הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האיש שנרצח פעמיים
  • האיש שנרצח פעמיים
    כתר | 1995 | ביוגרפיה, שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 214 עמ' מודפסים

    שלוש יריות שהדהדו בחצות הליל ברחוב תל אביבי קטן שמו קץ לחייה של אחת הדמויות השנויות במחלוקת בתולדות מדינת ישראל: ד"ר ישראל קסטנר. היו שראו בקסטנר גיבור שחירף את נפשו והציל עשרות אלפי יהודים; היו שראו בו בוגד ש"מכר את נפשו לשטן". אישיותו ומעשיו של קסטנר הגיעו למוקד התודעה הציבורית בשל תביעת הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד, הידועה בשם "משפט קסטנר" (1958-1954). מאז שבה "פרשת קסטנר" פעם אחר פעם לדיון ציבורי, פוערת פצעים ישנים ומסעירה את הרוחות. האיש שנרצח פעמיים מגולל את סיפור חייו של ישראל קסטנר. הספר חושף, בין השאר, את קורותיו הנפתלות של קסטנר למן תום המלחמה ועוסק בהרחבה גם במשפטו. "משפט קסטנר" מוצג כאן בהקשרו ההיסטורי - הוא ומערכת היחסים והדימויים של החברה הישראלית בשנות ה-50, חרדותיה ומחלקותיה.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    89 62.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון


    ז׳נווה, 1945-1947


    א


    בודפשט שוחררה בהדרגה. ב־17 בינואר 1945 נכנס הצבא־האדום לפשט, חלקה המזרחי של בירת הונגריה. בחלק זה היה הגיטו ובו התרכזו כמעט כל היהודים שנותרו בעיר. רוב גיבורינו לא שרדו. אוטו קומוי נעלם בחג המולד. אנשי צלב־החץ לקחו אותו לחקירה ומאז ״לא ראה אותו איש יותר. אף מקום קברו אינו ידוע״[67]. יואל בראנד היה בארץ־ישראל - אדם מריר, מיואש ושבור ששעון חייו עצר לתמיד. עד יום מותו, כ־20 שנה אחר כך, לא השתחרר מהתחושה הצורבת של כשלון שליחותו. מכתבו לגזבר הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, העוסק בשאלה איך אפשר להקל את מצבם של יהודי בודפשט ששוחררו, מביא שמץ מאותה תחושה. ״תסלח לי חבר קפלן היקר״, כתב בסיום מכתבו: ״תבין שמחובתי בתור שליח של יהדות הונגריה לפאול [צ״ל: לפעול] בכל משאפשר [צ״ל: מה שאפשר] כדי להחיש להם עזרה, אם לא הצלחתי בהצלת הנפשות שהוצאו להורג״[68].
    ישראל קסטנר שהה אותה עת בז׳נווה - שם התגורר עד עלייתו ארצה, בדצמבר 1947, ושם נולדה סוזי, בתו היחידה. הוא אמנם חי בצמצום, אך מצבו היה נסבל. פנסיון ׳סרגי׳, שהתגורר בו, לא היה מן היקרים, אף שהיה נוח למדי. כסף משלו לא היה לו וכל חשבונותיו כוסו בידי המשרד הארץ־ישראלי. לעתים הרהר בחיים הדרמטיים וצפופי האירועים שהותיר מאחריו. לפינו גינצבורג, מראשי המוסד לעלייה ב׳ ששהה בז׳נווה, סיפר על פעולותיו בתקופת הכיבוש הגרמני מתוך התפארות לא פוסקת. בייחוד צרם לגינצבורג האופן שבו תיאר את יחסיו, כולל יחסים חברתיים, עם קצינים נאצים בכירים. ״בעיני התנהגותו היתה גועלית״, סיפר. לא עצם הקשרים, אלא הדרך היהירה שקסטנר תיארם[69].
    עתידו היה לוט בערפל. הוא רב עם אשתו ללא הרף, ועוד יותר אחרי שהאנזי בראנד, שיחסיהם הקרובים לא היו בחזקת סוד, הגיעה לשווייץ[70]. גם מצבו הגופני והנפשי לא היה קל. דרמת האימים בבודפשט הותירה בו רישום קשה. ד״ר מקס וייסברג, רופאו האישי מ־1941, כתב שמצא בשווייץ אדם השרוי במצוקה נפשית קשה ובתשישות פיסית גמורה. מצב זה היה שונה לחלוטין ממצבו לפני הכיבוש הגרמני: אז היה במצב בריאותי תקין ולא סבל אלא מהצטננות[71]. קסטנר עצמו היה מודע למצבו הבריאותי הקשה. זמן קצר אחרי שהגיע לז׳נווה כתב: ״בדיקה רפואית העלתה שמצב לבי ועצבי אינו כשורה. מומלץ כי אצא לחופשה. אני חושב לפרוש למקום כלשהו״[72].
    פעילותו הציבורית בשווייץ היתה מצומצמת. עם חברי משלחת כלכלית מהונגריה שששהו בז׳נווה ניהל שיחות על מצבה של יהדות הונגריה, כן השתתף בוועידת האיחוד־העולמי במערב־אירופה, שהתקיימה בבריסל בפברואר 1946[73]. אולם רוב זמנו הוקדש לעיסוק ב׳פרשה ההונגרית׳.
    מדוע לא שב קסטנר לבודפשט ולא עלה מייד ארצה? עניין נסיעתו לבודפשט עלה כמה פעמים; בסתיו 1945, נוכח מצבה הקשה של התנועה הציונית בהונגריה והשתלטות הג׳וינט על חיי הקהילה, הציע קסטנר לשלוח שניים־שלושה נציגים ׳מתאימים׳ לבודפשט, אך ההצעה לא נענתה כלל. בהמשך המכתב אף טען שהוזמן לבודפשט מטעם יועץ מיניסטריאלי במשרד החוץ ההונגרי ושמאחורי ההזמנה עומדים חבריו ההונגרים, שאיתם עבד במסגרת ההתנגדות (כאן השתמש במלה Resistance). אין לדעת מה מידת האמת מאחורי המכתב, אך לבודפשט לא נסע[74].
    נושא זה עלה שוב בסתיו 1947. אז הוצע כי יסע לבודפשט כדי לנסות ולשכנע את ראשי המשטר בהונגריה לתמוך בהצעת הרוב של ועדת האו״ם (UNSCOP). שליח האיחוד־העולמי בבודפשט כתב להלל דנציג כי המליץ על קסטנר ״לשמש שליח דיפלומטי של הסוכנות בבודפשט. הוא מוכן לנסוע להונגריה [ו]לדעתי אין שום יסוד לחששות בקשר לאפשרות פעולתו״. בתשובה כתב דנציג שקסטנר ״הוא המועמד המתאים לתפקיד זה... [אך] מחמת החששות הקיימים בקשר לפעולתו בשטח ההצלה, אני מציע שיצא להונגריה בלי תפקיד דיפלומטי רשמי ואחרי זמן מה (אם לא תהיה התנגדות לתפקידו) יקבל את הסמכות הדרושה מטעם הסוכנות״[75]. גם שליחות זו לא יצאה לפועל.
    היו לו סיבות טובות לא לחזור לבודפשט. עמיתיו לאיחוד־העולמי הצרו אמנם על עזיבתו,[76] אך דיווחו שהעיתונות הסוציאל־דמוקרטית בהונגריה מפיצה שקרים בדבר רכבת ההצלה, ושיאם בטענה שקסטנר ובראנד היו מרגלים בריטים[77].
    גם את היסוסו לעלות ארצה אפשר לקשר לחרדות העמומות הקשורות לפעילותו בתקופת המלחמה. ביומנו כתב בן־גוריון: ״קסטנר, חברו של בראנד, בשויצריה, נדמה לו שמאשימים אותו כקולברטור. פינו [גינצבורג] רוצה שיבררו את עמדתו. הוא חושש לבא ארצה. הבטחתי לפינו למנות ועדה בארץ שתברר את עמדתו״[78].
    הסבר שונה סיפק קסטנר עצמו אחרי שעלה. בדברים שנשא במסיבה שערכו לכבודו תירץ זאת בכך שכמו בתקופת המלחמה, גם לאחריה המשיך לעסוק בהצלת נפשות. בפתק שכתב בניקוד ובשפה עילגת לעתים, קבע כי ״לבן־אדם שהיה פעיל כל ימי חייו על שטח הציונות, הלו מקומי היה מזמן בארץ־ישראל״. מדוע לא עלה? ״התשובה שאתן... הנה קשורה קשר הדוק עם התפקיד שהוטל עלי בימי המלחמה, כלומר עם בעיות ההצלה״[79]. תשובה זו מהווה עדות למאבקו להשגת שתי מטרות מנוגדות, מאבק שהניע אותו עד יומו האחרון.
    המטרה הראשונה היתה לטהר את שמו; זאת לאור ההאשמות, שלא תמיד היו ברורות, ביחס לפעילותו בתקופת הכיבוש הגרמני. המטרה השנייה היתה להיות מוכר כגיבור לאומי, הכרה שהיה ראוי לה לתחושתו, בזכות מעשיו באותה תקופה.
    שעה שהוא נותר באירופה הכבושה עד תום המלחמה ואף חזר אליה משווייץ, ערקו מנהיגים רבים מהמערכה. בייחוד זעם על פרוידיגר, שברח לבוקרשט באוגוסט 1944. עם הגיעו לשם שלח פרוידיגר מכתב הסבר לקסטנר, הנע בין אפולוגטיקה להטחת האשמות: ״כשנעצרת על־ידי ההונגרים עשיתי הכל כדי לשחררך ואחרי ששוחררת אפילו לא הרמת לי טלפון״[80].
    מאבקו הכפול של קסטנר בא לביטוי בעשרות רבות של מכתבים, תזכירים ודוחות ששיגר מז׳נווה. בדצמבר 1945 כתב לאליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, והאשימו בהפצת שמועות הנלחשות מפה לאוזן בחוגים פנימיים של ההסתדרות הציונית ושל מפא״י. שמועות אלה קשורות לנסיבות הסגרתו של יואל פלגי. במערכה זו שנרקמת נגדו ונגד חבריו למלאכת הקודש של הצלת נפשות, כתב, קשתה עליו בפרט העובדה שדווקא לדובקין אין אומץ להעניק פומבי לחשדות אלה. לכן תבע ממנו לחדול מייד מ״שיטות של משחק מאחורי הפרגוד״. זכותו וזכות חבריו לדעת בבירור מה מוטח נגדם[81].
    דובקין, המום למדי, כתב בשולי המכתב: ״מתפלא לתוכן מכתבו. אין לי נגדו כל טענות וכל החשדות״. במכתב התשובה חזר על כך והוסיף שתמיד העריך את עבודתו רבת הערך וכבדת האחריות ואף הדגיש זאת לא אחת. על הבירור שפלגי תבע לקיים שמע אמנם, ״אך אין לערב אותי בכל הבירור הזה״[82].
    במקביל נזעק קסטנר כל אימת שנראה לו שמנסים להמעיט ולו במשהו מחלקו בהצלת יהודי הונגריה. כך הגיב כשטען סאלי מאייר ש־20,000 יהודים, בכללם 1,700 יהודי הרכבת, ניצלו הודות למאמציו. במסיבת עיתונאים שכונסה באוקטובר 1945, סיפרו שניים מראשי הג׳וינט על תעוזתו של מאייר: כיצד נשא־ונתן משך חודשים עם נציגים נאצים כדי להרוויח זמן שהיה עשוי להציל את חייהם של מאות אלפי יהודים הונגרים. באחד השלבים, הוסיפו השניים, ״נטל מאייר את חייו בידיו ונכנס לגרמניה הנאצית כדי להמשיך המשא־ומתן.
    באמצעות מגעים אלה טענו, אורגנה רכבת הצלה - ״במהלך המשא־ומתן מאייר ביקש מהנציגים הגרמניים לתת לו הוכחה כי אמנם יש בידם סמכות לפעולה. הוא ביקש כי רכבת עמוסה ביהודים שיועדה לברגן־בלזן, תישלח לשווייץ. הנאצים נעתרו וכך הבטיח מאייר את כניסתם של 1,700 פליטים יהודים לשווייץ״[83].
    כשנודע לקסטנר על מסיבת העיתונאים בערה חמתו והוא שיגר למאייר מכתב נזעם ביותר[84]. אחת לאחת ניתח את הטענות, בדקדקנות כפייתית כמעט, שאפיינה את התייחסותו לפעילותו בהונגריה:

