הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האיש שהשחית את העיירה
    ספר מוגן
     
  • האיש שהשחית את העיירה
    מארק טווין  | תרגום: יותם בנשלום
    לוקוס | ספטמבר 2016 | פרוזה תרגום | 41 עמ'
    הדליברג היא עיירה כה מכובדת וכה צדקנית עד שאי-אפשר להשחיתה. נכבדיה (הקמצנים, הנפוחים והולכי הרכיל) מטפחים מוניטין זה בגאווה רבה ושומרים עליו בקנאות. אולם כאשר מופיע בעיירה אלמוני ובאמתחתו הזדמנות לעושר מופלג, נושרת מסֵכת ניקיון הכפיים ונחשף הטבע האנושי בקטנותו ובחמדנותו. האין האופורטוניזם והאינטרסים הצרים בלתי נמנעים דווקא בחברה מתחסדת? מעשייה סטירית כתובה היטב, המאופיינת בחוש ההומור המשובח של מארק טוויין. 
     
    "באותה שנינות רעננה כמו לפני יותר ממאה שנה, מארק טוויין חושד בכל דבר מזוייף, נפוח, צפוי או ריק מתוכן." ניו יורק טיימס
     
    "ההומור שלו יורד אל מעמקי הטבע האנושי. זה לא הומור תקופתי. זהו הומור אוניברסלי." ג'רום לאבינג 
     
    מארק טוויין
     
    מארק טוויין הוא שם העט של סמואל לנגהורן קלמנס (1835-1910), אחד היוצרים החשובים והאהובים ביותר בספרות האמריקאית ובספרות העולמית בכלל. טוויין נולד בדרום ארצות הברית וגדל בעיירה חניבעל. בצעירותו עבד כנווט בספינות ששטו לאורך נהר המיסיסיפי ובהמשך דרכו התפרסם כעיתונאי וכמרצה. החיים בעיירה וההיכרות עם הנהר הגדול, על ההרפתקאות שהוא זימן, לצד הרשמים שהותירה מלחמת האזרחים האמריקאית, היו מקור השראה עיקרי למפורסמות שביצירותיו של טוויין. אלה כוללות את ״הרפתקאותיו של האקלברי פין״, ״הרפתקאות תום סויר״ ועוד רבות אחרות. בספריו משרטט טוויין בפיקחות, בהומור חי ובכלים סטיריים חדים את החברה האמריקאית הצעירה והמתפתחת ואת נפשותיהם של החיים בה.
     
    על המתרגם
     
    יותם בנשלום, מתרגם פרוזה, שירה ומחזות מאנגלית ומערבית, עורך לשון, בעל תואר שלישי בתורת התרגום, ומתעניין בפואטיקה של התרגום. תרגם מיצירותיהם של שקספיר, אדוארד ליר, ג'יימס ג'ויס, ניזאר קבאני ועוד. חי בירושלים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 22  30 
    הוספה למועדפים שלי
  • הדבר היה לפני שנים רבות. הדְליבֶּרג הייתה העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא הייתה גאה בו יותר מבכל יתר נכסיה. כל כך הייתה גאה בו, וכל כך שקדה להבטיח שלא יוכתם, עד שאנשיה החלו להנחיל את עקרונות החיים המהוגנים לתינוקות בעודם בעריסה, ועשו אותם לאבן הפינה של חינוכם בשנים שלאחר מכן. נוסף על כך, בשנים המעצבות את אישיותם של הנערים הורחקו מהם כל הפיתויים, וזאת כדי להבטיח שיושרם יתחזק, יתחשל ויהיה להם לטבע שני. העיירות השכנות התקנאו בעליונות מעוררת כבוד זו, והן נטו לבוז לגאוותה של הדליברג ולכנותה יוהרה; ולמרות הכול היו אנוסות להודות שהדליברג היא באמת ובתמים עיירה שאי־אפשר להשחיתה; ואילו דחקו בהן, היו מודות גם שעצם העובדה שאיש צעיר גדל בהדליברג היא המלצה שדי בה להשיג לו כל משרה ראויה שיחפוץ בה מחוץ לעיירת הולדתו.
     
