הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דרך צלחה , נוח
  • דרך צלחה , נוח
    מודן, חרגול | נובמבר 2019 | פרוזה מקור | 199 עמ' מודפסים
    מייד עם סיום השבעה על אשתו עולה נוח על מטוס בדרכו לדרמסאלה. הוא נחוש בדעתו לברוח הרחק ככל האפשר מהזכרונות המרים על ימיה האחרונים ומרגשי האשמה שלו. שם, בעיירה הפסטורלית של הדלאי לאמה, הוא יחפש דרכים לחמוק מכל אלה ואולי ילמד להתמודד עם אבלו. אך הגעגועים והצער מאיימים להכריע אותו. הוא שואל את כל השאלות הלא נכונות בשיעורי הבודהיזם, מגלה שהוא לא באמת בכושר ליוגה ושהאוכל גורם לו לבכות, הוא מסתבך ומסבך כדרכו את הסובבים אותו בהרפתקאות שונות ומשונות, שוקע בפנטזיות ורוקם תוכנית חשאית עם נזירים טיבטים גולים שיחלצו אותו, השד יודע לאן.
     
    "דרך צלחה, נוח" מביא בהומור פרוע ונואש את סיפור המסע לצפון הודו והחיפוש אחר נחמה. בתוכו נשזר סיפור נוגע ללב על מוות בטרם עת, על התאלמנות, יתמות ואהבה.  
     
    זהו ספרו השלישי של הסופר והפילוסוף התעשייתי נועם זיו. כמו בספריו הקודמים – "יום הולדת שמח, נוח" ו"כל הכבוד, נוח" – גם כאן משמש ההומור המוטרף כדי לספר על אהבה גדולה, שהפעם ניצבת בצל השאלה הקיומית הגדולה מכולן.  
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
     
    בשמונה ורבע מתחיל מסע הטיפוס — "טרק" קוראים לזה כאן, בהימלאיה — הכולל ארבעה גרמי מדרגות שמעפילים השמימה. אחרי שתי קומות, כשנוח עוצר לשאוף קצת אוויר, הוא שואל את עצמו למה כל מדרגה בהודו חייבת להיות שונה בגובהה מזו שקדמה לה. בינתיים אין לו תשובה.
     
    כעבור כחצי שעה, לקראת רבע לתשע, הוא מגיע סוף־סוף לתקרת העולם, כלומר לגג המלון. במרכז הגג ניצב ביתן זכוכית קטן. זהו כנראה מקדש היוגה המפורסם של ראווי קרישנה. עננים לבנים מרפרפים מעליו, נוגעים־לא־נוגעים בגג הפח הירוק של המקדש. הרים ירוקים וצוקים לבנים מאותתים לנוח מרחוק. הירוק הוא של יערות העד הצומחים על מדרונות ההימלאיה, והלבן — של קרח העד המכסה את פסגותיה. מבין העננים הקרובים כל־כך נשקפים שמים צבועים בכחול עז. רוח קרה מלטפת את פניו. נוח מצטמרר לרגע ומשפיל מבט מעבר למעקה, אל המישור למרגלות המלון, שהרחק ממנו משתרעת העיר דרמסלה במלוא כיעורה. מזל שהיא רחוקה כל־כך, הוא חושב.
     
    נוח יצא למסע הטיפוס המפרך הזה רק כדי להודיע לראווי קרישנה, מדריך היוגה המהולל שלו, שגם היום הוא לא יוכל להגיע לשיעור. כואבת לו הבטן. הבעיה היא שהוא כל־כך מתנשם ומתנשף בעקבות הטיפוס, שהוא לא מסוגל להגות אפילו מילה אחת. יחלפו עוד עשר דקות לפחות עד שיצליח להשיב לעצמו את נשימתו.
     
    כבר אתמול, במפגשם הראשון, חשד נוח שמדריך היוגה שלו הוא נאצי, נאצי טוב לב אמנם, אבל נאצי. נכון שהוא נראה כמו ילד בן שבע, אבל נוח הבין מייד שאסור לטעות בו — הוא נאצי נחוש ותובעני. לא מוכן לשמוע שום תירוץ. הוא לא כאן בשביל להתחשב באנשים כמו נוח.
     
    רד על הברכיים! פוקד הנאצי על נוח בקול חד ומבע פנים אכזרי.
     
    נוח כורע ברך בהכנעה.
     
    שכב על הבטן!
     
    נוח נשכב.
     
    תתחיל לנשום!
     
    נוח מתחיל לנשום.
     
    וברגע שנוח מתחיל לנשום, הוא חש פתאום איך הכרס שלו נמעכת תחתיו, וכל המוּמוּ שאכל ברחוב, בדרכו למלון, מתחיל לטפס למעלה. נוח משתנק ופניו מתחילות להכחיל, אבל הראווי קרישנה הזה לא מתרשם, ורק מסתכל עליו באדישות ופוקד: להמשיך לנשום!
     
