הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דרך הרשע
  • דרך הרשע
    רוברט גלבריית | תרגום: אמיר צוקרמן
    ידיעות ספרים, ספרי עליית גג | מאי 2017 | פרוזה תרגום | 536 עמ' מודפסים

    הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש קוֹרְמוֹרַן סְטְרַייק עטורת השבחים. קדמו לו רבי המכר קריאת הקוקייה ותולעת משי, כולם מאת ג'יי. קיי. רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלבריית. והפעם - רוֹבּין אֵלָקוֹט מקבלת חבילה מסתורית ונחרדת לגלות בה רגל כרותה. הבוס שלה, סטרייק, פחות מופתע, שכן הוא מכיר ארבעה אנשים מהעבר שלו שהיו עשויים לשלוח לו חבילה שכזאת. המשטרה מתמקדת בחשוד אחד, אבל סטרייק משוכנע שהוא לא האיש, ויחד עם רובין לוקח את העניינים לידיים. השניים צוללים לעולמם האפל של שלושת החשודים הנוספים. אבל ככל שמעשים מחרידים נוספים מתרחשים, הזמן הולך ואוזל לצמד הבלשים.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
    2011
     
    זה לא ״הקיץ של האהבה״
    This Ain't the Summer of Love
     
    הוא לא הצליח לקרצף את כל הדם שלה. קו כהה, כמו חצי זוג סוגריים, נשאר לו מתחת לציפורן האמצעית ביד שמאל. הוא התחיל לחפור ולשפשף אותו, אף על פי שהוא ממש אהב לראות את זה שם: תזכורת לתענוגות של אתמול. אחרי רגע של גירוד עקר הוא הכניס לפה את הציפורן המוכתמת בדם ומצץ. הטעם הברזִלי החריף הזכיר את הריח של פרץ הדם שניתז בעוצמה על המרצפות, ריסס את הקירות, הרטיב לגמרי את הג'ינס שלו והפך את המגבות הגדולות בצבע האפרסק - רכות, יבשות ומקופלות בקפידה - לסמרטוטים ספוגים בדם.
    צבעים נראו קורנים יותר הבוקר והעולם יפה יותר. הוא הרגיש שלווה והתרוממות רוח, כאילו הוא ספג אותה לתוכו, כאילו עירה את החיים שלה לתוכו. מהרגע שאתה הורג אותן, הן שייכות לך: בעלות שחורגת הרבה מעבר לסקס. אפילו הידיעה איך הן נראות ברגע המוות היא קִרבה שעולה בהרבה על כל דבר אחר שיכולים לחוות שני גופים חיים.
    ברטט של התרגשות הוא חושב על זה שאף אחד לא יודע מה הוא עשה, גם לא מה הדבר הבא שהוא מתכנן לעשות. הוא מצץ את האצבע האמצעית, מאושר ורגוע, נשען על הקיר החמים בשמש החלושה של אפריל והביט על הבית שממול.
    לא בית חדיש במיוחד. רגיל. מקום נחמד יותר לגור בו, לכל הדעות, לעומת הדירה הקטנטונת שהבגדים מאתמול, הנוקשים מדם, נשארו בה בשקיות אשפה שחורות, מחכים לשריפה, והסכינים הנוצצות, שנשטפו היטב באקונומיקה, הוחבאו בה מאחורי צינור זוויתי מתחת לכיור במטבח.
    לבית הזה כאן היתה גינה קטנה בחזית, גדר ברזלים שחורים ומדשאה קטנה שנזקקה לכיסוח. שתי דלתות לבנות היו דחוקות זו לצד זו, עדות לזה שהמבנה בן שלוש הקומות הוסב לבית של שתי דירות, אחת מעל לשנייה. בקומת הקרקע גרה בחורה בשם רוֹבּין אֵלָקוֹט. הוא הקפיד אומנם לברר את שמה האמיתי, אבל בינו לבין עצמו הוא קרא לה ״המזכירה״. ברגע זה ממש הוא ראה אותה עוברת לפני החלון המעוגל הבולט כלפי חוץ - היה קל לזהות אותה הודות לשיער הבהיר.
