הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דרך הייסורים של הגוף
  • דרך הייסורים של הגוף
    קלאריס ליספקטור | תרגום: יעל סגלוביץ
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | ינואר 2016 | פרוזה תרגום | 104 עמ' מודפסים
    ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה, היא "קוסמת שמהפנטת את הקוראים"; היא "מגדולי המספרים בכל הזמנים" – כך אִפיינו אותה המבקרים בארץ לאחר שהופיעו שניים מספריה בעברית (בספריה החדשה). והמבקרת הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה עליה ספר שבו טענה שהיא "הסופרת הגדולה ביותר במאה העשרים", הניצבת "במדרגה אחת עם קפקא".
    והנה – במאי 1974, בשיא תהילתה בברזיל, שלוש שנים לפני שכתבה על ערש־דווי את הנובלה 'שעת הכוכב', יצירת המופת האחרונה שלה, מפרסמת ליספקטור 13 מעֵין־סיפורים, שאת כולם כתבה לדבריה תוך ימים אחדים, לפי הזמנת העורך שלה. זה ספרון שהיא מכריזה עליו בפתחו שהוא "זבל" ולא ספרות, וכי תתבייש אם ילדיה יקראו אותו.
    האנטי־סיפורים הפרובוקטיביים האלה קוראים תיגר על הפוריטניוּת, על התקינות הספרותית ועל התקינות הפוליטית־מגדרית כאחד. הם גם מתגרים במי שמייחסים חשיבות גדולה מדי לספרות (חשובים ממנה החיים). הספר נראה כמין פארודיה מקניטה על כתיבה פורנוגרפית מצד אחד, ועל סיפורים עשויים היטב (בנוסח 'דבלינאים' של ג'ויס, או סיפורי אימה של פו) מצד אחר. ליספקטור מתפרעת.
    שורת נשים, שרובן מוסרניות וחסודות, קורסות תחת הפֶּרֶץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי־נשלטים. עצמיותן מתורגמת כל־כולה לדרישותיו האכזריות של הגוף, לייסורי הבשר הכָּמֵהַּ להתענג, אפילו להיאנס.
    "אם אטלפן אל עצמי" אומרת ליספקטור, "אשמע רק צליל עצוב של תפוס". וכשהבתולה האירית, שמרוב צניעות אינה מתקלחת עירומה, שוכבת לבסוף (לדעתה) עם חייזר, וכתוצאה מכך מחליטה להתחיל לעמוד ברחוב ולהביא אליה לחדר גברים, היא מתירה את תפארת שערה הג'ינג'י, ואז היא "דמתה ליללה". הסיפורים הללו נבזקים בלי הרף בהבחנות ובדימויים מצמררים, הפותחים מאחורי השעשוע שבהם חלל תהודה של עצב גדול, כזה שרק סופרת כליספקטור יכולה לעצב.
  • ספר דיגיטלי
     
    29 17.4
    ספר מודפס
     
    54 43.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מיס אֶלְגְרֵיב
     
    היו עלולים לשפוט אותה. לכן לא סיפרה כלום לאף־אחד. אילו סיפרה, הם לא היו מאמינים לה, כי לא האמינו בַּמציאוּת. אבל היא, שחייתה בלונדון שבה קיימות רוחות־הרפאים בסמטאות אפלות, ידעה את האמת.
    אותו יום שישי שלה היה דומה לימי שישי אחרים. זה קרה רק בשבת בלילה. אבל בשישי עשתה הכל כרגיל. אף־על־פי שעִינָה אותה זיכרון נורא: כשהיתה קטנה, כבת שבע, שיחקה בבעל ואשה עם בן־הדוד שלה, ג'ק, במיטה הגדולה של סבתא. ושניהם עשו הכל כדי שיהיו להם ילדים, ללא הצלחה. מאז לא ראתה יותר את ג'ק וגם לא רצתה לראות. אם היתה אשֵׁמה, גם הוא היה.
    רווקה, ברור, בתולה, ברור. היא גרה לבדה בדירת גג בסוהו. באותו יום עשתה קניות אוכל: ירקות ופירות. כי אכילת בשר נחשבה בעיניה חטא.
