הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דרך המשי
  • דרך המשי
    ספריית מסעות | 2013 | טיולים ופנאי | 425 עמ' מודפסים

    מהדורה חדשה ומתוקנת.

    בקיץ 1991 יצא צור שיזף לחצות את אסיה מאיסטנבול לבייג'ינג על דרכי המשי. את הדרך מטביליסי ועד הגבול הסיני עשה עם מלך גיאורגיה, לאדוֹ בגראט-איוני, במכונית לאדה חבוטה, בה נהג האביר זאזא ציצישווילי, ארכיטקט, הרפתקן ואיש המושיט את ידיו לשמים לקטוף כסף חולף. המלך נסע על דרכי החשיש האסייתיות כדי לאסוף צמחי וזרעי קנאביס אינדיקה לגן הבוטני המלכותי בדושטי. צור שיזף יצא לראות את דרכי המשי. לבקר בטביליסי של וכטאנג גוֹרגאסאלי בעל ראש הזאב, בסמרקנד של טימוּר לנג הצולע, בטאקסילה בעקבות אלכסנדר מוקדון, בשׂיאן של הקיסר ההאני ווּ-די ובבייג'ינג של קוּבּלאי חאן, קיסרו של מרקו פולו. בּאקוּ, בוכרה, טשקנט, דוּשנבֶּה ואוֹש. סין וההרים השמימיים, פקיסטאן ודרך הקראקוֹרם בתפר שבין רכסי פמיר והינדוֹ-כוּש. ושוב לסין, לקשגר האגדית ולטוּרפּאן, נאת המדבר של דרך המשי, ומשם למחוז גאנסוּ לדוֹן הוּאנג – הלפיד הבוער שבקצה החומה הגדולה – לשׂיאן, לעיר האסורה בבייג'ינג ולג'וּנקוֹת בהונג-קונג.זהו מסע המחבר עבר והווה, דמיון והרפתקה, מפליג במעבורת בים הכספי, מיטלטל במשאית סינית החוצה את הפמיר, מתנדנד ברכבת איטית הנוסעת למעבר ח'ייבר ובאוטובוס דחוס המתגלגל לדרה, עיירה על הגבול האפגני שבה מייצרים נשק ברחוב ושקיות חשיש מתגלגלות על הרצפה.

     "פחות פסיבי מברוס צ'טווין ונדיב יותר מפול תרו, צור שיזף חוצה את דרך המשי ואלפיים ומשהו שנים. הוא לא מחפש סוסים ואת תרבות המערב, זאת אומרת את הודו, כמו הסינים, וגם לא רוצה לסחור בנצרות או לעשות עסקים, כמו רבים לפניו ואחריו על הדרך ממערב למזרח... כל מי שאי פעם חלם על סמרקנד, דון הואנג, מרקו פולו, אבן בטוּטה, בנימין מטודלה, שׂואן דזאנג, אורל שטיין, בוכרה או קשגר, יודע לפחות באופן כללי מה מניע את הספר היפה הזה." - דן דאור

  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    סיבוב ראשון

     

    האוטובוס חצה את גשר גלאטה, מעל מסעדות הדגים המשקיפות אל הבוספורוס, חולף על פני המזחים הנושקים לקרן הזהב. סירות דייגים התנדנדו בסמוך לגדת הבטון, צולות דגים זהובים, שהמוכרים עטפו בחצי כיכר לחם טרי ורך. מעל הגשר, בחצי הגבעה, התנשא מגדל עגול וכרסתני. עומד במרכזו של רובע אומני המשי הגֶ'נוֹבזים בני המאה ה-12. האוטובוס המשיך לטפס, מגלה את קרן הזהב שהביזנטים חסמו בשרשרת ברזל בפני חילותיו של סולטאן אַהְמֶט. הוא התחכם לביזנטים וגרר את ספינותיו מעבר לרכס ולתוך המים הלא מוגנים.

    ירדתי בכיכר טקסים. דוב קשור לצועני חצה את הדרך. אולי היה ממשתתפי הקרקס הגדול של מוסקבה שנטה את אוהלו לא רחוק מהכיכר. רחוב איסתקלאל היה מבוטן ופעור בורות כדי לעשותו למדרחוב, והמסלול הוליך אותי על פני מסעדות שמכרו שיש-קבאב וממתקים אל השגרירות הרוסית.

    במחלקה הקונסולרית עמד תור ארוך שזנבו דק וראשו התעבה לאי-סדר מול האשנב שמאחוריו פקיד.

    "בחיים לא נגיע לשם," אמר דירְל. קנדי שלראשו מטפחת סגולה. הוא מחץ סיגריה לתוך מאפרה והתיישב על הכיסא, מניח לי לעמוד בתור. "רציתי לנסוע ברכבת מפה להודו, אבל בגלל המלחמה המטופשת במפרץ הרכבת לא נוסעת, אז אולי אסע דרך ברית-המועצות."

    "כן," אמרתי, "אני רוצה לעשות את דרך המשי לסין. מפה לבָּטוּם, ומבטום לטְבּיליסי, ומטביליסי לבּאקוּ, לחצות את הים הכספי למֶרְב וממרב לבּוּכרה, סָמָרְקָאנְד, טַשְׁקֶנְט, קוֹקָאנְד ולחצות דרך הרי פָּמִיר לקַשְׁגָר שבסין."

    "אז גם אני רוצה," אמר דירל. "ושתדע לך שאני הבן כלבה עם הכי הרבה מזל שפגשת." התחלפנו כל שעה. ניצלתי את הזמן ללמוד טורקית. מצפון לאפגניסטן שוכנת טורקמניה. הנוסע בלב אסיה כדאי שידבר לפחות פרסית וטורקית. או רוסית.

    "יש מלחמה בבּאלְח," אמר האפגני מקאבּוּל. "וגם בהֶראט. המוג'אהדין נלחמים בממשלה. אני לא חוזר לשם. אני נוסע עכשיו לסין. קניתי כרטיס לרכבת ממוסקבה לבייג'ינג."

    "כמה עולה כרטיס כזה?"

    "במוסקבה?" חייך האפגני. "בכסף זר? עשרה דולרים. עשרים רובל לדולר בשוק השחור."

    רוברט ביירון כתב על אפגניסטן ועל הראט ובאלח באמצע שנות השלושים בהדרך לאוֹקסיאנה. אוקסיאנה הייתה הממלכה הקדומה שהשתרעה לאורך נהר האוֹקסוֹס – האָמוּ-דַרְיָה שנולד במדרונות הפמיר וגווע לתוך הים הכספי. אריק ניובי, סופר מסעות אנגלי אחר, ראה את עצי התות בדרכו לתוך שרשרת ההינדו-כוש, ולשני אלה נוספה קינתו של ברוּס צ'טווין, שביקר באמצע שנות השישים בהראט, על מה שחוללו המהפכנים הקומוניסטים לשלווה האפגנית החמושה. הראט הייתה ממרכזי השושלת הטימוּרית, שושלת טוּרקמֶנית שמקורה בסמרקאנד וממנה יצא בּאבּוּר שהשתלט על הודו והנחיל לה את האסלאם ואת השושלת המוֹגוּלית. שורשיה האפגניים-פרסיים קיבלו ביטוי אדריכלי נפלא בלאהוֹר, בדֶלהי, ויותר מכול באַגְרָה, עם הטאג' מהאל. הודו הייתה המקום שבו התאחדו מסורת פרסית, אסלאמית והודית, אמנות וקליגרפיה, מיניאטורות ואוכל. מלא טעם.

    ב-1990 סער המאבק בין אסלאם וקומוניזם בהרים של אפגניסטן. הראט ובאלח היו בלתי אפשריות, מנועות מנוודים כמו אלה שפקדו אותן בשנות השישים המאושרות.

    "לא נגיע לאשנב היום," אמר דירל. "אין שום סיכוי. הם סוגרים בשתים-עשרה."

    קצת אחרי הצהריים, התייצבנו מול החלון. הפקיד הביט בנו. "לא תוכלו לקבל ויזה לברית-המועצות אלא אם כן תזמינו טיסות ומלונות דרך משרד נסיעות."

    "ומה עם ויזת מעבר? אנחנו רק צריכים לחצות את ברית-המועצות לסין."

    "בשביל ויזה כזאת אתם צריכים להוציא ויזה סינית," אמר הפקיד הקונסולרי.

    "השגרירות הסינית פתוחה אחרי הצהריים," אמר האפגני מקאבול, "הם נותנים ויזות כל שני וחמישי." היה יום שלישי. האפגני רשם את כתובת השגרירות. יצאנו ממתחם השגרירות לרחוב איסתקלאל. בורות לא מגודרים ומכסי ביוב בולטים ארבו לרגלי ההולכים ולמכוניות שנסעו באיטיות ביניהם. טורקיה. הנשיבה הראשונה של המזרח. מרכזה של הנצרות המזרחית בת אלף השנים. המסגד הכחול וארמון הסולטאנים בטוֹפּקאפּי ומקום מושבו של סולימאן המפואר שהקים רבים מהמסגדים ואת חומות ירושלים. מימאר סינאן, גדול אדריכלי האימפריה העות'מאנית, תכנן עבורו מבנים מהיפים שיש.

    ישבנו באחת המסעדות שבקצה הרחוב, לא רחוק מהכיכר. היינו הזרים היחידים בשגרירות הסובייטית. דירל נעל נעלי פלדיום בהירות ועישן סיגריות שמשך מתוך החפיסה הטורקית. האוכל היה מחורבן. אולי משום שאסור לאכול בשום מדרחוב. יצאנו מהמסעדה ונדחקנו לתוך אוטובוס שיצא מכיכר טקסים. האוטובוס, איטי ודחוס, נסע ועצר בכיכר אחרת. השוטר בשער הצביע על השלט. ישבנו בגינה שליד השגרירות וילד עם כדור שיחק לבדו, בועט בכדור, מציץ בזווית העין לבדוק אם אנחנו רואים. דירל לקח עוד סיגריה מתוך החפיסה והביט בילד. הילד בעט את הכדור בכוח והסתער עליו. הכדור התגלגל אלינו. "הוא תכנן את זה הרבה זמן," אמר דירל ובעט את הכדור אל הילד. מונדיאל. מראדונה.