    הצפייה ב״מזכירה״ היתה תוספת מענגת, בונוס. היו לו כמה שעות פנויות והוא החליט לבוא ולהסתכל עליה. היום היה יום מנוחה, בין התהילה של אתמול לבין זו של מחר, בין הסיפוק על מה שכבר נעשה לבין הריגוש לקראת מה שעתיד לקרות.
    הדלת שמימין נפתחה במפתיע והמזכירה יצאה, מלֻווה בגבר.
    הוא המשיך להישען על הקיר החמים, הפנה את צדודיתו כלפיהם ושלח מבט לאורך הרחוב, כאילו הוא מחכה לחבר. הם לא שמו לב אליו, והתרחקו הלאה ממנו, זה לצד זה. הוא נתן להם יתרון של רגע, ואז החליט ללכת אחריהם.
    היא לבשה ג'ינס וז'קט קל ונעלה מגפיים עם עקבים שטוחים. השיער הגלי הארוך, הוא ראה עכשיו, באור יום, היה קצת ג'ינג'י. נדמה היה לו שהוא מבחין בריחוק כלשהו בין בני הזוג, שלא דיברו זה אל זה.
    הוא ידע לקרוא אנשים. הוא קרא והקסים את הבחורה שמתה אתמול בין מגבות האפרסק הספוגות בדם.
    הוא עקב אחריהם ברחוב המגורים הארוך, ידיו בכיסים, מהלך בנחת כמו בדרך לקניות, ומשקפי השמש לא משכו תשומת לב מיוחדת באור הבוקר הזוהר. עצים התנודדו רכות ברוח האביבית הקלה. בקצה הרחוב פנה הזוג שלפניו שמאלה, לרחוב משרדים רחב והומה. חלונות הזכוכית האטומים בהקו באור השמש גבוה מעליו כשעברו את בניין המועצה העירונית של אילינג.
    עכשיו השותף לדירה של ״המזכירה״, או החבר שלה, או מה שלא יהיה - בעל תווי פנים חדים ולסת רבועה בצדודית - דיבר אליה. היא ענתה תשובה קצרה ולא חייכה.
    נשים הן קטנוניות, מרושעות, מלוכלכות וחלשות. כלבות נרגנות, כולן, ומצפות מגברים שיעשו אותן מאושרות. רק בזמן שהן שוכבות לפניך מתות וריקות הן נהיות מטוהרות, מסתוריות ונהדרות אפילו. ואז הן לגמרי שלך, לא מסוגלות להתווכח או להיאבק או ללכת, שלך, לעשות בהן מה שתרצה. הגווייה של הנערה מאתמול היתה כבדה ורפויה אחרי שהקיז את הדם ממנה: כלי משחק בגודל טבעי, הצעצוע שלו.
    הוא עקב אחרי ״המזכירה״ והחבר שלה כשחצו את קניון ארקדיה הסואן, גלש מאחוריהם כמו רוח רפאים או כמו אל. הקונים של שבת בבוקר בכלל יכולים לראות אותו, או שאולי הוא עבר איזה שינוי, רכש כֶּפֶל חיים, הפך לרואה ואינו נראה?
    הם הגיעו לתחנת אוטובוס. הוא המתין לא רחוק, העמיד פנים שהוא מסתכל מבעד לדלת של מסעדת קארי, על ערימת פירות גבוהה בחזית של מכולת, על מסכות קרטון של הנסיך ויליאם ושל קייט מידלטון שהיו תלויות בחלון של חנות עיתונים - וצפה בדמויות המשתקפות בזגוגית.
    הם עמדו לעלות על קו 83. לא היה לו הרבה כסף בכיס, אבל הוא נהנה נורא לראות אותה ועוד לא רצה שזה ייגמר. הוא עלה מאחוריהם ושמע את הגבר מזכיר את תחנת וומבּלי סנטרל. הוא קנה כרטיס והמשיך אחריהם לקומה השנייה.
