הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האוויר שאת נושמת
  • האוויר שאת נושמת
    פרנסס דה פונטס פיבלס | תרגום: מרב זקס־פורטל
    מטר | אוגוסט 2019 | פרוזה תרגום | 365 עמ' מודפסים
    יש חברויות שנדמה שהן, כמו רומן אהבים, מעשה יד הגורל.
     
    דורֶס הרזה, היתומה בת התשע, עובדת במטבח של מטע סוכר בשנות השלושים בברזיל כאשר נכנסת לשם ילדה שמשנה הכול. גראסה, בתו המפונקת של ברון סוכר עשיר, היא ילדה פיקחית, שבעה, יפה ושובבה עד מאוד. שני דברים עיקריים מחברים בין דורס לגראסה, שנולדו בעולמות רחוקים להפליא זה מזה: מעשי קונדס ומוזיקה.
     
    לאחת יש קול של ציפור שיר, ואילו השנייה חשה את המנגינות בנשמתה ומחברת להן מילים. המוזיקה תהפוך בהמשך לתשוקה משותפת, למקור ידידותן ולמוקד יריבותן, וכן דרך היציאה היחידה מחייהן כילדות.
     
    ואולם רק אחת מהן תהפוך לכוכבת. הקשר האינטימי והטעון ביניהן יקבע את גורלה של כל אחת מהן וירדוף אותן כל החיים.
     
    "האוויר שאת נושמת" מתחיל במטעי הסוכר שבלב ברזיל, עובר לרחובותיה הסוערים של שכונת לאפה בריו דה ז'ניירו, ממשיך ללוס אנג'לס בתקופת תור הזהב של הוליווד וחוזר לקצב התוף של המולדת.
     
    זהו סיפור מרתק של חברות בת שנים על יתרונותיה העצומים ומכאוביה הבלתי פוסקים. סיפור המעורר את השאלה איזה חוב אנחנו חייבים למערכות היחסים המעצבות את חיינו.
     
    פרנסס דה פונטס פיבלס, מחברת רב המכר "התופרת" שראה אור אף הוא בהוצאה משותפת של כנרת ומטר ותורגם לתשע שפות, מגישה לנו עכשיו את "האוויר שאת נושמת". זהו רומן שלא תוכלו להניח מידכם עד שתסיימו לקרוא בו.
     
    "סאגה המסופרת ביד אמן והעוסקת בחברות, קנאה, הקרבה ואהבה – עשירה ברגש, מורכבת ומשכרת כמו הסמבה המהדהדת בין דפי הספר."   ג'ורג'יה האנטר, מחברת "היינו בני המזל"
     
    "פיבלס מציירת פורטרט מרתק של ידידות... הספר, העוסק באהבה, מוזיקה, קנאה ונאמנות, עשיר ברגש ובמסתורין הסובבים את פירוקה של מערכת היחסים כך שהקורא נותר במתח עד הסוף."   Publishers Weekly
     
    האוויר שאת נושמת הוא שיר תהילה חושני ויפהפה לחברויות ארוכות השנים שמעצבות את חיינו."   Bookriot
     
    "שילוב מדהים של רגש, דרמה לופתת וקצבה המסחרר של המוזיקה הברזילאית. האוויר שאת נושמת נמנה עם קטגוריה מיוחדת של רומנים היסטוריים והוא מתעד חיים שלמים באופן סוחף ומרתק. קולה של דורֶס הוא לירי וחושני להפליא כמו הסמבות שהיא מחברת... הרומן הזה הוא מופע מרהיב בעצמו, ומומלץ בחום לכל מי שרוצה לשקוע בסיפור המסופר היטב."   Historical Novel Society
     
    האוויר שאת נושמת הוא רומן עשוי לתפארת המספר את סיפורה המרגש של חברות הנמשכת לאורך כל חיי הגיבורות, חברות שבה רגעי שפל רבים, והוא מראה כיצד מעצבת החברות את חיינו ומה אנו חייבים לה. זהו מסוג הרומנים שלא תוכלו להניח מידכם עד שתסיימו לקרוא בו."   Washington Book Review
  • ספר דיגיטלי
     
    40 24
    ספר מודפס
     
    98 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הנהר המתוק 

    מוטב היה להתחיל בגראסה - ברגע שבו הגיעה, בפגישה הראשונה בינינו. אבל החיים לא מסודרים כמו סיפור או שיר. הם לא תמיד מתחילים ונגמרים כמו שנוח לנו. עוד לפני שגראסה הגיעה, עוד כשהייתי ילדה קטנה, הרגשתי שהתפקיד שנולדתי לתוכו לא תואם את השאיפות שלי, כמו ערמת סוכר קנים שנדחסה לאצבעון.
     