    השוטר הטורקי חייך כשירדנו לחצר השגרירות הסינית. "ויזות אנחנו נותנים רק בימי שני וחמישי," אמרה צאוֹ, הקונסולית הנמוכה והחייכנית והביטה בנו בעיניים צרות. מפת הארץ הגדולה הייתה על הקיר. "עכשיו גם אי אפשר לקבל ויזות, מפני שכל בתי המלון מלאים בגלל משחקי אסיה שמתחילים בעוד כמה שבועות."

    "אני חוקר של דרך המשי לסין."

    "ואני העוזר שלו," אמר דירל. "אני העוזר שלך בנאדם, ואל תשכח את זה."

    "כן," אמרה צאו, "אבל בתי המלון..."

    "אין לי עניין בבתי מלון, אני חוצה את הרי פמיר ומגיע לקשגר, ומקשגר ליַרְקָאנְד ומשם לחוֹטאן ולטוּרְפּאן ולשִׂיאָן. אני אפילו לא מגיע לבייג'ינג."

    היא הביטה בי בחיוך. "טוב, נראה מה אפשר לעשות."

    "זאת אומרת שנקבל ויזה?"

    "אני צריכה לראות. תתקשרו מחר אחר הצהריים. יש לכם תמונות?"

    מילאנו את דף הבקשה לוויזה, מציינים את הערים. דירל העתיק במדויק את השמות. "אולי נוכל מחר בבוקר? אנחנו צריכים את הוויזות הסיניות בשביל השגרירות הרוסית."

    "תתקשר מחר בבוקר בתשע," רשמה צאו מספר טלפון על פיסת נייר. "זה יעלה לכם מאה שמונים אלף לירות טורקיות כל אחד."

    שישים וחמישה דולר. לא זול. אבל אם זה מה שיעשה את המסע אל ליבה של אסיה אפשרי.

    "והוויזות יהיו מוכנות מחר?"

    "תתקשר בתשע."

    "אמרתי לך שאני הבן כלבה עם הכי הרבה מזל שפגשת בחיים?" דילג דירל טננבאום את המדרגות שתיים-שתיים. קרן הזהב הבריקה בשמש. "אני הולך להתקשר להורים שלי, לא התקשרתי אליהם מאז שהתחילו הצרות במפרץ."

    השמש חצתה את קו המסגדים של איסטנבול, מושכת מערבה מעל ומתחת לעננים. טיפסתי אל מגדל גלאטה העגול. מתחתי תלו נשים בגדים על גגות הרובע האיטלקי ותיירים נדחקו על מעקה המגדל. מעבורות חצו במהירות מסולטאן אהמט לבֶּשִׁיקְטָאשׁ, ומתחת לגשר החלו אורות המסעדות לנצנץ מתחת לזרמי האנשים.

    הבוקר היה עוד מוקדם כשחציתי דרך הרחבה המרוצפת שלפני האיה סופיה, כנסיית החוכמה שבתוכה עיגול ההכתרה והפסיפסים של הקיסרית זִיאָה שהחליפה שלושה קיסרים בתקופת חיים אחת. ריח לחם טרי מהמאפייה. דירל ישן מכורבל בתוך שק השינה, ספר מונח על התיק שלידו. רחובות העיר העתיקה ירדו מרוצפים אל הבּוֹספוֹרוֹס.

    "בוקר טוב."

    "היי, בוקר טוב."

    "אני מחכה לך למטה."

    "דקה ואני בא. בוא ניגש לאכול מסביב לפינה, יש להם פנקייקים נהדרים."

    "מה התעוררתם כולכם מוקדם כל כך היום?" התלוננה הניו-זילנדית שהפעילה את המטבח. ישבנו מתחת לעץ תאנה שפירותיו התפקעו מדבש. קטפתי שלוש והנחתי על השולחן.

    "אף פעם לא אכלתי תאנה ישר מהעץ," אמר דירל. "שני פנקייקים וכוס קפה."

    "אני ניגש להתקשר לצאו. כבר תשע. אם היא אומרת שהדרכונים מוכנים אנחנו צריכים לרוץ מפה."

    "אל תדאג, אין לך מושג איך אני אוכל. איך שהפנקייקים מגיעים אני שואף אותם."

    "הוויזות מוכנות," אמרה צאו.

    הפנקייקים נעלמו בשאיפה.

    "רד פה וגש לשגרירות הרוסית לתפוס תור, אני אמשיך לשגרירות הסינית. נחסוך שעה."

    דירל חצה לכיוון רחוב איסתקלאל ואני פניתי אל תחנת האוטובוס. צאו חיכתה בשגרירות עם שני הדרכונים ובתוכם שתי ויזות יפהפיות. החלפנו כסף תמורת דרכונים. פניתי לחזור לכיכר טקסים. מחוץ לאוטובוס חצה את הכביש צועני עם דוב.

    בתוך החלק הקונסולרי היה שקט. "פעמיים כבר הגעתי לחלון," אמר דירל.

    "שאני אדבר או אתה?"

    "זה לא אותו פקיד מאתמול. הוא נראה לי קשוח. אתה תדבר, אף אחד לא יכול לעמוד מול החיוך שלך."

    "שלום, אנחנו צריכים ויזות לברית-המועצות."

    "יש לכם הזמנות?"

    "לא. אנחנו חוקרים של דרך המשי היבשתית ואנחנו חייבים להגיע לסין עד העשרים בספטמבר. אנחנו צריכים ויזות מעבר."

    "דרך מוסקבה?"

    "לא. אין טעם שנגיע מפה למוסקבה, אנחנו רוצים לחצות דרך בטום ומבטום לבאקו ומבאקו לבוכרה –"

    "רק טורקים ואזרחי ברית-המועצות יכולים לחצות מבטום."

    "ומאודסה אפשר להיכנס?"

    "כן," אמר הפקיד הקונסולרי ורשם אודסה-בוכרה-טשקנט-מוסקבה על הוויזה. "אתם יוצאים דרך אַלְמָה-אָטָה?"

    "לא. אנחנו רוצים לחצות דרך אירקסטאם ומשם לקשגר."

    "אתם רוצים ויזות תייר ולא ויזות מעבר."

    "לא, לא," אמרתי במהירות, "ויזות מעבר."

    "תבואו בעוד עשרה ימים."

    "אבל בעשרים לחודש אנחנו צריכים לחצות לסין!"

    "זה הזמן שלוקח לאשר ויזות מעבר," אמר הפקיד מאחורי חלון הזכוכית. "אם אתם רוצים ויזות של תיירים, לכו למשרד נסיעות שיזמין לכם מקומות בטיסות ובתי מלון."

    "אנחנו חוקרים את דרך המשי –" הפקיד דחף בכעס את הדרכונים מתחת לחלון הזכוכית. "תנסה אתה," אמרתי לדירל. הפכנו לאוויר. גְלאסנוֹסט. פֶּרֶסטרוֹיקה.

    הרגשתי מטומטם. הפקיד קרא לי שקרן. מאחורי הביטו האנשים בסטואיות.

    "אפשר לדבר עם האַטאשֶׁה התרבותי?"

    "אני הקונסול ואני הקובע," הביט בנו הקונסול בזעף. מי עשה מהסוס שלו קונסול?

    יצאתי מלא בצדקנות נעלבת אל הרחבה שלפני שער הבטון, שמעליה התנופף דגל אדום. בפינה היו מגל ופטיש מוזהבים. עמדו שם שני אנשים שנראו לי שייכים לאימפריה. "אולי אתם יודעים איפה אפשר למצוא את האטאשה התרבותי?"

    "למה?"

    "אנחנו עורכים מחקר על דרך המשי היבשתית –"

    "נפלא!" שאג אחד מהשלושה שעמדו ליד השער, היה לו אף גדול, עיניים בולטות ומראה ציפורי ומחודד, אך נוסף עליהם חיוך ידידותי, "גם אנחנו, אנחנו המשלחת הגרוזינית שעורכת מסע על החלק הימי מבטום דרך טְרָבְּזוֹן, סַמְסוּן, איסטנבול ופּירֶאוּס לגֶנוּאה בעקבות סוחרים גיאורגים וג'נובזים במאה ה-12."

    "אמרתי לך שאני הבן כלבה הכי בר מזל שפגשת בחיים," מלמל דירל.

    "אני זאזא וזה גוֹגא." על צווארו של גוגא התנדנד צלב שנראה כמו מטוס סילון שכנפיו כפופות. "גוגא הוא הצלם של המשלחת ואני האדריכל. ראש המשלחת עוד מעט יגיע. מה הבעיה?"

    "ויזה."

    "אתה לא יכול לעזור להם?" פנה זאזא לנספח התרבותי. "אתה מבין, הוא גרוזיני כמונו." אלא שהנספח היה מסויג יותר, מזכיר לזאזא שבלי מכתב הזמנה רשמי או פרטי מתוך אחת הרפובליקות של ברית-המועצות אי אפשר לקבל ויזה.

    "ואם נכתוב להם מכתב הזמנה מפה?"

    "לא," אמר הנספח התרבותי. "רק מכתב הזמנה מטביליסי או ממוסקבה. גם טלקס יכול לעזור."

    "חכו פה," אמר זאזא, "עוד מעט רָמָאז, ראש המשלחת יגיע, ואיתו נחשוב מה לעשות. הוא היה כבר צריך להיות פה אבל הוא תמיד מאחר. הוא שוכח."

    לתוך רחוב איסתקלאל גלש ג'יפ רוסי ירוק ועצר.

    "עזוב, תן לי להסביר, בגרוזינית זה יהיה הרבה יותר מהר."

    הוא שטף את רמאז במילים. לחצנו ידיים. רמאז היה גבר מוצק בן שלושים ושלוש עם זקן ותלתלים, פנים חזקים ונעימים ועיניים חומות וערניות.

    "בוא ניגש לשתות בירה ולדבר באיזשהו מקום. בארבע צריכה להיות לי פגישה עם האטאשה." התיישבנו ליד שולחן אחת המסעדות והחלפנו תעודות. הוצאתי תעודת עיתונאי ורמאז שלף מכתב מהאקדמיה למדעים של טביליסי שממנה אותו לראש המשלחת מפּוֹטִי לגנואה, משלחת שזכתה בברכת אונסק"ו, כחלק מהמפעל הגדול: "דרך המשי – הדרך לדיאלוג בין עמים".