    בני הזוג התיישבו יחד, בקִדמת האוטובוס ממש. הוא מצא מקום לא רחוק, ליד אישה רטנונית שנאלצה להזיז שקיות של קניות. מדי פעם נישאו הקולות שלהם מעל להמיית הקולות של שאר הנוסעים. ״המזכירה״, כשלא דיברה, הסתכלה החוצה מהחלון, לא מחייכת. היא לא רצתה ללכת למקום שהם בדרך אליו, הוא היה בטוח בזה. היא הסיטה קווצת שיער מעל העיניים והוא הבחין בטבעת האירוסים. אז היא עומדת להתחתן... או שזה מה שהיא חושבת. הוא הסתיר חיוך קלוש בצווארון הז'קט המורם.
    שמש חמימה של צהריים נמזגה מבעד לחלונות האוטובוס המנומרים בזוהמה. קבוצה של גברים עלתה ומילאה את המושבים מסביב. כמה מהם לבשו חולצות רוגבי באדום־שחור.
    פתאום הוא חש שהתעמעמה הַקרינה של היום. החולצות האלה, עם הסהר והכוכב, נקשרו בראשו עם דברים שלא אהב. הזכירו לו זמן שהוא לא הרגיש בו כמו אל. הוא לא רצה שזיכרונות ישנים, זיכרונות רעים, יכתימו את היום המאושר שלו, אבל תחושת ההתעלות אזלה בבת אחת. הוא נמלא כעס - נער מהקבוצה הסתכל עליו ומיהר להסיט את המבט בבהלה - הוא קם ופנה אל המדרגות.
    אבא ובנו הקטן לפתו את מוט האחיזה שליד דלתות האוטובוס. פיצוץ של זעם במעבה הקיבה: הוא זה שצריך להיות לו בן. או ליתר דיוק, הוא זה שעדיין היה צריך להיות לו בן. הוא ראה בעיני רוחו את הילד שעומד לידו, נושא מבט מעריץ, רואה בו גיבור - אלא שהבן שלו כבר מת מזמן, ואך ורק בגלל איש ששמו קוֹרְמוֹרַן סְטְרַייק.
    הוא ינקום בקורמורן סטרייק. יהרוס אותו עד היסוד.
    הוא ירד אל המדרכה, ואז הסתכל על החלונות הקדמיים של האוטובוס, נתן מבט אחרון בראש הזהוב של ״המזכירה״. הוא יראה אותה שוב בתוך פחות מעשרים וארבע שעות. המחשבה הזאת עזרה להרגיע את הזעם הפתאומי שניצת בו למראה החולצות של קבוצת הסָראסֶנס. האוטובוס הִרעים לדרכו, והוא צעד בצעדים רחבים בכיוון ההפוך, השקיט את עצמו תוך כדי הליכה.
    היתה לו תוכנית נהדרת. אף אחד לא ידע. אף אחד לא חשד. ומשהו מיוחד מאוד חיכה לו במקרר בבית.
    • רוברט גלבריית
    • רוברט גלבריית

      רוברט גלבריית הוא שם העט בו השתמשה הסופרת ג'יי קיי רולינג כשהוציאה את ספרה: "קריאת הקוקייה". העובדה שרולינג היא מחברת הספר התגלתה על ידי הסאנדיי טיימס ב-14 ביולי 2013 לאחר שחקר כיצד ספרו הראשון של המחבר רוברט גלבריית' יכול להיות "רומן ביכורים מובטח כזה" ו-"בעל רקע בתעשיית האבטחה האזרחית והצבאית". לאחר שנחשפה כמחברת, אמרה רולינג שהיא הייתה רוצה להישאר בעילום שם לזמן ארוך יותר וקבעה כי, "להיות רוברט גלבריית' הייתה חוויה כזאת משחררת... זה כבר נפלא לפרסם בלי ה-'הייפ' ולראות ביקורת על הספר תחת שם אחר זו הנאה צרופה".

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קריאת הקוקייה
    • תולעת משי
    • פולשת
    • גוזל
    • מאחורי עיניה
    • האלמנה
    • שלוש שניות
    • מקבת
    • אפשרות של אלימות
    • בלש זמני
    • מאתרת הילדים
    • תיק נעדר