    מה לנשום? איך לנשום? איזה לנשום? אתה לא רואה שאני נחנק? צועק נוח ללא קול, לעצמו, בעברית. לא היימליך ולא אמבולנס, רק להמשיך לנשום? כאילו איך לא חשבתי על זה לבד. כמו להגיד למישהו שהרגע חטף כדור בראש — תשתה מים!
     
    נוח מתעצבן, וכשהוא מתעצבן הוא תמיד נזכר במערכון על אוהדי בית"ר ירושלים בשואה, איך אפשר שלא להיזכר, כשהם מתריסים בעצבים כנגד קלגסי הגסטאפו: למה מי אתם שתגידו לנו לעלות לרכבת? אה?
     
    למה מי אתה שתגיד לי לנשום? אה? צועק נוח מהרצפה על הנאצי, ואפילו מנסה ללוות את דבריו בתנועת כף יד אופיינית. למרבה הפליאה הנאצי טוב הלב נבהל, ולמרות שאפשר לשער שהוא לא הבין את העברית של נוח, הוא מניח את כף ידו הקטנטנה על גבו של נוח השוכב על בטנו ושואל באנגלית אם הכל בסדר.
     
    נוח מתיישב בדי עמל ורוטן, לא. שום דבר לא בסדר, אתה לא רואה? אני לא נושם, כל האוכל עלה לי למעלה. לא הספקתי להיות יום אחד בהודו וכבר יש לי קלקול קיבה!
     
    אז למה שתקת? למה לא אמרת כלום? שואל הנאצי כשניצוץ של אהדה ניבט מעיניו.
     
    איזה מין נאצי רכרוכי זה? תוהה נוח. ממש בושה לאס־אס. זאת הפעם הראשונה בחייו שנוח מואשם בשתיקה, ולכן הוא פותח מייד את פיו ומודה שחצי דקה לפני השיעור — או ליתר דיוק, חצי דקה לפני שהחליט לטפס עד לתקרת העולם ולהודיע לראווי קרישנה המתחזה הזה שהשיעור בוטל — הוא אכל מוּמוּ בדוכן רחוב ליד המקדש, והכוונה הפעם דווקא למקדש אמיתי, של הדלאי לאמה, ולא למקדש היוגה המזויף שעל גג מלון היוגה של ג'גדיש. הקרישנה טוב הלב פורץ בצחוק לבבי ומייד קורא לג'גדיש — נער הודי רך כבן שתים־עשרה שטוען שהוא הבעלים של המלון, שאכן נקרא, באופן מפתיע למדי, מלון היוגה של ג'גדיש — ואומר לו משהו בדיאלקט הודי כלשהו. ומייד נשכבים שניהם — הקרישנה טוב הלב ובעל המלון — על גבם ואוחזים בבטנם מרוב צחוק.
     
    לא שמת לב שאף טיבטי לא נוגע במומו הזה שמוכרים ברחוב? ואפילו ההודים לא אוכלים מומו ברחוב! אפילו ההודים! תחשוב על זה! מכריז ג'גדיש שנראה כמו הודי, מדבר כמו הודי ואפילו מציג את עצמו כהודי. לך תבין.
     
    אז מי קונה את כל המומו הזה, שואל נוח בתמימות, למה יש עשרות דוכני מומו ליד המקדש?
     
    וכאן מגיעה התשובה הניצחת: כבר שנים שאף אחד לא קונה את המומו הזה, וזאת בדיוק הבעיה, כי פירוש הדבר שנוח אכל עכשיו מומו שהמתין לו בדוכן עשר שנים לפחות, עשר שנים!
     
     
     
     
     
    2
     
     
    מייד אחרי שיעור היוגה, שנכפה עליו נגד רצונו למרות כאב הבטן הנורא, פוסע נוח למרכז הכפר כדי לפגוש את רנן, הנזיר הטיבטי הפרטי שלו. כל גופו דואב אחרי השיעור האכזרי. הוא מרגיש כאילו מכבש דרכים רמס אותו שוב ושוב, ולכן הוא נשרך לאיטו, בזהירות ומתוך מאמץ, בכביש המרכזי של מקלוד. רוחבו של הכביש כשלושה מטרים בלבד, ואף על פי כן הוא גדוש לא רק במכוניות זעירות ואופנועים קטנטנים שנוסעים בו בכל הכיוונים, אלא גם בדוכנים וחנויות, פרות וכלבים, רוכלים וקבצנים, ילדים ואימהות, נזירות ונזירים. וככל שההמולה גדולה יותר, כך גם השמחה פורצת ועולה.
     