    יצאתי חיה מהלידה שלי. מעשה גבורה של ממש למי שנולדה בשנת 1920 לאמא ענייה מרודה שהתגוררה באחוזת מטעי סוכר. המיילדת סיפרה לכולם כמה מופתעת היתה כשתינוקת בריאה כמוני הגיחה מהרחם העייף של אמא שלי. הייתי הילדה החמישית והאחרונה שלה. רוב הנשים שעבדו בחווה ילדו עשרה, תריסר ואפילו שמונה?עשר ילדים, כך שהרחם של אמא שלי היה עוד צעיר יחסית לזה של רוב הנשים. אבל היא לא היתה נשואה, לא אז ולא לפני כן. האחים שלי, שאבדו מזמן, ואני - הילדה היחידה מביניהם - היינו ילדים לאבות שונים ולכן רבים חשבו שאמא שלי גרועה יותר מפּוּטָה, זונה, כי לפוטה יש לפחות שכל לדרוש תשלום על שירותיה.
     
    לא העזתי לשאול על אמא שלי, פחדתי ממה שאשמע ולא רציתי להסתכן במכות. בעצם, אסור היה לי בכלל לשאול שאלות. אנשים לא דיברו עליה, אלא כשרצו להעליב אותי. אמרו שאני גדולת גוף, כמוהָ. אמרו שאני חמת מזג, כמוה. אמרו שאני מכוערת כמו קוף, כמוה, רק שזרועותי ופני לא היו מכוסות צלקות שחרתו בהן קני הסוכר. למשך זמן קצר היא היתה קוצרת קני סוכר - אחת הנשים הבודדות שהיו מסוגלות לבצע עבודה כזאת. אבל העלבון שהוטח בי הכי הרבה היה זה שנגע ליחסיה המתירניים עם גברים.
     
    אם לא שפשפתי את הדם מקרשי החיתוך של המטבח בבית האחוזה בכמות מספקת של מלח, אם הפסקתי ולו לרגע לערבב את הריבה החמה כאש הגיהינום שהתבשלה על הכיריים, או אם התעכבתי כשהלכתי להביא לטבחית נֶנָה או לעובדיה מצרכים מהמזווה או מהגינה, הרביצו לי בכף עץ וקראו לי "הבת של הפוטה". למדתי להכיר את אמא שלי דרך כל הדברים שאנשים תיעבו בה ובי.
     
    הבנתי, אם כי בילדותי לא הייתי מסוגלת לנסח זאת בבירור, שאנשים שונאים את הדבר שממנו הם פוחדים יותר מכול. לכן התגאיתי בה. המיילדת חסה עלי מאחר שהייתי ילדה בריאה כל כך, ובמקום לחנוק אותי או להשליך אותי לתוך מטע קני הסוכר למאכל הנשרים, או לתת אותי לאיזה בעל מטעים שיגדל אותי כמו חיית מחמד או שפחה (כך נהגו להתמודד עם יתומות בנות יומן), היא נתנה אותי לננה, הטבחית הראשית באחוזת המטעים ריאַשו דוֹסי. לאורך חופה של פֶּרנַמבּוּקוֹ, המדינה שלנו, גדלו אז מאות אחוזות של מטעי סוכר, וריאשו דוסי היתה מהגדולות שבהן.
     
    בזמנים טובים, כשמחירי הסוכר היו גבוהים, עמדה הטבחית ננה בראש צוות מטבח שכלל עשר משרתות ושני משרתים. לננה היה חזה רחב כמו לתרנגול קרב וידיים גדולות וקטלניות כמו מחבתות הצלייה שלה העשויות ברזל יצוק. משפחת פִּימֶנטֶל היתה בעליה של ריאשו דוסי ושל הבית הגדול, אבל במטבח האחוזה שלטה ננה. לכן, אחרי שהמיילדת הביאה אותי עירומה ומייבבת, איש לא התנגד להחלטתה של ננה לגדל אותי כמשרתת במטבח שלה.
     