    האמת היא, כי אנחנו ארגנו טרנספורט זה, שהורכב מיהודי הפרובינציה, שניצלו והובלו על־ידינו לבודפשט, מיהודים בודפשטים, פולנים, סלובקים, יוגוסלווים וכו' - פליטים שהיו בבירה ההונגרית. היה זה הודות להסכם שלנו, שסיכמנו עם הגרמנים בבודפשט, שהם הובאו הנה [לשווייץ] (ההדגשות במקור).

    זעמו יצא גם כנגד מה שנתפס בעיניו כחוצפתו של מאייר, האזרח השווייצי שהטעם המצמרר הכרוך במשא־ומתן עם קציני הס.ס. היה רחוק ממנו כרחוק ברן וז׳נווה הצוננות מבודפשט הכבושה והמופצצת. ״אני הייתי חייב לחזור [משווייץ] לבודפשט״, כתב, ״לחסדי הנאצים ולטרור של אנשי צלב־החץ. אתה, האזרח השווייצי החופשי, הותרת מלאכה זאת לי״. אולם עיקר כעסו בא לביטוי כשתבע את כבודם האבוד של חבריו, החיים והמתים:

    אנו כולנו, שהתנסינו בבתי־כלא של הגסטפו, המשטרה ושירות הריגול הנגדי - השפלה עמוקה של כבודנו האנושי וגאוותנו היהודית - בשם חברינו המתים ולמען כבודם של חברינו, שתעתועי הגורל הותירו אותם בחיים, מרימים את קולנו במחאה... כנגד הדרך המוזרה של נישולנו מעבודתנו, מקורבננו ומהישגינו.