    כשעברה דרך כיכר פיקדילי וראתה את הנשים שממתינות בפינות רחוב לגברים, כמעט הקיאה. ועוד בשביל כסף! זה היה בלתי־נסבל. והפסל הזה של אֶרוֹס, שם למעלה, כל־כך לא מהוגן.
    אחרי ארוחת־הצהריים הלכה לעבודה: היא היתה קלדנית מושלמת. הבּוֹס שלה אף־פעם לא הטריד אותה אלא למרבה המזל התייחס אליה בכבוד, קרא לה מיס אֶלְגְרֵיב. שמה הפרטי היה רות. היא היתה בת למשפחה אירית. היתה ג'ינג'ית ואספה את השיער המתולתל לפקעת עגולה מאופקת בעורף. היו לה המון נמשים, והעור שלה היה בהיר ועדין כל־כך, עד שדמה למשי לבן. הריסים שלה היו גם הם ג'ינג'יים. היא היתה אשה יפה.
    היא היתה גאה מאוד בגזרה שלה: שופעת וגבוהה. אבל איש מעולם לא נגע בשדיהּ.
    היא נהגה לאכול ארוחת־ערב במסעדה זולה ממש שם בסוהו. אכלה ספגטי ברוטב עגבניות. ומעולם לא נכנסה לפַּאבּ: ריח האלכוהול גרם לה בחילה בכל פעם שעברה ליד אחד מאלה. היא חשה את עצמה נעלבת בשם האנושות.
    היא גידלה פרחי גֶרַניום אדומים, שהיו חגיגה באביב. אביה היה כומר פרוטסטנטי, ואִמהּ עדיין גרה בדבלין עם בנה הנשוי. אחיה נשוי לכלבה אמיתית בשם טוּטְסִי.
    מפעם לפעם היתה מיס אֶלְגְרֵיב כותבת מכתב מחאה לטיימז. והם היו מפרסמים אותו. היא התבוננה בהנאה גדולה בשמה: בכבוד רב, רות אֶלְגְרֵיב.
    היא עשתה אמבטיה רק אחת לשבוע, בשבת. כדי לא לראות את גופה העירום לא הורידה את התחתונים או את החזייה.
    וזה קרה ביום שבת, ולכן לא היתה צריכה ללכת לעבודה. היא התעוררה מוקדם מאוד ושתתה תה יסמין. אחר־כך התפללה. אחד־כך יצאה לשאוף אוויר.
    ליד מלון סאבוי כמעט נדרסה. אילו זה היה קורה והיתה נהרגת היה נורא, כי שום דבר לא היה קורה לה באותו לילה.
    היא הלכה לחזרה של המקהלה. היה לה קול ערב. כן, היא היתה אשה בת־מזל.
    אחר־כך הלכה לאכול צהריים והרשתה לעצמה להזמין שרימפס: הם היו טעימים כל־כך, שנדמו כאילו הם חטא.
    ואז טיילה להייד פארק וישבה על הדשא. היא הביאה איתה ספר תנ"ך כדי לקרוא בו. אבל - יסלח לה אלוהים - השמש היתה פראית כל־כך, טובה כל־כך, חמה כל־כך, שלא קראה כלום, רק נשארה לשבת על האדמה בלי אומץ להישכב. היא ניסתה לא להסתכל בזוגות שהתנשקו והתלטפו בלי טיפת בושה.
    אחר־כך חזרה הביתה, השקתה את הבגוניות ועשתה אמבטיה. ואז הלכה לבקר את גברת קֶבּוֹט, שהיתה בת תשעים־ושבע. הביאה לה פרוסה של עוגת צימוקים, והן שתו תה. מיס אֶלְגְרֵיב חשה שמחה מאוד, אפילו ש... טוב, אפילו ש.
    בשבע בערב חזרה הביתה. לא היה לה מה לעשות. היא סרגה איפוא סוודר לחורף. בצבע משגע: צהוב כמו השמש.
    לפני השינה שתתה עוד תה יסמין עם עוגיות, ציחצחה שיניים, החליפה בגדים ונכנסה למיטה. את וילונות המלמלה היא־עצמה תפרה ותלתה.
    היה מאי. הווילונות נעו לקצב הבריזה של אותו לילה כה ייחודי. למה ייחודי? היא לא ידעה.
    קראה קצת בעיתון הבוקר של אותה שבת וכיבתה את מנורת הלילה. מבעד לחלון הפתוח ראתה את הירח. היה לילה של ירח מלא.
    היא נאנחה עמוקות כי היה קשה לחיות לבד. הבדידות מחצה אותה. נורא שאין אפילו אדם אחד לדבר אתו. היא היתה היצור הכי בודד שהכירה. אפילו לגברת קֶבּוֹט היה חתול. לרות אֶלְגְרֵיב לא היתה שום חיית מחמד: אלה חייתיות מדי לטעמה. גם טלוויזיה לא היתה לה. משתי סיבות: לא היה לה מספיק כסף, והיא לא רצתה לראות את הדברים הלא־מוסריים שהופיעו על המסך. בטלוויזיה של גברת קֶבּוֹט היא ראתה גבר מנשק אשה על הפה. וזה עוד מבלי לדבר על הסכנה של העברת חיידקים. אח, אילו יכלה לכתוב כל יום מכתב מחאה לטיימז. אבל לא היה טעם למחות, או לפחות כך היה נדמה. חוסר־הבושה היה באוויר. פעם אפילו ראתה כלב עם כלבה. זה הותיר בה את חותמו. אבל אם כך רוצה אלוהים, כך יהיה. אבל בה איש לעולם לא ייגע, חשבה. היא הוסיפה לשאת את הבדידות.
    אפילו ילדים הם יצורים לא־מוסריים. היא חמקה מהם. והצטערה מאוד שנולדה בגלל חוסר־האיפוק של אביה ושל אִמהּ. היא התביישה בהם על שלא התביישו.
    מאחר שהשאירה אורז לא מבושל על אדן החלון, באו יונים לבקר אותה. לפעמים הן נכנסו לחדר. אלוהים שלח אותן. תמימות כל־כך. הומות. ההמיה שלהן היתה קצת בלתי־מוסרית, אבל פחות מלראות אשה חצי־עירומה בטלוויזיה. מחר בלי ספק תכתוב מכתב שבו תמחה על אורחותיה הנלוזות של העיר המקוללת הזו, לונדון. פעם אפילו ראתה מְכוּרִים עומדים בתור ליד בית־מרקחת, מחכים לקבל זריקה. איך המלכה מרשה? תעלומה. היא תכתוב עוד מכתב ותוקיע את המלכה־עצמה. היא כתבה היטב, בלי שגיאות דקדוק, והקלידה את המכתבים במכונת־הכתיבה במשרד כשהיה לה רגע פנוי. מר קְלֵרסוֹן, הבוס שלה, הרעיף שבחים על המכתבים שפירסמה. אפילו אמר שיום אחד אולי תוכל להיות סופרת. היא היתה גאה והודתה לו מאוד.
    שכבה לה כך במיטה עם בדידותה. האפילו שֶׁ.
    ואז זה קרה.
    היא הרגישה שנכנס משהו שאינו יונה דרך החלון, היא פחדה. קראה בקול:
    "מי זה?"
    והתשובה הגיעה בצורה של רוח:
    "אני אני".
    "מי אתה?" שאלה רועדת.
    "הגעתי משבתאי לאהוב אותך".
    "אבל אני לא רואה אף־אחד!" צעקה.
    "מה שחשוב הוא שאת מרגישה אותי".
    והיא אכן הרגישה אותו. עבר בה רטט חשמלי.
    "איך קוראים לךָ?" שאלה באימה.
    "לא משנה".
    "אבל אני רוצה לקרוא לך בשמך!"
    "תקראי לי אִישְׁטְלָן".
    הם הבינו זה את זה בסנסקריט. המגע שלו היה קר כמו מגע של לטאה, והעור שלה סמר. על ראשו היה לו, לאישטלן, כתר של נחשים סבוכים אלו באלו, מאולפים מרוב אימת מוות. הגלימה שעטפה את גופו היתה בגוון הארגמני המייסר ביותר, היתה זהב ירוד וסגול קרוש.
    הוא אמר:
    "תתפשטי".
    היא הורידה את הכותונת. הירח היה ענקי בתוך החדר. אישטלן היה לבן וקטן. הוא שכב לידה במיטת הברזל. והעביר את ידיו על שדיה. ורדים שחורים.
    מעולם לא הרגישה את מה שהרגישה כעת. זה היה טוב מדי. היא חששה שזה ייגמר. כאילו נכה זרק לפתע את המקל שלו לאוויר.
    היא החלה להיאנח ואמרה לאישטלן:
    "אני אוהבת אותך, אהובי! אהבה גדולה שלי!"
    וכן, אכן. זה קרה. היא רצתה שלא ייגמר לעולם. כמה טוב זה היה, אלוהים. היא רצתה עוד, עוד ועוד.
    היא חשבה: קח אותי! או בעצם: "אני מציעה לך בזאת את עצמי". זו היתה ממלכת ה"כאן והעכשיו".
    היא שאלה אותו: "מתי תבוא שוב?"
    אישטלן ענה:
    "עם הירח המלא הבא".
    "אבל לא אוכל לחכות עד אז!"
    "זה המצב", ענה, אפילו בקרירות.
    "עלי לצפות לתינוק?"
    "לא".
    "אבל אני אמות מגעגועים אליך! מה אעשה?"
    "תֵּיעזרי בעצמך".
    הוא התרומם, נשק לה בצניעות על המצח. ועזב דרך החלון.
    היא החלה לבכות חרש. דמתה לכינור עצוב בלי קשת. ההוכחה לכך שכל זה אכן קרה היתה הסדין המוכתם בדם. היא תשמור עליו לא מכובס כדי שתוכל להראות אותו לכל מי שלא יאמין לה.
    היא ראתה את הזריחה נולדת צבועה כולה בוורוד. בַּפוֹג החלו הציפורים הראשונות לצייץ במתיקות, עדיין ללא המולה גדולה.
    אלוהים האיר את גופה.
    אך, כמו ברונית פון בְּלִיך, שְׁעוּנה בנוסטלגיה מתחת לאפריון הסטן של מיטתה, העמידה פנים שהיא מצלצלת בפעמון למשרת שיגיש לה קפה חם, חזק, חזק.
    היא אהבה אותו ותחכה בלהיטות לירח המלא הבא. היא לא רצתה לעשות אמבטיה כדי לא לשטוף מעליה את הטעם של אישטלן. אתו לא היה חטא, אלא תענוג. היא כבר לא רצתה לכתוב מכתבי מחאה: היא לא מחתה עוד.
    ולא הלכה לכנסייה. היא היתה אשה ממומשת. היה לה בעל.
    ואז, ביום ראשון בצהריים, היא אכלה פִילֶה מִיניוֹן עם פירה. הבשר המדמם היה נפלא. והיא שתתה יין אדום איטלקי. אכן היתה בת־מזל. יצור משבתאי בחר בה.
    היא שאלה אותו אמש למה דווקא היא נבחרה. הוא אמר שבזכות היותה אדומת שיער ובתולה. היא הרגישה חייתית. היא לא נגעלה יותר מחיות. הן עשו אהבה, הדבר הטוב ביותר בעולם. והיא תחכה לאישטלן. הוא יחזור: אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת, חשבה. גם לא דחו אותה עוד הזוגות בהייד פארק. היא ידעה איך הם מרגישים.
    כמה טוב היה לחיות. כמה טוב היה לאכול בשר מדמם. כמה טוב היה לשתות יין איטלקי עפיץ, מעט מריר ומכווץ את הלשון.
    עכשיו כבר לא התאימה לבני פחות משמונה־עשרה. והיא נהנתה מכך, הזילה ריר מרוב עונג.
    מאחר שהיה יום ראשון, הלכה למקהלה. היא שרה טוב מאי־פעם ולא הופתעה כשבחרו בה להיות סולנית. היא שרה את ההללויה שלה. ככה: הללויה! הללויה! הללויה!
    אחר־כך הלכה להייד פארק ונשכבה על הדשא החם, פישקה מעט את הרגליים לתת לשמש להיכנס. להיות אשה היה דבר נהדר. את זה רק אשה יכולה לדעת. אבל חשבה: האם ייתכן שאיאלץ לשלם מחיר כבד תמורת האושר שלי? לא הפריע לה. היא תשלם כל מה שתצטרך. תמיד שילמה ותמיד היתה אומללה. ועכשיו נגמרה האומללות. אישטלן! תחזור מהר! אני לא יכולה לחכות יותר! בוא! בוא! בוא!
    היא חשבה: האם ייתכן שאהב אותי כי אני קצת פוזלת? היא תשאל אותו בירח המלא הבא. אם זה כך, לא היה לה ספק: היא תעשה כל מה שצריך כדי להיות פוזלת לגמרי. אישטלן, כל מה שתרצה שאעשה אני אעשה. אני פשוט מתה מגעגועים. תחזור, my love.
    כן. אבל היא עשתה משהו שהיה בגידה. אישטלן יבין ויסלח לה. בסופו של דבר, עושים מה שחייבים לעשות, לא?
    זה מה שקרה: לא מסוגלת לשאת יותר, היא הלכה לכיכר פיקדילי וניגשה לבחוּר שעיר. היא לקחה אותו לחדר שלה. אמרה לו שהוא לא צריך לשלם. אבל הוא התעקש ולפני שעזב השאיר על ארונית הלילה לירה שטרלינג שלמה! בדיוק כשהיתה זקוקה לכסף. אבל היא רתחה מכעס כשלא האמין לסיפור שלה. היא הראתה לו, כמעט דחפה לו לאף, את הסדין המוכתם בדם. הוא צחק עליה.
    ביום שני בבוקר החליטה: היא לא תעבוד יותר כקלדנית, יש לה כישרונות אחרים. מר קְלֵרסוֹן יכול ללכת לכל הרוחות. היא תעמוד ברחוב ותביא אליה לחדר גברים. היא טובה במיטה, והם ישלמו לה טוב. היא תוכל לשתות יין איטלקי כל יום. התחשק לה לקנות לעצמה שמלה אדומה־אדומה בכסף שהשאיר לה השעיר. היא התירה את השיער השופע, שהיה תפארת ג'ינג'ית. היא דמתה ליללה.
    היא למדה להעריך את ערכהּ. אם מר קְלֵרסוֹן, הנוכל, רוצה שהיא תעבוד בשבילו, זה יצטרך להיות באופן אחר לגמרי.
    תחילה תקנה את השמלה האדומה בעלת המחשוף, ואחר־כך תלך למשרד, ובכוונה, לראשונה בחייה, תאחר מאוד. וככה היא תגיד לבוס שלה:
    "הגיעה לי עד כאן הקלדנות! ואל תשחק אותה אידיוט אתי! רוצה לדעת משהו? תיכנס אתי למיטה, עלוב אחד! ועוד משהו: תשלם לי משכורת גבוהה, חתיכת קמצן!"
    היא היתה בטוחה שיסכים. הוא היה נשוי לאשה חיוורת וחסרת־חשיבות, ג'וֹאַן, והיתה לו בת אנמית, לוסי. הוא הולך ללמוד אתי מה זה תענוג, הבן־זונה.
    וכשיגיע הירח המלא - היא תעשה אמבטיה להיטהר מכל הגברים ולהיות מוכנה לחגיגה עם אישטלן.
    • קלאריס ליספקטור
    • קלאריס ליספקטור

      קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

      יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • דיאטלנד
    • התעוררות וסיפורים אחרים
    • פתח גדול מלמטה
    • ערות
    • נערות למופת
    • גוף זר
    • לא כך תיארתי לי
    • ספר הגברים
    • על התשוקה
    • אופוריה
    • שעבוד האישה
    • תימהון רדיקלי