    בינו לבין עצמו מחליט נוח שרנן הוא בעיניו נזיר טיבטי לכל דבר, למרות שהוא לא קירח, לא שמן, אין לו משקפי סבתא והוא לא לבוש בגלימה בצבע בורדו־חרדל. להפך: רנן גבוה, דק וגבעולי, ראשו שופע שיער שחור, והוא לבוש תמיד בג'ינס ובסוודר ירושלמי נצחי. הדבר היחיד שגורם לו להיראות כמו נזיר הוא החפץ שהוא מקפיד לאחוז בידו — מטרייה ענקית, פריט חובה לכל הנזירים במקלוד. הרי רק תיירים מאמינים לרוכלי הרחוב שהניילון המקומט שהם מוכרים להם יגונן עליהם מפני גשמי המונסון.
     
    ואף על פי כן רנן מתעקש משום־מה להכחיש שהוא נזיר טיבטי. לנוח ורנן יש חבר משותף, יוסקה, איש מכירות בחברת הייטק, שבניגוד לרנן דווקא כן טוען בתוקף ובכל הזדמנות שהוא נזיר טיבטי, ונשבע שהדלאי לאמה בכבודו ובעצמו האציל עליו את שליחותו הבודהיסטית הקדושה — למכור מערכות תוכנה שלא עובדות לאנשים שלא צריכים אותן. יוסקה ביקר את נוח בַּשִבעה אחרי שלא התראו שנים. הוא הגיע ביום האחרון של השִבעה, דקה בדיוק אחרי שהיא הסתיימה באופן רשמי.
     
    השעה הייתה שמונה בערב — השעה שצוינה במפורש במודעת האבל כשעת הסיום של ביקורי המנחמים. נוח כבר קם, נחוש בדעתו לנטוש את האבלים החוגגים בסלון דירתו ולהזמין את מעלית הבניין כדי שתשחרר אותו סוף־סוף מהצורך להשתתף בצערם העמוק. אבל כשהגיעה המעלית, יצא ממנה יוסקה, חסם את דרכו של נוח ושאל: אז מה, נוח? חשבת כבר מה אתה הולך לעשות מחר בבוקר?
     
    נוח הביט בשעונו בחוסר סבלנות. כבר בלוויה הוחלט — בהסכמה מלאה בין נוח לשני בניו — שהשבעה תארך ארבעה ימים בלבד, מה שגם ככה נראה לנוח הרבה יותר מדי. בשלושת ימי השבעה הראשונים הקפיד נוח להסתלק מהבית בדיוק בשבע בערב, גם אם במודעת האבל היה כתוב אחרת. אבל בגלל שאותו יום היה היום הרביעי והאחרון של השבעה, הוא הואיל להישאר עד שמונה.
     
    האמת? ענה נוח, עוד לא חשבתי על זה. מה באמת עושה אלמן טרי בבוקר הראשון שלו אחרי השבעה? הולך לעבודה? לא נראה לי. אז מה כן?
     
    יוסקה שחרר את דלת המעלית שמיהרה להימלט על נפשה, והמשיך לנעוץ בנוח מבט שואל.
     
    בורח, הוסיף נוח לאחר מחשבה קצרה. מחר בבוקר אני בורח מכאן.
     
    לאן? שאל יוסקה.
     
    למקום שהכי פחות יזכיר לי את אשתי. מקום שאין בו שום דבר שיוכל להזכיר לי את החיים שלי עם אשתי. אולי לירח? למאדים? משהו כזה.
     
    אוקיי, סיכם יוסקה. אתה נוסע לדרמסלה. ליתר דיוק — למקלוד גאנג'. לבית של הדלאי לאמה. הנה, מייד אני שולח הודעה לרנן שיתכונן לבואך.
     
    רגע, רגע, התערב נוח. בסדר, מה שאתה אומר. אבל אתה לא מספר לרנן שאני באבל, כן? אני לא רוצה שהוא יחייך אלי בחמלה, ובעיקר אני לא רוצה שום השתתפות בצער.
     
    יוסקה הנהן. בסדר, אמר, אני מבטיח לא להגיד לו כלום. אספר לו רק מה שהוא כבר יודע ממילא, שאתה חבר שלי מהעבודה וכמו מין איש רוח כזה.
     
    סגרנו.
    • נועם זיו
    • נועם זיו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הזקן בן המאה ואחת שחשב שהוא חושב יותר מדי
    • היסטוריה קצרה של האנושות, או איך הצלחנו לדפוק את העסק
    • מחוץ לחוק
    • חטאים והפרעות קלות
    • אני ישן בחדרו של היטלר
    • הסרטן מת מצחוק
    • להרוג את הכלב השני
    • הרשימה השחורה שלי
    • מה יש לאהוב בדורון
    • על מקום הימצאה
    • אמזלג
      מבצע מיוחד
       
    • קארמה איז א ביץ׳