הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האביב שבלב
  • האביב שבלב
    ברנדן ו. ג'ונס | תרגום: קטיה בנוביץ'
    ידיעות ספרים | 2013 | פרוזה תרגום | 416 עמ' מודפסים

    לאחר ילדות קשה באחד ממחנות החינוך מחדש של צפון קוריאה מגיעה גיונג–הו, נערה שבורה בעלת כישרון יוצא דופן למתמטיקה, לבית יתומות בעיר הבירה.

    גיונג–הו למדה להתמודד עם הכאב על ידי נסיגה אל עולם המספרים והחישובים, ובעזרתו היא נמלטת מזיכרונות העבר הנושפים בעורפה, כמו גם מצרות ההווה.

     

    בבית היתומות היא פוגשת באיל–סון, יתומה בת גילה, וקרבתה מציתה בה מחדש את ניצוץ החיים. היא מתאהבת בנערה החצופה והקורנת שפותחת את לִבה אל האביב. אולם איל–סון המפונקת תרה אחר חיים טובים יותר ומסבכת את שתיהן בצרות שמהן לא תהיה דרך חזרה. החיים הקשים בצל המשטר האכזרי בצפון קוריאה משתנים ללא הכר לאחר שהמחזר של איל–סון מוכר אותן לזנות מעבר לגבול.

    האביב שבלב הוא רומן עוצר נשימה ושובר לב, הכתוב בשפה פיוטית ומרגשת ומוביל אותנו אל מאחורי הקלעים של תעשיית המין והסחר בנשים ואל מעבר למסך הברזל של אחת המדינות המסקרנות והמסתוריות ביותר בזמננו.

     

    "סיפור על חברות נשית המתאפיין בהצצה מאירת עיניים אל המורכבות המסתורית של תרבות עתיקה ומודרנית גם יחד. מובטח שידבר ללבם של חובבי 'זיכרונותיה של גיישה'."

    - בוקליסט

     

    "רומן חשוב, מרתק, מזעזע וכתוב יפהפה. אחד הטובים ביותר שקראתי זה שנים."

    - אליס ווקר

     

    "ספר ביכורים שאי–אפשר להניח מהיד. קריאת חובה לכל מי שמאמין בכוחה של הספרות לשקף את האמת בעולם שסביבנו."

    - ליבררי ג'ורנל

     

    חלקים מן הרומן חושפים טראומות גופניות ופסיכולוגיות הקשורות לסחר בבני אדם ולזנות. בשל אופיים התיאורי של הנושאים האלה, תוכן הספר אינו מתאים לקוראים צעירים.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    גיוֹנג־הוֹ תחבה עוד שרוול מכנס לתוך מכונת תפירה ישנה וחזקה מברזל יצוק, ומנתה את התפרים שיצרו תך פנימי מושלם. היא צפתה בריכוז במחט המרקדת על פני האריג הנוקשה, צוללת לתוך הבד ומגיחה ממנו באלימות שיטתית - היא נדהמה מכך שהאריג אינו מדמם. זה היה פרדוקס התפירה בעיניה - העובדה שאכזריות כזו מחברת בין שני דברים. ענן מרוחק נע וחשף כיס של אור שמש שהצטבר והציף את החלונות המטונפים במרומי קיר המפעל, ושלח קרני אור מרוחות ומוכתמות אל המקום שבו עבדה. כעת נצצה המחט ברגע הדקירה. גיונג־הו הודתה לאור על אשליית החמימות שיצר - היא עדיין ראתה את הבל פיה, ואצבעותיה היבשות כאבו. המפעל היה מערת בטון קרה, גדושה בפיסות בד ובהדים, כלי קיבול לאוויר לח וקר.