    כל העובדים בבית הגדול - משרתות, כובסות, סייסים ומשרתים - התקבצו במטבח של ננה כדי להביט בי. הם העירו בחופשיות על הצבע הוורדרד של עורי, על הרגליים הארוכות וכפות הרגליים המושלמות. למחרת הפסקתי לשתות את חלב העזים שננה נתנה לי בבקבוק. ננה לקחה אותי למינקת מקומית אבל אני ירקתי מפי את פטמותיה של האישה. הייתי צעירה מכדי לאכול דייסת קָסָווה, אבל ננה בכל זאת ניסתה. ירקתי גם אותה, ובתוך זמן קצר הצטמקתי והצהבתי כמו זקנה בלה. אנשים אמרו שמישהו עשה לי עין רעה. אוֹליוֹ מאו, כך הם קראו לזה. אוליו גוֹרדו. שני אלו הם כינויים שונים לאותו מזל רע.
     
    ננה פנתה לעזרתו של אֵאוּקלידֶס הזקן. אאוקלידס היה מקומט, רכלן, וצבע עורו כמו של דִבשָה כהה שגורדה מתחתית החביות בבית החרושת לסוכר. הוא התחיל לעבוד בריאשו דוסי עוד לפני ננה, תחילה כסייס ולאחר מכן כשומר הקרקעות של האחוזה. היתה לו אתון שהמליטה עַיר מת ונשאר לה חלב.
     
    ננה לקחה אותי אל האורווה והצמידה אותי ישר לעטין של הז'גָה הזאת, ואני ינקתי. ינקתי את החלב של הז'גה הזאת עד שהתחזקתי ושמנתי. צבע העור שלי השתנה. הייתי כבר פחות ורדרדה כפרח ויותר שחומה כמו עורה של האתון. שיער סמיך צמח על ראשי. מאז כינו אותי ז'גה.
     
    במוחם של אנשים נחשלים ומלאי אמונות טפלות היה קשר הדוק בין הילדה שהייתי לחלבהּ של האם שממנה ינקתי.
     
    "ז'גה מטומטמת כמו חמורה," קנטרו אותי המשרתים.
    "ז'גה עקשנית כמו חמורה," התלוננו המשרתות במטבח.
    "ז'גה מכוערת כמו חמורה," אמרו הסייסים כשרצו ללעוג לי.
    כולם רצו שאאמין בכך. כולם רצו שאהפוך לאותה ז'גה. לא היתה לי שום כוונה לגרום להם סיפוק שכזה.
     
    הבית הגדול ניצב על גבעה. מהאכסדרה הקדמית אפשר היה לראות כמעט את ריאשו דוסי כולה: השער הראשי, בית החרושת עם הארובה השחורה, האורוות של הסוסים והחמורים, ביתו של המנהלן, הצריף של הנגר, בית החרושת הישן לעיבוד קסווה, חלקת שדה מרובעת וקטנה שבה גידלו עשב מרעה ותירס, המזקקה והמחסנים עם דלתות הברזל הכבדות. ואפשר היה לראות את פלג המים החומים שעל שמו נקראה ריאשו דוסי - הפלג המתוק, אם כי הוא היה רחב הרבה יותר מפלג ומימיו לא היו מתוקים בכלל.
     
    לכל אחוזת מטעים היתה רוח רפאים משלה, וגם לנו: אישה שטבעה בנהר ועדיין נמצאת שם במעמקיו. היו שאמרו שהיא נרצחה בידי מאהב, אחרים אמרו שבידי אדון האחוזה והיו שאמרו שהיא התאבדה.
     
    אמרו שבלילות אפשר לשמוע אותה שרה מתחת למים לאהובה האבוד או במטרה לפתות אנשים להיכנס למים ולהטביע אותם כדי שיישארו איתה - תלוי אם המספֵּר האמין שהרוח טובה או נקמנית. אמהות בריאשו דוסי סיפרו לילדיהן את הסיפור לפני השינה, כדי להזהיר אותם שלא להתקרב לנהר. אני שמעתי מננה על רוח הרפאים הזאת.
     