    עוד קודם לכן, באוגוסט 1945, תיאר את פעולתו בתקופת המלחמה במכתב ל״חברים יקרים״,[85] שאחד ממקבליו (כנראה דובקין) כתב עליו בכתב ידו ״דו״ח קסטנר משווייץ״. בראשית המכתב התייחס לסוגיית פעולתו בוועדת־ההצלה:

    דובר הרבה על טעמה של פעולה זאת ובראש ובראשונה על ההצדקה המוסרית והתועלת הפוליטית שלה. אינני מאמין כי כבר הגיע הזמן בו אנו יכולים להגיע לשיפוט סופי בשאלות אלה. העניין שייצגנו בבודפשט היה בראש ובראשונה ומעל הכל: הצלה. כלומר הצלת חיי אדם. מטרה זאת היתה עבורנו בראש ובראשונה שורה של התחייבויות שכל מאמצנו וכל שאיפתנו היו להפיח בהם רוח חיים. באופן כללי אני יכול בשקט לטעון כי הדבר הראשון שיש לכתוב על מאמצנו היא העובדה שרק באזורים המשוחררים במערב נמצאו למעלה מ־200,000 יהודים חיים, ועוד עשרת אלפים הרוסים הותירו במהלך התקדמותם.

    בהמשך המכתב, שאפשר לראות בו טיוטה מתומצתת של הדו״ח שהגיש כשנה מאוחר יותר, פירט קסטנר את קורות עבודת ההצלה ואת פעולותיה: מה׳טיול׳ לרומניה, דרך ראשית המגעים עם הגרמנים, נסיעת בראנד לקושטא ועד פעולות ההצלה עצמן - שילוח יהודים לחוץ־לארץ, 30,000 היהודים שנשלחו לאוסטריה ולא לאושוויץ ורכבת ההצלה. כן מתוארת הפעילות בשלהי המלחמה: צמצום מספר הנשלחים לצעדות־המוות שאירגן אייכמן אחרי מהפכת סאלשי ומניעת השמדתם של רבבות היהודים שרוכזו בגיטו בודפשט.

    לקראת סיום המלחמה, בסיועו של קורט בכר, שאותה עת הפך להיות הממונה הראשי על מחנות־הריכוז, הבאתי לכך שמחנות־הריכוז על אסיריהם יועברו בשלמותם לידי בעלות־הברית: סיירנו יחד במחנות אלה ומסרנו למפקדיהם פקודה מהימלר המורה לעשות כן. זה לא היה פשוט. למפקד טרזיינשטט לדוגמה נמסרה הפקודה באמצעות שליח מיוחד. בזכות התמוטטותה המהירה של גרמניה יושמה תוכנית זו ביחס לכל המחנות האחרים. פקודתו האחרונה של הימלר הביאה לכך שלמרות זאת נמנעה ההשמדה במחנות שבהם היתה מרוכזת שארית הפליטה.

    במכתב נתן קסטנר ביטוי לתחושה שהוא נאבק לבדו ושהמוסדות, הלאומיים והמפלגתיים כאחת, אינם מסייעים לו במאבקו: ״עד כדי כך אני מעורב בעניין זה, שאמשיך את אבהותי על הפעולה גם כשהסוכנות והאיחוד [העולמי] לא מתערבים בעניין מתוך עקרונות שונים״[86].

    • יחיעם ויץ
    • יחיעם ויץ

      יחיעם וַיְץ (ימי) (נולד ב-1951) הוא היסטוריון ישראלי.

      יחיעם ויץ הינו פרופסור מן המניין (החל מ-2011) בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. התמחותו היא בהיסטוריה של תקופת טרום המדינה ושל תקופת המדינה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סוכן זיגזג
    • הבנות של אלה משם
    • נערה באושוויץ
    • חורט בזיכרון
    • עם ראול ולנברג בבודפשט
    • כוכבים יש רק בשמים
    • מסעותי עם ורה
    • אני לא מפה
    • אלה תולדות נוח
    • ההחלטה
    • צ'רנוביץ שלי
    • גבריאל בך