    היא הרימה את עיניה רק לרגע קט. המנהיג הדגול, קים איל־סונג, ובנו, המנהיג היקר, קים ג'וֹנג־איל, הביטו אליה מבעד למסגרות הזהב שלהם. הם נחו להם על הקיר, מחייכים כמו שחייכו מכל קיר, צופים בה מלמעלה, מודדים כל תנועה שלה. בעל כורחה נכנעה, הרכינה את ראשה והשתדלה יותר. היא לא היתה מספיק טובה. הדיוקנות מילאו אותה יראה ופחד. חיי טובים כל כך בחסדי מבטו של המנהיג היקר, דקלמה לעצמה מוכנית.

    צלילים הקיפו את גיונג־הו מכל עבר. האוויר סביבה המה וריצד בסטקטו של מאה מכונות תפירה, שפעלו ודממו לפי סדר מקרי. חשמל זמזם ממנורות וממכונות ונראה שגם מן התופרות, שכמו היו מחוברות לקירות בכבלים בלתי־נראים. מספריים גזרו וקצצו חוטים בחיתוכים מקוטעים, פלדה חדה החליקה על גבי פלדה חדה. מה שאיגד את כל הצלילים, כלא אותם, היה דשדוש צעדיו של מנהל העבודה הפוסע במסלולו הנקמני על רצפת המפעל, גורר בהליכתו את רגלו הפגועה - חבטה, החלקה... צעד; חבטה, החלקה... צעד. באוזני גיונג־הו נשמעו הצלילים האלה כמין מנגינה, הם עזרו לה להתרכז, מילאו במוחה פינה טרודה שתמיד ביקשה לזקק סדר מתוך התוהו ובוהו.

    הילוכו הכאוב והמגושם של מנהל העבודה התקרב, וגיונג־הו נדרכה. ריח גופו העז הלך לפניו והצמיד אותה לכיסאה. הוא היה בה בעת חמוץ ודליק. האיש נעצר לפניה והיא שמעה את נשימתו המחוספסת, הריחה את העשן בהבל פיו. בלי להרים את עיניה ראתה את פניו המצולקות, המעוותות, חרושות בקמטים של אי־נחת. הוא נהם ואז השתרך הלאה במאמץ. גיונג־הו נשמה לרווחה. היא ידעה שכאביו הם מופת לאזרחות טובה: הוא צעד כל היום למרות הכאב, לתפארת הרפובליקה.

    מנהל העבודה ואנג לא סבל שום הפרעות בתהליך הייצור, וגם מנוחת חירום התקבלה בבוז עמוק ובהשפלה פומבית. על הקיר היה שלט עם הכיתוב "אל תאכלו מרק". זה היה מסע תעמולה שנועד להגביר את קצב הייצור באמצעות הגבלת הביקורים בשירותים. לרוע מזלה של גיונג־הו, מרק דליל היה המזון היחיד שהוגש בבית היתומות באותו בוקר. היא ניסתה לא לאכול יותר מדי אבל היתה רעבה, ולכן התנועעה עכשיו במקומה כדי לגבור על השלפוחית המתפקעת, מזיזה את ירכיה לפנים ולאחור בתיאום עם קצב התפירה.

    היא עבדה בקצב, במהירות ובדייקנות, הלעיטה את המכונה הרעבה בשרוולים ובחגורות ובחפתים, כל כמה שזו יכלה ללעוס. היא עבדה כדי להימלט מזיכרון שרדף אותה, ניסה לתפוס אותה, נשף בעורפה. היא חששה שאם תאט ולו לרגע הוא ידביק אותה, יאחז בצווארה בטופר עטוי כפפה שחורה. זה היה שד שרדף אחריה לאורך מסדרון ארוך, נעליו הקשיחות מהדהדות, צעדיו ארוכים מצעדיה, ידי העור המעובד שלו מתחככות בשערות הקטנות שעל עורפה כשהן מנסות ללפות אותה, ותמיד משיגות אותה. היא התמידה במרוץ המחשבתי במאמץ לחמוק מן הזיכרון, ותודעתה שעטה אל עבר השִכחה.

