הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האישה בתא מספר 10
  • האישה בתא מספר 10
    רות וייר | תרגום: יסמין קלין
    מודן | מאי 2018 | מתח ופעולה | 350 עמ' מודפסים
    לו בלקלוק, כתבת במגזין טיולים, מקבלת את משימת חייה: שבוע על ה’אורורה בוראליס’, ספינת טיולים מהודרת: התאים מפוארים, ארוחות הערב נוצצות והאורחים אלגנטיים עד מאוד. זמן קצר לפני היציאה לשיט מישהו פורץ לביתה, והדבר טורד את מנוחתה במהלך ההפלגה, דבר שבא לידי ביטוי בהתנהגותה.
     
    כשהספינה מתחילה את המסע בנוף הציורי של הים הצפוני השמיים בהירים, המים שקטים והאורחים כולם שמחים ועליזים ונראה שההפלגה עומדת להיות תענוג צרוף.
     
    אבל כל זה לא נמשך זמן רב. לילה אחד, כאשר רוחות מקפיאות מצליפות בסיפון, השמיים מאפירים, הים סוער, ואחרי שלו שותה לא מעט אלכוהול, היא שומעת קול חבטה במים. חבטה שנשמעת כאילו מישהו נופל למים. לרגע נדמה לה שהיא רואה משהו בין הגלים: צורה לבנה מסתחררת, כמו יד של אישה, שנגררת אל מתחת לפני המים ושוקעת. היא מבחינה גם בכתם שדומה לדם על שמשת הזכוכית של מעקה הבטיחות.
     
    לו בטוחה שהאישה מתא מספר 10 היא שהושלכה לים, אלא שאנשי הצוות טוענים שבמשך כל ההפלגה היה התא ריק ואיש מבין האורחים אינו נעדר, וגם אין שום כתם על שמשת הזכוכית, ועל כן איש אינו מאמין לדבריה. אבל לו נחושה בדעתה לגלות מה פשר העניין, ואט אט מתבררים לה דברים הקשורים אליה בקשר הדוק, ומעמידים אותה בסכנת חיים.
     
    ספרה של רות וייר סוחף את הקורא לתחושת המחנק, האימה וחוסר הוודאות שאופפת את לו ולנחישות שלה למצוא את האמת בכל מחיר.
     
    זכויות התרגום של האישה בתא מספר 10 נמכרו ל־25 מדינות.
     
    “ספר חובה לקיץ.” אנטרטֵינמנט ויקלי
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בחלומי נישאה הבחורה על הגלים המתנפצים ושקעה אל מצולות הים הצפוני האפל והקר לקול צווחות השחפים. עיניה הצוחקות היו לבנות ונפוחות מהמים המלוחים, עורה החיוור היה קמוט, בגדיה — שנקרעו על ידי סלעים משוננים — נראו כמו סחבות מפוררות.
    רק שערה השחור הארוך צף על פני המים כמו אצות כהות, הסתבך בקונכיות וברשתות דגים, קווצות נסחפו אל החוף כמו חבלים מתפוררים, ושם הוא התפזר ברפיון, ושאגת הגלים המתנפצים על חלוקי האבן מילאה את אוזניי.
    התעוררתי אחוזת בעתה. נדרשו לי מספר דקות כדי להיזכר איפה אני נמצאת ואף יותר מכך כדי להבין שהשאגה ששמעתי היא אמיתית, לא חלק מהחלום.
    בחדר שררה אותה לחות שהרגשתי בחלומי, וכשהזדקפתי במיטה הרגשתי משב רוח קריר על הלחי שלי. נדמה היה שהרעש בוקע מחדר האמבטיה.
    קמתי מהמיטה כשאני רועדת קלות. הדלת הייתה סגורה, אבל כשחלפתי על פניה השאגה גברה, יחד עם קצב פעימות הלב שלי. אזרתי אומץ ופתחתי את הדלת לרווחה. רעש המים הזורמים במקלחת מילא את החדר הקטן בשעה שגיששתי אחר מתג החשמל. אור הציף את חדר האמבטיה, ואז ראיתי את זה.
    על המראה המכוסה אדים, באותיות בגובה חמישה־עשר סנטימטרים בערך, נכתבו המילים 'תפסיקי לחטט'.
     
    חלק 1 
    יום שישי, 18 בספטמבר
     
    1
     
    הרמז הראשון לכך שמשהו אינו כשורה היה שהתעוררתי באפלה כשהחתולה שורטת את הפנים שלי. שכחתי כנראה לסגור את דלת המטבח אתמול בלילה — עונש על כך שחזרתי הביתה שיכורה.
    "לכי מפה!" נאנחתי. דֶליילה ייללה ונגחה בי. ניסיתי לקבור את פניי בכרית, אבל היא המשיכה להתחכך באוזן שלי, ובסופו של דבר התהפכתי לצד השני ודחפתי אותה באכזריות מהמיטה.
    היא נפלה על הרצפה בקול חבטה והשמיעה יללת עלבון קטנה, ואני משכתי את השמיכה מעל הראש שלי. אבל גם מתחת לשמיכה שמעתי אותה שורטת את חלקה התחתון של הדלת ומרעידה אותה.
    הדלת הייתה סגורה.
    הזדקפתי, והלב שלי החל פתאום לפעום בפראות. דליילה זינקה על המיטה שלי ביללת שמחה קטנה. הרמתי אותה ואימצתי אותה לחזה שלי כשאני משקיטה אותה ומקשיבה.
    יכול להיות ששכחתי לסגור את דלת המטבח, אבל דלת החדר שלי נפתחת החוצה. זה אחד הדברים המשונים באופן המשונה שבו הדירה שלי עוצבה. אין שום סיכוי שהיא הצליחה לנעול את עצמה מבפנים. מישהו כנראה סגר אותה.
    ישבתי קפואה, כשגופה החם של דליילה צמוד לחזה שלי, וניסיתי להקשיב.
    שום דבר.
    ואז פתאום הבנתי, למרבה ההקלה. היא כנראה התחבאה מתחת למיטה שלי ואני סגרתי אותה בפנים כשחזרתי הביתה. לא זכרתי שסגרתי את דלת החדר שלי, אבל יכול להיות שטרקתי אותה בהיסח הדעת כשנכנסתי. למען האמת, אני לא ממש זוכרת מה קרה מרגע שהגעתי לתחנת הרכבת התחתית. הראש שלי התחיל לכאוב במהלך הנסיעה הביתה ועכשיו, כשהבהלה שלי החלה להתפוגג, שוב הרגשתי אותו בעורף שלי. אני ממש צריכה להפסיק לשתות באמצע השבוע. בשנות העשרים שלי זה עוד היה בסדר, אבל כיום כבר לא הצלחתי להתגבר על הנגאובר כמו פעם.
    דליילה החלה להתפתל באי נוחות ונעצה את ציפורניה בזרוע שלי. שחררתי אותה, הושטתי יד לחלוק שלי והידקתי אותו סביב גופי. ואז הרמתי אותה, מוכנה לזרוק אותה למטבח.
    כשפתחתי את דלת החדר, ראיתי גבר עומד שם.
    לא היה טעם לתהות איך הוא נראה. כבר עברתי על זה בערך עשרים וחמש פעמים עם המשטרה. "אפילו לא את עור מפרקי הידיים?" הם שאלו אותי שוב ושוב. לא, לא ולא. הוא לבש סווטשירט, אפו ופיו היו מכוסים בבנדנה ושאר הגוף שלו הוסתר באפלולית. חוץ מהידיים שלו.
    הוא עטה כפפות לטקס. זה היה הפרט שהפחיד אותי בטירוף. הכפפות האלה אמרו 'אני יודע מה אני עושה'. הן אמרו 'באתי מוכן'. הן אמרו 'יש סיכוי שהכסף שלך הוא לא הדבר היחיד שאני רוצה'.
    עמדנו זה מול זה לשנייה ארוכה. עיניו הנוצצות הצטלבו בעיניי.
    אלף מחשבות עברו במוחי: איפה הטלפון שלי, לעזאזל? למה שתיתי כל כך הרבה אתמול בלילה? הייתי שומעת אותו נכנס אם לא הייתי שיכורה. אלוהים, למה ג'וּדה לא פה?
    ובעיקר — הכפפות האלה. אלוהים אדירים, הכפפות האלה. הן נראו כל כך מקצועיות, כל כך קליניות.
    לא דיברתי. לא זזתי. רק עמדתי שם ורעדתי כשהחלוק הבלוי שלי פתוח. דליילה נחלצה מאחיזתי הרפה וזינקה למטבח.
    בבקשה, חשבתי. בבקשה אל תפגע בי.
    אלוהים, איפה הטלפון שלי?
    ואז ראיתי שהאיש מחזיק משהו בידיו. התיק שלי. התיק החדש של בְּרבְּרי — אף על פי שהפרט הזה נראה חסר חשיבות לחלוטין. רק דבר אחד לגבי התיק הזה היה חשוב: הטלפון הנייד שלי היה בתוכו.
    קמטוטים הופיעו סביב עיניו, כאילו שהוא מחייך מתחת לבנדנה, והרגשתי שהדם אוזל מהראש שלי ומאצבעותיי ומתנקז למרכז הגוף שלי. הייתי מוכנה להילחם או לברוח.
    הוא צעד קדימה.
    "לא..." אמרתי. רציתי שהמילה תישמע כמו פקודה, אבל היא נשמעה כמו תחינה בקול קטן, צפצפני ועלוב שרועד מפחד. "ל-"
    אפילו לא הספקתי לסיים. הוא טרק את דלת החדר שלי בפניי והיא פגעה בלחי שלי.
    לרגע ארוך אחד עמדתי קפואה כשהיד שלי צמודה לפניי, והמילים נעתקו מפי מרוב תדהמה וכאב. האצבעות שלי היו קרות כקרח, אבל משהו חם ורטוב נזל על הפנים שלי ורק כעבור שנייה הבנתי שזה דם, שכרכוב הדלת חתך את הלחי שלי.
    רציתי לרוץ בחזרה למיטה, לטמון את הראש מתחת לכרית ולבכות עוד ועוד. אבל קול קטן ומרושע בראש שלי אמר כל הזמן הוא עדיין שם. מה אם הוא יחזור? מה אם הוא יחזור כדי להרוג אותך?
    שמעתי קול בוקע מהמסדרון. משהו נפל. נתקפתי פחד שאמור היה לדרבן אותי, אבל במקום זאת הוא שיתק אותי. אל תחזור. אל תחזור. הבנתי שאני עוצרת את הנשימה ואילצתי את עצמי לנשוף אוויר ואז, לאט לאט, אילצתי את עצמי להושיט יד אל הדלת.
    קול התרסקות נוסף נשמע בחוץ, זכוכית שהתנפצה, ואני תפסתי בידית ונדרכתי במקומי, בהונותיי היחפות מתחפרות בלוחות הרצפה הישנים, מוכנה להישען על הדלת בכוח כמה שיותר זמן. השתופפתי שם כשברכיי צמודות לחזה שלי, וניסיתי להחניק את יבבות הבכי בחלוק שלי כשאני שומעת אותו הופך את הדירה כולה. קיוויתי שדליילה ברחה לגינה ויצאה מכלל סכנה.
    בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד זמן שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. ישבתי שם ובכיתי כשאני שעונה על הברכיים שלי, לא מסוגלת להאמין שהוא באמת הלך, שהוא לא חוזר לפגוע בי. הידיים שלי היו משותקות, נוקשות עד כאב, אבל לא העזתי לעזוב את הידית.
    בעיני רוחי ראיתי שוב את הידיים החזקות הנתונות בכפפות לטקס חיוורות.
    אני לא יודעת מה היה קורה לאחר מכן. אולי הייתי נשארת שם כל הלילה ללא יכולת לזוז. אבל שמעתי את דליילה בחוץ מייללת ושורטת את הדלת מעברה השני.
    "דליילה," אמרתי בקול צרוד. הקול שלי רעד כל כך שבקושי זיהיתי אותו. "אוי, דליילה."
    שמעתי אותה מגרגרת מבעד לדלת — הצליל הצרוד המוכר, כמו מסור חשמלי — והרגשתי כאילו שכישוף כלשהו הוסר.
    שחררתי את אצבעותיי הנוקשות מידית הדלת ומתחתי אותן בכאב, ואז קמתי כשאני מנסה לייצב את רגליי הרועדות וסובבתי את ידית הדלת.
    היא הסתובבה בקלות רבה מדי, ללא כל התנגדות ביד שלי, בלי להזיז את לשונית המנעול אפילו סנטימטר אחד. הוא הוציא את הציר מהצד השני.
    שיט.
    שיט, שיט, שיט.
    הייתי לכודה.
    • רות וייר
    • רות וייר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • החשוד
    • המטופלת השקטה
    • קרוב לבית
    • תאומות הקרח
    • בתה של הרוצחת
    • להתעורר עם הספק
    • נא לא להילחץ
    • מטורפת
    • משחק השקרים
    • דירה בפריז
    • פרחים מעל הגיהינום
    • רצח ראוי