    "תסביר לי בדיוק במה אתה מעוניין." מול דירל ישב טימוּר, אחיו של רמאז, רופא המשלחת ונהג הג'יפ הרוסי.

    החיבה ההדדית הייתה מיידית. טיפחנו אותה בבירה, מחליפים שמות, ספרים ומקומות. "משלחת משותפת לדרך המשי בקיץ הבא? בוא ניפגש פה בחמש, אחרי שאדבר בשגרירות ואז נראה מה אפשר לעשות."

    "אין מה לעשות," אמר רמאז בשש. ישבתי על מדרגות חדר הוויזות ועישנתי. הצעתי לו אחת מהסיגריות האמריקאיות. הוא התיישב לידי. "אנחנו מפליגים הלילה בתשע לאתונה. מה אתה מתכנן לעשות?"

    "אני חושב שאסע איתכם לאתונה. אולי השגרירות שם יותר אירופית ופחות ביורוקרטית, וחוץ מזה אני אבקש מכתב מהשגרירות הישראלית ושישלחו לי פקס מישראל."

    "תוכלו לנסוע בג'יפ שלנו. על היאכטה אין מקום."

    "אם יהיה מקום בג'יפ," אמר בהסתייגות טימוּר רָחָאשְׁווילי, אחיו של רמאז, שבגיל שלושים ושתיים יצא בפעם הראשונה מגבולות גיאורגיה אל העולם, ובהפוך מזאזא, שהכול היה פתוח לפניו, טימור היה זהיר יותר.

    "מחר בשתיים באיה סופיה," קבעתי עם טימור. "אם יש או אם אין מקום על הג'יפ. ואם אין, נקבע איפה להיפגש באתונה."

    מה זה כבר משנה. ירדתי ברגל מטקסים אל קרן הזהב, קונה מהסירות המתנדנדות שליש לחם עם דג מטוגן נהדר.

    היה כבר חושך מלא כשחזרתי למלון ועליתי לגג. על הגג נפרשו שקי שינה. היה לילה חמים. הבר שעל הגג המה מטיילים צעירים שישבו וכוסות בירה ויין לפניהם. במרכז ישב אוסטרלי. "הוא מקבל חדר וארוחות כדי שינגן כל ערב," אמר דירל. "איזה יין אתה רוצה, לבן או אדום?" מסביב היו השולחנות המלאים הולכים ומשתכרים. למי אכפת מהמזרח התיכון ומסדאם חוסיין. כוסות אינספור כיסו את השולחנות. בחצי הלילה נשענו יושבי הגג, מבושמים מהרוח שנשבה מהבוספורוס, מלוטפים.

    ואם טימור לא יגיע? או שלא יהיה לו מקום? לא היו מקומות באוטובוס מאיסטנבול לאתונה עד יום שני. טיסה הייתה יקרה והנסיעה ברכבת לוקחת 32 שעות. ירדתי לתוך היֶרֶבָּאטָאן – מאגר המים התת-קרקעי של איסטנבול, העיר סובלת ממחסור תמידי במים, שזרימתם נפסקת עם ערב ומתחדשת רק בבוקר. מוצא הפרת והחידקל הוא מהימות שממלאות את הרמות הפוריות, שופעות אוכל ופירות אל הדוכנים. בשתיים וחצי צץ טימור מתוך הרחבה המרוצפת שבין האיה סופיה למסגד הכחול. קשרנו את התרמילים על גג הניבה הירקרקה. "שלא תעיז לעשן!" אמר בחשש תָמָז, הפרופסור הגיאורגי שידו הימנית מנוונת. הצצנו פנימה, ג'ריקנים גדשו את תא המטען, ממלאים את החלל הצפוף של הג'יפ באדים דליקים ומסחררים. טימור גלש במורד הגבעה של איסטנבול העתיקה.

    מערבה, אל הגבול היווני. החוצה מהערים, אל המסע, גם אם מאיסטנבול תכננתי לצאת מזרחה לסמסון וטרבזון ובמקום זה אני נוסע מערבה ודרומה, לאתונה. אין כמו תנועה לשפר את ההרגשה. נסענו בכביש הדרומי אל הגבול הטורקי-יווני. כל האיבה בין שני העמים, בין מזרח ומערב, בין כנסייה מזרחית לאסלאם מערבי, הייתה בחיילים שלבשו אותם מדים ואחזו באותם רובים של נאט"ו, חובשים קסדות פלדה על נהר המֶריץ'-נַהְם, הגבול שמעבר לאִיפְּסָלָה. בצד היווני התברר שאין לרכב רישיון תנועה בינלאומי. הוצאתי את תעודת העיתונאי ואת המכתב שניתן לגיאורגים מאונסק"ו והסברתי לשוטר היווני על משלחת של אונסק"ו לדרך המשי. הגיאורגים הביטו בייאוש בפקיד המכס היווני שתבע מהם מאה חמישים דולר על האשרה. מאה חמישים דולר! שלושת אלפים רובל בשוק השחור!

    "אונסק"ו," אמרתי לפקיד המכס, "אנחנו נוסעים ישר לאתונה ובאתונה אונסק"ו ידאגו לאישור." חבורת פקידים במשרדי חינוך.

    "זה לא אני, זה המשטרה שלא מרשה," אמר פקיד המכס. פניתי אל השוטרים. השוטר הקשיב בחיוך, הביט בניירות, בי ובתעודות, בפנים המיואשים של טימור, ומילא צו תנועה.

    בדמדומים חצינו את אלכסנדרופוליס. מקדוניה. אלכסנדר מת בן שלושים ושלוש לאחר שהרחיק עד מרכז אסיה, מטביע חותם ומוליך תרבויות אחת אל השנייה. מקנה את שמו לערים. ולאחת שהייתה בה הספרייה הגדולה והחשובה בעולם העתיק.

    "תנהג אתה," אמר טימור, "אני עייף מדי."

    באחת-עשרה בלילה הפניתי את הג'יפ לדרך צדדית, יורד ממנה לשדה שלף קצור. פרשתי את המזרן והוצאתי את שק השינה שנוצות האווז שלו התנפחו מאוויר בריח שדה יווני קריר. טימור ותמז מתחו את האוהל הבנוי על גג הג'יפ ונעלמו לתוכו.

    בבוקר נכנסנו לתֵסָלוֹניקי.

    שנתיים לפני הנסיעה כתבתי סיפור שפרק ממנו התרחש בתסלוניקי. האם יש אפשרות לחיות כתיבה במהופך? להמציא את המסע? טימור משך את ההגה בפראות ועצר בצד הדרך המהירה. הוא השתופף והחל לחפש בין הכיסאות. "מה הלך לאיבוד?"

    "האיקונין של גיאורגי הקדוש, פטרונה של גיאורגיה," אמר דירל, אוזניות הווקמן מונחות על אוזניו וספר על הברכיים, מציץ בין רגלי הכיסאות. טימור פתח את הדלת למרכז הכביש שמכוניות חלפו עליו במהירות. הרמתי את פטרונה של גיאורגיה מתחת לכיסא הנהג. טימור ניקה את האיקונין מאבק, ליטף את התמונה, נישק את פני הקדוש הסגוף, תקע אותו מולו, בלוח השעונים. והצטלב. אפשר להמשיך.

    "אני לא דתי," אמר תמז, הפרופסור האיטר שישב ליד טימור ובלע את העוגה. וכל אוכל אחר. דירל ואני קנינו את האוכל לנסיעה. הוא עישן בהנאה את הסיגריות האמריקאיות מרגע שהבין שכל מה שהוא צריך לעשות זה לבקש. את הסיגריות ביקש מדירל. דירל קיבל את הסיגריות ממני. את הסיגריות קניתי לפני העלייה למטוס כדי לתרום לאזרחי ברית-המועצות. תמז היה ראש ועדת דרך המשי הגיאורגית. "אני יכול להיות הכַּתב שלכם בגיאורגיה," אמר תמז בפה מלא עוגה, מושך עשן מהסיגריה, "כמה אתה חושב שאני יכול לקבל על כתבה?"

    "ידעת שיש לגיאורגיה מלך שגר בספרד?" שאל טימור.

    "אה," פָּטר תמז בניע ידו הבריאה.

    "הייתי רוצה שיחזור לגיאורגיה ושיחזרו ימי הזוהר."

    "ואני לא."

    ויכוח גרוזיני שטף את שני המושבים הקדמיים.

    "מתי היו ימי זוהר?"

    "במאה השתים-עשרה. יש קווי דמיון רבים בין ישראל לגיאורגיה. גם אנחנו מדינה קטנה מוקפת בארצות מוסלמיות."

    "ארמניה?"

    "הארמנים לא רוצים עצמאות, הם פוחדים, הם רוצים להישאר קשורים לרוסיה. אנחנו רוצים עצמאות."

    "רק בין אלף תשע מאות ושבע-עשרה לאלף תשע מאות עשרים ושתיים גיאורגיה הייתה עצמאית, ואז נכבשה על ידי הרוסים," אמר טימור.

    "וסטלין? הוא לא היה מגיאורגיה?"

    "הוא עשה רק נזק. הוא היה בולשביסט. כמו טרוצקי."

    "מה זה בולשביסט?"

    "אתה יודע מה זה בולשביסט!"

    "אין לי מושג."

    "אתה יודע בדיוק מה זה, וטרוצקי היה מהגרועים שבהם. הם כולם בולשביסטים."

    האולימפוס התקדר בעננים מעל המפרץ של תסלוניקי. סטינו מהכביש לתוך כביש צר שנסע לחוף הים האגאי.

    "תֵזֶאוּס," הניד תמז – שכתב ספר על הסחר הימי הגיאורגי במאה ה-12 – את ראשו לכיוון ההר. במי הים האגאי הצטופפו מדוזות. שחיתי לעומק, נתקל במדוזה ורודה וגדולה. חזרתי במהירות אל החוף הבטוח להשקיף על הגרמנים שנפרשו על החוף מתחת לשמשיות.

    הג'יפ הרוסי נסע ביציבות איטית. גלגל ההגה צר ולא נוח. מאתיים קילומטר לאתונה ושמונים לדֶלפי. פניתי בחדות לכיוון דלפי. "לאן אתה נוסע?" שאל טימור בחשש. "תעצור, תעצור!"

    עצרתי בשולי הכביש ליד תחנת דלק, דירל דילג להביא שתייה וגלידה. "אתה לא רוצה לנסוע לדלפי?"

    "בטח שאנחנו רוצים לנסוע לדלפי," אמר תמז.

    "ההורים שלי היו בדלפי באביב, והם אמרו שזה המקום הכי יפה ביוון," אמר דירל, מושיט את בקבוק הקולה והגלידות לתוך הג'יפ.

    "הדלק לא יספיק," התעקש טימור.

    "אני בטוח שיש מדלפי כביש לאתונה. ואם יחסר דלק, נקנה."

    "בטח לדלפי," אמר תמז.

    "אבל אני לא יודע אם הדלק יספיק –"

    "אם ייגמר הדלק במְכלים, נקנה דלק. כמה פעמים היית בדלפי?"

    "נשאל בתחנת הדלק."

    "הוא צריך לשאול את האורקל של דלפי אם יקבל ויזה לברית-המועצות," חייך תמז. צודק. אלכסנדר נסע לסיווא ואני לדלפי.

    הדרך התפתלה, עולה לתוך ההרים ויורדת לתוך העמק שהתחתר ביניהם, עובר בין מטעי זיתים וצמחייה ים-תיכונית, מביט על כפרים לבנים ששמרו על גרעין קדום שנבנה על שלוחות תלולות ויפהפיות. אור אחרון בדלפי.

    "בוא נקנה יין לסימפוזיום," אמר דירל.

    "סימפוזיום?"

    "אתה יודע," אמר דירל לטימור, "משתה, כמו אצל אפלטון. שותים יין ומדברים עד שאין מושג על מה מדברים."

    עצרנו על שפת מצוק שנשמט מאות מטרים אל שפלה מכוסה עצי זית עד הים. פרשנו את ארוחת הערב שרכשנו ברחוב ההררי הצר של דלפי ושתינו יין. מתחת נדלקו האורות, מנקדים את השפלה הקורינתית. יש יתושים ביוון. דירל ירד אל מדרגה מעל התהום ופרש את שק השינה. מקום נפלא, מאותם מקומות שכל נווד בעל שק שינה היה חושק בהם. נסתרים מהסביבה ומביטים אל הנוף, מקום שטוב להירדם בו ולהתעורר עליו, השמש קורנת ברכות מגב הסלע ומאירה את כרמי הזיתים ואת הים באור צלול. ישנתי מדרגה אחת מעליו.

    הבוקר היה מלא בציפיית מטיילים להיכנס לדלפי. לטפס על האבנים העתיקות שבין עצי האלון והאורן. "תיכנסו אתם, אני אחכה פה," אמר תמז. פרופסור להיסטוריה. פעם ראשונה בדלפי.

    "הפרופסור שלנו רוצה לפטפט עם נשים," אמר דירל. תמז ישב על מפתן האבן ודיבר באנגלית שבורה עם אמריקאית לא צעירה. טיפסנו אל המקדש המעוגל, עולים לאט לתוך אוויר הבוקר הצונן. המקדש הוקף בחבל, דירל דילג מעליו ועלה אל רחבת הפולחן המסותת אבנים גדולות. דילגתי אחריו. חללי האורקל ריקים. "האם אקבל ויזה לברית-המועצות?" שקט. עמודי מקדש אפולון עמדו זקופים וגבוהים מעל הרחבה. פולחן וכוהנות דיוניסיות בימים קדומים. בשלוחה מתחת הלבין בשמש מקדש אתנה. תמז ירד אל המקדש. האמריקאית שלו עמדה שם.

    נסענו בזהירות לתוך אתונה. זיעת העיר הגדולה גלגלה אותנו בדביקות לכיכר אוֹמוֹניה ומשם לסינְטַגְמָה ומסינטגמה לקיפיסיאס, הכביש הרחב והארוך המוליך לפְּסיכיקוֹ, רובע השגרירויות הזרות.

    "למה אתה לא נוסע ישר לפיראוס?"

    "אני לא יודע באיזה מרינה הם."

    "פיראוס לא כל כך גדולה."

    "אני אסע לשגרירות. שם ידעו. ואם לא נמצא אותם בפיראוס?"

    עלינו וירדנו בקיפיסיאס, טימור אחז בהגה בכוח, נסחף בזרמי התנועה. יווני זקן שכלי גינון מונחים על אחורי הקטנוע שלו כיוון אותנו אל מעונו של הדוב. שגרירות רוסית מול סעודית. תמז לבש את המקטורן הדהוי וטימור אסף את תיק הניירות, נעלמים מאחורי שער הברזל. הוצאנו את הלחם והסיגריות ונשענו על קיר הבטון של השגרירות הסעודית.

    "לאן אסע מפה? אני לא מאמין שהרוסים יתנו לנו ויזות."

    גם אני לא האמנתי. העיר הגדולה השרתה עלי קדרות שלא הייתה בי באיסטנבול ובדרך. בדרך הדברים תמיד נראים כאילו ייפתרו. איכשהו.

    "אם הם לא יתנו, אני טס מפה. יש לי תשע מאות דולר ועוד ארבע מאות בטרוולרס שהצהרתי עליהם שנגנבו. אתה חושב שבסין אוכל למכור אותם?"

    "בהודו," אמרתי. "בהודו אתה יכול לעשות הכול."

    "ויש לי את התכשיטים ההיפיים האלה שקניתי בדַ'הַבּ. את זה אני בטח אוכל למכור בתאילנד."

    "או בגוֹאָה בחג המולד."

    "איפה זה גואה?"

    "בהודו. מדרום לבומביי."

    "בהחלט. הודו. גואה. אבל אז מה יהיה עם הוויזה הסינית הנפלאה שלי?"

    "דיברתי עם אנגלי באכסניה באיסטנבול והוא אמר לי שבהונג-קונג ויזות עולות שלושה דולרים."

    "פאק. מאה ושמונים אלף לירות באיסטנבול! אני לא יכול לבזבז ויזה יפהפייה כזאת. אפשר לעבור מהודו לסין?"

    "לא. אבל מנפאל אפשר, לטיבט."

    "טיבט?" נפערו עיניו של דירל. "נשמע בסדר. אתה חושב שאם אטוס ביום חמישי אני אצליח להגיע עד העשרים לחודש לגבול הסיני?"

    "אם תזדרז."

    "אבל אז אני לא אהיה בהודו. אני חייב להיות בהודו לפחות שישה חודשים. אם אני מגיע להונג-קונג אני מסודר. אבא שלי בעסקי השמאטעס."

    "שמאטעס?"

    "בגדים. שם ידאגו לי. אבל עכשיו אני נשאר רק עם תשע מאות דולר. זה מה שמכרתי את המכונית."

    "הכסף שלך הוא ממכירת המכונית?"

    "לא. רוצה לשמוע את הסיפור האמיתי?"

    שכונת השגרירויות הזרות הייתה שקטה ומעולפת מחום קיץ. דירל הדליק סיגריה חדשה שהוציא מהקופסה שבתרמיל שלי.

    "רציתי לקנות אוטו יפני קטן וישן. אבל מר טננבאום, אבא שלי, אמר לי שהוא חייב לעשות סיבוב על האוטו לפני שהוא מרשה לי לקנות משהו. עשינו סיבוב אחד וחזרנו למגרש. זה היה אוטו ישן. 'אתה לא נוסע על זה.' עמדה במגרש קורונה אדומה יפהפייה. 'זאת מוצאת חן בעיניך?' 'כן,' אמרתי. 'אז בוא נעשה עליה סיבוב.' חדשה לגמרי! עשינו עליה סיבוב והתאהבתי בה. הזקן שלי יצא מהאוטו ואמר, 'חכה לי כאן.' אחרי חצי שעה הוא חזר וספר חמשת אלפים דולר לאיש במגרש מכוניות. הידיים של האיש רעדו. אבא שלי מאמין במזומנים. אחר כך הוא זרק לי מאתיים דולר ואמר לי: 'לך תדאג לרישיונות,' ונסע. חמש שנים נסעתי עליה. ירדתי איתה את האפלצ'ים ועליתי עם הרוקי'ס עד אלסקה. לפני שנסעתי רציתי לתת אותה. אני אוהב לתת מתנות. אני מקבל ואני נותן. אבל אבא שלי לא נתן לי. מכרתי אותה בתשע מאות דולר. אבל זה לא הכסף הזה. אתה רוצה לדעת ממה הכסף? לפני שנסעתי גרתי תקופה עם שתי בנות. גרנו באותו בית. משולש במונטריאול. למדנו ביחד ספרות ושירה באוניברסיטת מונטריאול והיינו מתקלחים וישנים ביחד. כולם קינאו בנו. פעם בכמה זמן הייתי לוקח את האוטו ונוסע לבית קיץ שיש לנו במרחק של מאתיים קילומטר מצפון למונטריאול. לנקות את הראש. ישבתי שם כמה ימים. הייתי שם ממש לבד. ואז החלטתי לצאת. יצאתי בכביש הגישה. שמאלה זה בחזרה למונטריאול וימינה זה לשום מקום. לשום מקום שאני מכיר. בצומת הייתה עוד מכונית. עם אישה. פניתי ימינה. היא נסעה מהר. לא השגתי אותה. אבל לא היה אכפת לי. אחרי חצי שעה הייתי רעב ועצרתי בתחנת דלק. האיש במסעדה היה צפרדע –"

    "צפרדע?"

    "צרפתי. צפרדע. התחלנו לדבר. תוך כדי הדיבור הוא מספר לי שיש לו שטח של חוף בקוסטה ריקה שהוא רוצה למכור. 'מפה אתה מנסה למכור?' אני שואל. 'אתה מכיר מישהו שיסכים למכור את זה בשבילי?' הוא עונה לי. תוך חצי שעה הפכתי להיות נציג הצפרדע למכירת הנכס בקוסטה ריקה. סובבתי את ההגה ונסעתי למונטריאול למשרדים ששם קיבלתי כרטיס טיסה ושבועיים על חשבונם כדי לנסוע לקוסטה ריקה לראות את הנכס. 'אתה משוגע,' אמר לי אבא שלי. נסעתי לקוסטה ריקה ואחרי שבועיים חזרתי ומכרתי את הנכס. ועכשיו יש לי חלקת אדמה לבנות בית מול הים בתוך הג'ונגל של קוסטה ריקה ואחוזים מהמלונות שיבנו שם המשקיעים שקנו את השטח. אני מיליונר. אמרתי לך, אני הבן כלבה עם הכי הרבה מזל שפגשת בחיים." התחלתי להאמין בזה. "אבא שלי והשותף שלו אמרו לי שזה לא יכול להיות, שהם עובדים כל החיים ואני, חתיכת בטלן שלא עשה כלום, הופך להיות מיליונר בגיל עשרים ושלוש. אבל ככה זה היה תמיד. כל פעם שהייתי צריך כסף הוא היה מגיע אלי מאיפה שהוא. צ'ק, מתנה, ירושה. אף פעם לא הצטרכתי לעבוד באמת. זה היה משגע את אחותי החורגת."

    "אחות חורגת?"

    "כן. לסבא שלי היה סיפור עם קתולית צרפתייה. אמא של אמא שלי. ואז האישה שלו לקחה את אמא שלי וגידלה אותה כמו בת כדי שהצרפתייה תצא מהחיים של סבא שלי."

    "אתה בקשר איתה?"

    "לא. היא קוקו לגמרי, היא מאמינה בכשפים ומנסה לפתות אותי בכל מיני דברים. אני לא בא אליה יותר. אבל אבא שלי התגרש מאמא שלי לפני כמה שנים והיו לו ילדים מנישואים קודמים. ואחרי שמכרתי את השטח, שאלו אותי מה אני רוצה בשביל הטרחה של השבועיים בקוסטה ריקה. אלפיים חמש מאות דולר. זה הכסף שהולך להיגמר." הוא גמר לעשן את הסיגריה והשליך את הבדל על המדרכה. ואחר כך קילף את מכסה החמאה, מרח על הלחם והשליך את הקופסה הריקה אל הכביש.

    "לא ממש אכפת לך מסביבה, אה?"

    "היום מתקרב, בנאדם, היום מתקרב. זה? זה שטויות. לפני שנסעתי עבדתי בצפון קנדה בייעור. אתה מקבל כסף לפי כל עץ שאתה נוטע. אבל אלו לא יערות. זה עץ. עץ שיכרתו אותו. חורשות של אנשים. אנחנו מזהמים ומשמידים ומלכלכים. תראה את הים ואת השמים ואת הערים. אני מלכלך את העיר? האדמה כאן לא נושמת. לקחו את האדמה וחנקו אותה עם זפת ובטון, כיסו אותה, היא לא יכולה לנשום יותר. אנשים לא קשורים יותר לאדמה. אז אתה אל תספר לי על השטויות האלו שאני זורק פה. זה לכלוך על לכלוך. בוונקובר יש אישה שאני מכיר, אישה מבוגרת. היא למדה רפואה אינדיאנית וחיה רק מדברים טבעיים. היא צפתה את ההתפרצות של הר הגעש סנט הלן. האינדיאנים צפו את זה. גורלו של העולם נגזר. בני המזל ימותו ראשונים. האינדיאנים קוראים לאי ונקובר 'האינדיאני הישן'. והם אומרים שיום אחד האינדיאני יתעורר ויזרוק מעליו את כל האנשים שגרים. אני אומר לך, היום קרוב ובני המזל ימותו ראשונים. רק הכשירים באמת ישרדו."

    "מה לעשות."

    "אין מה לעשות."

    משער השגרירות יצאו טימור ותמז. ה'קוֹלְכִיס' עגנה במרינה 'זיאה'. טימור התעקש להמתין לתרשים ולאישור סופי.

    "אני אקפוץ עם האוטובוס לשגרירות הישראלית כדי לראות אם הגיע הפקס מהעיתון ולבקש מהם מכתב."

    "ואיך נמצא אותך?"

    "אני אחכה לכם על קיפיסיאס." לא סמכתי על טימור. אבל הרגשתי מחויב לנסות לבקש מהשגרירות הישראלית את המכתב אף על פי שהיה מוצאי שבת ויום ראשון הוא יום מנוחה. איש הביטחון הקשיב בסבלנות. לא, לא הגיע פקס. הצגתי את תעודת העיתונאי. הוא עיין בה. "תתקשר מחר בתשע, אני אדבר עם הקונסול."

    יצאתי מהשגרירות והתחלתי ללכת לכיוון קיפיסיאס. מול השגרירות צונח הכביש הרחב לתוך מנהרה. הג'יפ הרוסי הירוק עמד בדיוק להיבלע בתוך המנהרה. שרקתי שריקה חדה והנפתי ידיים. טימור חצה את הכביש לרוחבו ועצר. דילגתי מעל גדר הביטחון ונכנסתי לג'יפ. לפעמים תזמון הוא דבר חשוב. "אתה איש עם מזל," אמר דירל, אוזניות הווקמן על אוזניו. "ניסיתי להגיד לו לנסוע יותר לאט, אבל אי אפשר לדבר איתו כשנוסעים בעיר."

    "אני אף פעם לא יכול להחליט אם יש לי מזל שאני יוצא מצרות גדולות מאוד או שאין לי מזל כי אני נכנס אליהן."

    "אין לך מזל. אם היה לך מזל, לא היית נכנס לצרות בכלל." לך תדע. יש אנשים שהכול נעשה עבורם, יש שמתאמצים ליצור דברים נפלאים למרות הקשיים ואלו שלעולם לא יצליחו למרות שינסו.

    אצטדיון, מראה הים, כנסיות ומועדון היאכטות היווני. פיראוס. נכנסנו לתוך המרינה ונסענו לאורך המזחים. ה'קולכיס' עגנה מרחק שלוש יאכטות מהמזח. דילגנו על הסיפונים. פיראוס. לא התכוונתי. אבל מי יודע לאן להגיע?

    זאזא וגיאורגי הגיעו אל הג'יפ מהמקלחות. רחפות כחולות-צהובות ריחפו החוצה ופנימה מתוך המרינה. "איך הייתה הנסיעה?"

    "מצוינת. מתי הגעתם?"

    "לפנות בוקר."

    "אתה נראה עייף."

    "אני עייף," אמר גיאורגי, "קשה לי לישון בים."

    אל הסיפון הגיע הנספח התרבותי הסובייטי עם זוגתו. הם חצו בזהירות את הסיפונים והתישבו.

    "בואו למטה," אמר זאזא, "אנחנו אוכלים ראשונים." חלל היאכטה הדחוס הזיע. הצטופפנו סביב השולחן. מעבר לשולחן חייך איש קצר בן ארבעים. הוא לא דיבר אנגלית.

    "קארל," חייך האיש המזיע, והתחיל לדבר גיאורגית.

    "הוא שואל אם האוכל טעים לך."

    "טעים מאוד."

    "הוא אומר שאני אתרגם לך מה שהוא אומר. הוא מברך אותך על שהגעת ל'קולכיס' ושותה לכבודך ולכבוד הארץ שלך."

    "תגיד לו שאני שותה לכבודו ולכבוד גיאורגיה וה'קולכיס'."

    טיפסתי להוציא את בקבוק הוויסקי. "הוא אמר לי לא לתרגם יותר," אמר זאזא, "הוא ידבר ואתה תבין מתוך הדברים שלו, כי הדברים שלו באים מהלב."

    קארל חייך בגיאורגית. "אני מרים כוס לחיי האנשים עם הלב הגדול."

    "יין אומרים בגיאורגית רויין," אמר זאזא. "ואם מסתכלים על ההתפתחות הפונטית של המילים, תמיד המילה מתפתחת ונגרעות ממנה אותיות, מה שאומר שהיין הראשון יוּצר בגיאורגיה."

    "היינות בגיאורגיה טובים מאוד," אמר קארל. "אבל צריך לשתות אותם מייד, אסור להזיז אותם ממקום למקום ואי אפשר לקחת אותם למסעות."

    שתינו עוד כוס.

    "אני בחוץ," אמר דירל.

    "מה יש לו?"

    "זו הפעם הראשונה שלו על יאכטה. הוא לא מרגיש טוב." בטן של יאכטות, במעגן או בים הפתוח, זה מקום דחוס אדי דלק של מנוע. לח וטחוב בים, חם ודחוס במעגן.

    לילה נח על הרציפים. יאכטה נכנסה ויאכטה יצאה. הרחפות שמפליגות וחוזרות מנָקְסוֹס ופָּארוֹס פרקו את נופשי סוף השבוע. "אתה בא להסתובב?"

    "כן. ניגש אולי לאכול גלידה בעיר."

    "אני רוצה לרקוד," אמר דירל. "כבר כמה חודשים שלא רקדתי."

    נעלנו את הסנדלים ודילגנו אל הרציף האפור. מוצאי יום ראשון. הטיילת הייתה דחוקה באנשים צעירים ובמאות קטנועים ואופנועים ושיירות איטיות של מכוניות. בתי הקפה היו מלאים. עברנו ליד דיסקוטק. "צעירים מדי בשבילך?"

    "לא. המוזיקה. אני מחפש מקום עם מוזיקה טובה."

    "ליווניות יש שם עולמי."

    "כן?"

    "כן, זה ידוע." עצרנו לפני הטלוויזיה. "אתה יודע מה זה?" אמר זאזא, "זה מראדונה, נאפולי נגד מילאנו."

    "נשב פה?"

    "כן." התיישב זאזא לצד גיאורגי מול הטלוויזיה. דירל ואני ישבנו מול המעבר שבין שני בתי הקפה.

    "אידיוט," אמר דירל. "תראה איך היא התלבשה בשבילו והוא מסתכל על מראדונה. נהדרת." נהדרת. לא היו חזיות באתונה. "מגיע לו," אמר דירל כששחורת השיער קמה בקלילות רכה מהכיסא ועברה לשולחן אחר. אי אפשר היה לראות אותה יותר מהשולחן שלנו.

    "אתם רוצים לראות את המשחק?"

    "זה נגמר בעוד חמש דקות."

    "מחצית ראשונה," אמר היווני בשולחן ליד.

    "אנחנו הולכים למצוא מקום להרקיד את דירל. נתראה בסירה."

    צעדנו לאורך מזחי המרינות של פיראוס ופנימה, במעלה הרחובות ההולכים למרכז העיר. התנועה והצפיפות היו בקרבת המים.

    "ראיתי מקום ליד המרינה שלנו."

    "זה מועדון חברים," הביט השוער במכנסיים הקצרים שלי ובמכנסי הבד הלא נקיים של דירל.

    "אולי תהיו מוכנים להכניס אותנו כאורחים שלכם?" הימר דירל על רביעייה מכובדת שניגשה אל דלת הכניסה.

    עלינו במדרגות אל בית הקפה המשקיף אל המרינה. מה יש לאדם בחייו חוץ מליל קיץ על שפת הים התיכון. לדבר?

    "שייסֶה," אמר דירל. "תראה כמה ספינות. כמה מוּלָה יש לאנשים."

    "כמה מה?"

    "מולה."

    "מולה?"

    "כסף." היאכטות הצטופפו במרינה. עשירי המפרץ, אמריקאים ויוונים. המושג על גודל ספינה וכמות כסף משתנים במרינה כזו. אחת מארבע המרינות שיש בפיראוס.

    "כן, מולה, אני אומר לך. יום הדין קרוב ואלו שיש להם מזל ימותו ראשונים." מלצר שחור-לבן הגיע מתוך מעגל האור. מיץ תפוזים. המלצר חזר אחרי זמן קצר, מביא על אותו המגש את החשבון. "שייסה," אמר דירל, "שמונה מאות וחמישים דרכמות! אף אחד לא יתחמק מזה. רק הטובים ביותר, המותאמים, ישרדו. הילדים ימותו ראשונים. ובני המזל. זה לא יהיה קל להיות הורה."

    "אולי זה לא יקרה?"

    "או-הו, זה יקרה. זה קרוב אני אומר לך. יהיה מוות בכל מקום. אלו שיישארו בחיים יצטרכו להילחם אחד בשני. זה יהיה כאוס."

    אוויר חם מעל הגלים. הבטתי מדירל והלאה. כשיש ילדים, השערות על עתידו הקרוב של העולם הן לא דבר שמתחשק לך לדבר עליו. גם לא לחשוב. אף אחד לא רוצה לדבר על הסוף. "מאיפה הביטחון? תמיד היו אנשים שדיברו על סוף העולם ומצאו אותות בכל דבר. גם בעוד כמה אלפי שנים אנשים ידברו על סוף העולם."

    "אתה לא מאמין –"

    "לא. יש ים ויש רוח מהים ולא רע לי. אני חושב שיהיה טוב וזה לא ממש מעניין אותי."

    "אתה לא מאמין?" אמר דירל בעוינות.

    "לא. זה כל כך רציני?"

    "זה מאוד רציני."

    "נורא רציני."

    "אתה עושה צחוק ממה שאני אומר."

    "כן."

    "זה לא נושא שאפשר לצחוק ממנו, סוף העולם ואמונה."

    "לא. אסור לצחוק משטויות. אני יכול לעשות משהו בקשר לסופו של העולם?"

    "לא. הטובים ובני המזל ימותו ראשונים."

    "טוב. לא אכפת לי. ניגש לסירה?"

    "כן," אמר דירל בזעף קודר. "אני ניגש רגע לשירותים." המאמינים מוכנים להתבדח כמעט בקשר לכל דבר חוץ מאשר לדבר שהם מאמינים בו. נראה שלא נולדתי להיות מאמין. במאמינים יש נחישות גדולה, תוכנית סופית ומורכבת של העולם. לי נראים המקרה וצירוף הנסיבות. אושר הוא מרכיב חשוב. ואהבה. לא שיש לי מושג בקשר לראשון ומה זה השני.

    "אני אחכה לך למטה," נשענתי על אחת המכוניות. דירל ירד במדרגות, גבוה ודק, צעיף ורוד מצנף ואוסף את שערותיו הארוכות. הנחתי לו ללכת לאורך הרציף. דקות ספורות של שקט, בלי מילים או מחשבות.

    בתשע בבוקר התקשרתי מקיוסק. הטלפונים הציבוריים לא עבדו.

    "תבוא מחר בתשע בבוקר," אמר איש הביטחון מהשגרירות. "הקונסול אמר שיטפל במכתב עבורך." הודיתי לו. עליתי על אוטובוס ירוק שנוסע לכיכר סינטגמה ויצאתי לשוטט בשוק המבריחים שמתחת לאקרופוליס.

    "אף פעם לא נתתי מכתב כזה," אמר הקונסול, מחזיק ביד את תעודת העיתונאי והמכתב שהגיע בפקסימיליה מתל-אביב. זה היה המכתב היפה ביותר שקיבלתי בחיים. "שגרירות ישראל מברכת את שגרירות ברית-המועצות ומבקשת ממנה בכל הכבוד להעניק ויזה ל..." חייכתי חיוך מאושר ודחפתי את שער ברזל החשמלי של השגרירות. אני אקבל ויזה לברית-המועצות. מכתב נפלא כזה מהשגרירות, מכתב נהדר מהעיתון.

    דירל ישב בצל הסככה של היאכטה הצמודה. הוא עישן סיגריה, הקשיב לווקמן וקרא ספר שמן. "איך הלך?" הוצאתי את המכתב. "מכתב מצוין. עכשיו הם בטוח יתנו לך ויזה!" הראיתי את המכתב לרמאז ולזאזא. הם חייכו.

    עם הלילה הגיע היווני מהיאכטה שעגנה בין ה'קולכיס' לבין הרציף. איתו הגיע הוולשי. מהיאכטה שבמורד הרציף הגיעו הספרדים מברצלונה. שתינו לחיי יוון ואתונה, גיאורגיה וטביליסי, קטלוניה וברצלונה. רֶצינה, אוּזוֹ, וודקה, ברנדי ורוויין גורג'י כבד ומתוק.

    הקונסוליה הרוסית המתה יוונים ורוסים. הקונסול ישב בתוך משרד שדלת הזזה מזכוכית שלא נסגרה עד הסוף תחמה בינו ובין תור הממתינים. יש משהו ביורוקרטי בעצם הכניסה לשגרירות רוסית, אף שזו הקרינה יעילות רבה יותר מהקונסוליה באיסטנבול. נכנסתי פנימה והנחתי את המכתבים. הקונסול הביט בי. הסברתי לו למה אני רוצה ויזה ואת מגבלות הוויזה הסינית שלי. "אני חושב שבסוף השבוע תקבל תשובה." לשולחן הקונסול ניגש איש אחר. הוא הביט במסמכים.

    "יש לך מכתב הזמנה?" הקונסול הציג בפניו את המכתב הנפלא מהשגרירות הישראלית. "זה לא משנה, ומה יהיה אם יקרה לו משהו בתוך ברית-המועצות, מי יהיה אחראי?" שאלה טובה. נראיתי לא אחראי. למשטרים ביורוקרטיים טוטליטריים יש אחריות מלאה כלפי אזרחיהם. האחריות בונה מחנות בהם משגיחים על אנשים שלא יתרחקו מההשגחה. "תתקשר לקראת סוף השבוע," קימט הקונסול את מצחו, מורה לפקידה הגבוהה שלבשה שמלת בד לבנה והדוקה, מכווצת את גרונם של באי הקונסוליה, לצלם את המסמכים ואת הדרכון. נשים רוסיות.

    "הנשים באלמה-אטה נפלאות," אמר זאזא, "הן תערובת של אוּזבֶּקיות עם רוסים."

    "ידידותיות?"

    "מאוד," חייך גוגא.

     

    בשעות המוקדמות של אחר הצהריים, העמיסו טימור ותמז את התיקים המיושנים על הג'יפ הרוסי שהריח מדלק שהתנדף ממכלי הדלק המלאים, הכנה למסע חזרה לטביליסי. טימור נישק את האיקונין של גיאורגי הקדוש מול ההגה והצטלב. משהסתיימה הפרידה ירדה שלווה על היאכטה, כאילו רווח לאנשי המשלחת הנותרים.

    "אני אטוס לבומביי. קניתי כרטיס של 'בימן'," אמר דירל.

    "בנגלה דש אירליינס?"

    "הם הכי זולים, גם חמור ועגלה שיביאו אותי להודו טובים בשבילי."

    "אפילו שהמטוסים שלהם מתפרקים באוויר?"

    "מצִדי שיטוסו עם סוסים מעופפים, העיקר שיגיעו לבומביי ושיהיו זולים. אני מאוד מקווה שאוכל לעשות עסקים בהודו. אני חייב להיפטר מהטרוולרס המזויפים שלי. כמעט ונתתי אותם לבחורה שממנה קניתי את הכרטיס. אבל אז יש להם את מספר הדרכון שלי ואת החתימה, הם יעלו עלי בשנייה."

    "מתי הטיסה?"

    "יום חמישי. ביום שלישי אני אשן באתונה וביום רביעי בשדה התעופה. זה מאוד מתאים לי לישון בינתיים פה."

    לפנות ערב אסף דירל את התרמיל. "גואה בחג המולד," הזכרתי לו. ליוויתי אותו מהיאכטה לשער המרינה, "בהצלחה."

    "להתראות!" נופף לי בידו כשהתרחק, "ותזכור את השם, בנימין בן יעקב!"

    טיפסתי על שובר הגלים הגבוה והבטתי בים. רחפות הפליגו לכיוון האיים והים היה זרוע מפרשיות. אישה לא צעירה לבושה בלבן עצרה לידי והביטה בים. אחר כך המשיכה אל קצה המזח. גוגא טיפס אל שובר הגלים והתיישב לידי, מפעיל את מצלמת הווידאו.

    "רמאז, גוגא, בואו נלך!" קרא זאזא מהרציף האפור. היום הלך ונעלם. שמונה בערב.

    "צילמו אותנו היום," אמר זאזא, "אנחנו צריכים למצוא טלוויזיה שנוכל לצלם ממנה את השידור."

    יצאנו לחפש טלוויזיה באחת היאכטות השכנות, יאכטת מנוע מהודרת. על הסיפון האחורי שהיה מרפסת עם כורסאות נוחות ושולחן, שעליו עמדו בקבוקי סודה ומאפרה כבדה, ישבו גבר כבד בן חמישים ונערה בת עשרים. "שלום, אנחנו מהמשלחת הגרוזינית הימית של דרך המשי, אנחנו עוגנים לידכם ב'קולכיס'."

    "במה אפשר לעזור לכם?" שאל סוכן הספינות היווני. חלצתי סנדלים ועליתי לסיפון. "אפשר לנסות," אמר היווני. "באיזה ערוץ?" הוא השתופף על המרבד והדליק את הטלוויזיה בחדר ההסבה. מסדרון הוליך מהחדר הגדול אל שורת חדרים נוספת. אנשי הצוות הפיליפינים הציצו בנו בחיוך. "הניבה הירוקה שלכם?"

    "שלי," אמר גוגא.

    "אתה רוצה למכור אותה?"

    "היא חזרה לטביליסי היום, חבל שלא אמרת אתמול."

    "כמה עולה מכונית כזאת בטביליסי?"

    "כמה עולה מכונית כזאת כאן?" שאל זאזא.

    "חדשה? עשרים אלף דולר."

    תווי פניו של זאזא נשארו רגועים. הג'יפ הרוסי החדש שגוגא קנה עלה עשרת אלפים רובל. חמש מאות דולר בשער השוק השחור. "אנחנו יכולים להביא לך אוטו כזה. יש לנו טלקס ויש טלפון, תגיד איזה צבע אתה רוצה."

    "אבל אני לא רוצה לשלם עשרים אלף, אני יכול לקנות פה משומשת בעשרת אלפים." מזרח פוגש מערב במקום שהיה מאז ומעולם מקום פגישה לסוחרים ולהרפתקנים. רמאז וגוגא ישבו על המרבד והמתינו לטלוויזיה. "תביאי משהו לשתות," אמר היווני לנערה. הם דיברו על דברים שיש לדבר עליהם על סיפונה של יאכטה בפיראוס. "זה הטלפון, הכתובת, הפקס והטלקס שלי," נתן היווני כרטיס ביקור לזאזא. זאזא רשם את שלו על נייר והיווני טמן את הפרטים בארנק, החליק לנעליו ונכנס לתוך מכונית המרצדס שחיכתה על הרציף.

    השיחה התגלגלה לילדים. "יש לי בן אחד בן שמונה," אמר גוגא, מוציא תמונה של ילד ואישה מתוך ארנק עור חום.

    "ולך?"

    "חמש בנות," אמר זאזא בקול עצוב ופניו העליזים מתכרכמים להבעה של כלב נזוף. אי אפשר לעצור את הצחוק.

    "לא נורא." חמש בנות! צעדנו על הטיילת. טיילת מלאה באתונאים שירדו לפיראוס, גודשים את בתי הקפה והספסלים בחבורות עליזות.

    "לגברים אמיתיים יש רק בנות!" אמר זאזא.

    "מה קורה עם השגרירות?"

    "אני חושב שיתנו לי ויזה בסוף השבוע. המכתבים מהשגרירות ומהעיתון מאוד הרשימו אותם. ככה לפחות הם אמרו. אני צריך להתקשר לשם מחר או מחרתיים."

    "אני לא רוצה לייאש אותך," אמר זאזא, "אבל אני מכיר את הביורוקרטיה הסובייטית, הם יגידו לך שוודאי, ואולי, וצריך רק מילה אחת כדי שהדברים יסתדרו, הם מאוד ירצו לעזור לך – אבל הם בחיים לא יתנו לך ויזה בלי הזמנה מבפנים. אני מתערב איתך שכשתשאל אותם למה אתה לא יכול לנסוע בלי הזמנה, הם ישאלו אותך מה יקרה אם יקרה לך משהו, ומי אז יהיה אחראי עליך, הם פוחדים מאחריות."

    "אני לא חושב, הקונסול אמר שכנראה אקבל ויזה בסוף השבוע."

    "הלוואי. אני מקווה בשבילך. אבל אני במקומך הייתי שוכח את ברית-המועצות ונוסע לפקיסטן ולסין כבר עכשיו ומחכה להזמנה שנשלח לך."

    "אנחנו מפליגים מחר," אמר רמאז. זאזא וגוגא קנו פחיות בירה וחזרו לספינה לחלק לצוות. "אני רוצה לגשת מחר לגברת דְרוּלְיָה מאונסק"ו." במשך היום התקשרתי לטלפון שנתן לי רמאז וביררתי מיהי בדיוק הדמות העוסקת בדרך המשי ביוון. גברת דרוליה ישבה במכון למדעים.

    עלינו לקומה החמישית של האקדמיה היוונית ברחוב קונסטנטינוס. נכנסנו למשרד של ההיסטוריונית פרופ' דרוליה. היא הביטה בנו מעל משקפי הקריאה החצויים והקטנים, אישה נעימה מאחורי שולחן עמוס ניירות. "במה אני יכולה לעזור לכם?"

    רמאז הוציא מתוך התרמיל את ספרי המתנה ואת הסיכות שעליהן הוטבע הדגל של גיאורגיה החופשית וגיאורגי הקדוש נלחם בדרקון. "אני דוקטור רמאז רחאשווילי. ראש משלחת שמפליגה על הקולכיס מפוטי לבטום לטרבזון, סמסון, איסטנבול, פיראוס ולגנואה על הדרך שעשו סוחרי המשי הגורג'ים במאות השתים-עשרה עד הארבע-עשרה."

    "קולכיס, ארץ גיזת הזהב," אמרה הפרופסור.

    "כן," אמר רמאז, "המסורת אומרת שגיאורגיה היא קולכיס האגדית שאליה הפליגו הארגוֹנאוּטים."

    האם הסתננו אגדות גיזת זהב המשי כבר שבע מאות שנים לפני כן, כשרשם הומרוס את קורות האודיסאה, מצטט בתוכה את מסע הארגונאוטים של יאסוֹן אל תוך נהר הפָאזִיס, אל ארצה של מדיאה שביתרה את אחיה והשליכה את חלקיו לתוך הים?

    "עברתם דרך סוּפְלִי? זה כפר קטן ליד אלכסנדרופוליס, שם עדיין מגדלים פרפרי משי. אנשים בכפר גרו בבתי קומות, האנשים בקומות התחתונות ופרפרי המשי בעליונות."

    "לא. הפלגנו."

    "ובחִיוֹס? גם שם הייתה תחנה חשובה של הדרך."

    דרוליה הביטה בסמלה של גיאורגיה החדשה.

    "הייתה לנו בעיה עם הסמל מכיוון שיותר ממחצית האוכלוסייה של גיאורגיה הם טורקים מוסלמים וחיפשנו סמל שיוכל להיות מכנה משותף."

    "אתה צולל? יש חפירה מרתקת של ספינה עתיקה בדוֹקוֹס, ליד הִידְרָה. אתה יכול לקחת את הרחפת מפיראוס ולרדת בהידרה, או בפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס, ואני אתקשר לפרופסור האחראי שייתן לך לראות. אבל אסור יהיה לך לצלם, כי הוא כנראה יציג את הממצאים בסימפוזיון על דרך המשי שנערוך פה באתונה בסוף אוקטובר."

    חזרנו בשתיים. היאכטה עמדה מוכנה להפלגה.

    "תתקשר מהמשרדים של המרינה לקונסוליה, אני רוצה לשמוע את התשובה."

    "לא מחכים לך להפליג?"

    "זה בסדר," אמר רמאז. כשחיכינו לו ביום שנפגשנו, שבוע לפני כן, ברחוב איסתקלאל באיסטנבול, אמר זאזא שרמאז תמיד מאחר. ראש משלחת קובע את השעון לכולם.

    "שלום, אפשר לדבר עם מר איבנוב איבגני איגורביץ'?"

    "הוא לא נמצא, הוא יהיה בשגרירות רק בשלוש."

    "רציתי לדעת אם הוויזה שלי מוכנה."

    "אה, תראה, אנחנו לא יכולים לתת לך ויזה מפני שאין לך הזמנה מתוך ברית-המועצות."

    "אני חוקר של דרך המשי, הבאתי לכם מסמכים."

    "אני מאוד מצטער, אבל –"

    "אני אוכל לדבר עם מר איבנוב איבגני איגורביץ'?"

    "הוא יהיה יותר מאוחר."

    "תמסור לו בבקשה שאני רוצה להיפגש איתו."

    עולם שברירי של תקווה שהכול יסתדר תוך יום-יומיים התפוגג לתוך חום הצהריים הדחוס של פיראוס.

    "מה הוא אמר?" אמרתי לו. "ככה חשבתי. הטוב ביותר זה שאשלח לך הזמנה לבייג'ינג או לתל-אביב ותבוא בקיץ הבא."

    "ככה חשבתי שיגידו לך," אמר זאזא, לבוש בבגד ים, מגבת מוטלת על כתפו, חוזר מרחצה באחד מהמפרצים שבחוף הים המפותל של פיראוס. ה'קולכיס' הייתה מוכנה להפלגה. "מה תעשה?"

    "אגש לשגרירות, ואם לא אקבל ויזה, אטוס לפקיסטן ואעלה משם דרך הקָרָאקוֹרָם לקַשְׁגָר ומשם לבייג'ינג וחזרה ברכבת הטראנס-סיבירית."

    "אני במקומך בכלל לא הייתי מבזבז זמן על השגרירות הרוסית. הוא איש נחמד איגורביץ', דיברתי איתו עליך, אבל הוא לא ייתן לך ויזה."

    "אני מוכרח לנסות," זאזא חיבק אותי. "אני מרגיש כאילו הכרתי אותך הרבה מאוד זמן!" חייכתי. התחבקתי עם גוגא ורמאז ולחצתי ידיים. הנחתי את התרמיל על הגב. שוב הייתי לבד.

    צלצלתי בפעמון הקבוע בשער הברזל של השגרירות הרוסית בפסיכיקו. רובעי שגרירויות: בתים קטנים, גינות, שכונות יוקרה. השומר הביט בי בעין המצלמה. הזכרתי את שמו של איגורביץ', הקונסול הכללי של ברית-המועצות, השער זמזם ונכנסתי לתוך השגרירות. השומר ישב בתוך תא הזכוכית וכיוון אותי לחדרון הסבה. הורדתי את התרמיל והנחתי אותו מאחורי אחת הכורסאות. לבשתי מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. עיינתי בחוברות משרד החוץ הסובייטי.

    "אה!" אמר איבנוב איבגני איגורביץ', לבוש בחליפה ועניבה, זקנו האדמדם עגול ומסודר, "אני כל כך שמח לפגוש אותך, בוא ניכנס לפה." הוא משך דלת עץ אקורדיונית והזמין אותי לשקוע בכורסה מתחת לתמונתו של גורבצ'וב. "עכשיו תספר לי במה אני יכול לעזור לך." סיפרתי לו על דרך המשי, על המחקר של אונסק"ו, על המשלחת הגרוזינית, על המחקר שלי. "אל תגיד שאתה ארכיאולוג!" הזהירה אותי פרופ' ולריה מאוניברסיטת מילאנו, "ארכיאולוגים תמיד נחשדים כמרגלים. כמו אלו שנעו על דרך המשי הסינית בראשית המאה בטורקמניסטן, משתתפים ב"משחק הציד הגדול" בין רוסיה ובריטניה על השליטה בחלק ההוא של העולם. או כמו במזרח התיכון בו שלחה בריטניה את אנשי השירות החשאי שלה בסוף המאה ה-19, מוסווים כסוקרים וארכיאולוגים."

    סיפרתי לאיגורביץ' שלמדתי ארכיאולוגיה. "כן, הם הזכירו אותך. אתה יודע, אני בא מסיביר, מאירקוּצְק, שם יש שרידים של האדם הקדמון, בתור ילד הצטרפתי לחפירות. זה היה מזמן, היום אי אפשר להגיע לשם – שטח צבאי סגור." הצגתי את המסמכים. "עכשיו אני מבין, תראה, מאוד הייתי רוצה לעזור לך, אלא שבלי הזמנה מתוך ברית-המועצות אני פשוט לא יכול לתת לך ויזה."

    "יש לי פה את השמות של דָנילוֹב וּוֶרבָּיוֹף, האחראים על אונסק"ו במשרד התרבות ברחוב קלינין במוסקבה, אני מניח שאם תיתן לי ויזה להגיע למוסקבה, אפשר יהיה לקבל אישור מהם, אני רוצה לפגוש אותם כדי לקבל שמות וכתובות של ועדות דרך המשי שהוקמו בערים לאורך הדרך."

    "תראה," אמר איבנוב איבגני איגורביץ', "אני אגיד לך מה נעשה, תתקשר לדנילוב במוסקבה, ותבקש ממנו שישלח טלקס הזמנה לשגרירות או שיתקשר. ברגע שיהיה לי את זה, אוכל לתת לך ויזה." נפרדנו בידידות. לחצנו ידיים. רק טלקס ממוסקבה. מדנילוב או מוורביוף.

    בשמונה בערב הגעתי לשלוחת הטלפון הבינלאומי שבין כיכר סינטגמה לאומוניה. "קשה מאוד להשיג קשר למוסקבה," אמר המרכזן, "זה יכול לקחת שעות. הקווים עמוסים. עדיף לך לנסות מחר בבוקר." בעשר נסגר המשרד. צעדתי לרחוב ניקיס ומצאתי את אחד המלונות של הצעירים, פרשתי שק שינה על הגג כדי לתפוס מקום וירדתי אל הרחובות הקטנים סביב האקרופוליס, שהיו מלאים בתיירים של קיץ, מסעדות וחנויות מזכרות לתיירים.

    אחרי שעתיים של המתנה סימנה לי המרכזנית לגשת לאחד התאים.

    "אפשר לדבר עם מר ורביוף או דנילוב?" דנילוב. המתנתי על הקו, מסתכל על השניות הממהרות. זמן זה כסף. הוקינג? איינשטיין? הזמנתי שש דקות עליהן שילמתי מראש. "מר דנילוב? מדבר –"

    "יש לך הזמנה של מלון וטיסות?"

    "לא, אני רוצה לעשות את הדרך ברכבות או בתחבורה מקומית, כל מה שאני צריך זה שתאשרו שאני חוקר של דרך המשי."

    "זה קשה מאוד, אין מקומות בטיסות ובמלונות במוסקבה."

    "אני לא רוצה להגיע למוסקבה, אני רוצה להגיע לבוכרה, סמרקאנד, טשקנט וקוקאנד."

    "אתה לא יכול בלי שהזמנת מקום במלונות וטיסות, יש לך הזמנה כזאת?"

    "לא, אין לי, אבל אני בטוח שאם אצליח להיכנס לברית-המועצות יהיה אפשר למצוא דרך."

    "אני מצטער מאוד, אין שום דרך אפשרית."

    ידעתי שאני מפסיד אבל המשכתי לנסות. "שש דקות," אמרה המרכזנית. "אל תנתקי! אני אשלם!"

    "שש דקות."

    ניתקה.

    התקשרתי לאיגורביץ' כדי לנסות עוד פעם. "אני מצטער באמת," אמר איגורביץ', הקונסול הכללי של ברית-המועצות באתונה, "אתה בחור מאוד סימפטי, הייתי רוצה מאוד לעזור לך, אבל בלי הזמנה..." ועכשיו מה? הטיסה לקראצ'י יוצאת ביום ראשון. אולי אסע לראות את הספינה הטבועה ליד דוקוס? ואולי אפליג לסָנְטוֹריני, האי הקיקלדי שהתפוצץ בהתפרצות געשית, יוצר גל צונמי שגירש שבטים ממקומם ויצר את נדידת העמים הגדולה סביב הים התיכון לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה? אני יכול לקחת מעבורת לילה לסנטוריני ולהתחיל לחזור בשבת לכיוון פרוס או נאקסוס ולהיות ביום ראשון בבוקר בחזרה בפיראוס ומשם לנמל התעופה. ואז אני מוותר על מרכז אסיה. שבועיים עברו במרדף אחרי הוויזה הסובייטית. בבייג'ינג אולי אוכל לקבל ויזת מעבר לרכבת הטראנס-סיבירית. ומה עם טורקמניסטן, ואוזבקיסטן וטאג'יקיסטן? אלו המטרות האמיתיות של הנסיעה, אותו אזור ביניים הררי. ספקות, חום, זיעה ודביקות של אתונה. אזהרה. פעם אחת כבר כמעט נהרגתי בהימלאיה לא רחוק מעמק האינדוּס הפקיסטני. בזַנְסְקָאר. אולי לא הייתי צריך לצאת לנסיעה הזאת? הייתה לי תחושה שהמכשולים לא הונחו סתם. כמו אז, הגשר שהחטאנו, הרוח, המרחק, הלילה היורד לפני התאונה הקטלנית.

    יום חמישי. אני אעלה על המעבורת לחיפה ואשיג בישראל ויזה לברית-המועצות. עוד שלוש שעות עד שהמעבורת מפליגה. פיראוס. עשרות מזחים ומאות אוניות ומעבורות. מלאה בחנויות המוכרות שעונים, לחם, גבינות, בגדים, מכשירי חשמל, סוּפלקי. עיר נמל. ה'וירג'יניה' המתינה באחוריים פעורים. עליתי לסיפון והנחתי את התרמיל. באיחור קל הוגפו דלתות הפלדה והמעבורת יצאה מפיראוס.

    • צור שיזף
      צילום: יונתן בלום
    • צור שיזף

      צור שיזף (נולד ב-1959) הוא סופר מסעות ופרוזה, עיתונאי, צלם ונוסע.

      השילוב בין ספרות ועיתונות מסע וכן חיבה לצילום הובילו לביצוע מגוון גדול של משימות מיוחדות בחלקים שונים של העולם שאותם צילם בסטילס ווידאו וכתב לעיתונות.
      ביחד עם ספרי הפרוזה, התפרסם שיזף כסופר מסע וכנוסע גדול.
      בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בסוף 2011 עבר לכרם שיזף שהקים בנגב בקרבת מצפה רמון והחל מטפח כרמיי יין וזיתים ורכיבי תיירות ביחד עם המשך עבודתו הספרותית והעיתונאית.
       

      מספריו

      רומנים:

      -אשת הטייס שנעלם, חרגול ועם עובד 2011. 

      -האיש המאושר, חרגול ועם עובד 2007. 

      -סערה היא מקום רגוע בשבילנו, הקיבוץ המאוחד סימן קריאה (הספריה) 2000.

      -אהבה על קו השבר, חרגול 1998.

      -בודהא האדום, הקיבוץ המאוחד 1995. 

      -הרקדנית, עם עובד 1992. 

      -נמר בהרים, הקיבוץ המאוחד סימן קריאה (הספריה) 1988.

      ספרי מסע:

      -סוף הדרך: מותה של מדינה, עם עובד 2007.

      -שאנטי שאנטי בלגן: מסע ישראלי בהודו, חרגול 2004.

      -הפנאמריקנה, כתר 2001. 

      -כשפים בוונקבמבה, כתר 1997.

      -הדרך לאושר: מסע במדבריות, כתר 1994.

      -דרך המשי, הוצאת ידיעות אחרונות 1992. 

      -ספר ים: מסע לאורך קו החוף הישראלי, הוצאת ידיעות אחרונות 1991.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הפנאמריקנה
    • מבוך הרוחות - חלק ראשון
    • ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן
    • יומן מסע
    • מסע תענוגות אמיתי בארץ הקודש
    • מסע תענוגות בארץ הקודש
    • רשימות מאי קטן
    • לרדוף אחרי השמש
      דיגיטלי 5 ב-100
       
    • הנוסע
    • לונלי
    • נוילנד
    • אי התפוחים