    היא הסתכנה והעיפה מבט לימינה. חברתה הטובה איל־סוּן סיימה לתפור חפת. התפר התנודד כשיכור, ואחת מרגלי המכנסיים נראתה ארוכה מעט יותר מן השנייה. פלא איך הצליחה לחמוק מעונש; אם כי היא היתה היפה. בכל פעם שהאיר אור שמש, נראה היה שהוא דבק בה. ברוב הימים הוא התקבץ סביבה, שטף את גופה בפלגים זוהרים ומשך את העיניים להביט בכולה. אפילו כשהקיפו את עיניה העייפות עיגולים שחורים היא היתה יפה, ותנועותיה הלאות היו נוזליות - כמו הזמנה פתוחה לליטוף. את פניה דמויי הלב הציתו שפתיים אדומות משורבבות ועיניים שהביטו בשובבות מזוויות ארובותיהן. עורה היה חלק ללא רבב ושערה הישר כסיכות גלש כווילון שחור על כתפיה. בשנה האחרונה לבש גופה צורה חדשה, מותניה וכתפיה החלו לנוע בכיוונים מנוגדים, מהפנטים, בשעה שהלכה. אנשים הסתובבו לצפות בה כשחלפה על פניהם ומבטם רק האיר אותה יותר, ייפּה אותה. בייחוד גברים הושפעו מנוכחותה, איבדו את כושר הדיבור ונראו בה בעת מפוחדים ורעבים. גיונג־הו לא אהבה את השינוי.

    היא חששה שאיל־סון שוב לא תעמוד במכסָה היומית. זו תהיה הפעם החמישית ברציפות. כמה זמן תוכל להמשיך כך, להפגין אדישות כזו כלפי סמכות? נראה שלא תפסה את ההשלכות של... של האינדיווידואליזם שלה.

    הן עבדו במפעל פחות משנה. בגיל שבע־עשרה הצטרפו בהתלהבות לשורות הפועלים הבוגרים - החידוש הטמון בהליכה היומיומית למפעל סיפק להן הפוגה מבורכת מחדגוניותם של הלימודים. הן הרגישו מבוגרות כשיצאו בכל בוקר מבית היתומות במדי המפעל - כובעי מצחייה אדומים בוהקים, חולצות לבנות מגוהצות ומכנסיים כחולים - והבנות הצעירות הביטו בהן ביראת כבוד. ראשיהן מלאו חזיונות על תחושת הגאווה והייעוד שתספק להן העבודה במפעל, כאילו כל יום יהיה מלהיב ומספק יותר מקודמו; אחרי הכול, קראו לזה גן העדן של הפועלים. אבל עד מהרה הן השתלטו על יסודותיה של מלאכת התפירה - העבודה עצמה לא דרשה מהן הרבה יותר מזה - לחתוך, להתאים, לתפור, לגזור, לחתוך, להתאים, לתפור, לגזור. כל יום, כל היום, אותו זוג מכנסיים פעם אחר פעם. ההתרגשות פינתה את מקומה למאמץ, בייחוד תחת עינו הפקוחה של מנהל העבודה המאיים והנרגן.

    לבסוף נשמעה שריקה, וכאילו בניגוד לשיקול דעתו הכריז המנהל על ארוחת הצהריים המוגשת בקפטריה. גיונג־הו ואיל־סון קמו וצעדו אל דלת המפעל כבמצעד צבאי. גיונג־הו תהתה אם אכן תהיה זו ארוחת צהריים, או רק דייסת הנסורת שהוגשה ברוב הימים.