    מאחורי הבית הגדול היה מטע של עצי פרי, ומאחוריו מגורי העבדים שהפכו למגורי המשרתים. ננה ואני היינו היחידות מבין צוות העובדים שהורשו לישון בבית הגדול עצמו, מה שהבדיל אותנו מיתר המשרתים.
     
    המעמד המיוחד הזה השפיע פחות על ננה והרבה יותר עלי. אני הייתי ז'גה - היצור השפל ביותר בהיררכיה המסודרת של הבית הגדול - והמשרתות והמשרתים עמלו קשות כדי להזכיר לי את זה. הם סטרו לי, צבטו את צווארי, קיללו אותי וירקו עלי. הם חבטו בי בכפות עץ ומרחו את כניסת העובדים בשומן חזיר כדי שאחליק ואפול. הם נעלו אותי בבית השימוש המסריח שבחוץ עד שנחלצתי ממנו בבעיטות. ננה ידעה על כל התעלולים האלה אבל לא עשתה דבר כדי לשים להם סוף.
     
    "ככה זה במטבח," היא אמרה. "יש לך מזל שהבנים לא מנסים עוד להיכנס לך מתחת לחצאית. בקרוב הם ינסו. יותר טוב שתלמדי כבר מעכשיו להילחם בהם."
     
    ננה תמיד הזהירה אותי:
    יותר טוב שתורידי את הראש.
    יותר טוב שלא יראו אותך.
    יותר טוב שתעשי משהו מועיל.
     
    כשלא שמעתי בקולה היא הכתה אותי בכף עץ, בשוט ישן המיועד לפרים או במו ידיה. אני אמנם פחדתי מהמכות שלה אבל לא חשבתי שזה דבר יוצא דופן או מרושע. לא הכרתי גילויי חיבה אחרים, וגם ננה לא הכירה. היא השתמשה באגרופיה כדי ללמד אותי דברים שלא ידעה לבטא בקול, כך שאלמד לשמור על עצמי. היה בכוחה של ננה לשמור עלי במטבח, אבל לא מחוצה לו. הייתי יצור חסר משפחה וחסר כסף.
     
    הייתי עוד פֶּה שצריך להאכיל. וגרוע מכך, הייתי ילדה. הבעלים היו יכולים להשליך אותי מהבית הגדול בכל עת שירצו ולהותיר אותי להסתדר לבדי במטעים העצומים של קני הסוכר. ומה כבר יכולה ילדה קטנה ומכוערת להציע לעולם מלבד גופהּ? ולכן היה עלי ללמוד להגן על הגוף הזה בקשיחות אל מול הסייסים, הפועלים בבית החרושת או כל אחד אחר שעלול היה לנסות להשתמש בו בכוח.
     
    ובו בזמן היה עלי ללמוד להביא תועלת בבית עצמו, לציית למעסיקַי בכל מחיר, או מוטב, לא להתגלות לעיניהם כלל. כל עוד הייתי בלתי נראית, הייתי מוגנת. וכך, בזמן שילדות קטנות כמו גראסה שיחקו בבובות ובשמלות, אני למדתי לשחק משחקים אחרים. משחקים שבהם הכוח הוא שליטה, ושבהם הפיקחות פירושה הישרדות.
     
    כשהייתי בת תשע, נפגעה ברזיל במפולת הכלכלית העולמית הגדולה וערכו של הסוכר צנח פלאים. מטעים קטנים בסביבתה של ריאשו דוסי אטמו את בתי האחוזה שלהם בלוחות עץ וזרקו את העובדים מחוץ לשעריהם. בית החרושת של ריאשו דוסי נסגר. משפחת פימנטל, ששקעה בחובות עד צוואר, עזבה את המקום. היו שמועות על מכירה. זמן קצר לאחר מכן עזבו קוצרי הקנים והלכו לחפש עבודה במטעים אחרים ששרדו את המשבר. השדות ננטשו. המזקקה ננעלה. בזה אחר זה עזבו המשרתות והסייסים. במהרה נותרנו שם רק ננה, אאוקלידס הזקן ואני.
     
    "הם יחזרו," אמרה ננה על משפחת פימנטל. "אף אחד לא עוזב את האדמה שלו. וכשהם יחזרו, הם יזכרו מי היה נאמן להם ומי לא."
     
