הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דם הפרחים
  • דם הפרחים
    אניטה אמיר רזוואני | תרגום: שרון פרמינגר
    כתר, הוצאת ידיעות ספרים | 2007 | פרוזה תרגום | 344 עמ' מודפסים

    "בשנה שבה הייתי אמורה להתחתן, עם בוא האביב, חלף כוכב שביט בשמי הכפר שלי. הוא היה בוהק ושוחר רע מכל שביט שנגלה לנו אי פעם. לילה אחרי לילה זחל על פני הרקיע וזרה את זרעי הפורענות הלבנים והיקרים שלו, ואנחנו ניסינו לפענח את המסר השמימי המבעית... שעל פיו נדע אילו אסונות צפויים לנו..."

     

    האסון הראשון מתרחש עד מהרה: אביה האהוב של המספרת, נערה ענייה כבת 14, מת ממחלה מסתורית.

    בפרס של המאה ה-17, רק פעולה אחת - מכירת שטיח הצמר היפהפה שארגה הנערה כנדוניה - תציל מרעב את הנערה ואת אמה, והיא גם תחרוץ את גורלה של הבת.

     

    בעולם שהנשים שקופות בו, סיכוייה של הנערה ליצור לה עתיד אפסיים. ניסיונותיה לשבור את התבנית הצרה שהמסורת יצקה בעבורה ולאמץ לעצמה מבט ישיר, מחוצף, כמעט גברי, מסתכמים ברצף של אסונות. אך לבסוף, בשיאו של משבר נורא, היא מצליחה לבטא את אישיותה הייחודית ולסלול דרך חדשה לה ולנשים שסביבה, שתוביל אותן לעצמאות.

     

    דם הפרחים הוא סיפור מסע עשיר ומרגש: מסע פיזי ונפשי של גיבורה חזקה ויצרית ומסע בזמן אל ממלכה קדומה, אשר המשלים והמעשיות המסופרים בה מדור לדור משמשים כלי להבנת נפשו של האדם.

     

    אניטה אמיר-רזוואני נולדה בטהרן בשנת 1961 וגדלה בסן פרנסיסקו עם אמה. את אביה, שהמשיך להתגורר באיראן עוד שנים רבות, נהגה לבקר בחופשותיה. אמיר-רזוואני שימשה מבקרת מחול בעיתונות במשך עשור. ספרה דם הפרחים נכתב במשך תשע שנים, שבמהלכן ביקרה פעמים מספר באיראן לצורכי תחקיר.

     

    מאנגלית: שרון פרמינגר.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

     

     