    כשיצאו מהסדנה התפצלו הנשים לקבוצות קטנות והאוויר נמלא פטפוטים. ההמולה הנינוחה של חדר האוכל עמדה בסתירה לאווירה הצבאית ששררה בסדנה, כאילו היו הנשים האלה נמלים שהפכו לנשים ואז שבו להיות נמלים. צחוקים מזדמנים נשמעו, והמנון המפלגה התנגן ברקע מרמקולים זעירים. גיונג־הו ניצלה את ההזדמנות ורצה לשירותים. כשחזרה נעמדו היא ואיל־סון בתור לקפטריה והמתינו להקצבה היומית, שהתבררה ככף קטנה של אורז וחתיכת כרוב מבושל. על הקיר מאחורי דלפק ההגשה התנוססה כרזה עם ציור שבו בּנֵי צ'וֹסוּן החסונים מגישים לבני האנגוק הכחושים והעלובים מזון מעל גדר תיל. חיילים אמריקנים ארוכי חוטם, בעלי עיניים עגולות פראיות, דורכים על ההאנגוק במגפיהם וידי ההאנגוק מושטות לפנים בייאוש. על הכרזה נכתב בפשטות, "זכרו את חברינו מדרום". גיונג־הו ואיל־סון קיבלו את הקעריות והתיישבו בשולחן פינתי.

    "כמה זמן נצטרך לאגור מזון בשביל ההאנגוק?" שאלה איל־סון והביטה בעוגמה במנה הדלה.

    "עד שהאמריקנים יפסיקו להרעיב אותם, כנראה," ענתה גיונג־הו. כולם ידעו שהאמריקנים האימפריאליסטים מושלים ביד קשה בתושבי האנגוק המדוכאים, המייחלים לאיחודו של חצי האי הקוריאני תחת שלטונו של המנהיג היקר. לכן אגר המנהיג היקר מזון למענם, וביקש מבני עמו להקריב חלק ניכר מקצבתם היומית כדי לסייע לתושבי הדרום חסרי המזל.

    "כן, אבל מה לא הייתי נותנת בשביל חתיכת חזיר," אמרה אישה שישבה לידן, לא בלחישה. סביב השולחן השתררה שתיקה דרוכה. צינת חדר הבטון קדחה עמוק אל תוך העצמות. אף אחת לא העזה לשאוף אוויר. הצהרה כזאת כמוה כסטירה בפניו של המנהיג היקר - היא עלולה להכתים בבגידה גם את שומעיה.

    "אבל ההקרבה משתלמת למען אחינו היקרים מדרום," הוסיפה מיד ואילצה את עצמה לחייך אל האורז שהעמיסה על מקלות האכילה. "הלוא בחסדי המנהיג היקר אנחנו אוכלות כל כך טוב."

    השיחה התחדשה, כמו מטאטא התוחב אבק תחת פינת שטיח. דיבורים כאלה היו מסוכנים.

    כעבור עשרים דקות נשמעה שריקה שציינה את סופה של הפסקת הצהריים. היא נגמרה מוקדם מדי מבחינתן של גיונג־הו ואיל־סון העייפות, שהפכו שוב לנמלים וצעדו בחזרה אל הסדנה. הן התייצבו ליד עמדות התפירה בפישוק רגליים, ידיהן מאחורי הגב. לא כל מנהלי העבודה תבעו משמעת צבאית כזאת מעובדיהם, אך המנהל ואנג היה במפורש שמרן. המשמרת נפתחה בשיר הלל למייסד המדינה, ואז המנהל נשא דברים.