    ננה פעלה מתוך נאמנות ופחד. היא ואאוקלידס הזקן נולדו בריאשו דוסי לפני שהעבדות הוצאה אל מחוץ לחוק בברזיל בשנת 1888 , והם נשארו שם גם אחרי ששוחררו.
     
    בתקופה שבה היתה האחוזה נטושה טיפל אאוקלידס הזקן בקרקעות, ווידא שאיש לא לוקח חיות מהאורוות או גונב פירות ממטע העצים. ננה, שחששה שהמחבתות וסירי הנחושת שלה ייפלו לידיהם של בוזזים או גובי חובות, החביאה את כל חפצי הערך. מערכות כלים מחרסינה, כלי הגשה ומגשים מכסף, סכו"ם עשוי זהב טהור וקערה מאם הפנינה הוסתרו תחת רצפות העץ של הבית הגדול.
     
    אנחנו אכלנו את מה שנשאר במזווה ואז, כיוון שאיש מאיתנו לא קיבל שכר מאז שמשפחת פימנטל עזבה, התחלנו לסחור בשוק המקומי. ביצים תמורת קמח, קרמבולה מהמטע תמורת קצת בשר מומלח, בקבוקי מולסה תמורת שעועית. זאת היתה אמנם תקופה של מחסור, אבל אני לא הייתי אומללה כלל וכלל. חודשים רבים עמד
     
    הבית הגדול ריק ואני ביליתי בתוכו. דילגתי על רצפות האבן, תחבתי את ידי מתחת לכיסויים שנועדו להגן על הריהוט מאבק ומיששתי את השיש הקר, את הגבעות והקימורים של רגלי השולחן, את השיפועים המוזהבים של המראות. שלפתי ספרים מהמדפים ופתחתי אותם חזק כדי לשמוע את כריכותיהם מתפצחות. עליתי וירדתי בגרם המדרגות הרחב בראש מורם, כמו הייתי גברת הבית.
     
    לראשונה בתשע שנותי עמדו לרשותי זמן וחופש - לחקור, להעמיד פנים, לשחק בלי לחשוש שאחטוף סטירות או נזיפות, לחיות מבלי לחשוש כל הזמן שישליכו אותי מריאשו דוסי בגלל איזו עברה פעוטה. לראשונה הותר לי להיות ילדה והתחלתי להאמין שתמיד איהנה מחירות שכזו. זה היה תמים מצדי.
     
    יום אחד, כשישבתי בספרייה וניסיתי לפענח את הסמלים המוזרים בספרים של משפחת פימנטל, שמעתי בחוץ קול נורא של גרגור, כאילו התיישב כלב ענקי בשער הבית הגדול. רצתי לננה, שפתחה את דלת הכניסה. מחוץ לשער הקדמי רעם אוטומוביל.
     
    אאוקלידס הזקן, נמרץ כמו כלבלב, החל להתקדם במהירות בשביל הגישה ופתח בדחיפה את השער. האוטומוביל נעצר, ומדלת מושב הנהג יצא גבר. הוא חבש כובע ולבש מעיל קנבס ארוך שנועד להגן על החליפה שלו. הוא פתח את דלת מושב הנוסעים ואת הדלת האחורית ושתי נשים יצאו משם: אחת חיוורת, שלבשה גם היא מעיל נסיעות, ועוד אחת במדי משרתת ושביס תחרה.
     
    המשרתת ניסתה למשוך משהו מהמושב האחורי לקול נשיפות וצווחות. לרגע חשבתי שיש בפנים איזו חיה - חתול או איזה מין אופוסום - עד שראיתי שידיה של המשרתת אוחזות בשתי רגליים זעירות במגפי עור מהודרים. המגפיים בעטו והשתחררו מאחיזתה של המשרתת.
     
    האישה השתחלה עמוק יותר אל פתח האוטומוביל. ואז היו צעקות, גניחות, מערבולת של תחתוניות לבנות ולבסוף, צעקה. המשרתת נסוגה בקפיצה מהמושב האחורי, עיניה דומעות וידה צמודה לשריטה הטרייה שעל פניה.
     