    אך לבסוף, בחלוף הזמן, איתרע מזלה של הדליברג והיא פגעה ברגשותיו של זר עובר אורח. היא אולי לא שמה לב לכך, ובוודאי לא היה לה אכפת, כי העיירה סיפקה לעצמה את כל הדרוש לה ולא התעניינה כהוא זה בזרים ובדעתם. אף על פי כן, במקרה זה מוטב היה לה לוּ חרגה ממנהגה, כי האיש הזה היה מלא מרירות ומזגו היה נקמני. לאורך שנה שלמה של נדודים הגה בהשפלה שנגרמה לו, ובכל רגע פנאי ביקש לו דרך לתבוע את עלבונו. דרכים רבות עלו בדעתו, וכולן מוצלחות, אך אף אחת מהן לא הייתה גורפת דיה; גם הפחותה שבהן הייתה פוגעת באנשים רבים, אך הוא רצה תכנית שתקיף את העיירה כולה, ולא תותיר ולו אדם אחד בלי פגע. בסופו של דבר זרחה עליו ההשראה, וכל מוחו נמלא הנאת רֶשע. הוא החל לגבש את תכניתו תכף ומיד, באמרו לעצמו: "זה מה שאעשה — אני אשחית את העיירה."
     
    שישה חודשים לאחר מכן בא להדליברג; בסביבות עשר בלילה הגיע בכרכרה קטנה אל בית הקופאי הישיש של הבנק. הוא הוציא מן הכרכרה שק, הניף אותו על כתפו, התנודד תחת המשא בחצר הבית ונקש בדלת. נשמע קול אישה: "פתוח," והוא נכנס, הניח את השק מאחורי תנור ההסבה ואמר באדיבות לגברת הזקנה שישבה ליד המנורה ועיינה בגיליון של "למיסיונר":
     
    "אנא, גברתי, אל תקומי. לא אטריח אותך. הנה — כאן הוא מוסתר טוב; בקושי רואים אותו. אפשר לדבר לרגע עם בעלך, גברתי?"
     
    ״לא, הוא נסע לבריקסטוֹן, ואולי יחזור רק בבוקר.״
     
    "בסדר גמור, גברתי, זה לא משנה. רק רציתי להפקיד אצלו את השק כדי שיעביר אותו לבעליו החוקיים ברגע שיימצא. אני זר כאן; הוא לא מכיר אותי; עברתי כאן הלילה רק כדי להסדיר עניין שהטריד אותי זמן רב. מילאתי את שליחותי, ועכשיו אני שבע רצון וגאה למדי, ולעולם לא תראי אותי שוב. יש דף נייר מוצמד לשק, והוא מסביר הכול. לילה טוב, גברתי."
     
    הגברת הזקנה חששה מן הזר הגדול והמסתורי, ושמחה לראות אותו מסתלק. אך סקרנותה ניעורה בה, והיא ניגשה הישר אל השק ושלפה את הדף. הוא החל במילים האלה:
     
    לפרסום בפומבי, או לידי מי שיימצא בחקירה
     
    ודרישה — אם כך ואם כך. שק זה מכיל מאה וששים ליטראות וארבע אונקיות מטבעות זהב —
     
    "אלוהים אדירים, לא נעלתי את הדלת!"
     
    גברת ריצ'רדס זינקה לעברה בחיל ורעדה ונעלה אותה, הגיפה את התריסים, עמדה מוכת אימה ופחד ותהתה מה עוד תוכל לעשות כדי להבטיח את שלומה ואת שלום הכסף. לזמן מה הטתה אוזן כדי לקלוט קולות גנבים, ואז נכנעה לסקרנות, חזרה אל המנורה וסיימה לקרוא את הכתוב בדף:
     
    אני זר במקום הזה, וכעת אני חוזר לארצי שלא על מנת לשוב. אני אסיר תודה לאמריקה על מה שקיבלתי מידה בימים הרבים שבהם חסיתי בצל דגלה; ולאחד מאזרחיה — תושב הדליברג — אני חב תודה מיוחדת, וזאת בשל חסד גדול שעשה עמי לפני שנה או שנתיים. למעשה, מדובר בשני חסדים. אסביר זאת. נמניתי עם המהמרים — אני נוקט כאן לשון עבר. הייתי מהמר שירד מנכסיו. הגעתי אל העיירה הזאת בשעת לילה, רעב וחסר כול. ביקשתי עזרה — בחושך; התביישתי להתחנן לעזרה לאור היום. והאדם שהתחננתי אליו היה האדם הנכון. הוא העניק לי עשרים דולר — מוטב לומר שהוא העניק לי חיים, כי כך היה הדבר בעיניי. גם מזל טוב הוא העניק לי, כי בזכות הסכום הזה התעשרתי ליד שולחן ההימורים. ולבסוף השמיע באוזניי הערה שנחקקה בזיכרוני ושינתה את חיי; ובזאת הצילה את מה שנותר מדמותי המוסרית — יותר לא אהמר עוד. איני יודע מי היה אותו האיש, אך רצוני הוא שיימצא, ורצוני הוא שיקבל את הכסף הזה כדי לתתו, לשמרו או להשליכו, כטוב בעיניו. זוהי דרכי להכיר לו טובה, ותו לא. לוּ יכולתי להישאר, הייתי מוצא אותו בעצמי; אך הוא יימצא בין כה וכה. זוהי עיירה ישרה, עיירה שאי־אפשר להשחיתה, ואני יודע שאני יכול לבטוח בה בלב שלם. את האיש הזה תוכלו לזהות על פי ההערה שהשמיע באוזניי; אני סמוך ובטוח שהוא זוכר אותה.
     
    וזוהי תכניתי: אם תרצו לחקור ולדרוש בעניין בצנעה, עשו זאת. הביאו את תוכנו של מכתב זה לידיעת כל מי שעשוי להיות האיש הנכון. אם ישיב: 'אני האיש; ההערה שהשמעתי הייתה כך־וכך,' העמידו את טענתו למבחן כדלהלן: פתחו את השק, ובתוכו תמצאו מעטפה חתומה, ובה לשון ההערה. אם דברי המועמד עולים בקנה אחד עמה, מִסרו את הכסף לידיו ואל תוסיפו לחקור ולשאול, כי אין ספק שהוא האיש.
     
    אך אם תרצו בחקירה פומבית, פרסמו מכתב זה בעיתון המקומי — עם ההוראות שלהלן: בעוד שלושים יום (ביום שישי), בשמונה בערב, יתייצב המועמד בבית העירייה ויעביר את ההערה שהשמיע, חתומה במעטפה, לידי הכומר מר בֶּרְגֶס (אם יואיל הלה לקבל עליו את התפקיד); ואז ישבור מר ברגס את החותם שעל השק קבל עם ועדה, יפתח אותו ויבדוק אם ההערה נכונה; אם היא נכונה, יש להעביר את הכסף, בלוויית תודותיי המאליפות, אל מיטיבי, שזהותו נגלתה באופן זה.
     
    מרת ריצ'רדס התיישבה, רועדת קלות מרוב התרגשות, ועד מהרה שקעה בהרהורים — הרהורים שכאלה: "כמה מוזר הדבר!… ואיזה אוצר נפל בחלקו של אותו איש נדיב, ששלח את לחמו על פני המים!… אילו רק היה זה בעלי! — כי אנחנו עניים כל כך, זקנים ועניים כל כך!" ואז נאנחה — "אך אין זה אדוארד שלי; לא הוא האיש שייתן עשרים דולר לזר. חבל מאוד; אני מבינה עכשיו…" ובחלחלה הוסיפה — "אבל אלה כספי הימורים! שכר עברה; אסור לנו לקחת אותו; אסור לנו לגעת בו. איני רוצה להתקרב אליו; זה נראה לי מזוהם." היא עברה לכיסא מרוחק יותר. "הלוואי שאדוארד יבוא וייקח אותו לבנק; בכל רגע עלול להתפרץ לכאן גנב; כמה איום לשבת כאן לבד עם השק הזה."
     
    באחת עשרה הגיע מר ריצ'רדס. אשתו אמרה: "אני כל כך שמחה שבאת!" והוא אמר: "אני כל כך עייף — עייף ומותש; כמה נורא להיות עני, לצאת לכל המסעות המעיקים האלה בגילי. להתרוצץ עוד ועוד ועוד בשביל משכורת — להיות עבד של אדם אחר, שיושב לו בבית בנעלי בית, עשיר ובלי דאגות."
     
    "אני מרחמת עליך מאוד, אדוארד, הרי אתה יודע; אבל זכור שהפרנסה מצויה בביתנו, ורבב לא דבק בשמנו הטוב —"
     
    "כן, מרי, וזה שקול כנגד הכול. אל תשימי לב אליי — רק התרגזתי לרגע, לא יותר. נשקי אותי — הנה, הכול נעלם, הפסקתי להתלונן. מה קיבלת? מה יש בשק?"
     
    אז סיפרה לו אשתו את הסוד הגדול. לרגע הכה אותו הדבר בהלם, ואז אמר:
     
    "מאה ושישים ליטראות? מרי, אלו ארבעים אלף דולר — חשבי על זה — הון עתק! אין בעיירה עשרה אנשים ששווים סכום כזה יחד. תני לי את הדף."
     
    הוא עיין בו ואמר:
     
    "איזו הרפתקה! ממש רומנטי; כמו הדברים המופלאים שקוראים עליהם בספרים, אבל אף פעם לא נתקלים בהם ממש." התלהבותו התעוררה; הוא נראה עליז, כמעט עולץ. הוא טפח לאשתו הזקנה על לחיה ואמר לה בהיתול: "אנחנו עשירים, מרי, עשירים; כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לקבור את הכסף ולשרוף את הניירות. אם המהמר יגיע אי פעם לברר מה קרה נסתכל בו אדישים ונאמר: 'איזה מין שטויות אתה מדבר? אף פעם לא שמענו לא עליך ולא על שק הזהב שלך;' והוא ייראה כמו טיפש, ואז —"
     
    "ובינתיים, בזמן שאתה מתבדח, הכסף עדיין כאן, והשעון מתקתק וקורא לגנב."
     
    "נכון מאוד. אז מה נעשה — נחקור את העניין בשקט? לא, לא ככה; כל הרומנטיקה תיעלם. טוב יותר לעשות את זה בפומבי. תחשבי כמה רעש זה יעשה! וכל העיירות השכנות יקנאו בנו; כי שום זר לא היה נותן אמון כזה בשום עיירה מלבד הדליברג, והם יודעים את זה. זה נהדר למוניטין שלנו. אני חייב לגשת לבית הדפוס תכף ומיד, שלא אאחר."
     
    "אבל רגע — רגע — אל תשאיר אותי כאן לבד עם זה, אדוארד!"
     
    אך הוא יצא. אבל רק לזמן מועט. לא הרחק מביתו פגש את העורך, בעל העיתון, מסר לו את המסמך ואמר: "יש כאן משהו טוב בשבילך, קוֹקְס — תכניס את זה לעיתון."
     
    "יכול להיות שכבר מאוחר מדי, מר ריצ'רדס, אבל אני אנסה."
     
    אחרי שחזר לביתו התיישב עם אשתו להפוך שוב ושוב בתעלומה הנהדרת; איש מהם לא היה מסוגל לישון. השאלה הראשונה הייתה מיהו בן העיירה שהעניק עשרים דולר לזר. זו הייתה שאלה פשוטה, כך נראה; שניהם ענו בבת אחת —
     
    "בַּרקלי גוּדסוֹן."
     
    "כן," אמר ריצ'רדס, "זה יכול להיות הוא, וזה מתאים לו, ולא לאף אחד אחר בעיירה."
     
    "כולם יסכימו אתך, אדוארד — לפחות בארבע עיניים. כבר שישה חודשים עברו מאז שהמקום חזר לעצמו — חזר להיות ישר, צר, צדקני וקפוץ."
     
    "במילים האלה הוא דיבר עליו תמיד, עד שנפטר — והוא לא פחד שכולם ישמעו."
     
    "כן, ובגלל זה כולם שנאו אותו."
     
    "ברור; אבל לו לא היה אכפת. הוא בטח היה האיש השנוא ביותר כאן, חוץ מהכומר ברגס."
     
    "טוב, לברגס זה מגיע — כאן הוא כבר לא ינהיג שום קהילה. העיירה הזאת נבזית נורא, אבל אפילו היא יודעת איך צריך להתייחס אליו. אדוארד, אתה לא חושב שזה מוזר שהזר קבע שברגס יחלק את הכסף?"
     
    "כן — כן, זה מוזר. זה — זה —"
     
    "למה כל הזה וזה הזה? אתה היית בוחר בו?"
     
    "מרי, אולי הזר מכיר אותו טוב יותר מאנשי העיירה שלנו."
     
    "זה לא היה משחק לטובתו של ברגס!"
     
    דומה היה שהבעל מתקשה להשיב תשובה; האישה נעצה בו מבט יציב והמתינה. לבסוף אמר ריצ'רדס בהיסוס, כמי שמשמיע הצהרה שהוא יודע שעתידים לפקפק בה:
     
    "מרי, ברגס הוא לא איש רע."
     
    אשתו בהחלט הופתעה למשמע דבריו.
     
    "שטויות!" פסקה.
     
    "הוא לא איש רע. אני יודע את זה. כל השנאה הזאת כלפיו מבוססת רק על הדבר האחד ההוא — זה שעשה כל כך הרבה רעש."
     
    "מה אתה אומר, 'רק על הדבר האחד ההוא'! כאילו ש'הדבר ההוא' זה לא מספיק."
     
    "זה די והותר. די והותר. אבל זה לא היה באשמתו."
     
    "איך אתה מדבר! לא באשמתו! כולם יודעים שזה היה באשמתו."
     
    "מרי, אני נשבע לך — הוא חף מפשע."
     
    "אני לא מסוגלת להאמין לזה. איך אתה יודע?"
     
    "אני אספר לך את האמת. אני מתבייש בזה, אבל אספר בכל זאת. אני הייתי היחיד שידע שהוא חף מפשע. יכולתי להציל אותו, אבל אז — אבל אז — את יודעת כמה כעסו בעיירה — לא היה לי אומץ לעשות את זה. הייתי מקומם עליי את כולם. הרגשתי שאני שפל, שפל ונבזה; אבל לא העזתי; לא היה לי די אומץ."
    • מארק טווין
    • מארק טווין

      סמואל לנגהורן קלמנס (באנגלית: Samuel Langhorne Clemens), נודע בשם העט שלו מארק טוויין (Mark Twain;‏ 30 בנובמבר 1835 - 21 באפריל 1910) היה סופר והומוריסט אמריקני שיצירותיו נודעות בהומור הציני שלהן, בסאטירה החברתית החריפה, בתיאור הריאליסטי של מקומות ושפה ובהתנגדות לצביעות ולדיכוי. ספריו הידועים ביותר הם "הרפתקאותיו של טום סוייר", "הרפתקאותיו של האקלברי פין" ו"בן המלך והעני". מקור שם העט, בו החל להשתמש ב-1863, במונח מתחום הימאות המציין את המידה השנייה המסומנת על חבל אנך העומק.