    "חברות, מיותר לציין שהמטרה הנעלה ביותר היא לשרת את מנהיגנו היקר." קולו היה נמוך ומחוספס, כמו אבני חצץ המקרקשות בקופסת פח. "הוא חולק לכן כבוד רב שעה שהוא מניח לכן לשרת אותו במפעל הבגדים העממי. אבל לפעמים נדמה לי שאתן לא ממש מעריכות את המתנה הזאת. כל יום ויום אני מזהה כאן שאננות ועצלנות." עיניו נחתו על איל־סון, וגיונג־הו נדרכה. "את אלה חייבים לעקור!" הוא הדגיש את ההכרזה הזאת בהטחת אגרוף אל כף ידו הפתוחה, וגל של זעזוע עבר בגווה של גיונג־הו. היא כמעט השתנקה בקול רם. "אנחנו חייבים להתכונן ליום שבו הכלבים האימפריאליסטים, הבני זונות האמריקנים ובני בריתם החנפנים, יתקיפו אותנו. אף על פי שאנחנו לא שומעים עוד את הפצצות שלהם ולא מרגישים את הכידונים שלהם בלבנו, אנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה. הם מפחדים מהמנהיג היקר ומצבא צ'וסון הכביר. הם מפחדים כאריות בסוגר; וכאריות בסוגר הם ייאלצו לבסוף לתקוף אותנו, למרות שהם יודעים שזה יהיה חסר טעם. ולכן אפוא אנחנו צריכים להתכונן. כל אחת מכן צריכה לשאול, 'מה אני יכולה לעשות למען המנהיג היקר?'" השאלה נותרה לרגע תלויה באוויר, להגברת הרושם. "אתן צריכות לעשות בדיוק כפי שהתבקשתן, ללא שאלה, ללא תלונה." לרגע פסע מהורהר.

    "אנחנו לא עומדים במכסות. כל אחת מכן חייבת לעבוד יותר קשה, לתפור יותר מהר ולא לעשות טעויות. טעויות הפכו לבעיה חמורה למדי ברחבה כאן. כל פעם שאתן צריכות לחזור על תפר..." הוא נעצר, תר על פני התקרה המלוכלכת אחר מילים שכמו החלו לחמוק ממנו. "על כל תפר שצריך לתקן, אנשי צ'וסון הטובים צריכים לשלם בדם." הוא הדגיש את המילה "דם" וניקב את החדר בעיניים מאשימות, נטולות רגש.

    האולם נשבּה בדממת אשמה דרוכה. גיונג־הו הרגישה כאילו היא לבדה אשמה בפורענות האימפריאליסטית, ותהתה כיצד תוכל לעבוד קשה יותר כדי להביסה. היא הגניבה מבט לעבר איל־סון, שעיניה היו עצומות וראשה רכון לפנים. זה היה עשוי להיות חשבון נפש מתחסד בתגובה לנאומו של המנהל, אך גיונג־הו ידעה בדיוק מה זה: תנומה. היא נדהמה, חשה פגועה, ובעל כורחה התרשמה מן ההעזה של חברתה לנפנף בזלזול שלה באדישות כזו. העובדה שהצליחה להירדם בעמידה היתה מרשימה מספיק בזכות עצמה. איל־סון תמיד ניצבה על ספן של הצרות, מחליקה על פניהן בלי לסבול באמת מההשלכות של מרדנותה. גיונג־הו חששה מאוד לביטחונה. הסכנות האורבות בכל פינה ותחת כל סלע היו עבור איל־סון צללים דמיוניים, חסרי כוח; מבחינתה של גיונג־הו, הן היו אמיתיות. איל־סון לא הבינה שהפזיזות, המרדנות והייחודיות שלה מסכנות אותה באמת ובתמים. אם רק היתה יודעת מה אני עברתי.

    ולאחר המחשבה הזאת נתקלה גיונג־הו בגבול העלום של תודעתה, ותעתה בשוגג אל אזור שלא העזה לדרוך בו. זיכרון הבזיק בצבעים מבהיקים, ניצת בניצוץ היבש של הפחד, והמפעל סביבה החל להתפוגג. לפתע שמעה שוב את הצעדים שהקפידה לחמוק מהם. הם הדביקו אותה במהירות מאחור: סוליות נוקשות מהדהדות לאורך מסדרון ארוך, חשוף, קולות מעומעמים, צחוק גס, אור נורה חשופה, כפות רגליים קרות, רטובות, והלם חשמלי.

    בייאושה, בניסיון להילחם בתחושה, היא החלה לספור דברים. כל דבר.

    היא ספרה את המחטים הנעוצות בכרית סיכות - ארבעים ושמונה.

    היא ספרה נורות חשופות - שש־עשרה.

    היא ספרה כפתורים בחולצתו של מנהל העבודה - שבעה.

    היא הכפילה את מספר הנורות במספר הכפתורים, ואז חילקה את התוצאה במספר המחטים - שתיים נקודה שלוש, שבר מחזורי.

    שתיים נקודה שלוש מחזורי כפול עצמו שווה חמש נקודה ארבע מחזורי.

    חמש נקודה ארבע מחזורי כפול שלוש נקודה שתיים מחזורי שווה שתים־עשרה נקודה שבע אפס שלוש שבע אפס שלוש מחזורי...

    כל מספר כזה הוסיף אחיזה לתודעתה והשד נרתע. המחשבות השחורות נסוגו עוד ועוד לאחור. היא שוב הצליחה לברוח מן הצעדים המהדהדים, שמעה אותם מפגרים מאחור.

    השורש הריבועי של שתים־עשרה נקודה שבע אפס שלוש שבע אפס שלוש מחזורי, שווה שלוש נקודה חמש שש ארבע שתיים...

    "החברה סונג!" נבח מנהל העבודה והחזיר אותה באחת אל תוך החדר. הוא הציב את כף רגלו לצד כף רגלה, והיא הריחה הבל פה חמוץ של קימְצ'י. קימצ'י היה מאכל מותרות של בני המעמד שלו, משהו שגיונג־הו לא יכלה להרשות לעצמה בימים אלה. "החברה סונג גיונג־הו! האם יש משהו שאת רוצה לומר?" זה היה איוּם יותר מאשר שאלה.

    היא הביטה סביבה וראתה שהתופרות האחרות כבר ישובות אל מכונותיהן ומביטות לעברה באימה. היא היתה שקועה בספירה והחמיצה את הפקודה להתיישב. היא הרגישה כמו מסמר תועה שהבקיע מתוך לוח עץ, זקור ובולט, מתחנן למכת פטיש שתשוב ותשטח את ראשו בעץ. היא כבר למדה שבכל רגע של אי־ודאות יש רק דרך אחת בטוחה לפעול. בתנועה מוכנית הצמידה את ידיה אל חזה, העלתה דמעה בוהקת בעינה, ובקול צלול אמרה, "אני אסירת תודה מאוד, אדוני, החבר מנהל העבודה. בחסדו של המנהיג היקר אני נמצאת כאן. אני לא ראויה להיות כאן. אני נחותה מבוץ. מושפלת מאדמת סחף. ואף על פי כן הואיל בחסדו המנהיג היקר להרשות לי לעבוד במפעל הבגדים שלו. אני פשוט אסירת תודה." היא הרכינה את ראשה אך נותרה עומדת.

    "יפה מאוד, החברה סונג," חרק המנהל. "אני מקווה שהאחרות ילמדו ממך." הוא פנה אל הבנות היושבות ונדמה שהתענג על הכאב הניתז במעלה רגלו הפגועה. "אתן רואות? החברה סונג יודעת שהיא קיבלה הזדמנות שנייה נדירה. היא יודעת שהיא לא ראויה. לכן היא אסירת תודה. את יכולה לשבת, החברה סונג. כולן לחזור לעבודה!"

    גיונג־הו התיישבה באנחת רווחה והחלה לתפור.

    • ברנדן ו. ג'ונס
    • ברנדן ו. ג'ונס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בבקשה תשגיחי על אמא
    • מיתרי הלב
    • חדר
    • תפילות לחטופות
    • חיים קטנים
    • החברה הגאונה
    • קולו של ארצ'ר
    • עיר של נשים
    • מזל קטן
    • החיים שנועדו לי
    • כשניפגש שנית
    • שלי ורק שלי