    "תשאירי אותה שם," אמר האיש בכעס. "היא מספיק גדולה כדי לצאת לבד."
     
    המשרתת, שידה היתה צמודה עדיין לפניה, הנהנה. האישה השנייה נאנחה ופתחה את כפתורי מעיל הקנבס שלה וחשפה מתחתיו שמלת משי וסבך פנינים שקישטו את צווארה.
     
    פניה היו מעוטרות בהילה של תלתלים ג'ינג'יים. גון העור שלה היה מה שקראנו לו "לבן של בית חרושת" מפני שזה היה צבעו של הסוכר המשובח. במטבח של הבית הגדול השתמשנו בשאריות של בית החרושת - סוכר גולמי בעל צבע בוצי, לא לבן אבל גם לא לגמרי חום, בדיוק כמוני.
     
    "עדיף שהיא לא תצא בכלל," אמר האיש והסתכל על דרך העפר. "היא תתלכלך לגמרי." היו לו עור בגוון כהה יותר, לסת מרובעת ואף נשרי שירד כמו חץ המצביע על שפתיו המלאות.
     
    "כולנו נצטרך להתרגל לקצת לכלוך מדי פעם," אמרה האישה הלבנה כסוכר משובח, ושפתיה התכווצו כאילו היא מתאפקת לא לצחוק, כאילו סיפרה לעצמה בדיחה גסה.
     
    למשמע המילה לכלוך, התפתלה ויצאה מהמושב האחורי ילדה בגילי. היא לבשה שמלה בצבע חמאה וכסיות לבנות. על ראשה היה סרט עקום. הילדה תלשה אותו מראשה וזרקה אותו ארצה. היא בעטה בעפר וגררה בו את מגפיה, ואז הביטה בכעס במבוגרים שסביבה, כמו חיכתה רק שיגידו לה להפסיק. ואז היא ראתה אותי ונעמדה במקומה. עבורה, לא הייתי בלתי נראית.
     
    העיניים שלה היו בצבע של פקק שעם. הפה שלה נראה כאילו צויר על פניה, כמו פה של בובה. אין לי מושג כמה זמן הבטנו זו בזו, אני רק זוכרת שלא רציתי להשפיל את עיני ראשונה, שהייתי נחושה שהיא לא תנצח. הילדה, שעדיין הביטה בי, הצמידה את ידה העטויה בכסיה אל גוף האוטומוביל והחליקה אותה לאורכו. אחר כך הרימה את ידה.
     
    החלק הפנימי של הכסיה היה אדום כמו העפר שמתחת לרגלי היחפות. הילדה חייכה בזחיחות, כאילו סיפרה בדיחה, אבל אני ידעתי שהיא לא התכוונה לשעשע אותי. כסיות נועדו לעשירים. הן היו יקרות ועדינות.
     
    אחר כך תיאלץ איזו כובסת מסכנה להתאמץ כדי לנקות את הכסיה המוכתמת הזאת, שבגלל גודלה הזעיר תתקמט בידיה כך שמפרקי אצבעותיה ישתפשפו בלוח הכביסה עד שידממו. אבל לילדה לא היה אכפת מהכסיה, מהכובסת או מכל דבר אחר. היא הרסה משהו טוב רק כי התחשק לה. חשתי כבוד וגועל בו זמנית. "גראסה!" צעק האיש.
     
    הגבר והאישה התווכחו. ננה, אאוקלידס הזקן ואני עמדנו בשקט גמור וחיכינו שהם יכירו בנוכחותנו. רק כשהיו זקוקים לעזרתנו הפכנו עבורם לבשר ודם - הגבר הורה לאאוקלידס להביא את התיקים מתא המטען, האישה החיוורת שמטה את מעילה בזרועותיה של ננה. אז ידעתי שהאנשים האלה אינם סתם מבקרים אלא הבעלים, שבאו לתבוע לעצמם את ריאשו דוסי ואת הבית הגדול.
     
    גם הם היו בני משפחת פימנטל - בני דודים של הבעלים הקודמים. כשהלכנו יחד לאורך הבית הגדול, נעה סניורה פימנטל בעצלתיים לצד בעלה, והצביעה בעייפות על סדקים ונזילות, צבע מתקלף ועץ רקוב. בעלה, סניור פימנטל, משך והוריד את הכיסויים מהרהיטים, כמו קוסם החושף את קסמיו.
     
