הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דרך אל חזור
  • דרך אל חזור
    ספרי צמרת | יולי 2019 | פרוזה מקור | 252 עמ' מודפסים
    "... עייפים ומותשים, מיואשים, בודדים וחסרי אונים, בליבו של לילה חשוך ובקור העז של ההרים, המשכנו בדרך לא ידועה ואין-סופית. השעה הייתה אחרי חצות, ובכל רגע השתלט עלינו הפחד יותר. פחדנו שהדרך המייגעת הזאת תימשך עד השחר. ישבנו לנוח על אחד הסלעים, אולם בכל פעם שעצרנו, הקור חדר לעצמות עוד יותר. מרחוק נשמעו קולות ויללות של חיות והקולות הללו הפחידו אותנו מאוד [...] ולפתע, ברגעים הכי קשים והכי כואבים ראיתי את המלאכים מתקרבים אלינו ומושיטים לנו יד לעזרה..." 
     
    הספר דרך אל חזור, הוא סיפורה האמיתי של משפחה יהודית הנמלטת מאיראן בעיצומה של מהפכת חומייני ומלחמת איראן-עיראק. מסופר ממקור ראשון על ידי שהין אליהקמל-זכאים. בכתיבה סוחפת, נוגעת ללב, מרתקת וכנה מתארת המחברת את זיכרונותיה מהמסע רווי התלאות, הכאבים והקושי. 
     
    "עדות אישית ועשירה של המחברת אודות האירועים המהפכניים שטלטלו את איראן והביאו לכינונה של הרפובליקה האסלאמית בשנת  1979.
     הזעזועים שנלוו למהפכה גרמו בין היתר לתחושות הולכות וגוברות של חוסר ודאות והיעדר ביטחון בקרב יהודי איראן. מרביתם של בני קהילה זו, שמנו כתשעים אלף נפש ערב המהפכה, היגרו או נמלטו מהמדינה במרוצת השנים הראשונות למהפכה.
    המציאות החדשה והשלכותיה על בני המיעוט היהודי, שהמחברת מיטיבה לתאר בספר זה, סופן שהביאו להחלטה נועזת ומלאת סכנות של המחברת ושל שלושה מבני משפחתה, קרי הוריה ואחיה הצעיר.
    הספר מגולל בבהירות ובאופן מעורר עניין וסקרנות את סיפור בריחתם של 
שהין אליהקמל-זכאים ושל בני משפחתה דרך גבולה ההררי והמסוכן  של איראן 
(בצפון-מערב המדינה),  במטרה להגיע לשטחה של טורקיה ומשם לעלות לישראל". 
    פרופ' דוד ירושלמי, מרכז אליאנס ללימודים איראניים, אוניברסיטת תל אביב            
     