    בשנה שבה הייתי אמורה להתחתן, עם בוא האביב, חלף כוכב שביט בשמי הכפר שלי. הוא היה בוהק ושוחר רע יותר מכל שביט שנגלה לנו אי פעם. לילה אחרי לילה זחל על פני הרקיע וזרה את זרעי הפורענות הלבנים והקרים שלו, ואנחנו ניסינו לפענח את המסר השמימי המבעית. חאג׳ עלי, המלומד הידוע ביותר בכפר, נסע לאיספַהאן כדי להביא מהאסטרונום הראשי עותק מן האלמנך שלו - לוח השנה שעל פיו נדע אילו אסונות צפויים לנו.
    בערב שובו של חאג' עלי נאספו בחוץ כל אנשי הכפר כדי להאזין לתחזיות לחודש הבא. הורי ואני ניצבנו ליד הברוש הזקן - העץ היחיד בכפר, שפיסות הבד שנקשרו עליו סימלו את משאלותיהם ונדריהם של אנשי הכפר. כל המבטים הורמו אל הכוכבים, סנטרים הזדקרו לעבר השמים והפנים נמלאו חשש וקדרות. כשהרמתי את עיני למעלה, ראיתי את זקנו הלבן של חאג׳ עלי כמו עשב מדברי מזדקר. אמי מאהין הצביעה לעבר ״מנתץ הראשים״ האדום שבהק בשמי הלילה. ״תראו איך מאדים בוער!״ אמרה. ״הוא רק יעצים את כוחו הרע של השביט.״
    רבים מבני הכפר כבר הבחינו באותות מסתוריים או שמעו על אסונות שחולל השביט. מגפה השתוללה בצפון איראן והמיתה אלפי אנשים; רעידת אדמה בדוגאבאד לכדה כלה בביתה וקברה אותה ואת אורחותיה דקות ספורות לפני שהיה עליה להצטרף אל החתן; ובכפר שלנו פשטו על היבולים חרקים אדומים שלא נראו בו מעולם.
    גוֹלי, חברתי הטובה, הגיעה עם בעלה, קאסם, שהיה מבוגר מאיתנו בשנים רבות, וקידמה אותי בנשיקות על שתי לחיי.
    ״איך את מרגישה?״ שאלתי.
    ״כבדה,״ השיבה והניחה את ידה על בטנה. שיערתי שהיא חרדה לגורל החיים החדשים שבקרבה.
    עד מהרה נאספו כל תושבי הכפר, מלבד הזקנים והנכים. רוב הנשים לבשו טוניקות בהירות, דמויות פעמון, מעל מכנסיים הדוקים, וכיסו את שערן במטפחות מעוטרות בגדילים. הגברים לבשו טוניקות לבנות ארוכות ומכנסיים לבנים, וחבשו טורבנים לבנים. חאג׳ עלי, לעומת זאת, חבש טורבן שחור, שהעיד על מוצאו משושלת הנביא מוחמד. כמו תמיד, נשא עמו אצטרולב - מכשיר אסטרונומי למדידת גובה השמש והכוכבים.
    ״אנשים טובים,״ פתח ואמר, וקולו נשמע כמו גלגל הנגרר על גבי אבנים, ״תחילה הבה נרעיף שבחים על חסידיו הראשונים של הנביא, ובמיוחד על חתנו עלי, מלך כל המאמינים.״
    ״ינוח בשלום על משכבו,״ השבנו.
    ״התחזיות לשנה הזאת מתחילות בבשורות רעות לאויבינו. בצפון־מזרח יסבלו האוזבקים ממכת חרקים, שיתרבו בשדות ויהרסו את כל החיטה. בצפון־מערב יתקפו פלוגות עריקים את העותמנים, והרחק במערב, בממלכות הנוצרים, יעוותו מחלות משונות את שפתיהם של המלכים.״
    אבי איסמעיל גחן לעברי ולחש, ״תמיד טוב לדעת שאויבינו יסבלו ממזל רע.״ צחקנו יחד, כי הנבואות חזו תמיד גורל מר לאויבינו.
    חאג׳ עלי המשיך לקרוא מן האלמנך, ולבי הלם כאילו טיפסתי על הר. תהיתי מה יגיד על נישואים שייערכו בשנה הזאת, כי זה הדבר שעניין אותי יותר מכול. מוללתי את הגדילים במטפחת הראש שלי, הרגל שאמי השתדלה לגמול אותי ממנו, וחאג׳ עלי אמר שדבר לא יפגע בנייר, בספרים או באמנות הכתיבה; שרעידות אדמה יתחוללו בדרום אבל יהיו מתונות למדי; אך קרבות עזים יצבעו בדם את הים הכספי.
    חאג׳ עלי נופף באלמנך לעומת הקהל, כפי שעשה תמיד כשעמד לקרוא תחזית מבהילה. עוזרו, שאחז בעששית, קפץ הצדה כדי לא לספוג מכה בראשו.
    ״הגרוע מכול הוא שתחול השנה הידרדרות מוסרית עצומה ובלתי מובנת,״ קרא, ״הידרדרות שאין לה הסבר מלבד הופעתו של השביט.״
    מלמול חרישי עלה מן הקהל כשאנשים החלו אנשים לדון במעידות מוסריות שכבר היו עדים להן בימיה הראשונים של השנה החדשה.
    ״היא לקחה מהבאר כמות מים גדולה מהמגיע לה,״ אמרה זֵינאבּ, אשתו של גוֹלאם, שמעולם לא אמרה מילה טובה על איש.
    חאג׳ עלי הגיע לבסוף לנושא הקשור לעתידי. ״בנושא הנישואים, השנה שלפנינו תהיה מעורבת,״ אמר. ״האלמנך לא אומר דבר לגבי נישואים שייערכו בחודשים הקרובים, אבל נישואים שייערכו לקראת סוף השנה יהיו מלאי עימותים ומריבות.״
    הבטתי בחרדה באמי, כי שיערתי שלקראת סוף השנה באמת אתחתן, כי כבר הגעתי לגיל ארבע־עשרה. עיניה נמלאו דאגה, וראיתי שהדברים ששמעה לא מצאו חן בעיניה.
    חאג׳ עלי הגיע לעמוד האחרון באלמנך, הרים את מבטו והשתתק לרגע כדי למשוך את תשומת לבם של הנאספים. ״הנבואה האחרונה היא לגבי התנהגותן של הנשים, והיא המדאיגה מכול,״ אמר. ״במהלך כל השנה, נשות איראן לא יהיו צייתניות.״
    ״מתי הן היו צייתניות בכלל?״ אמר גולאם, והצחוק בעבע סביבו.
    אבי חייך אל אמי, ופניה אורו, כי הוא אהב אותה בדיוק כפי שהיא. אנשים אמרו תמיד שהוא מתנהג אליה יפה כאילו היא אשתו השנייה.
    ״הנשים יסבלו מהתנהגותן הנלוזה,״ הזהיר חאג' עלי. ״רבות יסבלו מקללת העקרות, ואלה שיצליחו ללדת יתייסרו בכאבים קשים מן הרגיל.״
    גולי הביטה לעברי, ופחדי השתקפו בפחדיה. גולי חששה מהלידה, ואילו אני חששתי מן האפשרות שאקָלע לנישואים כושלים. התפללתי שהשביט ימשיך בדרכו על פני הרקיע ויניח לנו לנפשנו.
    אבי ראה שאני רועדת וכרך שמיכת צמר על כתפי, ואמי אחזה בידי ושפשפה אותה בכפות ידיה כדי לחמם אותי. במקום שבו עמדנו, במרכז הכפר, הקיפו אותי המראות המוכרים שהיו ביתי מאז ומתמיד. לא הרחק משם ראיתי את המסגד הקטן עם כיפת האריחים הבוהקת; את החמאם המלא אדים וכתמי אור, שבו רחצתי מדי שבוע; ואת דוכני העץ המצולקים של השוק הקטן, שהכפריים הקימו כאן מדי יום חמישי כדי לסחור בפירות, ירקות, תרופות, שטיחים וכלי בית. שביל בוצי התפתל ממבני הציבור אל בין הבתים הצפופים, העשויים לבני בוץ, שסיפקו מחסה למאתיים אנשי הכפר. הוא הגיע אל מרגלות ההר, ומשם התפצל למשעולים צרים שבהם שוטטו העזים שלי וחיפשו מזון. כל המראות האלה עודדו אותי, ולכן, כשהידקה אמי את כף ידי בין כפותיה כשואלת לשלומי, חייכתי אליה, אך כעבור רגע משכתי את ידי ממנה, כי לא רציתי להיראות כמו ילדה קטנה.
    ״באבא,״ לחשתי לאבי בקול חרישי. ״מה יקרה אם התחזיות של חאג' עלי בכל הנוגע לנישואים אכן יתממשו?״
    אבי לא הצליח להסתיר את הדאגה בעיניו, אך קולו היה נחוש. ״בעלך ירפד את דרכך בעלי ורדים,״ השיב. ״אם רק יעז להתנהג אלייך בחוסר כבוד...״
    הוא השתתק לרגע ועיניו השחורות רשפו, כאילו הוא עלול לעשות דבר נורא, שאי אפשר לדמיין אותו אפילו. הוא התחיל להגיד משהו, אבל עצר את עצמו.
    ״... תמיד תוכלי לחזור אלינו,״ סיים את המשפט.
    ידעתי שאישה שחוזרת אל הוריה לא תצליח לעולם להיפטר מן הבושה והקלון שידבקו בה, אבל נראה שהדבר לא הדאיג את אבי. מניפת קמטים נוצרה בזוויות עיניו הטובות כשחייך אלי.
    חאג׳ עלי סיים את הכינוס בתפילה קצרה. חלק מהכפריים התגודדו עכשיו בקבוצות משפחתיות כדי לדון בתחזיות, ואילו אחרים החלו לפסוע בחזרה אל בתיהם. ראיתי שגולי רוצה לדבר איתי, אבל בעלה אמר לה שהגיע הזמן לחזור הביתה. היא לחשה לי שרגליה כואבות מהכובד שבבטנה ונפרדה ממני בברכת לילה טוב.
    הורי ואני פסענו הביתה בשביל היחיד שחצה את הכפר. כל הבתים נקבצו משני צדיו כמבקשים למצוא זה בזה חמימות והגנה. השביל היה מוכר לי עד כדי כך שיכולתי ללכת בו בעיניים עצומות ולפנות בדיוק בפנייה הנכונה אל ביתנו - הפנייה האחרונה, שאחריה הסתיים הכפר ופינה את מקומו לחולות ולסבך שיחים. אבי הדף בכתפו את דלת העץ המגולפת, ואנחנו נכנסנו אל ביתנו, שהיה בו חדר אחד בלבד. קירותיו נבנו מבוץ מעורבב בקש וצופו טיח לבן. בזכות אמי היה הבית נקי ומצוחצח תמיד. דלת קטנה הובילה לחצר סגורה, שבה יכולנו ליהנות מאור השמש מבלי שאיש יראה אותנו.
    אמי ואני חלצנו את נעלינו, הסרנו את המטפחות מעל ראשינו ותלינו אותן על ווים ליד הדלת. ניערתי את שערי שגלש עד מותני, ולמען המזל הטוב נגעתי בקרני היעל המעוקלות שבהקו על שידה קטנה ליד הדלת. אבי לכד את היעל באחד מימי שישי, כשיצאנו לטייל אחר הצהריים. מאז היום ההוא הוצבו הקרניים במקום של כבוד בביתנו, וידידיו של אבי שיבחו אותו לא פעם על שהוא זריז כמו יעל.
    אבי ואני ישבנו על השטיח האדום והחום שארגתי כשהייתי בת עשר. עיניו נעצמו לרגע, ושמתי לב שהוא נראה עייף במיוחד.
    ״נצא לטיול מחר?״ שאלתי.
    עיניו נפקחו במהירות. ״כמובן, קטנה שלי,״ השיב.
    בבוקר היה עליו לעבוד בשדות, אך הוא עמד על כך ששום סיבה, מלבד רצון האל, לא תבטל את הטיול המשותף שלנו. ״כי בקרוב תהיי כלה עסוקה,״ אמר, וקולו נשבר.
    הסבתי את מבטי, כי התקשיתי לשאת את המחשבה שאצטרך לעזוב אותו.
    אמי תחבה גללים יבשים לתנור, כדי ללבות את האש ולהרתיח מים לתה. ״הפתעה!״ אמרה והניחה לפנינו צלחת מלאה בעוגיות חומוס טריות, שהדיפו ניחוח ורדים.
    ״מי ייתן וידייך לא ידעו דאבה!״ אמר אבי.
    העוגיות האלה היו הממתק האהוב עלי ביותר, ולכן אכלתי יותר מדי. עד מהרה ירדה עלי עייפות, ופרשתי את גלילת המצעים שלי ליד הדלת, כמו תמיד. נרדמתי לצלילי שיחתם של הורי, שנשמעו לי כמו יונים הומיות, ונדמה לי שאפילו ראיתי את אבי מחבק את אמי ומנשק אותה.

    למחרת, בשעות אחר הצהריים, עמדתי בפתח הבית וחיכיתי לבאבא כשהגברים התחילו לחזור מהשדות. תמיד אהבתי למזוג לו תה לפני שנכנס הביתה. אמי גחנה מעל התנור ואפתה לחם לארוחת הערב.
    מכיוון שבאבא עדיין לא הגיע, נכנסתי אל הבית, פיצחתי כמה אגוזים ושמתי אותם בקערית, והצבתי את האירוסים שקטפתי בכלי מים. אחר כך חזרתי אל הפתח כדי להתבונן, כי הייתי להוטה לצאת לטיול שלנו. איפה הוא? רבים מהגברים כבר חזרו מהשדות והם בוודאי מתרחצים עכשיו בחצרות הבתים ומסירים מעליהם את אבק היום.
    ״צריך להביא קצת מים,״ אמרה אמי, ואני לקחתי את כד החרס והלכתי אל הבאר. בדרך נתקלתי באיברהים הצבע, שנעץ בי מבט משונה.
    ״לכי הביתה,״ אמר לי. ״אמך זקוקה לך.״
    הופתעתי. ״אבל היא אמרה לי ללכת להביא מים,״ אמרתי.
    ״לא חשוב,״ השיב. ״תגידי לה שאמרתי לך לחזור הביתה.״
    הלכתי הביתה מהר ככל יכולתי, והכד נחבט בברכַּי. כשהתקרבתי אל הבית, ראיתי ארבעה גברים נושאים מישהו שגופו הרפוי היטלטל ביניהם. אולי היתה תאונה בשדות. מדי פעם סיפר לנו אבי שאחד האנשים נפצע מכלי דיש, מבעיטה של פרד או במהלך קטטה כלשהי. הרהרתי בלבי שבוודאי יספר לנו מה קרה בזמן שנשתה את התה.
    הגברים התקדמו לאט בגלל המשא שסחבו. פניו של האיש נסתרו מעיני, כי היו טמונים בכתפו של אחד מהם. נשאתי תפילה להחלמה מהירה, כי כאשר גבר חלה ולא היה מסוגל לעבוד, נקלעה משפחתו לקשיים. החבורה הקטנה התקרבה, ואני ראיתי שהטורבן של האיש כרוך בצורה דומה לזה של אבי. אבל גברים רבים כורכים את הטורבן שלהם בצורה כזאת, אמרתי לעצמי במהירות.
    השניים שצעדו בראש מעדו לרגע, והחולה כמעט נשמט מידיהם. ראשו היטלטל כאילו הוא מנותק מגופו, ואיבריו נראו חסרי חיים. שמטתי מידי את כד החרס, והוא התנפץ לרגלי.
    ״ביבי, בואי מהר!״ זעקתי ביבבה.
    אמי יצאה מהבית בריצה כשהיא מנערת את הקמח מבגדיה. כשראתה את אבי, פלטה צרחה נוקבת. נשים יצאו במהירות מהבתים הסמוכים והקיפו אותה כמו רשת, ואילו היא פילחה את האוויר בזעקות יגון. היא התפתלה והתעוותה, והן החזיקו בה בעדינות, חיבקו אותה והסיטו את השיער מפניה.
    הגברים הכניסו את אבי אל הבית והשכיבו אותו על אחת מגלילות המצעים. גון עורו היה צהבהב חולני, וחוט ריר ניגר מזווית פיו. אמי קירבה את אצבעותיה אל נחיריו.
    ״השבח לאל, הוא עדיין נושם!״ אמרה.
    נאגי, שעבד עם אבי בשדות, לא ידע במה ימקד את מבטו כשסיפר לנו מה קרה. ״הוא נראה עייף, אבל הוא הרגיש טוב עד אחר הצהריים,״ אמר. ״פתאום הוא תפס את הראש, נפל והתנשף. ואחר כך הוא לא זז.״
    ״מי ייתן ואלוהים יחוס על בעלך!״ אמר גבר שלא הכרתי. לאחר שהשתדלו כמיטב יכולתם להקל על אבי, מלמלו תפילות להחלמתו והלכו לדרכם.
    מצחה של אמי היה חרוש מדאגה כשחלצה את נעלי הכותנה של אבי, יישרה את הטוניקה שלו וסידרה את הכר מתחת לראשו. היא מיששה את ידיו ואת מצחו ואמרה שאין לו חום, אבל ביקשה ממני להביא שמיכה ולכסות אותו כדי שלא יתקרר.
    השמועה על מחלתו של אבי פשטה במהירות, וידידים הגיעו כדי לעזור. כּוֹלְסוּם הביאה מים ממעיין שנובע ליד קבר קדוש, הידוע בסגולות הריפוי שלו. איברהים התייצב בחצר והחל לקרוא פסוקים מן הקוראן. גולי באה עם בנה, שישן בזרועותיה, והביאה לחם חם ועדשים מבושלים. חלטתי תה כדי שלכולם יהיה חם יותר. כרעתי על ברכי ליד אבי, הבטתי בפניו והתפללתי שעפעפיו ירפרפו לרגע או שעווית כלשהי תחלוף בפניו - כל דבר שיוכיח לי שאכן נותרו חיים בגופו.
    רָבּיע, רופא הכפר, הגיע לאחר רדת החשכה, ושקיות בד מלאות עשבים היו תלויות על כל אחת מכתפיו. הוא הניח אותן ליד הדלת וכרע על ברכיו כדי לבדוק את אבי באור העששית העמום והמבליח. עיניו הצטמצמו כשנעץ מבט בוחן בפניו של אבי. ״אני זקוק לאור נוסף,״ אמר.
    שאלתי שתי עששיות מהשכנים והצבתי אותן ליד המצעים. הרופא הרים את ראשו של אבי ופרם בזהירות את קישורי הטורבן הלבן שלו. הראש נראה כבד ונפוח. באור העששיות נראו פניו אפורים כאפר, ושערו העבות המכסיף נראה גם הוא נוקשה ודהה.
    רביע נגע במפרקי ידיו של אבי ובצווארו, וכשלא מצא את מה שחיפש, הצמיד את אוזנו אל חזהו של אבי. כולסום שאלה את אמי בלחש אם היא רוצה עוד תה, והרופא הרים את ראשו וביקש שקט מוחלט. הוא הקשיב שוב, הזדקף בפנים חמורים והכריז, ״הלב שלו דופק, אבל חלש מאוד.״
    ״עלי, נסיך מורם מעם, תן לבעלי קצת כוח!״ קראה אמי.
    רביע חיטט בשקיותיו, שלף כמה עשבים והסביר לכולסום איך לחלוט מהם תרופה שממריצה את הלב. אחר כך הבטיח לחזור למחרת בבוקר כדי לבדוק את אבי. ״מי ייתן ואלוהים ירעיף עליכם את חסדו!״ אמר בצאתו. כולסום תלשה את עלי העשב מעל הגבעולים, השליכה אותם לסיר והוסיפה להם מים רתוחים.
    בחצר נעצר רביע כדי לדבר עם איברהים, שעדיין קרא מן הקוראן. ״אל תפסיק להתפלל,״ התרה בו ואחר כך הוסיף בלחש, ״אלוהים עלול לקחת אותו עוד הלילה.״
    טעם של חלודה עלה בפי למשמע הדברים האלה. רצתי בבהלה אל אמי, ושתינו התחבקנו לרגע כשעינינו מלאות יגון.
    אבי החל לחרחר. פיו עדיין היה רפוי, שפתיו היו פשוקות קצת, ונשימתו אווששה כמו עלים מתים שמתהפכים ברוח. אמי מיהרה אליו מהתנור, ואצבעותיה היו ירוקות מבישול העשבים. היא גחנה מעליו וקראה, ״ואי, אהובי! ואי!״
    כולסום מיהרה אליהם, העיפה מבט באבי והחזירה את אמי אל התנור, כי ידעה שהבכי לא יועיל. ״בואי נגמור להכין את התרופה, זו הדרך הטובה ביותר לעזור לו,״ אמרה. עיניה הבורקות של כולסום ולחייה האדומות כרימון העידו על כישוריה המצוינים בתחום עשבי המרפא.
    לאחר שהעשבים הורתחו ונחלטו, מזגה כולסום את הנוזל לקערית שטוחה והביאה את הכלי אל משכבו של אבי. אמי הרימה את ראשו, וכולסום ניסתה למזוג את התרופה אל פיו בעזרת כפית. רוב הנוזל נשפך מבין שפתיו והכתים את המצעים. בניסיון הבא הצליחה כולסום להכניס מעט תרופה אל פיו של אבי, אבל הוא כמעט נחנק, פלט את הנוזל, ולרגע נדמה שהפסיק לנשום.
    כולסום, שהיתה שלווה בדרך כלל, הניחה את הקערית בידיים רועדות והביטה בעיניה של אמי. ״אנחנו מוכרחים לחכות עד שהוא יפקח את העיניים ורק אז ננסה שוב,״ אמרה.
    מטפחת הראש של אמי התלכסנה על ראשה, אך היא לא הרגישה בכך. ״התרופה הזאת תעזור לו להחלים,״ אמרה חלושות, אבל כולסום אמרה לה שהנשימה תעזור לו פי כמה.
    קולו של איברהים המתפלל החל להצטרד, וכולסום ביקשה ממני שאטפל בו. הבאתי לו תה חם ותמרים לחצר, והוא הודה לי בעיניו אך לא הפסיק להתפלל, כאילו רק בזכות מילותיו נשאר אבי בחיים.
    כשחזרתי לחדר, נתקלתי במקל ההליכה של אבי, שהיה תלוי על וו ליד הדלת. נזכרתי שבטיולנו האחרון לקח אותי לראות תגליף של אלה עתיקה שנסתר מאחורי מפל מים. התקדמנו בזהירות על מדף סלע צר, עד שמצאנו את התגליף מתחת לזרם המים. האלה חבשה כתר גבוה, שנראה מלא בעננים. חזה הנאה היה מכוסה בד דקיק, והיא ענדה שרשרת של אבנים גדולות. בגדיה כמו הסתחררו בזרמים ובגלים, ומבעד להם נראו רגליה. היא פרשה את זרועותיה, שהיו חזקות וגדולות כזרועות גבר, וכאילו חוללו בעצמן את המפל כולו.
    אבי היה עייף ביום ההוא, אך בכל זאת צעד והתנשף בשבילים התלולים אל המפל כדי להראות לי את המראה המופלא הזה. עכשיו נשמעה נשימתו מאומצת עוד יותר, כאילו משהו פוקע בגופו כשהאוויר נפלט ממנו. ידיו החלו לנוע, כמו עכברים קטנים וחסרי מנוחה. הן טיפסו במעלה חזהו ושרטו את הטוניקה שלו. אצבעותיו הארוכות היו חומות מהעבודה בשדות, ומתחת לציפורניו נראה פס לכלוך, שבוודאי היה מסיר אותו כמו תמיד לפני שנכנס הביתה, אילו שב בכוחות עצמו.
    ״אם רק תשאיר אותו איתנו, אקדיש את כל חיי לטיפול בו,״ לחשתי לאלוהים. ״אקפיד להתפלל בכל יום, ולעולם לא אתלונן על הרעב במשך צום הרמדאן, אפילו לא בלב.״
    ידיו של אבי התחבטו כאילו הוא מנסה ללפות את האוויר ולהילחם בעזרת האיברים היחידים בגופו שעדיין נותר בהם כוח. כולסום הצטרפה אלינו ליד המצעים והנחתה את תפילתנו, ואנחנו הבטנו בידיו הנואשות של אבי והאזנו לנשימתו המעונה. סיפרתי לאמי כמה עייף נראה במהלך הטיול בהרים, ושאלתי אם הטיול איתי הוא שהחליש אותו. היא אחזה את פני בידיה והשיבה, ״בבת עיני, יש לשער שהטיול איתך רק חיזק אותו.״
    באישון לילה שקטה נשימתו של אבי וידיו חדלו להיאבק. אמי היטיבה את השמיכה סביבו, ופניה נראו רגועים יותר.
    ״עכשיו הוא ינוח קצת,״ אמרה בקורת רוח.
    יצאתי לחצר והבאתי לאיברהים עוד כוס תה. הוא התיישב על כרית ליד שטיח הטורקיז שלי, שעדיין היה על הנול. אמי מכרה את השטיח לסוחר משי נודד ששמו חסן, שיחזור בעוד זמן מה לקחת אותו. אבל מקורו של צבע הטורקיז, שמצא חן כל כך בעיני חסן, היה עדיין נושא רגיש ביני לבין אבי, ופני הסמיקו מבושה כשנזכרתי בזעמו הרב כששמע שביקרתי לבדי את איברהים.
    נכנסתי אל הבית והתיישבתי לצדו של אבי כדי להשגיח עליו. אולי הלילה הנורא הזה יסתיים עוד מעט, ואור היום יביא איתו הפתעה משמחת - אבי יפקח את עיניו ויוכל לבלוע את התרופה שלו. אחר כך, כשירגיש טוב יותר, נצא שוב לטייל בהרים ונשיר יחד. שום דבר לא ימתק לאוזני כמו צליל קולו המזייף את המנגינה.
    לקראת הבוקר, כששום קול לא נשמע מלבד נהר התפילות של איברהים, הרגשתי שעפעפי נעשים כבדים ושקעתי בתנומה. כעבור זמן מה התעוררתי, ראיתי שפניו של אבי עדיין שלווים ונרדמתי שוב. עם שחר פקחתי את עיני וחשתי הקלה למשמע ציוציהם העליזים של הדרורים שהפרו את הדממה. הם הזכירו לי את הציפורים שראינו במהלך הטיול שלנו, ואני נרדמתי שוב וחלמתי שאנו עוצרים ומתבוננים בהן כשהן מקוששות זרדים לבניית הקן.
    גלגלי עגלה חרקו בחוץ, ואני התעוררתי בבהלה. אנשים החלו להגיח מהבתים כדי לבצע את מטלות היום - לשאוב מים מהבאר, לרעות את העזים בהרים או לעבוד בשדות. איברהים עדיין התפלל, אבל קולו היה יבש וצרוד. אמי הדליקה עששית והניחה אותה ליד המצעים. אבי לא זז מאז נרדם אמש. היא הביטה בפניו וקירבה את אצבעותיה אל נחיריו כדי להרגיש את נשימתו. אצבעותיה התמהמהו, רעדו, נעו מטה אל פיו הרפוי, חזרו אל אפו ושוב ריחפו שם. הבטתי בפניה של אמי וחיכיתי להבעת הסיפוק שתאשר כי מצאה את מבוקשה. אבל אמי לא הביטה בי, ולפתע הטילה את ראשה לאחור ופלטה זעקה נוראה. תפילותיו של איברהים נדמו מיד; הוא מיהר אל יצועו של אבי, בדק את נשימתו באותו האופן ואז נפל על ברכיו וחיבק את ראשו של אבי.
    אמי התייפחה ותלשה את שערה, והמטפחת נפלה מראשה ונותרה מוטלת על הרצפה כשהיא עדיין קשורה ושומרת על צורת הראש.
    לפתּי את ידו של אבי והידקתי אותה בין כפות ידי, אך היא היתה קרה ודוממת. כשהרמתי את זרועו הכבדה, הידלדלה כף ידו כאילו המפרק שבור. הקמטים בפניו היו עמוקים מאי פעם, והבעתו נראתה מיוסרת, כאילו נאלץ להיאבק בשד מרושע.
    פלטתי צעקה חדה והתמוטטתי על גופו של אבי. כולסום ואמי הניחו לי לשכב כך במשך כמה רגעים, אבל לבסוף משכה אותי כולסום בעדינות והקימה אותי.
    אבי ואני ידענו שחיינו המשותפים יבואו עד מהרה אל קצם, אבל תמיד חשבתי שאני זו שאעזוב, כשבגדי כלולות לגופי וברכתו מהדהדת באוזני.

    לאחר מות אבי באה עלינו תקופה קשה ומצבנו הלך והורע.
    עם בוא הקיץ לא היה במשפחתנו גבר שיוכל לעבוד בקציר, ולכן קיבלנו מעט מאוד חיטה מחלקו של אבי ביבול, אף על פי שידידיו השתדלו לנהוג בנדיבות ולהעניק לנו מחלקם. מכיוון שקיבלנו מעט חיטה, לא היה לנו מה לתת תמורת עצי הסקה, נעליים או צבעים לצמר. בסופו של דבר נאלצנו לתת עזים כדי לקבל חיטה ללחם, ולכן שוב לא היתה לנו גבינה. בכל פעם שמסרנו את אחת העזים, זלגו דמעות מעיניה של אמי.
    לקראת סופם של ימי החום הארוכים כמעט לא נותר מזון בביתנו. בבוקר אכלנו לחם שאפתה אמי עם קצת גבינה או יוגורט שהביאו לנו שכנים טובים, אבל ארוחות הערב נעשו דלות יותר ויותר, ובשר לא בא אל פינו כלל. אמי החלה לתת את חפציו של אבי תמורת מזון. בתחילה נתנה את בגדיו, אחר כך את נעליו, את הטורבנים שלו, ולבסוף את מקל ההליכה היקר שלו.
    אנשים אחרים שנקלעו למצוקה פנו לבני משפחה וביקשו את עזרתם, אך לאמי ולי לא היו קרובי משפחה בכפר. הוריהם של הורי מתו בינקותי, ושני אחיה של אמי נהרגו במלחמה עם העותמנים. קרוב המשפחה היחיד שנותר לנו היה אח למחצה של אבי, ששמו גוֹסְתַאהְם, שהיה בנו של סבי מאשתו הראשונה. גוסתאהם ביקר בכפר שלנו רק פעם אחת, לפני שנים רבות, ומאז לא היה בינינו שום קשר.
    כשמזג האוויר שוב נעשה קר מאוד, נאלצנו להסתפק בפרוסת לחם דקיקה וגזרים כבושים מהשנה שעברה. הרעב הציק לי בלי הרף, אך ידעתי שאמי אינה יכולה לעשות דבר ולכן השתדלתי לא לספר לה על סבלי. עייפות תמידית ליוותה אותי, ומטלות שנראו לי פעם קלות מאוד, כמו הבאת מים מן הבאר, נראו עכשיו קשות מנשוא.
    דבר הערך האחרון שנותר לנו היה שטיח הטורקיז שלי. זמן לא רב אחרי שסיימתי לקשור את גדיליו, חזר חסן סוחר המשי כדי לקחת אותו ולשלם לנו את הסכום המובטח. הוא נדהם למראה בגדי האבל והמטפחות השחורות שלראשינו, וכשנודעה לו הסיבה שאל את אמי אם יוכל לעזור לנו. מכיוון שחששה שלא נצליח לעבור את החורף, ביקשה ממנו אמי שבשובו לאיספהאן ינסה למצוא את גוסתאהם, קרוב המשפחה היחיד שנותר לנו, ויספר לו על הצרה שפקדה אותנו.
    כעבור כחודש הגיע לכפר סוחר חמורים, שהיה בדרכו לשיראז והביא לנו מכתב מעיר הבירה. אמי ביקשה מחאג׳ עלי שיקרא אותו בקול, כי שתינו לא למדנו מעולם צורת אות. המכתב היה מגוסתאהם, והוא הביע את צערו על אובדננו והזמין אותנו לשהות בביתו בבירה עד שישתפר מזלנו.
    וכך, באחד מימי החורף, נודע לי שעלי לעזוב את בית ילדותי ולנסוע למרחקים. מחוז חפצנו נראה לי רחוק מאין כמוהו, כאילו אמרה לי אמי שהיא שולחת אותי לארצות הנוצרים, שם חושפות נשות הברברים את שדיהן לעין כול, אוכלות בשר חזירים טמא ומתרחצות רק פעם בשנה.
    השמועה על עזיבתנו פשטה במהירות בכפר, ובשעות אחר הצהריים החלו הנשים להגיע אל ביתנו עם ילדיהן הקטנים. הן הסירו את מטפחותיהן, פיזרו את שערן, בירכו את האורחות האחרות והתיישבו בקבוצות על השטיח. הילדים שהיו גדולים דיים לשחק התאספו בפינה משלהם.
    ״מי ייתן ולא תדעו עוד צער!״ אמרה כולסום כשנכנסה ונשקה לאמי על שתי לחייה.
    דמעות עלו בעיניה של אמי.
    ״הכול בגלל השביט,״ הוסיפה כולסום באהדה. ״בני האדם החלושים לא מסוגלים להביס כוח נורא כזה.״
    ״הו, בעלי,״ אמרה אמי, כאילו אבי עדיין חי. ״למה הכרזת שהחיים יפים כל כך? למה עוררת את זעמו של השביט?״
    זינאב עיוותה את פניה. ״מאהין, את זוכרת את המוסלמי שנסע מאיספהאן עד טאבריז כדי לנסות להערים על מלאך המוות? כשהגיע לשם, הודה לו עֶזְרָאִיל על שבא בדיוק בזמן. בעלך לא עשה שום דבר רע; הוא פשוט נענה למצוות האל.״
    גבה של אמי נכפף קלות, כאילו היא נושאת את עול העצב על כתפיה. ״מעולם לא חשבתי שאיאלץ לעזוב את הבית שלי,״ השיבה.
    ״בעזרת האל, מזלך ישתפר באיספהאן,״ אמרה כולסום והגישה לנו את גבעולי הפֵּיגָם שהביאה כדי שיגנו עלינו מפני עין הרע. היא הציתה את העשב בעזרת גחלת מהתנור, ועד מהרה טיהר הריח החריף את האוויר.
    אמי ואני מזגנו תה לאורחות והגשנו להן את התמרים שכולסום הביאה, כי לא היה לנו שום מאכל משלנו. מזגתי כוס תה לסאפא, זקנת הכפר, שישבה בפינת החדר ועישנה נרגילה. בועות עלו במכל השקוף כששאפה את העשן.
    ״מה ידוע לכן על המשפחה החדשה שלכן?״ שאלה בזמן שנשפה.
    השאלה היתה מביכה כל כך עד שדממה השתררה בחדר. כולם ידעו שסבי התחתן עם אמו של אבי לפני שנים רבות, כשביקר ידידים בכפר שלנו. באותה עת כבר היה נשוי, ואשתו הראשונה ובנה גוסתאהם התגוררו בשיראז. לאחר שסבתי ילדה את אבי, נהג לבקר אותם בקביעות ולשלוח להם כסף, אבל שום קרבה לא נוצרה בין המשפחות.
    ״לא ידוע לי כלום כמעט,״ השיבה אמי. ״לא ראיתי את גוסתאהם כבר יותר מעשרים וחמש שנה. פגשתי אותו רק פעם אחת, כשנסע לבקר את הוריו בשיראז, עיר המשוררים, ועצר ליום־יומיים בכפר. כבר אז הוא היה אחד ממעצבי השטיחים המעולים ביותר בבירה.״
    ״ואשתו?״ שאלה סאפא, וקולה היה חנוק מהעשן שבריאותיה.
    ״לא ידוע לי דבר, חוץ מהעובדה שילדה לו שתי בנות.״
    סאפא נשפה בסיפוק. ״אם בעלה מצליח מאוד, יש לשער שהיא מנהלת משק בית גדול,״ אמרה. ״אני רק מקווה שהיא נדיבה והוגנת בחלוקת העבודה.״
    מדבריה הבנתי ששוב לא נוכל לחיות את חיינו כראות עינינו, אלא ניאלץ להסתגל לאורחותיו של משק בית זר. סאפא חשה כנראה במצוקתי, כי הפסיקה לעשן לרגע וניסתה לעודד אותי.
    ״יש לשער שהדוד שלך טוב לב, כי אחרת לא היה מזמין אתכן לבוא אליו,״ אמרה. ״השתדלו למצוא חן בעיני אשתו, והם יספקו את כל מחסורכן.״
    ״אינשאללה,״ אמרה אמי, אך היסוס נשמע בקולה.
    הבטתי סביבי בכל הפרצופים המוכרים והחביבים - חברותי וגם חברותיה של אמי, שהיו לי כדודות וכסבתות בכל שנות ילדותי ונעורי. התקשיתי להסתגל למחשבה שלא אראה אותן שוב: סאפא, שפניה מקומטים כמו תפוח ישן; כולסום הרזה והזריזה, המומחית לעשבי מרפא; וגולי, חברתי הטובה ביותר.
    גולי ישבה עכשיו לצדי וערסלה בזרועותיה את בתה התינוקת. כשהתינוקת החלה לבכות, פתחה את הטוניקה שלה והצמידה את התינוקת אל שדה. לחייה של גולי היו ורודות ממש כלחייה של התינוקת, ושתיהן נראו בריאות ומרוצות. ייחלתי בכל לבי שחיי יהיו טובים כמו שלה.
    כשהתינוקת גמרה לינוק, הניחה אותה גולי בזרועותי, ואני שאפתי את ריחה הרענן כנבטי חיטה ולחשתי, ״אל תשכחי אותי.״ ליטפתי את לחיה הזעירה והרהרתי בכך שלא אשמע לעולם את מילותיה הראשונות ולא אראה את צעדיה המהוססים הראשונים.
    גולי חיבקה אותי. ״איספהאן היא עיר גדולה כל כך!״ אמרה. ״תוכלי לטייל בכיכר העיר, הכיכר הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, ואמך תוכל לבחור לך בעל מתוך אלפי בחורים!״
    פני התבהרו ולרגע נדמה לי שאוכל בכל זאת להגשים את תקוותי הישנות, אבל אז נזכרתי בבעיה שעומדת בדרכי.
    ״אבל עכשיו אין לי נדוניה,״ הזכרתי לה. ״ואיזה גבר ירצה אותי בלי שום כסף?״
    שוב השתררה דממה בחדר. אמי נופפה בגבעולי הפיגם, והקמטים שבמצחה העמיקו. הנשים האחרות החלו לדבר כולן יחד. ״אל תדאגי, מאהין־ג'וּן! המשפחה החדשה שלך תעזור לך!״
    ״הם לא יניחו לבחורה טובה כמוך להתייבש!״
    ״לכל סוסה גזעית ממתין סוס חסון, וחייל מלא תאווה לכל לבנה במילואה!״
    ״השאה עבאס ירצה בוודאי לצרף את הבת שלך להרמון שלו,״ אמרה כולסום לאמי. ״הוא יפטם אותה בגבינה ובסוכר, ואז יהיו לה שדיים גדולים ובטן עגולה יותר מלכולנו!״
    באחת הפעמים האחרונות שביקרתי בחמאם, ראיתי לרגע את בבואתי במראת המתכת. לא הייתי דשנה כמו האמהות המיניקות שעוררו התפעלות בחמאם. שרירי הידיים שלי בלטו, ופני היו צנומים. הייתי בטוחה שאיש לעולם לא יראה בי לבנה במילואה, אבל חייכתי כשהרהרתי באפשרות שגופי הכחוש והגרמי ילבש צורה נשית כזאת. זינאב הבחינה בהבעת פני, נמלאה עליצות וצחקה בקול כה רם, שגופה היטלטל קדימה ואחורה, ושפתיה נמתחו לאחור וחשפו את כל שיניה, עד שנראתה כמו סוס הנאבק ברסן שבפיו. הסמקתי עד שורשי שערי כשהבנתי שכולסום אמרה את דבריה רק מתוך ניסיון לעודד אותי.

    לא נדרש לנו זמן רב לארוז, כי נותרו לנו חפצים מעטים מאוד. הכנסתי לתיק האוכף הארוג בגדים שחורים להחלפה וכמה שמיכות עבות כדי לישון בהן, ומילאתי כדי מים רבים ככל האפשר. בבוקר הנסיעה הביאו לנו השכנים תשורות למסע הארוך, שכללו לחם, גבינה ופירות יבשים. כולסום פיזרה חופן אפונים כדי לחזות בעזרתם אם יהיה זה יום מוצלח לנסיעה. לאחר שקבעה שזהו יום מצוין, לקחה את ספר הקוראן וסובבה אותו סביב ראשינו שלוש פעמים. התפללנו לדרך צלחה ונישקנו את הספר הקדוש. כשעמדנו לצאת, שלפה גולי מן התיק שלי חתיכת פרי יבש ותחבה אותה לתוך שרוולה - כאילו גנבה משהו מחפצי כדי לוודא שאחזור ביום מן הימים.
    ״אני מקווה מאוד,״ לחשתי לה כשנפרדנו לשלום. הפרידה ממנה הכאיבה לי יותר מכול.
    אמי ואני נסענו עם סוחר המושק עבד אל רחמאן ואשתו, שליוו נוסעים מעיר לעיר תמורת תשלום. לא פעם עשו את כל הדרך אל הגבול הצפון־מזרחי של ארצנו וחיפשו שם בלוטות מושק מטיבט כדי למכור אותן בערים הגדולות. תיקי האוכף שלהם, השמיכות והאוהלים הדיפו את הניחוח הזה, שמחירו היה כה גבוה.
    אמי ואני רכבנו על גמל שעיניו השחורות והרכות נמשחו בכחל לשם הגנה, ושערו הסמיך והמחוספס היה צהבהב כמו החול. עבד אל רחמאן קישט את אפו היפה של הגמל ברצועת בד אדומה עם אניצים כחולים, כמעין רסן. על הגמל היתמר הר של שטיחים מקופלים ושקי מזון, ואנו ישבנו על כל אלה ונאחזנו בדבשת. הגמל הרים את רגליו בעדינות כשהלך, אבל הצחנה שעלתה ממנו הזכירה לי את המחראות בכפר.
    מעולם לא ראיתי את חבל הארץ שמצפון לכפר שלי. ברגע שהתרחקנו מהנחלים ההרריים שופעי החיים, נעשתה האדמה צחיחה ושוממה. עשבים חיוורים נאבקו על חייהם, בדיוק כמונו. כדי המים שלנו נעשו יקרים יותר מבלוטות המושק. לאורך הדרך ראינו כלי מים שבורים, ולפעמים אפילו עצמות של נוסעים שלא התכוננו כיאות למסע הארוך הזה.
    עבד אל רחמאן דחק בנו שנמהר להתקדם בשעות הבוקר המוקדמות ושר לגמלים כדי שיצעדו על פי מקצב קולו. השמש בהקה על האדמה, ועיני כאבו מהאור הלבן המסנוור. האדמה היתה קפואה, והצמחים המעטים שראינו היו מצופים כפור. לקראת סוף היום התקררו רגלי כל כך עד שאבדה לי התחושה בהן. עם רדת החשכה נכנסה אמי לאוהל ושכבה לישון; היא אינה מסוגלת להביט בכוכבים, כך אמרה.
    כעבור עשרה ימי מסע נגלו לעינינו הרי זאגרוס, וידענו שאנחנו קרבים לאיספהאן. עבד אל רחמאן סיפר לנו שממרומי ההרים זורם מקור החיים של איספהאן - זאיַאנְדֶה רוּד - הנהר המתחדש תמיד. בתחילה ראינו רק נצנוץ תכלכל, ומשב צונן הגיע אלינו ממרחק קילומטרים רבים. כשהתקרבנו, נראה לי הנהר ארוך עד אינסוף, כי עד אז הכרתי רק את נחלי ההרים הקטנים.
    כשהגענו אל גדת הנהר, ירדנו מהגמלים, כי אסור להכניס גמלים אל העיר, עמדנו על שפת המים והבטנו בהם בהתפעלות. ״השבח לאל על השפע הרב!״ קראה אמי כשהנהר חפז על פנינו וסחף עלים וענפים במהירות עצומה.
    ״אכן השבח לאל,״ השיב עבד אל רחמאן, ״כי הנהר הזה ממלא את בארותיה של איספהאן, מצנן את רחובותיה ומעניק חיים למלונים המתוקים שלה. בלעדיו היתה איספהאן נמחקת מעל פני האדמה.״
    עבד אל רחמאן השאיר את הגמלים בהשגחת אחד מידידיו, וכולנו המשכנו להתקדם ברגל על פני גשר סִי אוֹ סֶה פּוֹל - גשר שלושים ושלוש הקשתות. באמצע הגשר נכנסנו לאחת הקשתות כדי להתבונן בנוף. הנהר שטף בחופזה, כמלא התרגשות, ואני לפתּי את ידה של אמי וקראתי, ״תראי! תראי!״ במרחק מה ראינו גשר נוסף ואחריו עוד גשר בוהק ועוד אחד. האחד היה מחופה באריחים כחולים, באחר היו בתי תה, והגשר השלישי היה עשוי קשתות־קשתות, כמו אינספור פתחים המזמינים את הנוסעים לפענח את סודות העיר. מולנו נפרשה איספהאן כולה, ותחושה של יראת כבוד ירדה עלינו למראה אינספור הבתים, הגינות, המסגדים, הבזארים, בתי הספר, האורחנים, המסעדות ובתי התה. בקצה הגשר השתרעה שדרה ארוכה, עטורת עצים, שחצתה את העיר כולה והסתיימה בכיכר העצומה שבנה השאה עבאס. הכיכר הזאת התפרסמה בכל רחבי הארץ ונקראה נַקְש א־גַ'האן - בבואת העולם. מסגד גדול התנשא בה, וכיפתו הכחולה הגדולה בהקה בשלווה באור הבוקר. כשהבטתי סביב, ראיתי עוד ועוד כיפות תכלכלות על רקע העיר הכתמתמה, עד שאיספהאן נראתה לי כרדיד זהב שאבני טורקיז משובצות בו.
    ״כמה אנשים גרים בעיר הזאת?״ שאלה אמי בקול רם כדי ששאלתה תישמע מעל שאונם של עוברי האורח.
    ״מאות אלפים,״ השיב עבד אל רחמאן. ״יותר מאשר בלונדון או בפריז. רק קונסטנטינופול גדולה ממנה.״
    אמי ואני פלטנו קריאת תדהמה; התקשינו לדמיין איך ייתכן שאנשים רבים כל כך גרים במקום אחד.
    לאחר שחצינו את הגשר נכנסנו לבזאר מקוֹרֶה - שוק התבלינים. מכל עבר היו שקי יוטה גדושים במנטה, שמיר, כוסברה, לימונים מיובשים, כרכום, זעפרן ותבלינים רבים שלא הכרתי. ניחוח מריר של חילבֶּה עלה באפי, מילא את פי ריר ועורר בי תשוקה לצלי כבש, כי במשך חודשים רבים לא אכלנו בשר.
    עד מהרה הגענו לאורחן שהיה שייך לאחיו של עבד אל רחמאן. בחצר הרבועה רבצו החמורים, הפרדות והסוסים, ומארבעת צדי החצר היו מבנים מוארכים ובהם חדרים פרטיים. הודינו לעבד אל רחמאן ולאשתו על הליווי, איחלנו להם כל טוב ושילמנו לבעל האורחן תמורת הלינה.
    החדר שלנו היה קטן וחסר חלונות, קירותיו היו עבים, ועל הדלת היה מנעול כבד. הרצפה היתה מכוסה בקש נקי, ששימש גם כמצע לשינה, ומלבדו לא היה דבר בחדר.
    ״אני רעבה,״ אמרתי לאמי ונזכרתי בקציצות הקבב שראיתי על אסכלה ליד הגשר.
    היא התירה את קישוריו של צרור בד קטן ומלוכלך והביטה בעצב במטבעות הספורים שנותרו בו. ״אנחנו חייבות להתרחץ לפני שנחפש את בני משפחתנו,״ השיבה. ״בואי נאכל את הלחם שנשאר לנו.״
    הלחם היה יבש וקשה, ולאחר שכרסמנו אותו לא נותר לנו אלא להשלים עם הרעב ולשכב לישון. הקרקע היתה קשה בהשוואה לחול המדבר, ואני הרגשתי שהעולם כולו מתנדנד סביבי, כי כבר התרגלתי לטלטול הבלתי פוסק על גב הגמל. אך המסע הארוך עייף אותי כל כך עד שנרדמתי זמן קצר לאחר שהנחתי את ראשי על הקש. באמצע הלילה חלמתי שבאבא מושך ברגלי כדי להעיר אותי לאחד מטיולי יום שישי שלנו. קפצתי על רגלי כדי לבוא בעקבותיו, אבל הוא כבר יצא מבעד לפתח. ניסיתי להשיג אותו, אבל ראיתי רק את גבו כשהתקדם במעלה השביל ההררי. ככל שרצתי מהר יותר, כך טיפס מהר יותר. צעקתי את שמו, אך הוא לא עצר ולא הסתובב. התעוררתי מבולבלת ומזיעה, והקש עקצץ בגבי.
    ״ביבי?״
    ״אני כאן, בתי,״ ענתה אמי באפלה. ״קראת לבאבא מתוך שינה.״
    ״הוא הלך בלעדי,״ מלמלתי, שבויה עדיין בקורי החלום.
    אמי חיבקה אותי וליטפה את מצחי. שכבתי לצדה בעיניים עצומות, אבל לא הצלחתי להירדם. נאנחתי והתהפכתי מצד לצד. חמור נער בחצר, כמקונן על מר גורלו. ואז החלה אמי לדבר בקול רך, שכמו האיר את האפלה:

    בהתחלה לא היה ואחר כך היה. לפני אלוהים לא היה דבר.

    מאז ינקותי נהגה אמי לעודד את רוחי בסיפורים. לפעמים סייעו לי סיפוריה לקלף את הבעיה מקליפותיה, כמו בצל, עד שלא נראתה גדולה כל כך; לפעמים העלו בי מחשבות שסייעו לי לפתור אותה; ולפעמים הרגיעו אותי עד ששקעתי בשינה שלווה. כמו שאבי נהג לומר, סיפוריה של אמי היו טובים מכל תרופה. עתה נאנחתי והתכרבלתי אל תוך גופה של אמי, כמו ילדה, כי ידעתי שצליל קולה יביא מזור ללבי.

    פעם היתה בת עניים ושמה גולנאר. כל ימיה עמלה בגינת משפחתה וראתה ברכה בעמלה. המלפפונים שגידלה קצרו שבחים בזכות מתיקותם הרבה; הדלעות - בזכות גודלן וציפתן העסיסית; והצנוניות - בזכות טעמן המעקצץ וריחן הערב. אך גולנאר אהבה מאוד פרחים, ולכן ביקשה רשות מאביה לנטוע שיח ורדים בפינת הגן. ואף שמשפחתה נזקקה לכל פרי וירק שגידלה, החליט אביה לגמול לה על חריצותה הרבה ונענה לבקשתה.
    גולנאר ניגשה לאחד משכניה העשירים, נתנה לו ירקות וקיבלה תמורתם ייחור משיח הוורדים שלו. אחר כך עקרה כמה שיחי מלפפונים ושתלה את הייחור בגינה. ואכן, בבוא העת הצמיח השיח פרחים מרהיבי עין, גדולים מאגרוף אדם וצחורים כלבנה. בכל פעם שנשבה רוח חמה, היטלטל שיח הוורדים, ריקד כאילו שמע את שירת הזמיר, וניצניו הלבנים נפתחו כמו חצאית מסתחררת.
    אביה של גולנאר היה בעל דוכן למכירת קבב, ובאחד הימים שב הביתה מעבודתו וסיפר שהלקוחות האחרונים שלו ביום ההוא היו רצען אוכפים ובנו. הוא סיפר להם על בתו החרוצה ואמר שהיא חסונה וחזקה, ובוודאי לא תירתע מאדיו המצחינים של הטאנין - החומר המשמש לעיבוד עורות. כעבור זמן קצר באו הנער ומשפחתו לבקר את משפחתה של הנערה. גולנאר לא היתה שבעת רצון מבנו של הרצען: כתפיו וזרועותיו היו דקיקות, ועיניו הקטנות והבוהקות שיוו לו חזות של עז.
    לאחר ששתו תה והחליפו מחמאות, דחקו ההורים בגולנאר שתראה לנער את גנה, והיא הובילה אותו החוצה, אם כי באי רצון. הנער הביט בהתפעלות בגינה, שיבח את יבול הירקות והפירות והתפעל מיופיו של שיח הוורדים. למשמע דבריו התרככה גולנאר, הציעה שתיתן לו כמה פרחים בשביל משפחתו, וקטפה כמה גבעולים ארוכים משיח הוורדים. אחר כך נכנסו שניהם אל הבית כשזרועותיהם מלאות פרחים לבנים, והוריהם חייכו, שכן בעיני רוחם כבר ראו אותם ביום חתונתם.
    בלילה ההוא, לאחר שהאורחים הלכו, היתה גולנאר עייפה כל כך עד ששכבה מיד לישון ולא יצאה כהרגלה לבקר את שיח הוורדים. למחרת בבוקר קמה בתחושת בהלה ומיהרה החוצה. שיח הוורדים נבל בשמש הבוקר, ולובן פרחיו נעכר. שקט שרר בגן, כי כל הזמירים פרחו ממנו. גולנאר גזמה בעדינות את הפרחים הכבדים ביותר, כדי להקל על השיח, אך ברגע שהתיקה את ידיה מן השיח ראתה עליהן כתמי דם.
    רגשות אשם הציפו את לבה, והיא נשבעה שלעולם שוב לא תזניח את השיח. היא לקחה את המים שבהם שטפה את סכיניו נוטפי הדם של אביה, שפכה אותם על האדמה סביב השיח, ואף דישנה את הקרקע בפירורי בשר זעירים שנותרו מהכנת הקבב.
    אחר הצהריים הגיע שליח שהביא עמו הצעת נישואים ממשפחתו של הנער. אביה של גולנאר אמר לה שזהו שידוך מוצלח ביותר למשפחה במעמדם הדל, ואמה סיפרה לה בחשאי על הילדים שיביאו לעולם. אבל גולנאר בכתה ודחתה את ההצעה. הוריה השתוממו וכעסו, ואמנם הבטיחו לה שישלחו מכתב וידחו את ההצעה, אך למעשה שלחו למשפחת הנער הודעה שבה ביקשו זמן נוסף למחשבה.
    למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, ניעורה גולנאר למשמע שירתם המתוקה של הזמירים וגילתה שוורדיה שוב זקופים ופורחים. ניצנים רבים נפתחו בזכות הדשן המשובח, ועתה בהקו ככוכבים מול השמים האפלוליים עדיין. היא גזמה בהיסוס כמה פרחים מן השיח, והצמח ליטף את קצות אצבעותיה בעלי כותרתו הרכים והדיף ניחוח מושק, כמתרפק על מגעה.
    ראש השנה הגיע, ולקראת הפיקניק המשפחתי שייערך בחג הוטלו על הנערה מטלות כה רבות, עד ששכחה להשקות את שיח הוורדים. היא עזרה לאמה להכין ולארוז מאכלים רבים לפיקניק, ואחר כך יצאה עם כל בני משפחתה אל המקום החביב עליהם ליד הנהר. בזמן שאכלו, ראו במקרה את הנער והוריו, שיצאו גם הם לפיקניק, ואביה של גולנאר הזמין אותם שיצטרפו אליהם לתה ויתכבדו בדברי מתיקה. הנער העביר את המאפים המשובחים ביותר לגולנאר, ונדיבותו הפתיעה אותה, מכיוון שהאמינה שקיבל את מכתב הדחייה שלה. בעידודם של ההורים הלכו השניים לטייל ליד הנהר. כשהתרחקו מטווח ראייתם של ההורים, נשק הנער לקצה אצבעה של גולנאר, אך היא הסתובבה וברחה.
    כשחזרו הביתה כבר ירד הלילה. גולנאר יצאה אל הגן כדי להשקות את שיח הוורדים הצמא. כשגחנה קדימה עם הדלי המלא מי באר, היטלטל השיח במשב רוח פתאומי, ושערה נאחז בגבעוליו. השיח חיבק אותה ולפת אותה בזרועותיו הדקות והארוכות, וככל שנאבקה להשתחרר, כך ננעצו בה קוציו ביתר שאת וחתכו את פניה. היא צרחה והתנתקה ממנו בכוח, והדם ניגר על פניה וסימא את עיניה כשזחלה בחזרה הביתה.
    כשראו אותה בפתח הבית, זעקו הוריה בקול גדול כאילו ראו לפניהם שד רע. מכיוון שלא הניחה להם לטפל בה, לפת אביה את זרועותיה החובטות וריתק אותן אל גופה כדי שאמה תוכל לטפל בפצעים. למרבה האימה גילו קוץ שחור גדול נעוץ באצבעה, עמוק כמסמר ממש, וכששלפו אותו החוצה, נותר באצבעה חור עמוק, שהדם קלח מתוכו כמעיין.
    בשאגת זעם נוראה יצא אביה מן הבית, וכעבור דקות ספורות נשמע קול גרזן החובט בשיח ומבקע את ליבתו. עם כל מהלומה הזדעזעה גולנאר ותלשה את שערה בעוצמת יגונה. אמה השכיבה אותה במיטתה, ושם שכבה במשך ימים רבים, קודחת מחום, בוכה והוזה.
    במצוות הוריה התחתנה כעבור שבועיים עם הנער בעל פני העז. השניים חיו יחד בחדר בבית הוריו, ומדי ערב שב הנער כשהוא מצחין מן הטאנין ומן הדם. כששלח את ידו אל גולנאר, הסבה את פניה מעליו ונרתעה ממגעו. עד מהרה הרתה וילדה בן ואחר כך שתי בנות. מדי יום קמה לפני עלות החמה, לבשה בלואים והלבישה את ילדיה בבגדים משומשים, בלויים עוד יותר. שוב לא היה לה זמן לגדל פרחים, אבל לפעמים, כשחלפה על פני הגן שבו טיפלה פעם בשיח הוורדים שלה, עצמה את עיניה ונזכרה בריח פרחיו המתוקים מתקווה.

    אמי השתתקה. עכשיו התהפכתי מצד לצד כדי לשחרר את רגלי ואת גבי מהקש המעקצץ, אבל לא הצלחתי למצוא לעצמי תנוחה נוחה. חשתי מועקה כאילו דבורה מזמזמת נתקעה באוזני.
    אמי אחזה את פני בידיה. ״מה קרה, בתי?״ שאלה. ״את לא מרגישה טוב? קשה לך?״
    יבבת מצוקה נפלטה מבין שפתי, אך העמדתי פנים שאני מנסה להירדם.
    אמי אמרה כמהרהרת בקול רם, ״אני לא יודעת למה סיפרתי לך את הסיפור הזה. הוא ניגר מתוכי לפני שנזכרתי במה הוא עוסק.״
    הסיפור היה מוכר לי, כי אמי סיפרה לי אותו פעם או פעמיים כשהיינו בכפר. אבל אז הוא לא הטריד אותי, כי ציפיתי לחיים עם בעל שירפד את דרכי בעלי ורדים, ולא עם נער שמצחין מעורות פרה רקובים. מעולם לא עלה על דעתי שגורלי עלול להיות כגורלה של גולנאר. אבל עכשיו, בחשכת החדר הזר שבעיר הזרה, נשמע הסיפור כמו נבואה. אבי שוב לא יוכל להגן עלינו, ואיש מלבדו אינו מחויב לעשות זאת. אמי היתה מבוגרת מכדי שגבר כלשהו ירצה להתחתן איתה, ועכשיו, כשלא היה לנו כסף לנדוניה, אף גבר לא ירצה אותי. השביט שט מעלינו, וכל עתידי נהרס.
    עיני נפקחו בבת אחת; בקווי האור החיוורים שחדרו אל החדר ראיתי שאמי מתבוננת בי. היא נראתה מפוחדת, ולרגע חשתי שאני דואגת לה יותר מאשר לעצמי. הכרחתי את עצמי לשאוף עמוקות ולעטות ארשת שלווה.
    ״לרגע הרגשתי לא טוב, אבל עכשיו אני בסדר,״ אמרתי.
    הקלה עצומה ניכרה בעיניה של אמי, ואני הודיתי לאל על שנתן בי כוח לומר את הדברים האלה.

    • אניטה אמיר רזוואני
    • אניטה אמיר רזוואני

      אניטה אמיר-רזוואני נולדה בטהרן בשנת 1961 וגדלה בסן פרנסיסקו עם אמה. את אביה, שהמשיך להתגורר באיראן עוד שנים רבות, נהגה לבקר בחופשותיה. אמיר-רזוואני שימשה מבקרת מחול בעיתונות במשך עשור. ספרה דם הפרחים נכתב במשך תשע שנים, שבמהלכן ביקרה פעמים מספר באיראן לצורכי תחקיר.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות