובד? אתה מת עליי!”
    אני לא מתאפק ומחייך.
    “אתה רואה? איזה חיוך!”
    עיוורת בתחת שלי!
    היא מתחילה להשתעל. כל גופה מתכווץ מכאבים. זה השיעול האלים ביותר ששמעתי בחיי. אני ניגש לחדר הרחצה ומביא לה כוס מים, מחכה שהשיעול ייפסק לפני שאני מושיט לה את הכוס.
    “קחי,” אני אומר.
    היא מושיטה את ידה ישירות אל הכוס, מבלי לחפש אותה, מגישה אותה אל שפתיה ושותה ממנה.
    “סרטן ריאות,” היא אומרת. “מעולם לא עישנתי סיגריה, אפילו לא אחת, אבל יש לי סרטן ריאות מזוין – “ השיעול האלים תוקף אותה שוב וקוטע את דבריה.
    היא מצמידה מפית נייר אל פיה ומשתעלת לתוכה. כשהיא מסיימת, אני רואה שהמפית מלאה בכתמי דם.
    “אני רוצה שזה ייגמר כבר,” היא אומרת בייאוש, קורסת אל הכרית ועוצמת את עיניה.
    “את משקרת.” אני מתיישב בכיסא שליד מיטתה. “עישנת. ואת לא רוצה למות.”
    “איך אתה יודע?”
    “הרגלים.”
    “אתה צודק לגבי הסיגריות, אבל טועה לגבי השאר. אני כן רוצה למות. נמאס לי לסבול.”
    “אני אף פעם לא טועה כשאני קורא מישהו,” אני אומר בביטחון. “את אומנם לא מפחדת מהמוות, אבל את לא רוצה למות. את מלאת חרטה. היית רוצה לתקן את הטעויות שעשית לפני מותך. אם הייתה לך הזדמנות לעשות זאת, היית מוכנה לסבול עוד כמה שנים.”
    “על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?”
    אני מביט בה, מנסה לקרוא אותה לעומק.
    “אני לא יודע בדיוק, אבל אני בטוח שזה קשור לאונס.”
    היא קופאת במקומה.
    “איך... איך אתה יודע?” היא מגמגמת.
    “אני יודע לקרוא אנשים.”
    “מה?”
    “אז? מה היית רוצה לשנות לפני מותך?” אני מתעלם משאלתה.
    “אולי תפסיק לדבר שטויות ותקריא לי את הספר?” היא מתרגזת.
    “אחרי שגרמת לזיון שלי ללכת, אני לא מקריא לך שום דבר.”
    לולה נאנחת, עוצמת את עיניה שוב ושותקת. לאחר רגע ארוך של דממה, היא אומרת, “ספר לי משהו על עצמך.”
    “לא. אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך.”
    “למה? אני אישה עיוורת במצב סופני, מה אכפת לך?”
    אני מושך בכתפיי. “כי אני סקרן.”
    היא נושמת עמוק ומשפילה את עיניה העכורות. מהבעת פניה אני מבין שהיא מתלבטת. “החבר הכי טוב של אבא שלי אנס אותי כשהייתי בת שבע־עשרה.” קולה רועד. “זה קרה ביום הנישואין העשרים וארבעה של ההורים שלי. הם ערכו אירוע גדול בחצר הבית שלנו והוא הגיע. אף פעם לא אהבתי את האיש הזה. הוא תמיד התבונן בי בצורה מוזרה שגרמה לי לחוש שלא בנוח. באותו ערב, למרות שהיה שם עם אשתו, יכולתי להרגיש את מבטו.”
    אני מביט בה בריכוז, מנסה לדמיין אותה כנערה בת שבע־עשרה. פניה מלאות קמטים, עורה חיוור וחולה, עיניה עכורות, שפתיה חיוורות וראשה מעוטר במעט מאוד שערות אפורות.
    אבל תווי פניה מספרים שהייתה פעם יפהפייה אמיתית. יופי מהסוג הנדיר, הטהור ועוצר הנשימה.
    “ניגשתי לחדר השירותים שבתוך הבית ולפתע מישהו הדף אותי פנימה וטרק את הדלת,” היא ממשיכה בכאב, דמעות זולגות מעיניה. “ניסיתי לצעוק, אבל הוא חסם את פי בידו האחת ובידו השנייה הוא...” היא משתתקת.
    אני מקלל בליבי.
    “יכולתי לשמוע את כולם בחצר. אנשים צחקו, רקדו ואכלו בזמן שאני עברתי גיהינום. עד היום אני יכולה לשמוע את הגניחות שלו, לחוש בנשימות שלו על אוזני... אני יכולה להריח אותו.
    כשסיים, הוא פשוט סגר את מכנסיו ויצא מהשירותים בלי לומר מילה.” היא מוחה את פניה בגב-כף ידה.
    דממה משתררת בחדר. היא זאת ששוברת אותה, “ואני...” היא בולעת רוק, “אני ניקיתי את עצמי, סידרתי את השמלה, זרקתי את התחתונים שהוא קרע מגופי וחזרתי לאותה מסיבה שהייתי בה לפני רגע. אבל כבר לא הייתי אותו הדבר. רגע לפני כן הייתי נערה עליזה, תמימה ובתולה, וברגע הבא הייתי אישה מחוללת, מלוכלכת, מנותקת.” היא מושכת באפה.
    אני רואה אותה. את הבושה, היא כמעט ולא נמחית מעל פניהם של קורבנות אונס, לא משנה כמה שנים עברו מאז התקיפה.
    “ראיתי אותו שם, מחבק את אשתו וצוחק עם אבא שלי,” היא צוחקת צחוק מר. “כאילו לא אנס אותי הרגע. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי בושה, אשמה, גועל... למרות שהייתי בבית שלי, למרות שכל משפחתי הייתה שם, הייתי אבודה. הרגשתי בודדה ולא – “
    שיעול גס תוקף אותה שוב. היא תופסת את המפית ויורקת דם לתוכה. אני מושיט לה את המים והיא לוגמת.
    “ומה קרה?” אני שואל אחרי שהיא נרגעת.
    “הוא הכניס אותי להיריון,” היא לוחשת. אני מביט בה ומחכה להמשך, אבל הוא לא מגיע.
    “ו...?” אני דוחק בה בעדינות.
    “לא סיפרתי לאף אחד שהוא אנס אותי. וכשהוריי גילו שאני בהיריון, הם האשימו אותי עוד לפני שהייתה לי הזדמנות להסביר. בזמנו, לא היה מקובל שאישה שאינה נשואה תיכנס להיריון. הפכתי להיות הבושה של המשפחה. ההורים שלי שלחו אותי למנזר הרחק מהבית, לפני שמישהו יגלה שאני ‘זונה’.
    במנזר זה נעשה גרוע יותר. הנזירות הסתכלו עליי בגועל כל הזמן. סבלתי מסוכרת נעורים והן לא הסכימו לתת לי את התרופות שלי, מה שגרם מהר מאוד לעיוורון. אבל בדרך נס, זה לא פגע בעובר וההיריון המשיך בצורה תקינה. ואז ילדתי את התינוק שלי.”
    היא עוצמת עיניים בכאב, דמעותיה לא מפסיקות לזלוג על פניה. “הנזירות לקחו אותו לפני שהייתה לי הזדמנות להחזיק אותו,” היא אומרת. “מאז האונס הרגשתי מלוכלכת כל הזמן, לא משנה כמה ניסיתי להתנקות, מעולם לא הצלחתי. אבל כשהתינוק שלי יצא מתוכי, הרגשתי כאילו כל הזוהמה נעלמה ברגע שבו הוא נולד. התאהבתי בו.
    התחננתי בפני הנזירות לתת לי אותו. כל־כך רציתי להרגיש אותו, לחבק ולנשק אותו, להריח אותו, להניק אותו, אבל זה לא עזר. הן לקחו אותו ממני. הזיכרון היחיד שיש לי ממנו הוא צליל הבכי שלו כשיצא מתוכי. עד היום אני אפילו לא יודעת אם ילדתי בן או בת.”
    היא פונה אליי ועיניה העיוורות פוגשות בעיניי.
    “אתה צודק, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות בלי להכיר את הילד או את הילדה שלי.”
     
    ***
     
    כעבור שבעה שבועות
    אני חוזר למונטריאול ונכנס לבית החולים, מקווה שזו הפעם האחרונה. למרות שגם אם התוצאות של אימי יהיו טובות, סביר להניח שאחזור לבקר את לולה.
    לוקאס ואני חולקים במשמרות ומתחלפים כל ארבעה ימים בערך, לא משאירים את אימא לבד. מאז הפרידה מבלייר זה קשה יותר; היא עזרה הרבה, במיוחד עם אליסון, אבל אני כבר לא יכול לנצל אותה. את אליסון אנחנו לא מביאים לכאן למרות שהיא מתגעגעת לאימא ואימא מתגעגעת אליה. איש מאיתנו לא רוצה שהיא תראה את אימא ככה. זה יעציב אותה, והילדה הזאת צריכה להיות שמחה.
    השבועות האחרונים היו עמוסים במיוחד ואני מחכה לרגע שבו אנוח קצת. זה לא יקרה עד שאשמע את מה שאני מחכה לשמוע מד”ר טראנט. תחושת הבטן שלי טובה ועם זאת אני בלחץ. אני חייב לשמוע שהכול בסדר.
    אני נכנס לחדר. אימי נראית טוב. הצבע חזר לפניה ונדמה לי שהן נפוחות פחות משהיו לפני כמה ימים. אולי מפני שהפסיקה את הטיפולים לפני שלושה שבועות. אני מאושר לראות אותה ככה.
    “היי, אימא.”
    היא מחייכת ומחבקת אותי. “טוני שלי.”
    אני מחבק אותה בחוזקה. אני מת על האישה הזאת.
    “הסיגריות האלה יהרגו אותך בסוף,” היא מתלוננת, כמו תמיד.
    “איפה לוק?” אני שואל.
    “הלך לעשן,” היא מזעיפה פנים. “איך אליסון?”
    “בסדר גמור. הורדתי אותה אצל דיוויד ולילי לפני שטסתי לכאן. היא תהיה איתם במשך כל סוף השבוע, עד שלוקאס יחזור לניוֿ־יורק. יש לי משהו בשבילך.”
    אני מושיט לה את המסמכים שהצלחתי להשיג ומחייך אליה. היא נוטלת אותם מידי ומביטה בהם בריכוז.
    “איך?” היא שואלת בקול צרוד לאחר רגע, עדיין מעיינת בהם.
    אני מושך בכתפיי. “הפעלתי כמה קשרים.”
    “אל תעבוד עליי, טוני. איך נכנסת ללב טהור?”
    לא ידעתי שאימי יהודייה עד לפני כמה חודשים, כשגילתה שהיא חולה. היא התחילה להתפלל ולדבר יותר ויותר על אלוהים, עד שגילתה לי על הילדות שלה ומאין באה. בהתחשב בעובדה ששינתה את שמה כי לא רצתה קשר עם עברה ובכך שלא סיפרה לאיש על יהדותה, לא חשבתי שזה עד כדי כך חשוב עבורה. אך ביום שבו הרופאים גילו לנו שסיכוייה לשרוד נמוכים מאוד, היא ביקשה ממני לדאוג עבורה לקבורה יהודית.
    לא ייחסתי לכך יותר מדי חשיבות אבל איכשהו הגענו לכאן, לקנדה, ארץ לידתה. אולי זה היה סימן ואולי לא, אבל זאת הייתה הזדמנות להחזיר לה את זהותה האמיתית.
    “אני לא מתכוון לקבור אותך בקרוב,” אני אומר, “אבל עכשיו תוכלי להוכיח שאת יהודייה,” אני מצביע על תעודת היהדות שלה.
    היא מניחה את המסמך על החזה שלה כמחבקת אותו, ומחייכת. “אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שאם יום אחד תתחתן עם יהודייה, תוכל לעשות זאת על פי חוקי היהדות.”
    הדחף לצחוק בקול עומד בגרוני, אבל מבטה רציני מאוד.
    “אימא, את יודעת שלא אתחתן ושאני לא מאמין באלוהים.”
    “אתה מאמין בו, אתה פשוט שונא אותו. אתה – “
    הרופאה נכנסת לחדר וקוטעת את הרגע.
    אוליביה טראנט היא אונקולוגית צעירה ומוכשרת מאוד. ברגע שבו החלטתי שהגיע הזמן להילחם בסרטן ולשלוח לעזאזל את כל מה שהרופאים אמרו לפני כן, חיפשתי מישהו אחר. מישהו צעיר, עם אמביציה, עם תקווה ועם רצון אמיתי להציל חיים. מישהו שמוכן להסתכן בשביל להציל חיים. אוליביה טראנט הייתה האדם הנכון.
    “גלנדה, מר ספקטור, שלום,” היא מברכת אותנו בחום.
    “יש תשובות?” אני שואל, לא מבזבז זמן.
    “כן. תוצאות הפט־סיטי הגיעו הרגע.” היא מנופפת בתיקייה שבידה.
    אימי אוחזת בזרועי בחוזקה. אני יכול להרגיש את הפחד שלה.
    “ו...?” אני שואל ונושם בהקלה עוד לפני שהיא עונה.
    “והטיפול עבד מצוין. הבדיקה מראה שאת נקייה, גלנדה. אחרי שבעה חודשים של כימותרפיה אינטנסיבית, לא נותר דבר. אין סרטן ואין סימן לגרורות, אפילו לא תאים טרום סרטניים.”
    אימי מניחה את ידה על פיה ומביטה בי כלא מאמינה. אני מחייך כמו ילד קטן. היא פונה לאוליביה. “אז... זה נגמר? אנחנו לא עושים עוד סבב של כימותרפיה?”
    “לא, אין צורך,” עונה אוליביה. “אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שהסרטן לא יחזור, אבל נכון לעכשיו, זה כאילו הוא מעולם לא היה קיים. את חייבת להיות במעקב לעיתים קרובות, אבל אלו חדשות מצוינות.”
    “היי, מה קורה?” שואל לוקאס בקול לחוץ כשהוא נכנס לחדר.
    “מה קורה?!” אני חוזר על מילותיו ומחבק את כתפיה של אימי. “הלוחמת הזאת כיסחה לסרטן את הצורה.”
    אחי הקטן פוער עיניים בתדהמה.
    “ברצינות?” הוא שואל את הרופאה והיא מהנהנת.
    אימי מתחילה לבכות מהתרגשות. לוקאס רץ אליה, מרים אותה ומסובב אותה באוויר. היא פורצת בצחוק ובוכה בו-זמנית. הוא מניח אותה בחזרה על הרצפה ומחבק אותה בחוזקה, הכתפיים שלו רועדות. הוא בוכה, אך הפעם מאושר. הוא מרים אליי את ראשו מתוך החיבוק. “צדקת כמו תמיד, טוני.”
    אני יוצא מהחדר עם אוליביה. לולא הייתה הרופאה של אימי, הייתי מזיין אותה בכיף. היא יפה, מסורה מאוד לעבודתה וחשוב יותר, אנושית. רפואה, זאת התשוקה שלה. אני מכבד אותה יותר מדי מכדי שתהיה זיון חד פעמי. חוץ מזה, היא יכולה לאבד את הרישיון בגללי.
    “הבאת את מה שביקשתי?” אני שואל אותה.
    “כן,” היא עונה ועוקפת את הדלפק בעודה מוסרת תיקייה לאחת האחיות ושולפת שקית גדולה מתחת לדלפק. “יש כאן שמלה, איפור וכיסוי ראש נשי ואלגנטי,” היא מושיטה לי את השקית.
    האחיות מחייכות אליי.
    אני קורץ להן.
    “מצוין.” אני לוקח את השקית והולך עם אוליביה וקמיל, האחות הכוסית־אש, לחדר של לולה.
    הזקנה העיוורת שוכבת במיטתה. בניגוד לאימי, מצבה מדרדר. היא הגיעה לשלב שכבר קשה לה לנשום ללא מסכת חמצן.
    “את נראית זוועה,” אני אומר ללולה.
    היא מסובבת את ראשה לעברי, עיניה העכורות מכוונות אליי, אבל היא לא רואה אותי. היא מורידה את מסכת החמצן מפניה.
    “מה קרה? אני לא עושה לך את זה יותר?” קולה צרוד מאוד וצל של חיוך מופיע בזווית שפתיה.
    “זקנות אף פעם לא עשו לי את זה.”
    “אני לא זקנה!” היא מתרגזת. “ד”ר טראנט, קמיל, אתן יכולות להגיד לו שאני לא זקנה?”
    “איך, לעזאזל, את יודעת שהן כאן?!” זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.
    “איך, לעזאזל, אתה יודע לקרוא אנשים!?” היא יורה ולובשת חזרה את המסכה על פניה.
    “קומי, צריך לארגן אותך,” אני אומר, מתעלם משאלתה.
    “על מה אתה מדבר?” שואלת לולה בבלבול.
    “קמיל תעזור לך להתקלח ואוליביה תעזור לך להתלבש ולהתאפר,” אני מסביר.
    “אתה לוקח אותי לדייט?” היא שואלת בשובבות.
    אני מסתיר חיוך.
    “בייבי, אתה לא צריך להתאמץ. אם אתה רוצה אותי, קח אותי ככה.”
    אוליביה וקמיל צוחקות.
    “לולה, קומי להתארגן,” אני אומר שוב.
    “למה?”
    “כי בעוד שעה אדוארד מגיע ואת לא רוצה להיראות כמו פרי רקוב.”
    “מי זה אדוארד?”
    “הבן שלך. הוא מגיע עם אשתו וילדיו כדי להכיר אותך.”
    דלת חדר הרחצה נפתחת.
    אוליביה וקמיל תומכות בלולה משני צדיה ועוזרות לה ללכת. הזקנה העיוורת לובשת שמלה אדומה ארוכה, גדולה בשתי מידות לפחות מגופה הקטן, פניה מאופרות וראשה עטוף בכיסוי ראש נשי ואלגנטי, גם הוא בצבע אדום.
    “או, עכשיו את נראית שווה זיון. זקנה, אבל שווה,” אני מקניט אותה.
    חשבתי שהיא תתגונן כמו תמיד, אבל במקום זאת היא פוסעת לעברי בצעדים קטנים ואיטיים ונעמדת מולי. היא שולחת את ידיה אל פניי ומלטפת אותן בעדינות, אצבעותיה הדקיקות בוחנות כל תו. “אתה באמת יפה, טוני,” היא לוחשת.
    “בובה, אם את רוצה להדליק אותי, אלה לא הפנים שלי שאת צריכה ללטף,” אני מחייך.
    “למה עשית את זה?” קולה רועד מהתרגשות.
    אני מושך בכתפיי בפשטות. “כי אני יכול.”
    עיניה העיוורות מביטות היישר אל תוך עיניי. “יום אחד אחזיר לך על הטובה הזאת.”
    אני צוחק. “מתי בדיוק? יכול להיות שעוד לא הבנת את זה, אבל את עומדת למות בקרוב, מותק.”
    היא, לעומתי, רצינית מאוד. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה רצינית כל־כך.
    “בזכותך אכיר את הבן שלי לפני מותי, והוא יכיר אותי. הוא ידע שלמרות הכול, לא עבר יום אחד בחיי בלי שחשבתי עליו, בלי שהתגעגעתי אליו. בזכותך, הוא ידע שאימא שלו אהבה אותו בכל ליבה.” דמעות גדולות זולגות במורד לחייה. היא מאושרת.
    “אני אחזיר לך על הטובה הזאת, טוני. מלמעלה, אני אחזיר לך על זה. זו הבטחה.”
    אני מגלגל עיניים, לא מאמין בכל הבולשיט הזה, אבל שיהיה.
    עיניה הלבנות כשלג עדיין מביטות אל תוך עיניי וחודרות לתוכי. היא לא רואה אותי, אבל אני מרגיש שהיא יכולה לראות עד עמקי נשמתי. זה משתק אותי.
    “אני יודעת מי אתה,” היא לוחשת.
    “מי אני?” אני שואל.
    “אתה אנטוני ספקטור. אתה המלאך בעל הקול הכי יפה בעולם. לעולם אל תשכח את זה, טוני.”
    האיחוד בין לולה לבנה ולנכדיה היה מרגש מאוד. לא נשארתי זמן רב, אפשרתי להם להיות לבד.
    אני חושב על לולה ועל סיפור חייה. אני לא יודע למה, אבל הזקנה המוזרה הזאת עשתה לי משהו. אשקר אם לא אודה שאחרי כל הפעמים שבהן הרסתי לאנשים את החיים, זה הרגיש טוב לעשות משהו אחר.
    אני מדליק סיגריה לפני שאני נכנס לנמל התעופה. שבוע ארוך מחכה לי בניו־יורק ואני מתכוון לנצל אותו כדי לנוח ולהירגע מהכול. אולי אסע לטרי כדי לשחרר את כל המתח שהצטבר בתוכי.
    החיפושים אחר אדוארד היו מתישים ומטריקס 6 נתנה מכה חזקה נוספת. זה משמח אותי מאוד. אימא שלי סוף-סוף חוזרת הביתה בריאה ואני מחכה בקוצר רוח לקבל את הפרארי האדומה והחדשה שהזמנתי.
    הטלפון שלי מצלצל.
    אני שולף אותו מכיסי. על המסך מספר לא מזוהה.
    “כן,” אני עונה בחוסר סבלנות ושואף מהסיגריה.
    “מר ספקטור, שלום,” אומר קול גברי מאחורי הקו. “כרטיס האשראי שהזמנת נמצא בדרך אליך עם שליח. לצורך זיהוי לקוח, אנחנו זקוקים לפרטים שלך בבקשה.”
    פאק! פאק! פאק!
    רק זה חסר לי עכשיו.
    אני נאנח, מבין שלא אנוח בקרוב כמו שחשבתי.
    “האריה האגדי,” אני עונה באי רצון.
    “צריכים אותך, אריה,” אומר הקול שמעבר לקו.
    התזמון שלהם לא יכול להיות טוב יותר. אני בדיוק בנמל התעופה.
    “איפה?” אני שואל.
    “מצרים.”
    • שרון חיון גינת
    • שרון חיון גינת
     
  • המלצות נוספות
    • האריה האגדי - חלק ב
    • הלביאה הלוחמת - חלק א
    • הלביאה הלוחמת - חלק ב
    • מארז האריה האגדי
    • מארז הלביאה הלוחמת
    • החוב הסופי - ספר שישי בסדרת ירושת החוב
    • דואט ירושת החוב
    • עוד סיכוי לאהבה
    • טעות יפהפייה
    • המנהרה
    • הראיון האחרון
    • אדל