  • ספר דיגיטלי
     
    27
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • דבר המחברת

    מילדות הייתה לי אהבה מיוחדת לכתיבה, ומדי פעם בפעם, בשעות הפנאי, העליתי על הנייר את האירועים היומיומיים. התכונה הזאת התחזקה בתחילת הנעורים ולעיתים, כשהתרחש אירוע מיוחד בחיי, חיפשתי פינה שקטה, וכדי להירגע ולהשיג שלווה, שוחחתי עם הדפים במחברת שלי, כך שביטוי הרגשות הפנימיים היה מרגיע את הכאב הפנימי, וכך חשתי שלווה.
    כל אחד מאיתנו עובר רגעי פחד וחרדה, משבר, שוק ורגעים לא נעימים במרוצת החיים, לכן ביטוי הרגשות הללו, ואופן ההתמודדות עם הטראומות והדרך להגיע לשקט ולשלווה, שונים אצל כל אחד מאיתנו.
    האירועים שהתרחשו באיראן בשנות 1978-79 ושנים לאחר מכן היו עבורי כמו רעידת אדמה ממושכת. אזרחי איראן, שעד אז חיו בשקט ובשלווה, לפתע מצאו את עצמם בתוך סערה היסטורית שלא זכרו כמותה, לכן הם לא יכלו לעכל ולקבל את האירועים הללו. בכל יום שעבר היינו עדים לאירועים נוראיים וזוועתיים נוספים, ולא הייתה תקווה לסיום הסיוט הנורא הזה.
    באחד מימי הקיץ החמים של שנת 1982, בדרכי חזרה הביתה, הלכתי ברגל מכיכר פרדוסי.1 זה היה חודש רמדאן, ובאמצעות כלי התקשורת הודיעו הרשויות לציבור על איסור מוחלט לשתות ולאכול לעיני הציבור. לפתע שמעתי ירייה ממרחק קצר. פחדתי מאוד. מיד חיפשתי מקום מסתור ונכנסתי לאחת החנויות. לאחר דקות ארוכות התברר שבחור צעיר אכל באמצע הרחוב, ופָאסְדָר2 אחד שהיה שם הרשה לעצמו לשים קץ לחייו, רק מפני שאולי לרגע שכח את חודש הרמדאן ואכל בפומבי.
    המקרה המזעזע הזה הדהים אותי כל כך, שההשפעה העמוקה שלו לא נשכחה ממני שנים רבות לאחר מכן.
    לאחר האירוע הזה ואירועים חמורים נוספים, אני ומשפחתי קיבלנו החלטה סופית לברוח מאיראן.
    על חלק מהמסע כתבתי כבר בחודש הראשון להגעתי לארץ. לאחר מכן, במרוצת השנים, חיפשתי הזדמנות להמשיך לכתוב ולהוציא לאור את סיפור הבריחה שלי ושל משפחתי במלואו. היום אני שמחה שסוף-סוף הצלחתי לכתוב את סיפור הבריחה והעלייה שלי לארץ.
    יש לציין שכל האירועים המוזכרים בספר הם אמיתיים, מתוך החוויות האישיות שלי, ואף שמות האנשים אמיתיים לחלוטין.
    במהלך כתיבת הספר זכיתי בתמיכה והכוונה של אנשים נפלאים וברצוני להודות להם.
    תודה עמוקה אני חבה לפרופסור דוד ירושלמי, ממרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב. על העידוד, התמיכה וההכוונה. תודה על העצות יקרות הערך. תודה מכל הלב שהאמנת ביכולת שלי.
    תודה מיוחדת למר כמאל פנחסי, העורך הראשי של העיתון בשפה הפרסית בישראל "שַאהְיָאד", מרצה ומומחה בנושא איראן. תודה שהענקת לי מהניסיון העשיר שלך, על העידוד והאמון שלך בי.
    תודה לקרן מכבים של יוצאי איראן ולעומד בראשה, פרופסור דוד מנשרי ול-American-Iranian Jewish Federation, New York.
    שהין אליהקמל-זכאים
     
    1 המשורר הלאומי הפרסי, מתחילת המאה ה-10 לספירה.
    2 חייל משמרות המהפכה.
     

    1

    שָאה רַפת3

     
    16 בינואר, 1979
    "שָאה רַפת, שָאה רַפת, שָאה רַפת..."
    התעוררתי לקולות השמחה והצפירות הממושכות של המכוניות ברחוב. היה נדמה לי שאני חולמת.
    החלון בחדר ההתאוששות בבית החולים השקיף אל אחד הרחובות המרכזיים בטהרן, ומצפירות המכוניות, הצעקות והצהלה של האנשים מעבר לחלון, בבירור נשמע שהציבור חוגג את לכתו של השאה.
    שוב שקעתי בשינה עמוקה. כשהתעוררתי אימי עדיין ישבה ליד מיטתי. מתוך תרדמתי שאלתי אותה: "אימא, מה קורה ברחובות?"
    "כלום מאמי, השאה עזב ויש מהומות ברחובות".
    בשעות הצהריים העבירו אותי למחלקת האשפוז. אישה צעירה שכבה בחדר. האחיות התרוצצו כה וכה, עסוקות בעבודתן, אך מהדממה שהשתררה היה ברור שאיש אינו מעוניין לדבר על המתרחש, אף על פי שעזיבתו של המלך לא הייתה עניין שגרתי. עם זאת, גם לשקט ודממה הייתה משמעות.
    בשעות אחר הצהריים הגיע הרופא לביקור, והמליץ לי לאכול הרבה גלידה כדי להרגיע את כאבי הגרון, ונתן מרשם לתרופות. לאחר מכן החליט לשחרר אותי. שמחתי מאוד, מפני שבמצב הנוכחי היה כדאי להעביר את הימים שלאחר הניתוח בבית.
    מילדות, לעיתים קרובות מאוד סבלתי מכאבי גרון, וכמעט בכל חודש נזקקתי לסדרה של זריקות פניצילין. לבסוף המליץ רופא אף אוזן גרון על ניתוח הוצאת שקדים ואמר:
    "הדרך היחידה להיפטר מכאבים ומדלקות בגרון, היא לנתח ולהוציא את השקדים המוגלתיים".
    הייתי סטודנטית שנה שלישית באוניברסיטת טהרן. כל מוסדות החינוך שבתו.
    קולות השמחה והצהלה עדיין נשמעו מעבר לחלון. אימי הזמינה מונית ויצאנו. אנשים ברחובות רקדו וחילקו סוכריות, עוגיות ופרחים. זה היה מראה מדהים ובלתי נתפס. לשמחתי, נהג המונית בחר בשתיקה וכל הדרך שרר שקט במונית, בניגוד לרוב נהגי המוניות, שבדרך כלל לא הפסיקו לדבר על פוליטיקה במהלך הנסיעה. אנשים סביב המכוניות חילקו עוגיות ופרחים ושרו שירי מהפכה. כך הם הביעו את אושרם ואת שמחתם. נהג המונית השתדל לשמור על קור רוח ונסע לאט. הוא בקושי הצליח להתקדם בין המוני האנשים.
    הרגשתי עצב עמוק בלב. בתוך דקות ספורות חשתי שהאדמה נשמטת תחת רגליי. עצמתי את עיניי וחזרתי שנים אחורה.
    בכל שנה ביום ההולדת של שאה נערכו חגיגות וטקסים מפוארים ברחבי הארץ. לצורך קיום הטקסים והחגיגות נסגרו כמה רחובות מרכזיים בפני הציבור, והמרכבה המלכותית עברה ברחובות טהרן והשאה נופף ביד לאנשים. באחת השנים נבחרתי עם עוד כמה תלמידים להשתתף בחגיגות אלו. משני צידי הרחוב עמדנו התלמידים מבתי ספר בטהרן בהתרגשות רבה, נופפנו בדגלים וחיכינו בחוסר סבלנות. כשהמרכבה המלכותית התקרבה, ראיתי את המלך במרחק של שלושה או ארבעה מטרים, מביט בי בחיוך ומנופף לי בידו.
    "שָאה רַפת, שָאה רַפת, שָאה רַפת..."
    שָאה רַפת והשאיר אותנו עם עולם של ספקות, דאגות וחרדות. המלך הלך, ובלכתו כל מי שהרגיש בטוח תחת חסותו חש את רעידת האדמה תחת רגליו. המלך עזב והמיעוטים מצאו עצמם אל מול עולם של פחד, איום ועתיד לא ברור. המלך הלך, ובתוך רגע מצאנו את כל הדרכים סגורות בפנינו. שָאה רַפת, ואנחנו לא ידענו מה צפוי לנו בעתיד. שָאה רַפת, וכולנו ידענו בלב שהוא לעולם לא יחזור.
     
    3 המלך עזב — הלך.
    • שהין אליהקמל-זכאים
    • שהין אליהקמל-זכאים
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שנות העשרים
    • טואיצ'י שלי
    • שתיקה פרסית
    • אהבתה של סלטנאת
    • מגילת זכויות הירח
    • רופא משפחה. יומן
    • צל הברק
    • מדוע איני כותב
    • וכי נחש ממית?
    • כלב שמירה
    • שירת רוּמי
    • להקפיא את הזמן