הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האי קמינו
    ספר מוגן
     
  • האי קמינו
    ג'ון גרישם | תרגום: נורית לוינסון
    מודן | 2017 | מתח ופעולה, פרוזה תרגום | 177 עמ'
    חמישה‭ ‬כתבי‭ ‬יד‭ ‬מקוריים‭ ‬של‭ ‬סקוט‭ ‬פיצג‮'‬רלד‭ ‬נגנבים‭ ‬מכספת‭ ‬שמורה‭ ‬בתוך‭ ‬ספרייה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬פרינסטון.‭ ‬
האף‮–‬בי‮–‬איי‭ ‬מתחקה‭ ‬עד‭ ‬מהרה‭ ‬אחרי‭ ‬עקבות‭ ‬חלק‭ ‬מהגנבים‭ ‬אך‭ ‬כתבי‭ ‬היד‭ ‬היקרים‭ ‬לא‭ ‬נמצאו‭ ‬ואיש‭ ‬מהגנבים‭ ‬אינו‭ ‬פוצה‭ ‬פה‭.‬
    מרסר‭ ‬מן,‭ ‬סופרת‭ ‬שסובלת‭ ‬ממחסום‭ ‬כתיבה‭ ‬חמור,‭‬‭ ‬מגויסת‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬חברת‭ ‬חקירות‭ ‬עלומת‭ ‬שם‭ ‬שעובדת‭ ‬במקביל‭ ‬לאף‮–‬בי‮–‬איי
‭ ‬בניסיון‭ ‬להשיג‭ ‬בחזרה‭ ‬את‭ ‬כתבי‭ ‬היד.‭ ‬חובותיה‭ ‬הכבדים‭ ‬של‭ ‬מרסר‭ ‬כמו‭ ‬גם‭ ‬אי‭ ‬הידיעה‭ ‬היכן‭ ‬תתגורר‭ ‬ומה‭ ‬תעשה‭ ‬דוחפים‭ ‬אותה‭ ‬לקבל‭ ‬על‭ ‬עצמה‭ ‬את‭ ‬המשימה‭ ‬ולשוב‭ ‬אל‭ ‬קמינו,‭ ‬האי‭ ‬שבו‭ ‬בילתה‭ ‬כל‭ ‬קיץ‭ ‬בילדותה‭ ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬סבתה‭ ‬האהובה.‭ ‬מרסר‭ ‬מתחילה‭ ‬להכיר‭ ‬את‭ ‬קהילת‭ ‬הסופרים‭ ‬על‭ ‬האי‭ ‬ולרחרח‭ ‬בניסיון‭ ‬למצוא‭ ‬את‭ ‬כתבי‭ ‬היד‭ ‬הגנובים‭ ‬החשודים‭ ‬כנמצאים‭ ‬אצל‭ ‬ברוס‭ ‬קייבל,‭ ‬בעל‭ ‬חנות‭ ‬ספרים‭ ‬מקומית,‭ ‬שרמנטי‭ ‬ומצליח‭.‬
    ב"האי‭ ‬קמינו"‭ ‬ג‮'‬ון‭ ‬גרישם‭ ‬יוצא‭ ‬מאולמות‭ ‬בית‭ ‬המשפט‭ ‬אל‭ ‬חופי‭ ‬הים‭ ‬של‭ ‬איי‭ ‬פלורידה,‭‬‭ ‬במותחן‭ ‬שהקסים‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬גדולי‭ ‬המבקרים‭.‬
    ג'ון‭ ‬גרישם‭ ‬הוא‭ ‬מחברם‭ ‬של‭ ‬רבי–מכר‭ ‬מצליחים‭, ‬ביניהם:‭ ‬‮'‬משחק‭ ‬המושבעים‮',‬‭ ‬‮'‬ההודאה‮'‬‭,‬‮‭  ‬‮'‬הסחטן‮'‬,‭ ‬‮'‬הרי‭ ‬הפחם‮'‬‭ , ‬‮'‬מוניטין‭ ‬מפוקפק‮'‬‭, ‬‮'‬הפירמה‮'‬‭ ‬ועוד‭ ‬רבים‭ ‬אחרים‭ ‬שיצאו‭ ‬בעברית‭ ‬בהוצאת‭ ‬מודן‭.‬
     
    ‮"‬זה‭ ‬מכתב‭ ‬אהבה‭ ‬לסנובים‭ ‬הספרותיים‭ ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬הכלילו‭ ‬את‭ ‬גרישם‭ ‬בין‭ ‬הסופרים‭ ‬ה‮'‬נחשבים‮'‬‭.‬‮"‬‭ ‬וושינגטון‭ ‬פוסט
     
    ‮"‬קוראים‭ ‬שלא‭ ‬נוטים‭ ‬באופן‭ ‬טבעי‭ ‬לעבר‭ ‬כתיבתו‭ ‬של‭ ‬גרישם‭ ‬מאוד‭ ‬יהנו‭ ‬מ'האי‭ ‬קמינו‮'‬‭ ‬שלוקח‭ ‬את‭ ‬הקורא‭ ‬אל‭ ‬עולמם‭ ‬של‭ ‬הכותרים‭ ‬הנדירים‭.‬‮"‬‭ ‬יו‭ ‬אס‭ ‬איי‭ ‬טודיי
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • השוד
     
    1.
    המתחזה שאל את שמו מנוויל מָנצ'ין, מרצה אמיתי לספרות אמריקנית במדינת פורטלנד ולומד לשם קבלת תואר דוקטור בעתיד הקרוב בסטנפורד. במכתבו, על נייר מכתבים מזויף של הקולג', טען "פרופסור מנצ'ין" שהוא מתמחה בכתביו של פ' סקוט פיצג'רלד וציין שישמח לראות את "כתבי היד וחיבוריו" של הסופר הגדול במסעו הקרוב לחוף המזרחי. המכתב הופנה אל דוקטור ג'פרי בראון, מנהל מדור כתבי העת במחלקה לספרים נדירים ואוספים מיוחדים בספריית פיירסטון שבאוניברסיטת פרינסטון. המכתב הגיע עם עוד כמה מכתבים, מוין כראוי והועבר הלאה, ונחת בסופו של דבר על שולחן הכתיבה של אד פוֹלְק, שהיה ספרן זוטר אשר תפקידו - בין שאר תפקידיו המשעממים - היה לבדוק את אמיתות התארים של כותבי המכתבים.
    אד קיבל כמה מכתבים כאלה מדי שבוע, כולם דומים זה לזה במובנים רבים, וכולם ממעריצי פיצג'רלד ומומחים מטעם עצמם לכתביו, ומדי פעם גם ממלומדים אמיתיים. בשנה הקלנדרית הקודמת קיבל אד ורשם מאה ותשעים מכתבים כאלה בספרייה. הם הגיעו מכל רחבי העולם, ממעריצים ענווים כעולי רגל מול מקדש. בשנה השלושים וארבע שלו ליד אותו שולחן כתיבה אד כבר זיהה אותם, והם לא עמדו להפסיק להגיע. פ' סקוט פיצג'רלד המשיך להקסים אותם. העומס היה עכשיו כבד כמו בשלושת העשורים הקודמים. אד תהה בימים אלה מה כבר נשאר לגלות על חייו של הסופר הדגול, מה עדיין לא נלמד ולא נבדק ועל מה עדיין לא נכתב. לפני זמן קצר אמר מלומד אמיתי לאד שיש לפחות מאה ספרים ויותר מעשרת אלפים מאמרים אקדמיים שראו אור על פיצג'רלד האדם והסופר, וכן על עבודותיו ועל אשתו המשוגעת.
    הוא שתה את עצמו למוות בגיל ארבעים וארבע! מה היה קורה אילו האריך ימים והמשיך לכתוב? אד היה נזקק אז לעוזר ואולי לשניים. אולי אפילו לצוות שלם. אלא שאד ידע היטב כי מוות בגיל צעיר הוא לפעמים המפתח לשבחים (וכמובן לתמלוגים גדולים).
    כעבור ימים ספורים הגיע אד אל מכתבו של פרופסור מנצ'ין. סקירה מהירה ברשימת המבקרים בספרייה העלתה כי מדובר באדם חדש ובבקשה חדשה. כמה מהוותיקים היו בפרינסטון פעמים כה רבות שהם פשוט צלצלו אליו ואמרו: "היי, אד, אני מגיע ביום שלישי הבא." מבחינתו של אד זה היה בסדר. לא כך בקשר למנצ'ין. אד נכנס לאתר האוניברסיטה של פורטלנד ומצא את שמו. בוגר תואר ראשון בספרות אמריקנית מאוניברסיטת אורגון; תואר שני מאוניברסיטת קליפורניה; משרה נוספת זה שלוש שנים. בתצלום נראה גבר חסר ייחוד כבן שלושים וחמש, שפניו עטורות זיפי זקן, זמני כנראה, ואת עיניו מכסים משקפיים צרי מסגרת.
    במכתבו ביקש פרופסור מנצ'ין לענות לו באימייל והשאיר כתובת פרטית בג'ימייל. הוא אמר שרק לעיתים נדירות הוא בודק את כתובתו האוניברסיטאית. אד חשב: "זה מפני שאתה בסך הכול מרצה זוטר ואין לך כנראה אפילו משרד אמיתי." לעיתים קרובות היו לו מחשבות כאלה, אבל הוא היה מקצועי מכדי להשמיע אותן באוזני אחרים. מתוך זהירות הוא שלח למוחרת תשובה באמצעות השרת של פורטלנד. הוא הודה לפרופסור מנצ'ין על מכתבו והזמין אותו לקמפוס של פרינסטון. הוא שאל מתי הוא עומד להגיע, והוסיף כמה כללים בסיסיים הקשורים לאוסף פיצג'רלד. היו רבים כאלה, והוא הציע שפרופסור מנצ'ין יעיין בהם באתר הספרייה.
    התשובה הייתה אוטומטית ויידעה את אד כי מנצ'ין אינו זמין לכמה ימים. אחד משותפיו של מנצ'ין פרץ למדריך של מדינת פורטלנד עמוק למדי ושיבש את שרת האימייל של המחלקה לספרות; עבודה קלה להאקר מתוחכם. הוא והמתחזה ידעו מייד כי אד השיב על המכתב.
    איזה נדנוד, חשב אד. למוחרת הוא שלח אותה הודעה לכתובת הג'ימייל הפרטית של פרופסור מנצ'ין. בתוך שעה הודה לו מנצ'ין בהתלהבות, ואמר שכבר קשה לו לחכות עד שיגיע לשם וכו'. הוא הכביר מילים על כך שחרש את אתר הספרייה ברשת, בילה שעות עם הארכיונים הדיגיטליים של פיצג'רלד וכבר שנים היה בעליה של הסדרה רבת הכרכים הכוללת מהדורות מצולמות של טיוטות ראשונות בכתב ידו של הסופר, וכי יש לו עניין מיוחד במאמרי ביקורת על ספרו הראשון 'בואכה גן עדן'.
    נהדר, אמר אד. הוא כבר ראה הכול. האיש ניסה להרשים אותו עוד לפני בואו, דבר שלא היה נדיר כלל.
     
    2.
    פ' סקוט פיצג'רלד נרשם לאוניברסיטת פרינסטון בסתיו של שנת 1913. בגיל שש־עשרה הוא כבר חלם על כתיבת הרומן האמריקני הגדול, והחל לעבוד על גרסה מוקדמת של 'בואכה גן עדן'. הוא עזב את לימודיו כעבור ארבע שנים כדי להתגייס לצבא ולצאת למלחמה, אלא שזו הסתיימה לפני שנשלח לאירופה. ספרו הקלאסי 'גטסבי הגדול' ראה אור בשנת 1925, אבל נהיה פופולרי רק אחרי מותו. הוא סבל מקשיים כלכליים כל ימיו, ובשנת 1940 החל לעבוד בהוליווד בכתיבת תסריטים כושלים. בריאותו ויצירתיותו נפגעו. הוא מת מהתקף לב ב־21 בדצמבר, אחרי שנים של התמכרות לאלכוהול.
    בשנות החמישים מסרה סקוטי, בתו היחידה, את כתבי היד המקוריים, הרשימות והמכתבים - ה"ניירות" שלו - לספריית פיירסטון בפרינסטון. חמשת הרומנים שלו נכתבו ביד על נייר זול שלא השתמר היטב. הספרייה הבינה מהר שלא יהיה נכון לאפשר לחוקרים לגעת בהם פיזית, הכינה עותקים באיכות גבוהה ונעלה את המקוריים בכספת מאובטחת בטמפרטורה, אור, אוויר ולחות מבוקרים היטב. במשך השנים הם הוצאו משם מעט מאוד פעמים.
     
    3.
    האיש שהתחזה לפרופסור נוויל מנצ'ין הגיע לפרינסטון ביום סתווי יפה בתחילת אוקטובר. הוא נשלח למחלקת הספרים הנדירים והאוספים המיוחדים, שם פגש את אד פולק, שהעביר אותו לספרן אחר שבדק והעתיק את רישיון הנהיגה שלו מאורגון. הרישיון היה כמובן מזויף, אבל הזיוף היה מושלם. המזייף, שהיה גם ההאקר, הוכשר בסי־איי־איי והיה לו עבר עשיר בעולם העכור של הריגול הפרטי. פריצה קטנה לכספת מאובטחת של קמפוס אוניברסיטאי לא הייתה אתגר בשבילו.
    פרופסור מנצ'ין צולם וקיבל תג שהיה עליו לשאת בכל עת. הוא הלך בעקבות עוזר הספרן אל הקומה השנייה, ומשם אל חדר גדול ובו שני שולחנות ארוכים וקירות מכוסים מגירות פלדה שהיו נעולות כולן. מנצ'ין שם לב לארבע מצלמות אבטחה לפחות, גבוה בפינות. המצלמות היו אמורות להיראות. הוא תיאר לעצמו שיש שם גם מצלמות אחרות, מוסתרות היטב. הוא ניסה לשוחח עם הספרן, אבל לא קיבל הרבה בתגובה. הוא שאל אותו בצחוק אם יוכל לראות את כתב היד המקורי של 'בואכה גן עדן'. עוזר הספרן החזיר לו חיוך זחוח ואמר שזה בלתי אפשרי.
    "ראית אי־פעם את המקורי?" שאל מנצ'ין.
    "רק פעם אחת."
    שתיקה השתררה כשמנצ'ין המתין להמשך ולאחר מכן הוא שאל: "באיזו הזדמנות זה היה?"
    "מלומד מפורסם אחד רצה לראות אותו. ליווינו אותו לכספת ואפשרנו לו לראות. הוא לא נגע בניירות, כמובן. רק הספרן הראשי שלנו רשאי לעשות את זה, ועם כפפות מיוחדות."
    "ברור. נו, טוב, בוא ניגש לעבודה."
    עוזר הספרן פתח שתי מגירות גדולות, שתיהן מתויגות כ'בואכה גן עדן', והוציא מתוכן מחברות עבות וגדולות מאוד. הוא אמר: "כאן נמצאים מאמרי הביקורת על הספר, שפורסמו כשהוא יצא לאור לראשונה. יש לנו עוד הרבה מאמרים שנכתבו בהמשך."
    "מעולה," אמר מנצ'ין בחיוך. הוא פתח את התיק שלו, הוציא מתוכו בלוק כתיבה, ונראה מוכן להסתער על כל מה שהונח על השולחן. כעבור חצי שעה, כשמנצ'ין היה שקוע בעבודתו, התנצל עוזר הספרן ונעלם. בגלל המצלמות מנצ'ין לא הסתכל למעלה אפילו פעם אחת. כעבור זמן־מה הוא היה חייב למצוא את שירותי הגברים ויצא. הוא תעה בדרכו כמה פעמים, הלך לאיבוד והגיע ל"אוספים" בלי להיתקל באיש. בכל מקום היו מצלמות אבטחה. הוא פקפק באפשרות שמישהו מסתכל על החומר המצולם באותו רגע, אבל ידע שללא ספק יהיה אפשר לחזור ולראותו בהמשך לפי הצורך. הוא מצא מעלית, לא נכנס אליה, והעדיף את המדרגות הסמוכות. הקומה הראשונה שאליה ירד דמתה לקומת הקרקע. מתחתיה הגיעו המדרגות לקומת המרתף בי-2 (מרתף 2) שהייתה לה דלת גדולה ועבה שעליה נכתב באותיות דפוס "למקרי חירום בלבד". ליד הדלת הייתה מקלדת קטנה, ושלט נוסף הזהיר שאזעקה תישמע ברגע שהדלת תיפתח ללא "האישור ההולם". שתי מצלמות אבטחה שמרו על הדלת ועל האזור סביבה.
    מנצ'ין התרחק וחזר כלעומת שבא. כשהגיע אל חדר העבודה שלו חיכה לו עוזר הספרן. "הכול בסדר, פרופסור מנצ'ין?" הוא שאל.
    "כן, יש לי כנראה וירוס בקיבה. אני מקווה שזה לא מידבק." עוזר הספרן הסתלק מייד, ומנצ'ין נשאר שם כל היום, עיין בחומרים ממגירות הפלדה וקרא מאמרים ישנים שלא עניינו אותו כלל. כמה פעמים הוא יצא לשוטט, להסתכל, למדוד ולשנן.
     
    4.
    המתחזה למנצ'ין חזר כעבור שלושה שבועות וכבר לא התחזה לפרופסור. הוא התגלח למשעי, שערו נצבע לבלונד בהיר, משקפיים במסגרת אדומה כיסו את עיניו והיה לו כרטיס סטודנט מזויף עם תצלום. אילו נשאל, דבר שהוא לא חשב שיקרה, סיפורו היה שהוא סטודנט לתואר שני מאיווה. במציאות שמו היה מַרְק, ובמקצועו - אם אפשר לקרוא לזה מקצוע - הוא היה גנב. הוא ביצע משימות חשובות, חובקות עולם ומתוכננות בקפידה, והתמחה באומנות ובחפצים נדירים שאפשר למכור לקורבנות הנואשים תמורת כופר. הייתה לו כנופיה של חמישה, בראשותו של דֶני, מי שהיה בעברו סייר צבאי ועבר לעולם הפשע אחרי שסולק מהצבא. עד כה דני לא נתפס ולא היה לו שום עבר פלילי; גם למרק לא. עם זאת, שניים מבין האחרים היו בעלי עבר כזה. לטְרֵיי היו כבר שתי הרשעות ושתי בריחות, האחרונה מלפני שנתיים מכלא פדרלי באוהיו. שם הוא פגש את ג'רי שהיה גנב אומנות בקנה מידה קטן, שהשתחרר על תנאי. עוד גנב של חפצי אומנות, שהיה בעבר חברו לתא וישב תקופה ארוכה בכלא, היה הראשון שהזכיר את כתביו של פיצג'רלד באוזני ג'רי.
    התכנון היה מושלם. היו רק חמישה כתבי יד, וכולם במקום אחד. ולפרינסטון הם היו יקרים מפז.
    החבר החמישי בצוות העדיף לעבוד בבית. אחמד היה ההאקר, המומחה לזיופים ויוצר כל האשליות, אבל לא היה לו האומץ לשאת כלי נשק ודומיהם. הוא עבד ממרתף ביתו בבאפלו ומעולם לא נתפס ולא נעצר. הוא לא השאיר שום עקבות. חמשת האחוזים שלו עמדו להגיע מהסכום הכולל. ארבעת האחרים עמדו לקבל את השאר בחלקים שווים.
    ביום שלישי בתשע בערב היו דני, מרק וג'רי בתוך ספריית פיירסטון לאחר שהתחזו לסטודנטים לתואר שני והסתכלו על השעון. תעודות הסטודנט המזויפות שלהם הוכיחו את עצמן: אף גבה לא הורמה. דני מצא את מקום המסתור שלו בשירותי הנשים בקומה השלישית. הוא הרים לוח בתקרת השירותים, מעל האסלה, השליך לשם את תרמיל הסטודנטים שלו, והתכונן לכמה שעות של ציפייה חמה וצפופה. מרק טיפל במנעול החדר הראשי בקומה הראשונה של המרתף והמתין לאזעקות. הוא לא שמע שום דבר. גם אחמד, שפרץ בקלות למערכת האבטחה של האוניברסיטה, לא שמע דבר. מרק המשיך לפרק את מזרקי הדלק לגנרטור הגיבוי החשמלי של הספרייה. ג'רי מצא בחדר העיון מקום נסתר בין שורות המדפים עמוסי הספרים שלא נגעו בהם עשרות שנים.
    טריי שוטט בקמפוס, לבוש כסטודנט, תרמילו על גבו. הוא חיפש מקומות לפצצות שלו.
    הספרייה נסגרה בחצות. ארבעת חברי הצוות, וכמוהם אחמד במרתפו שבבאפלו, שמרו על קשר אלחוטי. דני, המנהיג, הודיע בשעה 00:15 שהכול מתקדם כמתוכנן. כעבור חמש דקות נכנס טריי, הלבוש כסטודנט ועם תרמיל מלא על הגב, לקולג' מקארן שבלב הקמפוס. הוא ראה את אותן מצלמות אבטחה שראה שבוע לפני כן. הוא עלה במדרגות לקומה השנייה, התחמק לשירותים וננעל באחד התאים. בשעה 00:40 הוא שלח יד לתרמיל שלו והוציא ממנו פחית בגודל בקבוק מים קטן. הוא הפעיל סטרטר מושהה והסתיר אותו מאחורי האסלה. אחר כך יצא מהשירותים, עלה לקומה השלישית והפעיל עוד פצצה בתא ריק של מקלחת. ב־00:45 הוא מצא מסדרון חשוך למחצה בקומה השנייה של המעונות והשליך כבדרך אגב עשרה זיקוקים גדולים מסוג "חתול שחור" לאורך המסדרון. כשירד במדרגות נשמעו באוויר כל הפיצוצים. כעבור כמה שניות התפוצצו פצצות עשן והציפו את המסדרונות בעננים של ערפל מסריח. כשיצא טריי מהבניין נשמע הגל הראשון של הקולות המבוהלים. הוא הסתתר מאחורי כמה שיחים ליד המעונות, שלף מכיסו טלפון חד־פעמי, צלצל למוקד החירום של פרינסטון ובישר את הבשורה הנוראה: "יש גבר חמוש בקומה השנייה של מקארן. הוא יורה."
    עשן יצא מחלון בקומה השנייה. ג'רי, שישב בחדר העיון החשוך שבספרייה, טלפן גם הוא מטלפון נייד משולם מראש. בתוך זמן קצר הגיעו עוד קריאות דומות כשבהלה אחזה בקמפוס.
    לכל קולג' אמריקני יש תוכניות מפורטות לטיפול במצב הכרוך ב"חמוש פעיל", אבל איש אינו מעוניין להפעיל אותן. עברו כמה שניות של הלם עד שהשוטרת התורנית לחצה על הכפתורים הנכונים, אבל כשעשתה זאת החלו סירנות ליילל. כל סטודנט, מרצה, מנהלן ועובד קיבל מסרון אזהרה בנייד. כל הדלתות היו אמורות להיסגר ולהינעל וכל הבניינים היו אמורים להיות מאובטחים.
    ג'רי צלצל עוד פעם למוקד החירום ודיווח על כך ששני סטודנטים נורו. עשן יצא מבניין מקארן. טריי השליך עוד שלוש פצצות עשן לפחי אשפה. כמה סטודנטים רצו דרך העשן כשעברו מבניין לבניין, בלי לדעת היכן המקומות הבטוחים. מאבטחי הקמפוס ושוטרי העיר מיהרו לזירת האירוע, מלווים בחצי תריסר כבאיות. אחריהן הגיעו אמבולנסים. הניידת הראשונה מני רבות הגיעה מתחנת המשטרה של ניו ג'רזי.
    טריי השאיר את תרמילו ליד דלת בניין משרדים, ואז צלצל למוקד החירום כדי לדווח עד כמה האירוע נראה חשוד. שעון העצר על פצצת העשן האחרונה שבתרמיל היה אמור לפעול כעבור עשר דקות, בדיוק כשמומחי החבלה יסתכלו עליה מרחוק.
    בשעה 1:05 הודיע טריי לחבורה בקשר: "בהלה מושלמת ועשן בכל מקום. המון שוטרים. אפשר להתקדם."
    דני השיב: "כבה את האורות."
    אחמד, שלגם תה חזק בבאפלו וחיכה לאות, מיהר לעבור על לוח האבטחה של המוסד, נכנס לרשת החשמל, וניתק אותו לא רק בספריית פיירסטון אלא גם בחצי תריסר בניינים סמוכים. ליתר ביטחון ניתק מרק, שעיניו כוסו עכשיו במשקפיים לראיית לילה, את הזרם בחדר המכונות. הוא חיכה ועצר את נשימתו ואחר כך נשם ביתר קלות כשהגנרטור לשעת חירום לא הופעל.
    הפסקת החשמל הפעילה אזעקות בתחנת הניטור המרכזית במתחם האבטחה של הקמפוס, אבל איש לא שם לב אליהן. גבר חמוש פעיל התהלך בַּמקום חופשי, ולא היה זמן לטפל באזעקות אחרות.
    ג'רי בילה בשבוע האחרון שני לילות בספריית פיירסטון. הוא ידע לבטח שאין שום שומרים בבניין כשהוא סגור. בלילות היה שוטר במדים מקיף את הבניין פעם או פעמיים, מאיר בפנסו את הדלתות וממשיך ללכת. גם ניידת משטרה ביקרה במקום, אבל אותה עניינו בעיקר סטודנטים שיכורים. באופן כללי היה הקמפוס שומם לגמרי כמו כל קמפוס אחר בין אחת אחר חצות לשמונה בבוקר.
    באותו לילה, לעומת זאת, הייתה פרינסטון בעיצומו של מצב חירום קדחתני לאחר שנורה בה שוטר. טריי דיווח לחבורתו שבמקום שורר תוהו ובוהו כללי והוא שורץ שוטרים, אנשי היחידה למלחמה בטרור על ציודם, סירנות צווחניות, מכשירי קשר ומיליון נורות אזהרה מהבהבות בצבעי אדום וכחול. עשן היה תלוי באוויר כערפל. מסוק נשמע מרחף ממקום קרוב למעלה. בלגן מוחלט.
    דני, ג'רי ומרק מיהרו לרדת בחשכה אל המרתף מתחת ל"אוספים המיוחדים". כל אחד מהם היה מצויד במשקפיים לראיית לילה ובפנס כורים כרוך סביב מצחו. כל אחד מהם נשא על גבו תרמיל כבד, ולג'רי היה גם תרמיל צבאי שאותו הסתיר בספרייה שני לילות לפני כן. במפלס התחתון השלישי והאחרון הם נעצרו ליד דלת מתכת עבה, כיבו את מצלמות האבטחה וחיכו לאחמד ולקסם שלו. הוא עבר בנחת את מערכת האזעקה של הספרייה ונטרל את ארבעת חיישני הדלת. רעש חזק נשמע. דני לחץ על הידית ופתח את הדלת. בפנים הם מצאו ריבוע צר ובו עוד שתי דלתות מתכת. בעזרת פנס סרק מרק את התקרה ואיתר את מצלמת האבטחה. "שם," הוא אמר. "רק אחת." ג'רי, הגבוה מכולם, שגובהו היה מטר ותשעים, לקח פחית קטנה של צבע שחור וריסס את עדשת המצלמה.
    דני הסתכל על שתי הדלתות ושאל: "רוצים להטיל מטבע?"
    "מה אתם רואים?" שאל אחמד מבאפלו.
    "שתי דלתות מתכת זהות," השיב דני.
    "כאן אני לא רואה שום דבר, חברים," אמר אחמד. "אין במערכת שום דבר מאחורי הדלת הראשונה. תתחילו לחתוך."
    מתרמילו הוציא ג'רי שני מכלים באורך ארבעים וחמישה סנטימטר, שאחד הכיל חמצן והאחר אצטילן. דני נעמד לפני הדלת מצד שמאל, הפעיל לפיד ריתוך והחל לחמם נקודה במרחק חמישה־עשר סנטימטר מעל חור המנעול. תוך שניות החלו לעוף ניצוצות.
    בינתיים התרחק טריי מהמהומה סביב בניין מקארן והסתתר בחשכה מעבר לרחוב שבו הייתה הספרייה. סירנות ייללו כשרכבי חירום נוספים נענו לקריאה. מסוקים ריחפו מעל הקמפוס ברעש גדול, אם כי טריי לא ראה אותם. גם פנסי הרחוב סביבו כבו. אף נפש חיה לא נראתה בקרבת הספרייה. כל הידיים נדרשו במקום אחר.
    "שקט לגמרי מחוץ לספרייה," הוא דיווח. "יש התקדמות?"
    "אנחנו מרתכים," השיב מרק בקצרה. כל החמישה ידעו שהשיחות חייבות להיות קצרות. דני ריתך לאט ובמיומנות את המתכת בעזרת קצה הלפיד המחומם. כעבור כמה דקות החלה מתכת מותכת לזלוג אל הרצפה, וניצוצות אדומים וצהובים עפו מהדלת. בשלב מסוים אמר דני: "העובי שלה הוא שני סנטימטרים וחצי." הוא סיים לחתוך את הקצה העליון של הריבוע והחל לחתוך כלפי מטה. העבודה הייתה איטית, הרגעים נמשכו והמתח גבר, אבל הם שמרו על קור רוח. ג'רי ומרק השתופפו מאחורי דני ועקבו אחרי כל תנועה שלו. כשהסתיים ריתוך הקו התחתון ניער דני את המנעול עד שהשתחרר, אם כי משהו נשאר תלוי. "זה בריח," הוא אמר. "אני אחתוך אותו."
    כעבור חמש דקות נפתחה הדלת. אחמד, שהסתכל על צג המחשב שלו, ראה משהו יוצא דופן במערכת האבטחה של הספרייה. "אין כאן שום דבר," הוא אמר. דני, מרק וג'רי נכנסו לחדר ומילאו אותו מייד. שולחן צר, ברוחב שישים סנטימטר לכל היותר, מילא את אורכו שהגיע לשלושה מטרים בערך. ארבע מגירות עץ גדולות כיסו צד אחד שלו; ארבע בצד האחר. מרק, המומחה למנעולים, כיוון את אור הפנס שלו, ובעזרת משקפיו המיוחדים בחן את אחד המנעולים. הוא הניע את ראשו מצד לצד ואמר: "לא מפתיע. כדי לפתוח אותם צריך להקליד מספרים, ואלה כנראה קודים שמשתנים כל יום. אין דרך לפתוח את זה. חייבים לקדוח."
    "קדימה," אמר דני. "תתחילו לקדוח ואני ארתך את הדלת השנייה." ג'רי הוציא מתרמילו מקדחה אלחוטית, מצוידת בסדי הידוק משני צדדיה. הוא הצמיד אותה למנעול והוא ומרק הפעילו עליה לחץ רב ככל האפשר. המקדחה ייבבה וחדרה לתוך המתכת שנראתה תחילה בלתי חדירה. שבב אחד עף ואחריו עוד אחד, וכשדני וג'רי המשיכו ללחוץ על סדי ההידוק חדרה המקדחה עמוק לתוך המנעול. גם אחרי שהמנעול סולק, המגירה לא נפתחה. מרק הצליח להחדיר מוט הרמה דק לחלל מעל המנעול ומשך בכוח כלפי מטה. מסגרת העץ ניתקה ממקומה והמגירה נפתחה. בתוכה הייתה קופסת אחסון של ארכיונים בעלת קצוות מתכתיים שחורים, שאורכה חמישים וחמישה סנטימטר, רוחבה ארבעים ושלושה ועומקה שבעה סנטימטרים וחצי.
    "זהירות," אמר ג'רי כשמרק פתח את הקופסה והוציא מתוכה ספר דק בכריכה קשה. מרק קרא לאט: "אוסף שירים מאת דולף מקנזי. בדיוק מה שתמיד רציתי."
    "מי זה בכלל?"
    "אין לי מושג, אבל לא באנו הנה בגלל שירה."
    דני נכנס אחריהם ואמר: "טוב, תמשיכו הלאה. יש כאן עוד שבע מגירות. אני כבר כמעט הצלחתי להיכנס לחדר השני."
    הם חזרו לעבודתם כשטריי עישן סיגריה על ספסל בפארק מעבר לרחוב והציץ שוב ושוב בשעונו. לא נראו שום סימנים שהמהומה עומדת להירגע, אבל היה ברור שהיא לא תימשך לנצח.
    במגירה השנייה והשלישית בחדר הראשון הם מצאו עוד ספרים נדירים שכתבו סופרים לא מוכרים להם. כשדני סיים לפלס לעצמו דרך לחדר השני, הוא אמר לג'רי ולמרק להביא את המקדחה. גם בחדר הזה היו שמונה מגירות גדולות, זהות כנראה למגירות שבחדר הראשון. בשעה 2:15 שלח טריי הודעה שהקמפוס עדיין סגור, אבל סטודנטים סקרנים החלו להתקבץ על המדשאה בחזית בניין מקארן כדי לצפות במופע. שוטרים מצוידים במגאפונים הורו להם לחזור לחדריהם, אבל מכיוון שהם היו רבים כל כך היה קשה להשתלט עליהם. לפחות שני מסוקים נוספים ריחפו ממעל וסיבכו את המצב. הוא ראה את חדשות סי־אן־אן בטלפון שלו, והסיפור של פרינסטון זכה שם למקום ראשון. כתב נלהב "בשטח" דיבר ללא הרף על "נפגעים" שמספרם לא נודע, והצליח להעביר את הרושם שסטודנטים רבים נורו על ידי "חמוש אחד לפחות".
    "חמוש אחד לפחות?" מלמל טריי. האם לא כל ירי מצריך לפחות אדם חמוש אחד?
    דני, מרק וג'רי התווכחו ביניהם אם לפרוץ למגירות בעזרת הרתכת, אבל החליטו לא לעשות זאת, לפחות לא עכשיו. הייתה סכנה שתפרוץ שם דלקה, ואיזו תועלת יוכלו כתבי היד להביא אם יינזקו? במקום זאת הוציא דני עוד מקדחה קטנה והחל לקדוח. מרק וג'רי קדחו בעזרת המקדחה הגדולה. במגירה הראשונה בחדר השני נמצאו ערימות של ניירות דקים שנכתבו בידו של עוד משורר שנשכח מזמן. הם מעולם לא שמעו עליו ובכל זאת שנאו אותו.
    ב־2:30 הודיעו בסי־אן־אן כי שני סטודנטים נהרגו ולפחות עוד שניים נפצעו. המילה "טבח" הוזכרה בדיווח.
     
    5.
    כשהתאפשרה הכניסה לקומה השנייה בבניין מקארן ראו השוטרים שרידים של מה שנראה כזיקוקים. מכלים ריקים של פצצות עשן נמצאו בשירותים ובמקלחת. תרמילו הנטוש של טריי נפתח על ידי צוות חבלה, ופצצת העשן הכבויה סולקה. בשעה 3:10 הזכיר המפקד לראשונה את המילה "מתיחה", אם כי האדרנלין המשיך לזרום במהירות עד כי איש לא חשב על "הסחת דעת".
    שאר חלקי בניין מקארן נבדקו, וכל הסטודנטים קיבלו הסבר. הקמפוס היה עדיין סגור. הוא עמד להישאר סגור עוד כמה שעות, שבמהלכן נבדקו הבניינים הסמוכים.
     
    6.
    בשעה 3:30 הודיע טריי: "העניינים מתחילים להירגע כאן בחוץ. עברו שלוש שעות, חברים, איך מתקדם הקידוח?"
    "לאט," השיב דני במילה אחת.
    ואכן, במרתף התנהלה העבודה בקצב איטי אם כי בנחישות. ארבע המגירות הראשונות שנפתחו הכילו כתבי יד ישנים, חלקם בכתב יד וחלקם מודפסים, וכולם יצירות של סופרים חשובים שלא עניינו אותם באותו רגע. הם הגיעו סוף־סוף אל מכרה הזהב במגירה החמישית, כשדני הוציא ממנה תיבת אחסון זהה לאחרות. הוא פתח אותה בזהירות. על דף הסבר שהכניסה הספרייה היה כתוב: "כתב יד מקורי של 'היפים והארורים' מאת פ' סקוט פיצג'רלד."
    "בינגו," אמר דני בשלווה. הוא הוציא שתי תיבות זהות מהמגירה החמישית, הניח אותן בעדינות על השולחן הצר ופתח אותן. בתוכן היו כתבי היד המקוריים של 'ענוג הוא הלילה' ו'הטייקון האחרון'.
    אחמד, עדיין צמוד למחשב הנישא שלו, שתה משקה אנרגיה עתיר קפאין כששמע את המילים היפות: "בסדר, חברים, יש לנו שלושה מתוך חמישה. 'גטסבי' נמצא כאן באיזשהו מקום יחד עם 'גן עדן'."
    טריי שאל: "כמה זמן זה עוד ייקח?"
    "עשרים דקות," אמר דני. "תביא את הוואן."
    הם עברו בין שבילי הקמפוס, התערבבו בקהל הסקרנים, והסתכלו רגע על צבא השוטרים הקטן שהסתובב שם. הם כבר לא הסתתרו, כי מיהרו למצוא מחסה מאחורי מכוניות עמוסות כלי נשק. הסכנה חלפה, אם כי השטח היה עדיין מואר בפנסים מהבהבים. טריי התרחק משם, הלך ברגל כשמונה מאות מטר, יצא מהקמפוס ונעצר ברחוב ג'ון, ושם נכנס לוואן לבן שעל שתי דלתותיו הקדמיות נכתב "דפוס אוניברסיטת פרינסטון". הוואן קיבל את המספר 12 בלי שהם ידעו מה משמעותו. הוא דמה מאוד לוואן אחר שטריי צילם שבוע לפני כן. הוא הסיע אותו חזרה לקמפוס, נמנע מהמהומה סביב בניין מקארן, והחנה אותו ליד משטח טעינה מאחורי הספרייה. "הוואן במקום," דיווח.
    "אנחנו פותחים עכשיו את המגירה השישית," ענה דני.
    כשג'רי ומרק כיסו את עיניהם במשקפי ראיית הלילה וקירבו את פנסיהם לשולחן, דני פתח בעדינות את תיבת האחסון. על הדף שעל התיבה נכתב: "כתב היד המקורי של 'גטסבי הגדול' מאת פ' סקוט פיצג'רלד".
    "בינגו," הוא אמר בשקט. "מצאנו את 'גטסבי' הבן זונה."
    "יש," אמר מרק, אם כי התרגשותם הייתה מרוסנת מאוד. ג'רי הרים את התיבה היחידה שנותרה במגירה. היה בה כתב היד של 'בואכה גן עדן', ספרו הראשון של פיצג'רלד שראה אור בשנת 1920.
    "מצאנו את כל החמישה," אמר דני בשלווה. "בואו נצא מפה."
    ג'רי ארז מחדש את המקדחות, את לפיד הריתוך, את מכלי החמצן והאצטילן ואת סדי ההידוק. כשהתכופף להרים את התרמיל דקר אותו כפיס עץ מהמגירה השלישית מעל פרק ידו השמאלית. מרוב התרגשות הוא כמעט לא שם לב לזה ורק שפשף את המקום לרגע כשהרים את התרמיל. דני ומרק הניחו בזהירות את כתבי היד היקרים מפז בשלושת תרמילי הסטודנטים שלהם. הגנבים מיהרו לצאת מהמרתף כשבידיהם שללם וכליהם, ועלו במדרגות לקומת הכניסה. הם יצאו מהספרייה דרך פתח צדדי ליד משטח הטעינה שהוסתר מעין כול בגדר חיה ארוכה ועבה. הם נכנסו דרך הדלתות האחוריות של הוואן, וטריי התרחק מהמשטח. כשעשה זאת הוא חלף על פני שני מאבטחים של הקמפוס שנסעו בניידת. הוא נופף קלות בידו; הם לא הגיבו.
    טריי שם לב שהשעה 3:42 אחר חצות. הוא דיווח: "אנחנו עוזבים את הקמפוס עם אדון גטסבי וחברים."
     
    7.
    כמה אזעקות הופעלו בבניינים שבהם הייתה הפסקת חשמל. בשעה ארבע לפנות בוקר פילס מהנדס חשמל את דרכו במחשב של המוסד וגילה את מקור הבעיה. החשמל חזר לכל הבניינים מלבד הספרייה. מנהל האבטחה שלח אליה שלושה שוטרים. נדרשו להם עשר דקות לגלות את סיבת האזעקה.
    החבורה כבר הגיעה בשלב זה למוטל זול על כביש 295 ליד פילדלפיה. הם החנו את הוואן ליד סֶמי טריילר בעל 18 צמיגים, הרחק מהמצלמה היחידה שאבטחה את מגרש החניה. מרק הוציא פחית ריסוס של צבע לבן ומחק את המילים "דפוס אוניברסיטת פרינסטון" משתי הדלתות הקדמיות. בחדר שבו לנו הוא וטריי בלילה הקודם לבשו כולם בגדי ציד ואחסנו את כל מה שלבשו לפני כן - מכנסי ג'ינס, נעלי ספורט, סוודרים, כפפות שחורות - בתרמיל אחר. בחדר האמבטיה הבחין ג'רי בחתך הקטן על פרק ידו השמאלית. הוא הניח עליו אגודל בזמן הנסיעה ושם לב שניגר ממנו דם יותר מכפי שראה לפני כן. הוא ניגב את הדם במטלית רחצה והתלבט אם לספר על כך לחבריו. לא עכשיו, החליט. אולי אחר כך.
    הם מיהרו להוציא מהחדר את כל חפציהם, כיבו את האורות ועזבו. מרק וג'רי נכנסו לטנדר שדני שכר ונהג, ויצאו בעקבות טריי והוואן ממגרש החניה לרחוב, ומשם לכביש המהיר. הם עקפו את הקצה הצפוני של פרברי פילדלפיה, עלו על כבישים מהירים ונעלמו באזור הכפרי של פנסילבניה. ליד קְוֵוייקֶרטָאון הם מצאו את הכביש הכפרי שבחרו בו ונסעו כשני קילומטרים וחצי עד שהפך לדרך עפר. בתים לא היו באזור. הם החנו את הוואן בערוץ רדוד, הסירו ממנו את לוחיות הרישוי הגנובות, יצקו גלון של בנזין על תיקיהם עמוסי הכלים, הטלפונים, מכשירי הקשר והבגדים והציתו גפרור. כדור האש היה מייָדי, וכשנסעו משם בטנדר הם היו בטוחים שבכך חיסלו כל ראיה אפשרית למעשיהם. כתבי היד היו מונחים לבטח בין טריי ומרק על המושב האחורי של הטנדר.
    כשאור היום הפציע מעל הגבעות הם נסעו בדממה וסרקו כל דבר סביבם בנוף שלא היה בו כמעט מה לראות. מכונית אקראית שחלפה על פניהם בכיוון הנגדי, חוואי בדרכו לאסם שלא הסתכל על הכביש המהיר, אישה זקנה שהרימה חתול מהמרפסת הקדמית. ליד בית לחם הם עברו לכביש 78 ונסעו מערבה. דני הקפיד לנסוע מתחת למהירות המותרת. הם לא ראו אף מכונית משטרה מאז שעזבו את הקמפוס, נעצרו ליד חלון שירות לקנות כריכי עוף וקפה ואחר כך המשיכו צפונה בכביש 81 לכיוון סקרֶנטון.
     
    8.
    שני הסוכנים הראשונים של האף־בי־איי הגיעו לספריית פיירסטון קצת אחרי שבע בבוקר ועודכנו על ידי מאבטחי הקמפוס ומשטרת העיר. הם הסתכלו על זירת הפשע ודרשו בתוקף שהספרייה תישאר סגורה לזמן בלתי מוגדר. חוקרים וטכנאים מהמשרד בטרֶנטון מיהרו אל האוניברסיטה.
    נשיא האוניברסיטה חזר זה עתה לביתו אחרי לילה ארוך מאוד, כשקיבל את הבשורה על כמה דברי ערך שנעלמו. הוא מיהר לספרייה ושם פגש את מנהל הספרייה, את סוכני האף־בי־איי ואת נציגי המשטרה המקומית. יחד הם החליטו לשמור על הסיפור בסוד עד כמה שיוכלו. ראש היחידה להחזרת נכסים נדירים בוושינגטון היה בדרכו לפרינסטון. הוא סבר שהגנבים ייצרו במהרה קשר עם האוניברסיטה וירצו להחזיר את הגנבה תמורת כסף. הפרסום שהיה צפוי להיות גדול מאוד עמד רק לסבך את העניינים.
     
    9.
    החגיגה נדחתה עד שכל ארבעת הציידים הגיעו לבקתה עמוק בהרי הפוקונו. דני שכר את הבקתה הקטנה, דמוית האות A, לעונת הציד בכסף שעמד להתקבל לאחר העסקה. הוא כבר התגורר שם חודשיים. מבין הארבעה רק לג'רי הייתה כתובת קבועה. הוא שכר עם חברתו דירה קטנה ברוצ'סטר, ניו יורק. טריי, כאסיר נמלט, חי במנוסה רוב חייו הבוגרים. מרְק גר חלקית עם גרושתו ליד בולטימור, אבל לא היו שום מסמכים שיכלו להוכיח זאת.
    לכל הארבעה היו צורות שונות של תעודות מזויפות, בין היתר דרכונים שיכלו לשטות בכל עמיל מכס.
    שלושה בקבוקי שמפניה זולה היו במקרר. דני פתח אחד מהם, רוקן את תוכנו לארבעה ספלי קפה לא תואמים והכריז בשמחה: "לחיים, חברים, וברכותיי. הצלחנו!" שלושת הבקבוקים האחרים התרוקנו תוך חצי שעה, והציידים העייפים שקעו בשינה עמוקה. כתבי היד, עדיין בתיבות האחסון הזהות שלהם, נערמו כמו מטילי זהב בכספת שנועדה לשמור על רובים בתוך מחסן, שם שמרו עליהם דני וטריי בימים הבאים. למוחרת עמדו ג'רי ומרק לחזור הביתה, מותשים משבוע ארוך של ציד צבאים ביער.
     
    10.
    בשעה שג'רי ישן הופנה במהירות כל כובדה וזעמה של הממשלה הפדרלית נגדו. אחת הטכנאיות באף־בי־איי שמה לב לכתם זעיר על המדרגה הראשונה בגרם המדרגות המוביל אל כספת הספרייה וממנה. היא חשבה, בצדק, שזאת טיפת דם שלא נשארה שם די זמן ולכן לא הספיקה לשנות את צבעה לחום או כמעט לשחור. הטכנאית לקחה את טיפת הדם, סיפרה על כך לממונה עליה, והדגימה נשלחה במהירות למעבדת האף־בי־איי בפילדלפיה. בדיקת דנ"א בוצעה מייד, והתוצאות הועברו אל מסד הנתונים הארצי. תוך פחות משעה זוהה בעליו של הדם: אחד בשם ג'רלד א' סטינגרדן, עבריין מורשע שהשתחרר על תנאי שבע שנים לפני כן אחרי שגנב ציורים מסוחר אומנות בבוסטון. קבוצת אנליסטים ניסתה למצוא זכר כלשהו לאדון סטינגרדן. היו לפחות חמישה אנשים בשם זה בארצות הברית. ארבעה הוסרו במהירות מהרשימה. הוצאו צווי חיפוש לדירה, לטלפון הנייד ולרישומי כרטיס האשראי של מר סטינגרדן החמישי. כשג'רי התעורר משנתו הארוכה בהרי הפוקונו, האף־בי־איי כבר עקב אחרי דירתו ברוצ'סטר. התקבלה החלטה לא להיכנס עם צו החיפוש אלא לעקוב ולהמתין.
    אולי במקרה יוביל אותם מר סטינגרדן אל שותפיו.
    באותו זמן בפרינסטון הוכנו רשימות של כל הסטודנטים שהשתמשו בספרייה בשבוע האחרון. תעודות הסטודנטים שלהם נרשמו בכל ביקוריהם בכל אחת מספריות הקמפוס. המזויפות שבהן בלטו מכיוון ששימשו בעיקר לקניית אלכוהול, ולא כדי להתגנב לספריות. הזמנים המדויקים של השימוש בתעודות הללו נקבעו ואחר כך הושוו לעומת סרטי הווידיאו ממצלמות האבטחה של הספרייה. עד הצוהריים כבר היו לאף־בי־איי תמונות ברורות של דני, ג'רי ומרק, אם כי באותו זמן לא היה להן ערך רב. שלושתם היו מחופשים.
    במחלקת הספרים הנדירים והאוספים המיוחדים עבר אד פולק הזקן להילוך גבוה, לראשונה זה עשרות שנים. מוקף בסוכני האף־בי־איי הוא מיהר לעבור על רישומי הנכנסים ותצלומי מצלמות האבטחה של אורחיו האחרונים. כל אחד מהם נקרא לאימות, וכשפרופסור נוויל מנצ'ין מפורטלנד דיבר עם האף־בי־איי הוא אמר להם כי מעולם אפילו לא התקרב לקמפוס של פרינסטון. לאף־בי־איי היה תצלום ברור של מרק, אם כי הם לא ידעו את שמו האמיתי.
    פחות משתים־עשרה שעות אחרי שהושלם השוד בהצלחה כבר עמלו על פענוחו ארבעים סוכנים של האף־בי־איי, שבדקו סרטי וידיאו וניתחו נתונים.
     
    11.
    בשעה מאוחרת של אחר הצוהריים התיישבו ארבעת הציידים סביב שולחן קלפים ופתחו בקבוקי בירה. דני דיבר על דברים שהם כבר חזרו עליהם תריסר פעמים. השוד הסתיים בהצלחה, אבל בכל פשע נשארים מאחור רמזים. תמיד נעשות טעויות, ומי שמצליח לחשוב על מחציתן הוא גאון. התעודות המזויפות עמדו להתגלות במהרה ולהיבדק. השוטרים עמדו לדעת שהם ביקרו בספרייה כמה ימים לפני השוד. מי יודע כמה סרטי וידיאו היו בידיהם? ייתכן שנשארו במקום סיבים מבגדיהם, טביעות נעליהם וכו'. הם היו בטוחים שלא השאירו מאחור טביעות אצבעות, אבל תמיד הייתה אפשרות כזאת. ארבעתם היו גנבים מיומנים והם ידעו את כל זה.
    איש לא שם לב לפלסטר הקטן על פרק ידו השמאלית של ג'רי, והוא החליט להתעלם ממנו אחרי ששכנע את עצמו שאין לו שום משמעות.
    מרק הביא ארבעה טלפונים זהים לאייפון 5 של אֶפְּל עם סמלי החברה, אבל אלה לא היו טלפונים. הם נודעו כ"סט־טרקס" והיו בעצם מכשירי מעקב מחוברים למערכת לוויינית בעלת כיסוי מיידי בכל מקום בעולם. הם לא היו חלק מרשת טלפונים ניידים, והשוטרים לא יכלו לעקוב אחריהם או להאזין לשיחותיהם בשום צורה. מרק הסביר שוב כי חשוב שכל הארבעה - וגם אחמד - יישארו בקשר בשבועות הקרובים. אחמד השיג את המכשירים מאחד ממקורותיו הרבים. לא היה בהם כפתור הפעלה, אבל במקום זאת היה קוד בן שלוש ספרות שהפעיל את המכשירים. אחרי שהופעל המכשיר הקליד כל משתמש את סיסמתו בת חמש הספרות כדי ליצור קשר. פעמיים ביום, בשמונה בבוקר ובשמונה בערב בדיוק, עמדו החמישה לשגר באמצעות המכשירים את המסר הפשוט "נקי". על עיכובים לא הייתה מחילה, והם יכלו להיות הרי אסון. עיכוב פירושו שהסט־טרקס, ובפרט האדם המשתמש בו, נחשף בצורה כלשהי. עיכוב של רבע שעה הפעיל תוכנית ב', שקראה לדני ולטריי לקחת את כתבי היד ולעבור לבית בטוח שני. אם שניהם לא הצליחו לדווח, כל המבצע - או מה שנשאר ממנו - עמד להיכשל. ג'רי, מרק ואחמד ייאלצו לעזוב מייד את הארץ.
    בשורות רעות הועברו באמצעות המסר הפשוט "אדום". "אדום" פירושו כי בלי שתישאלנה שאלות ובלי שהיות (1) משהו השתבש, (2) אם אפשר יש להעביר את כתבי היד לבית הבטוח השלישי, ו־(3) יש לעזוב את הארץ בכל דרך במהירות האפשרית.
    אם נתפס אחד מהם על ידי המשטרה הוא היה אמור לשתוק. החמישה שיננו שמות וכתובות של בני משפחה כדי להבטיח נאמנות גמורה למטרה ולכל האחרים. מתקפת נגד הובטחה. איש לא עמד לדבר. לעולם.
    עד כמה שהכנות אלה נראו מבשרות רע, מצב הרוח היה עדיין קליל וחגיגי. הם ביצעו פשע מבריק והצליחו להימלט בשלום בצורה מושלמת.
    טריי, הבורח הסדרתי, נהנה לספר את סיפוריו. הוא זכה להצלחה מכיוון שהייתה לו תוכנית אחרי כל בריחה, בשעה שרוב האנשים בילו את זמנם במחשבה רק על היציאה. כך גם בקשר לפשע. אדם מבלה ימים ושבועות בתכנון הפשע, ואז, כשהדבר מתבצע, הוא לא יודע מה לעשות בהמשך. הם נזקקו לתוכנית.
    אלא שהם לא הצליחו להגיע להסכמה בקשר אליה. דֶני ומרק העדיפו מכה מהירה שהייתה כרוכה ביצירת קשר עם פרינסטון בתוך שבוע ודרישת כופר. אפשרות כזו פירושה שהם יוכלו להיפטר מכתבי היד בלי שיצטרכו לדאוג להגנתם ולהעברתם, ולקבל מייד את כספם.
    ג'רי וטריי, שהיו מנוסים מהם, העדיפו גישה סבלנית. לתת לאבק לשקוע; לתת למציאות להתקבע כשהשמועה תעבור בשוק השחור; לאפשר לזמן־מה לעבור כדי שיוכלו לדעת בוודאות שהם אינם חשודים. פרינסטון לא הייתה הקונה האפשרית היחידה. ואכן עמדו להיות אחרים.
    הדיון היה ארוך ולעיתים קרובות מתוח, אבל גם רצוף בדיחות, צחוקים והרבה בירה. לבסוף הסכימו כולם על תוכנית זמנית. ג'רי ומרק יצאו לדרכם הביתה למוחרת בבוקר: ג'רי לרוצ'סטר ומרק לבולטימור דרך רוצ'סטר. הם קבעו לשמור על פרופיל נמוך, לעקוב אחרי החדשות בשבוע הבא, וכמובן לדבר עם שאר חברי הצוות פעמיים ביום. דני וטריי עמדו לטפל בכתבי היד ולהעביר אותם תוך שבוע בערך לבית הבטוח השני - דירה זולה באזור ישן של אֶלֶנטָאון, פנסילבניה. תוך עשרה ימים הם עמדו לשוב ולהיפגש עם ג'רי ומרק בבית הבטוח ולתכנן איתם תוכנית ברורה. מרק ייצור בינתיים קשר עם מתווך פוטנציאלי שהוא מכיר כבר שנים רבות, שחקן בעולם האפלולי של חפצי אומנות גנובים. הוא ידבר בקוד החשאי של הענף, וידאג לפרסם שהוא יודע משהו בקשר לכתבי היד של פיצג'רלד. שום דבר נוסף לא ייאמר עד שייפגשו שוב.
     
    12.
    קרול, האישה שגרה בדירתו של ג'רי, יצאה בארבע וחצי לבדה. עקבו אחריה לחנות המכולת במרחק כמה גושי בניינים. ההחלטה המהירה שהתקבלה הייתה לא להיכנס לדירה לפי שעה. היו שכנים רבים מדי בקרבת מקום. מילה אחת מפי אחד מהם וכל המעקב היה נחשף לסכנה. לקרול לא היה מושג באיזו מידה עוקבים אחריה. בשעה שערכה קניות הצמידו הסוכנים שני מכשירי מעקב מתחת לפגושי מכוניתה. שתי סוכנות אחרות - נשים בבגדי ריצה - עקבו אחרי מה שקנתה (שום דבר מעניין). כששלחה מסרון לאמה נקרא המסרון והוקלט. כשצלצלה לחברתה האזינו הסוכנים לכל מילה. כשהתעכבה בבר הציע סוכן אחד בג'ינס לקנות לה משקה. כשחזרה הביתה קצת אחרי תשע צולם והוקלט כל צעד שלה.
     
    13.
    בינתיים לגם החבר שלה בירה וקרא את 'גטסבי הגדול' בערסל על המרפסת האחורית, כשאגם יפהפה במרחק קטן ממנו. מרק וטריי יצאו לשם בסירה כדי לדוג בשקט דגי אברומה בזמן שדני טיפל בסטייקים על הגריל. בשעת השקיעה הגיעה רוח קרה, וארבעת הציידים התקבצו בחדר והתחממו מול האש שהתפצחה באח. בשעה שמונה בדיוק הם שלפו את מכשירי הסט־טרקס החדשים שלהם, הקלידו את הקודים שלהם ואחר כך את המילה "נקי", כמו שעשה גם אחמד בבאפלו, והחיים היו בטוחים.
    החיים היו אכן טובים. פחות מעשרים וארבע שעות לפני כן הם היו בקמפוס, הסתתרו בחושך, לחוצים ועם זאת נהנים מהריגוש שבמרדף. תוכניתם פעלה באופן מושלם, כתבי היד הנדירים היו בידיהם, ותוך זמן קצר הם עמדו לקבל תמורתם כסף. ההעברה הזאת לא עמדה להיות קלה, אבל הם החליטו להתמודד איתה אחר כך.
     
    14.
    המשקה אומנם עזר, אבל לארבעתם היה קשה להירדם. בשעה מוקדמת למוחרת בבוקר, כשדני טיגן ביצים עם בייקון ובישל קפה שחור, ישב מרק ליד השיש עם מחשב נישא ועקב אחרי כותרות מהחוף המזרחי. "שום דבר," הוא אמר. "יש הרבה דברים על המהומה בקמפוס, שתויגה עכשיו כמתיחה באופן רשמי, אבל אף מילה על כתבי היד."
    "אני בטוח שהם מנסים לשמור את זה בסוד," אמר דני.
    "כן, אבל עד מתי?"
    "זה לא יימשך הרבה זמן. אי אפשר להרחיק את העיתונות מסיפור כזה. היום או מחר משהו ידלוף."
    "קשה להחליט אם זה טוב או רע."
    "זה לא טוב ולא רע."
    הם נכנסו למטבח בראשים שגולחו לא מזמן. דני שפשף את ראשו בגאווה ואמר: "מה דעתך?"
    "נפלא," אמר מרק.
    "שום דבר לא יעזור," אמר דני.
    איש מהם לא נראה כמו לפני עשרים וארבע שעות. טריי ומרק גילחו הכול - את הזקן, השיער והגבות. דני וג'רי גילחו את זקניהם, אבל שינו את צבע שערם. דני הפך מבלונדיני בהיר לחום כהה. ג'רי היה עכשיו ג'ינג'י. ארבעתם עמדו לחבוש כובעים ולכסות את עיניהם במשקפיים שהשתנו מדי יום. הם ידעו שתמונותיהם הונצחו בווידיאו ועל טכנולוגיית זיהוי הפנים של האף־בי־איי ויכולותיה. הם לא היו חפים מטעויות, אבל מאמציהם לזכור אותן היטשטשו במהירות. הגיעה השעה לעבור לשלב הבא.
    הייתה שם גם זחיחות דעת. זו תופעה טבעית לאחר פשע מושלם. הם נפגשו לראשונה שנה לפני כן כשטריי וג'רי, שני העבריינים והמנוסים מביניהם, הוצגו לפני דני שהכיר את מרק שהכיר את אחמד. הם בילו שעות בתכנון המזימה, התווכחו מי יעשה מה, מהו הזמן הטוב ביותר ולאן יעברו לאחר מעשה. מאה פרטים, חלקם ענקיים וחלקם קטנטנים, אבל כולם חיוניים. עכשיו, כשהשוד היה מאחוריהם, כל זה הפך להיסטוריה. לפניהם נותרה משימה אחת בלבד: לקבל את הכסף.
    בשעה שמונה בבוקר יום חמישי הם הסתכלו זה על זה כשביצעו את הטקס הקבוע במכשירי הסט־טרקס. אחמד היה חי ובריא. כולם נכחו והודיעו על קיומם. ג'רי ומרק נפרדו לשלום ונסעו מהבקתה, הרחק מהרי הפוקונו, וכעבור ארבע שעות הגיעו לפרברי רוצ'סטר. לא הייתה להם אפשרות לדעת כמה סוכנים חיכו בסבלנות ועקבו אחרי טנדר טויוטה משנת 2010, שנשכר שלושה חודשים לפני כן. כשחנה ג'רי סמוך לדירתו, התמקדו בו ובמרק מצלמות נסתרות בשעה שחצו שניהם באדישות את מגרש החניה ועלו במדרגות לקומה השלישית.
    התצלומים הדיגיטליים נשלחו מייד למעבדת האף־בי־איי בטרנטון. כשג'רי נפרד מקרול בנשיקה, התמונות כבר הושוו לתצלומים שהתקבלו מסרטי הווידיאו של מצלמות האבטחה בספרייה של פרינסטון. טכנולוגיית הזיהוי של האף־בי־איי עלתה על ג'רי, או על מר ג'רלד א' סטינגרדן, ואימתה את זהותו של מרק כמתחזה ששאל את שמו של פרופסור נוויל מנצ'ין. מכיוון שלמרק לא היה עבר פלילי לא היו עליו פרטים במסד הנתונים הארצי. סוכני האף־בי־איי ידעו שהוא ביקר בספרייה, אם כי לא ידעו את שמו.
    גם זה עמד להתבהר בתוך זמן קצר.
    ההחלטה הייתה לעקוב ולחכות. ג'רי כבר סיפק להם את מרק; אולי יצליח לתת להם עוד שם. אחרי ארוחת הצוהריים יצאו השניים מהדירה וחזרו אל הטויוטה. מרק נשא תיק ספורט חום זול. ג'רי לא החזיק בידיו שום דבר. הם נסעו אל חלקה המסחרי של העיר, וג'רי נהג במהירות מתונה והקפיד לציית לכל חוקי התנועה ולהתרחק משוטרים.
     
    15.
    הם עקבו אחרי כל דבר. כל מכונית, כל פנים, כל אדם זקן שישב על ספסל בפארק והסתתר מאחורי עיתון. הם היו בטוחים שלא עוקבים אחריהם, אבל בעסק שלהם לא הייתה אף פעם מנוחה. הם לא ראו ולא שמעו את המסוק שריחף מרחוק ועקב אחריהם מהאוויר בגובה שלושת אלפים רגל.
    בתחנת אמטרק ירד מרק מהטנדר בלי לומר מילה, לקח את התיק שלו מהמושב האחורי וצעד במהירות על המדרכה לעבר הכניסה לתחנה. בפנים הוא קנה כרטיס מוזל לרכבת של 2:13 לפֶּן סטֵיישְן במנהטן. כשחיכה, קרא עותק ישן בכריכה רכה של 'הטייקון האחרון'. הוא לא הרבה לקרוא, אבל לאחרונה נהיה פתאום אובססיבי בקשר לפיצג'רלד. הוא הסתיר חיוך כשחשב על כתב היד ועל המקום שבו הוסתר עכשיו.
    ג'רי נכנס לחנות משקאות כדי לקנות בקבוק וודקה. כשיצא מהחנות נעמדו לפניו שלושה גברים מגודלים בחליפות כהות, אמרו שלום, שלפו את תגיהם וביקשו לדבר איתו. ג'רי אמר לא תודה. הוא עסוק. גם הם אמרו שהם עסוקים. אחד מהם הוציא מכיסו אזיקים, אחר לקח ממנו את הוודקה, והשלישי פשפש בכיסיו והוציא מתוכם את הארנק, המפתחות ומכשיר הסט־טרקס שלו. ג'רי נלקח במכונית שחורה ארוכה לבית המעצר בעיר, במרחק של פחות מארבעה גושי בניינים. איש לא אמר מילה במהלך הנסיעה הקצרה. הוא הוכנס לתא ריק, גם זאת ללא דיבורים. הוא לא שאל; הם לא הציעו. כשאחד הסוהרים נעצר לומר שלום אמר ג'רי: "תגיד לי, בנאדם, יש לך מושג מה הולך פה?"
    הסוהר הסתכל על המסדרון, נשען על הסורגים ואמר: "אין לי מושג, חבר, אבל ברור לגמרי שעצבנת את הבחורים הגדולים." כשג'רי התמתח על הדרגש בתא האפלולי הוא הסתכל על התקרה המלוכלכת ושאל את עצמו אם זה באמת קורה. איך זה ייתכן? מה השתבש?
    בזמן שהחדר הסתובב סביבו פתחה קרול את הדלת הקדמית, וחצי תריסר סוכנים עמדו מולה. אחד מהם שלף צו חיפוש. אחר אמר לה לצאת מהדירה ולשבת במכוניתה בלי להתניע.
    מרק עלה על הרכבת בשעה שתיים ותפס מקום. הדלתות נסגרו ב־2:13, אבל הרכבת לא זזה. בשתיים וחצי נפתחו הדלתות, ושני אנשים במעילי גשם זהים נעמדו מולו והסתכלו עליו במבטים חמורים. באותו רגע איום הבין מרק שהמצב מידרדר.
    הם הזדהו בשקט וביקשו ממנו לרדת מהרכבת. אחד מהם אחז במרפקו בשעה שהאחר הוריד את תיקו מהמדף העליון. בדרך לבית המעצר הם לא אמרו שום דבר. מרק, משועמם מהשקט, שאל: "זה אומר שאני עצור?"
    בלי להסתובב אמר הנהג: "בדרך כלל אנחנו לא מניחים אזיקים על אזרחים בלי שום סיבה."
    "טוב. אז על מה אני עצור?"
    "יסבירו לך הכול בבית המעצר."
    "חשבתי שאתם אמורים להגיד לי במה אני חשוד כשאתם קוראים לי את זכויותיי."
    "אתה לא ממש פושע, נכון? אנחנו לא חייבים לקרוא לך את הזכויות שלך כל עוד לא התחלנו לשאול שאלות. כרגע אנחנו רק מנסים ליהנות מקצת שקט ושלווה."
    מרק השתתק ועקב אחרי התנועה. הוא הניח שהם תפסו את ג'רי. אחרת לא היו יודעים שהוא, מרק, נמצא בתחנת הרכבת. האם ייתכן שהם תפסו את ג'רי והוא כבר מספר להם הכול ועושה עסקאות? לא ייתכן.
    ג'רי לא אמר מילה. הוא אפילו לא קיבל הזדמנות לומר משהו. בחמש ורבע הוא הוצא מתא המעצר ונלקח אל משרד האף־בי־איי במרחק כמה רחובות משם. הוא הוכנס לחדר חקירות והושיבו אותו ליד שולחן. אזיקיו הוסרו מעל ידיו והוא קיבל ספל קפה. סוכן בשם מקגרגור נכנס, פשט את מקטורנו, התיישב והחל לפטפט. הוא היה טיפוס ידידותי ובסופו של דבר הגיע אל אזהרת מירנדה.
    "נעצרת פעם בעבר?" שאל מקגרגור.
    ג'רי אכן נעצר בעבר, והודות לניסיונו ידע שלחברו מקגרגור יש עותק של גיליון המעצרים שלו. "כן," הוא אמר.
    "כמה פעמים?"
    "תשמע, אדוני הסוכן, רק עכשיו אמרת לי שזכותי לא להגיד שום דבר. אני לא אומר מילה ואני רוצה עורך דין מייד. הבנת את זה?"
    מקגרגור אמר "בטח" ויצא מהחדר.
    מעבר לפינה הוכנס מרק לחדר אחר. מקגרגור נכנס וחזר על אותו טקס. הם שתו קפה זמן־מה ושוחחו על זכויות החשוד. הודות לצו מעצר שקיבלו הם סרקו את תיקו של מרק ומצאו כל מיני פריטים מעניינים. מקגרגור פתח מעטפה גדולה, הוציא ממנה כמה כרטיסי פלסטיק והחל לסדר אותם על השולחן. הוא אמר: "את אלה הוצאתי מהארנק שלך, אדון מרק דריסקול. רישיון נהיגה ממרילנד, תצלום גרוע שלך עם הרבה שיער ואפילו גבות, שני כרטיסי אשראי בתוקף, רישיון ציד זמני שהוצא על ידי פנסילבניה." עוד כרטיסים הונחו על השולחן. "ויש לנו הדברים האלה מהתיק שלך. רישיון נהיגה שניתן בקנטקי לארנולד סוֹיֶר, שוב עם הרבה שיער. כרטיס אשראי מזויף אחד." הוא הוציא לאט כרטיסים נוספים. "רישיון נהיגה מזויף מפלורידה, משקפיים וזקן. אדון לותר בֶּנֶהֶן, וזה דרכון באיכות מעולה שהונפק ביוסטון לקלייד ד' מייזי יחד עם רישיון נהיגה ושלושה כרטיסי אשראי מזויפים."
    השולחן התכסה. מרק רצה להקיא, אבל חשק את לסתותיו וניסה להגיב במשיכת כתפיים. אז מה?
    מקגרגור אמר: "ממש מרשים. בדקנו את כולם ואנחנו יודעים שאתה באמת אדון דריסקול שאין לו כתובת קבועה, כי הוא עובר ממקום למקום."
    "זאת שאלה?"
    "לא, עדיין לא."
    "טוב, כי אני לא אומר שום דבר. מגיע לי עורך דין, אז כדאי מאוד שתמצאו לי אחד כזה."
    "בסדר. מוזר שבכל התצלומים יש לך המון שיער ואפילו פאות לחיים, וגבות יש לך תמיד. עכשיו הכול איננו. אתה מסתיר משהו, מרק?"
    "אני רוצה עורך דין."
    "בטח. תגיד, מרק, לא מצאנו אצלך שום ניירות על שם פרופסור נוויל מנצ'ין מפורטלנד. השם נשמע מוכר?"
    כמו פטיש כבד על הראש.
    מבעד לזכוכית חד־צדדית כוונה מצלמה ברזולוציה גבוהה אל מרק. בחדר אחר ישבו שני מומחי חקירות, מיומנים באיתור חשודים ועדים שקרנים, ועקבו אחרי האישונים, השפה העליונה, שרירי הלסת ותנוחת הראש. אזכורו של נוויל מנצ'ין הפתיע את החשוד. כשמרק הגיב שוב באמירה "אני לא מוכן לדבר ואני רוצה עורך דין," נדו בראשיהם שני המומחים וחייכו. הם עלו עליו.
    מקגרגור יצא מהחדר, דיבר עם עמיתיו ואז נכנס אל חדרו של ג'רי. הוא התיישב, חייך, חיכה זמן רב ואמר: "אתה עדיין לא מדבר, מה?"
    "אני רוצה עורך דין."
    "בטח, נכון, אנחנו מנסים למצוא לך מישהו. אתה לא דברן במיוחד, נכון?"
    "אני רוצה עורך דין."
    "החבר שלך מרק משתף פעולה הרבה יותר ממך."
    ג'רי התקשה לבלוע. הוא קיווה שמרק הצליח לצאת מהעיר ברכבת. עכשיו הבין שכנראה זה לא קרה. מה השתבש, לעזאזל? איך הצליחו להיתפס כל כך מהר? רק אתמול בשעה הזאת הם ישבו בבקתה ושיחקו בקלפים, שתו בירה ונהנו מהפשע המושלם שלהם.
    מרק בוודאי כבר החל לזמר.
    מקגרגור הצביע על ידו השמאלית של ג'רי ושאל: "יש לך שם פלסטר. נחתכת?"
    "אני רוצה עורך דין."
    "אתה צריך רופא?"
    "עורך דין."
    "בסדר, בסדר. אני אלך למצוא לך עורך דין."
    הוא טרק את הדלת בצאתו. ג'רי הסתכל על פרק ידו. לא ייתכן שזה מה שקרה.
     
    16.
    צללים ירדו על האגם, ודני גלגל את חכתו והחל לפסוע לעבר הבקתה. כשצינת המים חדרה מבעד למקטורנו הקל הוא חשב על טריי ועד כמה הוא לא סומך עליו. טריי היה בן ארבעים ואחת. הוא נתפס פעמיים עם סחורה גנובה, ישב ארבע שנים בפעם הראשונה לפני שברח, ושנתיים בפעם השנייה לפני שברח. מה שהטריד אותו כל כך בקשר לטריי היה שבשני המקרים הוא נשבר, זימר, הלשין על חבריו כדי לזכות בהקלה בעונש. כשמדובר במקצוען זהו חטא חמור שעונשו מוות.
    מבין חמשת החברים בחבורתם, לדני לא היה ספק שטריי הוא החוליה החלשה. כסייר השתתף דני במלחמות ושרד קרבות אקדחים. הוא איבד חברים והרג רבים. הוא ידע פחד מהו ויותר מכול שנא חולשה.
     
    17.
    ביום חמישי בשמונה בערב שיחקו דני וטריי ג'ין־רמי ושתו בירה. הם הפסיקו את משחקם, שלפו את מכשירי הסט־טרקס שלהם, הקלידו את מספריהם וחיכו. תוך שניות הגיעה הודעתו של אחמד מבאפלו: "נקי". ממרק ומג'רי לא הגיע דבר. מרק היה אמור להיות על רכבת במסע בן שש שעות מרוצ'סטר לפן סטיישן. ג'רי היה אמור להיות בדירתו.
    חמש הדקות הבאות עברו לאט מאוד או אולי חלפו כהרף עין. שום דבר לא היה ברור. המכשירים פעלו כרגיל, נכון? הם היו באיכות גבוהה ועלו הון. אם שניים מהם שתקו באותו זמן זה אמר... מה באמת זה אמר? ב־8:06 נעמד דני ואמר: "בוא נעשה את הצעדים הראשונים. נארוז בתרמילים את החפצים החיוניים שלנו ונתכונן להסתלק, בסדר?"
    "הבנתי," השיב טריי ונשמע מודאג. הם רצו אל חדריהם והחלו להשליך חפצים לתוך התרמילים. כעבור כמה דקות אמר דני: "עכשיו שמונה ואחת־עשרה דקות. אני מציע שבשמונה ועשרים נצא מפה. בסדר?"
    "בסדר גמור," אמר טריי כשהציץ במכשיר הסט־טרקס שלו. שום דבר. בשמונה ועשרים פתח דני את דלת המחסן ולאחר מכן את כספת הרובים. הם הכניסו את חמשת כתבי היד לתוך שני תרמילים צבאיים ירוקים, מרופדים בבגדים, והעבירו אותם לטנדר של דני. אחר כך חזרו לבקתה כדי לכבות את האורות ולערוך בדיקה בהולה אחרונה.
    "שנשרוף את זה?" שאל טריי.
    "בשום אופן לא," ענה דני וכעס על טיפשותו. "זה רק ימשוך לכאן תשומת לב. אז מה אם הם ידעו שהיינו כאן. ביג דיל. אנחנו כבר מזמן הסתלקנו ואין שום זכר לספרים."
    הם כיבו את האורות, נעלו את שתי הדלתות, וכשיצאו למרפסת היסס דני שנייה כדי שטריי ילך לפניו. אחר כך הוא זינק, כרך את שתי ידיו בכוח סביב צווארו של טריי והצמיד את אגודליו אל נקודות הלחץ שבצוואר. טריי, שהיה מבוגר וחלש ממנו, לא אתלטי ונטול חשד - לא היה יכול להתנגד לאחיזת המוות של הסייר לשעבר סביב צווארו. הוא התפתל והשתנק כמה שניות, ואחר כך נהיה גופו רפוי. דני השליך אותו ארצה והסיר את חגורתו.
     
    18.
    הוא נעצר למלא דלק ולשתות קפה ליד סקרֶנטון ופנה מערבה בכביש 80. המהירות המותרת הייתה מאה ועשרה קמ"ש. השיוט האוטומטי שלו כוון למאה. הוא שתה בערב, לפני יציאתו, כמה בירות, אבל עכשיו היה ערני. מכשיר הסט־טרקס שלו היה מונח על לוח המחוונים, והוא הסתכל עליו מדי פעם. הוא ידע בשלב זה כי הצג יישאר חשוך; איש לא יפעיל אותו. הוא הניח כי מרק וג'רי נתפסו יחד, ואת מכשירי הסט־טרקס שלהם לקחו מהם אנשים פיקחים מאוד. המכשיר של טריי היה על קרקעית האגם עם טריי עצמו. שניהם טבעו וכבר החלו להתפרק.
    דני ידע כי אם יצליח לשרוד את עשרים וארבע השעות הבאות ולעזוב את הארץ יהיה האוצר שלו ורק שלו.
    במסעדת פנקייקים שפתוחה כל הלילה הוא חנה קרוב לדלת הקדמית והתיישב במקום שממנו ראה את הטנדר שלו. הוא פתח את המחשב הנישא, הזמין קפה ושאל על Wi-Fi. המלצרית אמרה "ברור" ונתנה לו את הסיסמה. הוא החליט להישאר שם זמן־מה והזמין ופל ובייקון. במחשב הוא בדק אילו טיסות יוצאות מפיטסבורג והזמין לעצמו מקום בטיסה לשיקגו, ומשם למקסיקו ללא חניות ביניים. הוא חיפש גם יחידות אחסון שיש בהן בקרת אקלים ויצר רשימה. הוא אכל לאט, הזמין עוד קפה והשתהה זמן רב ככל האפשר. ב'ניו יורק טיימס' הוא נדהם מהסיפור הראשי שפורסם ארבע שעות לפני כן. הכותרת הייתה: "בפרינסטון מאשרים: כתבי היד של פיצג'רלד נגנבו".
    אחרי יום שלם ללא שום הודעות ושפע של דחיות חשודות פרסמו מנהלי האוניברסיטה הודעה המאשרת את השמועות. בלילה של יום שלישי שעבר פרצו גנבים לספריית פיירסטון בשעה שהקמפוס הגיב על דיווחי מוקד החירום על גבר חמוש בתחומו. האוניברסיטה לא פירטה איך נגנב האוסף של פיצג'רלד ורק אמרה שהוא היה "חשוב". האף־בי־איי חוקר וכו'. הפרטים היו מועטים.
    לא הוזכר בשום מקום שמם של מרק וג'רי. דני התמלא פתאום חרדה ורצה לצאת לדרך. הוא שילם את החשבון, וכשיצא מהמסעדה השליך את הסט־טרקס שלו לפח אשפה מחוץ לדלת החזית. לא נשארו עוד קשרים עם העבר. הוא היה לבדו, חופשי ונרגש בקשר לחזרה לאירועים, אבל גם לחוץ עכשיו, לאחר ששמע את החדשות. יציאתו מהארץ הייתה חיונית. זו לא הייתה תוכניתו המקורית, אבל בשלב הזה לא יכלה להיות התפתחות מושלמת מזו. אשר לתוכניות - הדברים אף פעם לא מתנהלים כמתוכנן, והשורדים הם אלה שמצליחים להסתגל לשינויים במהירות.
    טריי היווה בעיה. הוא עמד להפוך במהרה למטרד ואחר כך למטען ואז לנטל. דני חשב עליו עכשיו רק כבדרך אגב. הערב החל לרדת, וכשהוא נכנס לאזור הצפוני של פיטסבורג טרק דני את הדלת על זכרו של טריי. עוד פשע מושלם.
    בתשע בבוקר הוא נכנס למשרד של איסְט מִילְס אחסון מאובטח שפעל בפרבר של פיטסבורג שנקרא אוקמונט. הוא הסביר לפקיד שהוא מעוניין לאחסן יין משובח לכמה חודשים, ומחפש לשם כך מקום קטן שתהיה בו בקרה על הטמפרטורה והלחות. הפקיד הראה לו יחידה בגודל שלושים על שלושים סנטימטר בקומת הקרקע. העלות הייתה מאתיים וחמישים דולר לחודש והשכירות הייתה לשנה אחת לפחות. דני הודה לו ואמר שלא יזדקק למקום לזמן רב כל כך. הם הסכימו ביניהם על עלות של שלוש מאות דולר לחודש לשישה חודשים. דני הציג רישיון נהיגה מניו ג'רזי, חתם על החוזה בשם פול רָפֶרְטי ושילם במזומן. אחר כך לקח את המפתח אל יחידת האחסון, פתח אותה, כיוון את הטמפרטורה לשלוש־עשרה מעלות צלזיוס ואת הלחות לארבעים אחוז, וכיבה את האור. כשעבר במסדרונות הוא הבחין במצלמות האבטחה, ובסופו של דבר יצא בלי שהפקיד ראה אותו.
    בעשר בבוקר נפתח מחסן היינות המוזלים, ודני היה הלקוח הראשון בו. הוא שילם במזומן תמורת ארבעה ארגזים של יין שרדונה זול, שכנע את המוכר לוותר על שתי תיבות קרטון ריקות ויצא מהחנות. הוא נסע ללא מטרה כחצי שעה וחיפש מקום להסתתר, הרחק מהתנועה וממצלמות מעקב. הוא הכניס את הטנדר שלו למכון שטיפה זול וחנה ליד שואבי האבק. 'בואכה גן עדן' ו'היפים והארורים' נכנסו היטב לאחת מתיבות היין הריקות. 'ענוג הוא הלילה' ו'הטייקון האחרון' שוכנו בתיבה אחרת. 'גטסבי' קיבל תיבה משלו אחרי ששנים־עשר הבקבוקים הוצאו ממנה ונשארו על המושב האחורי.
    באחת־עשרה הכניס דני את שש התיבות ליחידת האחסון באיסט מילס. כשיצא, נתקל בפקיד ואמר שיחזור למוחרת עם עוד יין. "בסדר," אמר הפקיד באדישות. כשנסע משם הוא חלף על פני שורות־שורות של יחידות אחסון ושאל את עצמו איזה עוד שלל גנוב מסתתר מאחורי הדלתות ההן. אולי הרבה, אבל בוודאי אין שם דבר השווה בערכו לשלל שלו.
    הוא הסתובב באזור המסחרי של פיטסבורג עד שמצא מקום מתאים וחנה לפני בית מרקחת שסורגים עבים הגנו על חלונותיו. אחרי שפתח את החלונות הוא השאיר את המפתחות בחריץ, השאיר שנים־עשר בקבוקי יין זול על הרצפה מאחור, לקח את התיק שלו והסתלק. השעה הייתה כמעט שתים־עשרה ביום סתווי בהיר ונאה, והוא הרגיש בטוח יחסית. כשמצא תא טלפון ציבורי הוא הזמין מונית וחיכה מחוץ לבית קפה שהציע ללקוחותיו מזון נשמה. כעבור ארבעים וחמש דקות הוא ירד מהמונית באזור ההמראות של נמל התעופה של פיטסבורג. הוא אסף את כרטיסו, עבר את הבידוק הביטחוני בלי עיכובים ונכנס לבית קפה סמוך לשער שלו. בדוכן עיתונים הוא קנה את ה'ניו יורק טיימס' וה'וושינגטון פוסט'. בעמוד הקדמי של ה'פוסט', בחלקו התחתון, זעקה הכותרת: "שניים נעצרו בגין השוד בספרייה של פרינסטון". לא נלוו לכתבה תצלומים ולא שמות. היה ברור כי פרינסטון והאף־בי־איי מנסים לשלוט בסיפור. לפי הכתבה הקצרה, השניים נתפסו ברוצ'סטר ביום הקודם.
    נמשך החיפוש אחרי אחרים "המעורבים בשוד המרשים".
     
    19.
    בזמן שדני המתין לטיסה שלו לשיקגו עלה אחמד על מטוס מבאפלו לטורונטו, שם הזמין טיסה לאמסטרדם. מכיוון שהיו לו ארבע שעות עד הטיסה, הוא נכנס לבר בנמל התעופה, הסתיר את פניו מאחורי תפריט והחל לשתות.
     
    20.
    ביום שני שלאחר מכן ויתרו מרק דריסקול וג'רלד סטינגרדן על שימוע הסגרה והוסעו לטרנטון, ניו ג'רזי. הם הופיעו לפני שופט פדרלי, נשבעו בכתב שאין להם שום נכסים והוקצה להם עורך דין. מכיוון שהציגו מסמכים מזויפים הם נחשבו מוּעדים לבריחה ולא שוחררו בערבות.
    עוד שבוע עבר, ואחריו חודש, והחקירה החלה לאבד תאוצה. מה שנראה תחילה כל כך מבטיח החל בהדרגה להיראות חסר תקווה. מלבד טיפת הדם, תצלומי הגנבים המוסווים היטב והיעדרם של כתבי היד, כמובן, לא הייתה שום ראיה. הוואן השרוף, רכב המילוט שלהם, נמצא, אבל איש לא ידע מאין הגיע. הטנדר של דני נגנב, פורק, וחלקיו נמכרו במגרש גרוטאות. הוא עצמו נסע ממקסיקו סיטי לפנמה, שם היו לו חברים שידעו איך להסתתר.
    היה ברור כי ג'רי ומרק השתמשו בתעודות סטודנט מזויפות כדי לבקר בספרייה פעמים אחדות. מרק אפילו התחזה למומחה לכתבי פיצג'רלד. בליל הגנבה היה ברור שהשניים נכנסו לספרייה בלוויית שותף שלישי, אך לא היה כל רמז שיבהיר מתי או איך הם הסתלקו.
    בהיעדר הסחורה הגנובה דחה התובע הכללי את האישום. עורכי הדין של ג'רי ומרק ניסו לבטל את ההאשמות, אבל השופט סירב. הם נשארו במעצר, בלי ערבות ובלי לומר מילה. השתיקה נמשכה. שלושה חודשים אחרי הגנבה הציע התובע הכללי למרק את מלכת העסקאות: התוודֵה ותצא לחופשי. מכיוון שלא היו רישומים פליליים בעברו ולא נמצא דנ"א שלו בזירת הפשע, מרק היה הבחירה המועדפת. רק דבֵּר וצא לחופשי.
    הוא סירב משתי סיבות. ראשית, עורך הדין שלו הבטיח לו שהממשלה תתקשה להוכיח את אשמתו במשפט, ולכן הוא כנראה ימשיך להתחמק מאשמה. שנית, וחשוב מזה, דני וטריי היו אי־שם בחוץ. פירוש הדבר שכתבי היד הוסתרו היטב וגם סביר שתהיה פעולת תגמול. יתר על כן, גם אם מרק ימסור להם את שמותיהם המלאים של דני וטריי, האף־בי־איי יתקשה למצוא אותם. ברור כי למרק לא היה מושג היכן נמצאים כתבי היד. הוא ידע את מיקומם של הבתים הבטוחים, השני והשלישי, אבל הוא גם ידע שלא סביר שהשתמשו בהם.
     
    21.
    כל הדרכים הובילו למבוי סתום. רמזים שתחילה נראו מבטיחים נמוגו עכשיו. משחק ההמתנה החל. היה ברור כי המחזיקים בכתבי היד ירצו כסף, והרבה. הם יתגלו בסופו של דבר, אבל היכן ומתי? וכמה כסף ירצו תמורתם?
    • ג'ון גרישם
      צילום: Scott Brenner
    • ג'ון גרישם
     
  • המלצות נוספות
    • לב משוריין
    • שדרת השקמים
    • הכריש
    • שיעור לילי
    • המתריעים
    • מוניטין מפוקפק
    • הרי הפחם
    • הערעור
    • הנערה מברוקלין
    • סקסי בטירוף
    • אל תגיד כלום
    • מה שאליס שכחה