    "אני זוכר את סבא שלי יושב ליד המכתבה הזאת!" הוא קרא. ואחר כך, "אני הייתי הילד ששפך דיו על הכיסא הזה!"
     
    תחושת החופש המסחררת שידעתי בחודשים הקודמים נעלמה בתוך שעה מאז הגיעו אותם פימנטלים חדשים. כל הספרים שהורדתי מהמדפים, כל חפצי הנוי העשויים שנהב וזכוכית שצחצחתי וליטפתי, כל השולחנות שתחתם התחבאתי בשעה שהעמדתי פנים שאני באוהל בארץ אקזוטית כלשהי, כל המראות שמולן בחנתי את עצמי - כל אלה לא יהיו עוד שלי למשחק.
     
    שוב יהיה עלי להיות מועילה ובלתי נראית, לציית או שאסולק משם. כשההורים לא הסתכלו, הילדה עם עיני השעם שרבבה לעומתי את לשונה. הלשון היתה ורודה וחלקלקה כמו הפרי של תפוח הוֶורד. התחשק לי לנגוס בה.
     
    לבסוף הסירו הפימנטלים החדשים את הכיסויים משתי כורסאות והתיישבו בעייפות בחדר האורחים הרשמי. הם הורו לננה להכין קפה. מיהרנו למטבח וננה תפסה בזרועי ואמרה לי לרוץ להביא את פולי הקפה יקרי הערך האחרונים ששמרה מתחת למיטה שלה. כשחזרתי למעלה, הצצתי מבעד ללוחות העץ של דלת חדר האורחים בשעה שננה הגישה קפה לפימנטלים החדשים. הם חיכו שתצא ורק אז שתו. לא הלכתי בעקבותיה למטבח.
     
    סניור פימנטל לגם מהכוס שלו ועשה פרצוף. "מה, היא סיננה את זה בגרב ישן?" הוא שאל.
     
    סניורה פימנטל נדה בראשה. "נצטרך לאמן צוות חדש. כמה מעייף."
     
    "ננה היא טבחית טובה - עוד תראי. היא עובדת כאן מאז שהייתי ילד," השיב לה סניור פימנטל.
     
    "אתה חושב שהילדה הזאת היא שלה ושל הזקן? איזה יצור קטן, מכוער ועלוב."
     
    סניור פימנטל צחק. "ננה בת אלף בערך. לא יכול להיות שהילדה שלהם, העור שלה בהיר מדי. אני בטוח שהיא לא כזאת מכוערת מתחת לכל הלכלוך. היא פשוט צריכה אמבטיה טובה."
     
    "היא תישאר במטבח," ענתה בכעס סניורה פימנטל. "אם כשתגדל היא תיראה בסדר, נרשה לה להגיש לשולחן."
     
    סניור פימנטל אחז בידה של אשתו. היא הביטה בו בעייפות, כמו בעת שבחנה את הבית הגדול. הם שוחחו על התוכניות שלהם לבית. הרהיטים מלמעלה יֵרדו למטה. את השטיחים יש לזרוק. את הווילונות להחליף. יש להתקין צנרת למים ובית שימוש מודרני, ולשם כך יהיה עליהם לחצוב בקירות הלבנים העבים של הבית.
     
    צעדים נשמעו מאחורי. לפני שהספקתי להתחבא הרגשתי צריבה איומה בזרועי. הילדה פימנטל עם עיני השעם צבטה את עורי מעל למרפק. הסתכלתי עליה בכעס וניערתי אותה מעלי.
     
    "מרתה תמיד בכתה כשצבטתי אותה," אמרה הילדה. "מי זאת מרתה?"
     
    "המשרתת מהמטבח בבית השני שלי, ברֶסיפֶה. בית אחוזה. הרבה יותר טוב מדיר החזירים הזה."
     
    "זה הבית הכי טוב בכל המטעים," אמרתי.
     
    הילדה משכה בכתפיה. "את בטח מתה משעמום כאן."
     
    "אני נראית לך מתה?"
     
    "זה רק ביטוי. מה, את מטומטמת?"
     
    "לא מטומטמת כמו שאת נראית."
     
    עיניה של הילדה נפקחו לרווחה. "אסור לך לדבר אלי ככה." היא צדקה - סיכנתי את מקומי בבית הזה. החוצפה שלי נבעה כנראה מחודשי החופש הרבים שידעתי, והיא גם היתה הסיבה למה שקרה מיד אחר כך.
     
    "עכשיו זה הבית שלי," אמרה הילדה.
     
    ידי חבטה בלחייהּ והשמיעה צליל פריך ומרנין. הילדה עצרה את נשימתה. אני ברחתי.
     
    המזווה של המטבח היה מקום קריר וריק. ישבתי בפנים וחיכיתי. אצבעותי פעמו בכאב מהסטירה שנתתי לה. חשבתי בבהלה על ננה שתמצא אותי שם ותרביץ לי חזק יותר מאי?פעם. או גרוע מכך, סניור פימנטל ייכנס בגאוותנות למטבח ויזרוק אותי מהבית היחיד שאני מכירה. אחרי מה שנדמה לי כמו נצח, נשמע קול צעדים ודיבורים, ואז שוב נהם האוטומוביל והפימנטלים החדשים נסעו להם תוך שהם מבטיחים לחזור ולהתחיל בשיפוצים.
     
    התרשמתי מכך שהילדה פימנטל לא הלשינה. זה עשה אותה נסבלת בעיני, אבל גם מסוכנת. מה היא תרצה בתמורה לשתיקתה? מה אהיה חייבת לה? אלו היו השאלות ששאלתי את עצמי בשבועות שחלפו עד לשובם של הפימנטלים, בשעה שנגרים, בנאים ושרברבים ניסרו ודפקו ודחפו צינורות נחושת לתוך קירותיו של הבית הגדול.
     
    שנים לאחר מכן שאלתי את גראסה על היום שבו נפגשנו והיא צחקה. את לא זוכרת את זה נכון, היא אמרה לי. היא זאת שסטרה לי, ולא להפך. הכרתי כל פינה מאובקת בבית הגדול הזה, כל שידה ריקה, כל מזנון שהיה גדול דיו להתחבא בו. כשהפימנטלים החדשים עברו לבסוף לגור בריאשו דוסי, חיכיתי לרגעים שבהם תוסח דעתה של ננה כדי להסתלק מהמטבח.
     
    התחבאתי וצפיתי בגראסה מלבישה ומפשיטה את הבובות שלה ונושכת את שפתה הוורודה המושלמת כשלא הצליחה להתאים שמלה לסינר. צפיתי במשרתת מברישה את שערה של גראסה עד שהוא נצץ כמו השוקולד המומס שהיתה ננה שופכת על העוגות של משפחת פימנטל.
     
    צפיתי בגראסה אוכלת צהריים בשולחן האוכל הרשמי, ורגליה הזעירות בועטות ברגלי הכיסא עד שאמא שלה צעקה עליה שתפסיק. גראסה לבשה גרביים מעוטרים בתחרה ותחתוניות ושמלות עם סינרים מצויצים.
     
    בסוף היום נבלו בגדיה המעומלנים מהחום. פעם נכנסתי למכבסה ומצאתי את הבגדים המלוכלכים שלה. הצמדתי את אחת השמלות לגופי, ואז לפניַ. הכובסת תפסה אותי וגררה אותי אל ננה כשידה המחוספסת כרצועת עור כרוכה סביב זרועי. הכובסת אמרה שניסיתי ללבוש את אחת השמלות של הגברת הקטנה, וזה היה שקר גמור.
     
    "אני לא רוצה את השמלות הטיפשיות שלה," הגנתי על עצמי בפני ננה. "רציתי רק לדעת איזה ריח יש לזיעה שלה."
     
    [...]
    • פרנסס דה פונטס פיבלס
    • פרנסס דה פונטס פיבלס
      פרנסס דה פונטס פיבלס היא מחברת הרומן התופרת, שתורגם לתשע שפות. פיבלס נולדה בפרנמבוקו שבברזיל, והיא בוגרת סדנת הכתיבה של אוניברסיטת אייווה.
       
      האוויר שאת נושמת זכה בפרס הספרותי Elle Grand Prix , בפרס Friends of American Writer ובמלגת James Michener-Copernicus Society of America.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות