הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דלת מול דלת
  • דלת מול דלת
    ידיעות ספרים | יולי 2018 | פרוזה מקור | 216 עמ' מודפסים
    שתי נשים ישראליות, באמצע מרוץ החיים, שחשבו שהן יודעות הכול אבל גילו שהחיים עדיין מסוגלים להפתיע.
     
    אוסי היא בחורה מתוכננת ומתוקתקת. הכול אצלה דופק כמו שעון: לימודים, זוגיות, קריירה, דירה, ילד ראשון. כולם אומרים שהיא תותחית–על ומסוגלת לעשות הכול, אלא שאז נוחת עליה ההיריון השני, ויחד איתו נדמה שהכול קורס כמו שורה ארוכה של אבני דומינו. שום דבר לא מסתדר כמו בתכנון המקורי, בטח לא שלה.
     
    לרלי, השכנה ממול, יש ארבעה ילדים, בעל בשירות קבע וכלבה. היא לא מתרגשת מבלגן. היא החליטה שכאוס הוא הסדר החדש. היא חושבת שניצחה את המערכת כשוויתרה על תכנונים ארוכי טווח ועלתה על טרנינג. רלי מסתדרת עם כל מה שבא. אפילו טלפונים בהולים מהמורה על בסיס קבוע כבר לא מרגשים אותה. אבל איך היא תגיב כשבוקר אחד מתייצב מתחת לחלונה בחור שרמנטי שמבטיח להגשים לה חלום שאפילו לא העזה לחלום? היא חשבה שאי–אפשר להפתיע אותה, אבל הופתעה לגלות שכן.
     
    דלת מול דלת הוא רומן שכל אחת תמצא בו את עצמה ֿ הוא מתוק ומר, מצחיק ומכמיר לב, כזה שגורם לנו לחשוב על הפער שבין החיים שחשבנו שיהיו לנו לאלה שאנחנו חיים בפועל.
     
    זהו ספרה הראשון למבוגרים של הדס ליבוביץ', נשואה ואמא לשלושה ילדים פלוס כלב, שמנסה גם היא, ללא הפסקה, לפצח את נוסחת החיים. מתגוררת בתל אביב, כתבה טור אישי על אמהוּת ועל ילדוּת ב"עכבר העיר" וכן פרסמה שלושה ספרי ילדים.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    98 35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.
     
    אוסי דפקה חלושות על הדלת של קורמן ונכנסה למשרדו בצעדים מדודים.
    בלילות האחרונים, בעודה מתהפכת מצד לצד בניסיון למצוא מקום לבטן הגדולה במיטה הזוגית הקטנה, היא ניסתה לשנן לעצמה את השיחה עם הבוס שכולם אהבו לאהוב ורק היא שנאה. היא מנתה את הסיבות לפרישתה העתידית, החד־משמעית, מתפקידה, ניסחה בהקפדה את התודה מקרב לב על כל מה שקיבלה ממנו במשך השנים, דמיינה את החיבוק האמיץ שישלח אותה לחופשי, ואפילו העזה להרהר באפשרות שהוא עצמו יואיל למצוא כמה מילים של הכרת תודה, על שמשכנה את מיטב שנותיה בידיו.
    המון תסריטים היא יכלה לדמיין לפני שנכנסה, ורק את זה, האחד שקורמן בחר, אפילו לא העלתה על דעתה. עוד לפני שהספיקה לומר מילה הוא הסתכל עליה במבט הענייני הרגיל שלו ופלט: "את מפוטרת."
    אוסי הסתכלה על הבטן שלה, ואז עליו, שוב על הבטן ושוב עליו.
    "אתה רציני?" הצליחה בקושי לפלוט מרוב חנק שהתיישב לה עמוק בגרון. "אתה... אתה יודע שאני בהיריון מתקדם?"
    "כן," גיחך, "ברור. כבר מתחילת ההיריון הזה אני רואה ירידה בתפקוד שלך. חיכיתי בסבלנות עד עכשיו כדי, את יודעת, לדבר איתך."
    עד עכשיו. כן, בדיוק עכשיו, אחרי שקרעה את התחת חודשים ארוכים כדי להפיק את האירוע הגדול של השנה. עכשיו, אחרי כל הלילות בחדרי העריכה שנגמרו בנהיגה לא אחראית לבית שכולם כבר ישנים בו. עכשיו, כשאפילו איתן כבר מאס בה כי העדיפה להשקיע את מעט האנרגיות שהיו לה בעבודה ולא בו. עכשיו אפשר לשחרר אותה לדרכה. עלבון צורב טיפס ועלה ממעמקי הבטן הגדולה.
    היא לא תבכה לידו.
    "הבעיה היא," המשיך כאילו כלום, "שאני מכיר אותך טוב מדי, אני יודע בדיוק למה את מסוגלת, אוסי, איזו תותחית היית, ואת כבר לא. הייתי רוצה שנסכם עכשיו את הפרטים של סיום עבודתך כאן."
    הוא יודע למה היתה מסוגלת והיא כבר לא. היא גם היתה כוסית פעם והיא כבר לא, וגם היתה ילדה טיפשה שהתבלבלה וחשבה שהעבודה היא הבית שלה, אבל היא כבר לא מתבלבלת. בית יש רק אחד.
    לא מסוגלת בתחת שלו. נראה אותו עובר היריון מהגיהינום עם ילד בן שנה וחצי בבית ופקקים של שעה וחצי לכל כיוון כדי להגיע לעבודה מהעיר ההזויה שמשום מה הם בחרו לגור בה ובחזרה.
    אוסי ישבה שם, תקועה מולו על הכיסא המשרדי המרופד, גדולה ומסורבלת כמו שלא היתה מעולם, וניסתה להסדיר את הנשימה. החוצה, פנימה, החוצה, פנימה. האוויר נתקע. לא נכנס ולא יצא. בליל המילים שקורמן אמר בליווי תמונות מחמש השנים האחרונות רצו לה בראש. למה זה מעליב, בעצם? הוא סלל לה הרגע את הדרך החוצה, מרופדת בשטרות של כספי פיצויים שמנים שכל מטרתם תהיה לטשטש את העבירה הגסה על החוק שנעשית ברגעים אלה בשקט ובנימוס בחדר המעוצב, הסטרילי הזה.
    כן, גם במחשבה שנייה זה מעליב.
    הוא מאס בה. לא נוח לו, לקורמן, כל ההיריון הזה שלה. שיעמוד בתור. אפילו איתן, זה שנדר לה נדרים תחת החופה, גם הוא מאס בה. האמת? גם היא מאסה בעצמה.
    בבוקר עוד חשבה שמזל שאיתן טס שוב לנסיעת עבודה בקצה השני של העולם, שקצת מרחק לא יזיק להם, ועכשיו פתאום רצתה אותו קרוב. היא היתה מוכנה לסלוח לו על הכול, רק שיהיה פה איתה.
    רק שבוע חלף מאז הריב הגדול, שהיה חנוק בתוכם מי יודע כמה זמן והתפוצץ בלי כוונה על הבוקר, חמש דקות לפני שהיתה צריכה לטוס לפגישה חשובה. ונראה כאילו עברה שנה. היא זכרה היטב את המבט המרוחק בעיניים של איתן שכל כולו אמר בשאט נפש — "מי האישה הזאת שנהפכת להיות ומה עשית עם אוסי שלי, זאת שהתחתנתי איתה?" היא זכרה כמה זה הטריף אותה עוד יותר. מה זאת אומרת מי? זאת אני, אוסי. שלך. מהדשא של גילמן. כלואה בגוף הגדול הזה, מותשת מתמרוני החיים, מהנסיעות, מקורמן ומהיעדים הבלתי־אפשריים שלו, מהטיפול בילד בן שנה וחצי, מהכדורגלן שבועט מבפנים, וממך. אפילו ממך, שבמקום לעשות לי מסאז' בנשמה — אתה רק תובע את החלק שלך. אין לי, אין לי יותר חלקים לחלק לעולם. נגמר. נגמרתי.
    היא לא צעקה את המילים האלה, לא חשבה שהוא יבין. הוא היה במרחק אלפי קילומטרים ממנה גם כשלא היה בנסיעות ההיי־טק התכופות שלו לחו"ל. איתן רצה להמשיך לחיות כמו פעם, לפני עידו ולפני ההיריון התובעני החדש שנפל עליהם בהפתעה — רצה לבלות, לפגוש חברים על כמה דרינקים, לטייל, לחיות את החיים. "אני בן שלושים ושלוש! לא יכול להיות שנגמרו לי החיים בגיל שלושים ושלוש! תסתכלי עלינו — אנחנו אשכרה גרים בית קברות," סינן לעברה בבוקר ההוא.
    אוסי לא העזה להודות, אבל היא מצדה היתה מוכנה לחתום על סוף החיים בו במקום. דווקא בתקופה הזו, של יצירת חיים חדשים בתוכה, הרגישה שכל מה שהיא רוצה זה להיעלם, לשכוח שיש עולם חיצון. למות. היא לא יכלה לשמוע אותו בתסכוליו, לא יכלה להריח את ריחו גם מיד אחרי שיצא מהמקלחת, או לשאת את מבטי הסלידה שלו ממנה. היא ניסתה בכל כוחה להחזיק את הראש מעל למים, שרדה יום ועוד יום, ורשימת המטלות הבסיסית שלה כללה שלושה סעיפים בלבד — טיפול בעידו, ניסיון נואש לרצות את קורמן, ודאגה בסיסית לשלומו של זה שבבטן עם אוכל בריא, גלונים של מים ובדיקות לפי הצורך. איתן לא נכלל ברשימה, ובכל מקרה הוא נסע כל כך הרבה עד שאוסי כבר לא היתה בטוחה אם היא מעדיפה איתו או בלעדיו.
    היא יצאה מהבית בבוקר ההוא בטריקת דלת, אוחזת בידו הקטנה, החמימה של עידו שנראה קצת המום, ותהתה בינה לבין עצמה מה מֵבִין ילד בן עוד לא שנתיים מטריקת דלת. התיק השחור הגדול שלה היה תלוי על כתף אחת, התיק הקטן של הגן על השנייה, והדמעות שעלו בלי הזמנה חנקו את גרונה.
    הדלת של רלי, השכנה ממול, היתה פתוחה כרגיל. הבית שלה היה כמו תחנת רכבת עם דלת שנפתחת ונסגרת כל כמה דקות. אוסי התפללה שלשם שינוי, פעם אחת רלי לא תציץ משום מקום ולא תשאל מה שלומה ומיד אחר כך מה קרה, כי לא יעלה על הדעת שהדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה לא יתגלו ברדאר של השכנה. היה נדמה שנקודת השיא ביום של האישה הזו, שמגדלת ארבעה ילדים פלוס כלבה מעצבנת ולא יוצאת לשום עבודה בבוקר, היתה לשאול את אוסי מה שלומה. שלא כמו תמיד, המעלית חיכתה לה בקומה. היא השחילה את עידו בשקט פנימה, נכנסה מיד אחריו, ורק אחרי שהדלתות החלו להצטמצם זו לעבר זו נשמה עמוק בניסיון לפוגג את הגוש בגרון. אוסי ידעה שהבוקר היה רק הספתח. הפיצוץ הגדול עוד מחכה להם בערב, אחרי שעידו ילך לישון. הם הקפידו לא לריב לידו, כלל ברזל שהחליטו עליו כשעוד היו מפנטזים יחד על הורות מושלמת בעיניים מזוגגות. לא היה להם מושג אז כמה קשה זה יהיה — הריב שנשאר תלוי באוויר במצב המתנה לרגע הנכון. הנה, הפעם הוא התפלק החוצה.
    אוסי הספיקה להגיע בזמן לפגישה. קפה לא הספיקה, מבט חטוף במראה של האוטו הזכיר לה שלהתאפר גם לא — היא ניצלה את הפקק שעמד שם לרשותה לאיפור זריז מהסט הנוסף שהיה בתיק, אבל לפגישה התייצבה חסרת נשימה בדיוק בזמן. היא שאלה את עצמה אם רואים עליה את מאורעות הבוקר, את האיפור החפוז, את הריב הגנוז, קיוותה שלא והניחה חיוך סביר על השפתיים ליתר ביטחון רגע לפני שהיסתה את כל הנוכחים ופתחה את הישיבה.
    זו היתה ישיבת ספקים אחרונה לפני האירוע הגדול של השנה. היה חשוב לקשור את כל הקצוות, לוודא שיש סנכרון מושלם בין כל הנוגעים בדבר, לרדת עד לפרטים הקטנים, כך שבפועל, בעוד יומיים, יקום ויעלה ויתרומם ה־אירוע ה־גדול מבית קבוצת זוהר, שיוביל את שוק התקשורת צעד נוסף קדימה אל האור. כך, לא פחות, ראה זאת אלי קורמן, והיא, אוסי, היתה אמונה על הביצוע גם השנה.
    למרות שהיתה זו הפעם המי יודע כמה שהיא הרימה אירוע כזה, בומבסטי ונוצץ עם קריצה לאינטלקט במינון המדויק, ולמרות שכל הענף ראה בה את המלכה הבלתי־מעורערת של הפקות הענק המתוקשרות היטב האלה, תמיד היא הגיעה לישורת האחרונה בלי אוויר ובלי שום ידיעה, גם לא הבסיסית ביותר, שיהיה בסדר, שגם הפעם היא תרקום במקצוענות הראויה אירוע שיעמוד בציפיות הבלתי־מתפשרות של עצמה, ויותר מזה — של אלי קורמן.
    קורמן היה מסוג האנשים שלעולם לא מרוצים במאה אחוז משום דבר. הוא עבד כמו מכונה ולא היה רגע, ביום או בלילה, שבו המוח שלו פסק מלחשוב על עבודה. הוא האמין בכל לבו שמעבר לטוב תמיד מחכה טוב יותר. בפועל העבודה תחתיו היתה שרשרת אינסופית של ניסיונות לרצות את המאסטר, שבסופם היה צריך לחזור שוב ושוב לשולחן העבודה לשעות ארוכות של "זיקוק" מסרים, "חידוד" טקסטים או הגעה ל־edge הנכסף.
    אוסי היתה מנוסה כל כך ושחוקה כל כך עד שלא הבינה איך בכל פעם מחדש היא נופלת לבור העמוק הזה של חוסר הביטחון. "אל תדאגי, את אלופה בהפקות האלה," איתן היה אומר תמיד בעיניים מלאות הערכה והערצה לאישה הקרייריסטית שלו. "ברור שגם הפעם, כמו תמיד, הכול ילך חלק. מה חלק, יהיה מעולה! הכי מעולה שיכול להיות, אני אומר לך." והיא האמינה לו, ברגע הנתון, כשהקול המרגיע התנגן לה באוזניים קרוב־קרוב והיא היתה כולה מכורבלת עמוק בתוך חיבוק. אבל למחרת בבוקר, כשהקול התרחק והתעמעם וידיו החמות כבר המריאו למקום אחר, התפוגגה התחושה הבוטחת והתחלפה שוב בערימה של תסריטי אימה שחורים שרצו לה בראש בלי הפסקה. החשמל ייפול, הסאונד יהיה חרא, הקהל לא יגיע, הקייטרינג יפשל, הקליפ לא יהיה גמור בזמן, הביקורות יהיו מזעזעות.
    היא המשיכה לנווט את הישיבה ביד רמה כאילו כלום, לא נתנה לאף אחד סיבה לחשוב שדעתה מופרעת. אסור לה. היא ידעה מהיום הראשון בקבוצת זוהר שזה משחק של כוח. רק החזקים והקשוחים שורדים. היא תמיד היתה חזקה וקשוחה, עכשיו רק העמידה פנים שהיא כזו — מול חמישה־עשר פרצופים של ספקים שנשאו אליה עיניים בציפייה שתנווט בהצלחה את ההפקה המורכבת הזאת אל נקודת הסיום שתגיע בעוד יומיים בדיוק.
    היה נדמה שהישיבה לא תסתיים לעולם. בשלב מסוים החלה אוסי להתנועע באי־נוחות בכיסא שידע להתכוונן ולהסתובב, אבל לא ידע להתאים את עצמו לאישה בחודש שביעי עם בטן של תשיעי.
    "נותנים בראש, חברים?" קורמן הופיע פתאום בדלת חדר הישיבות בלי לדפוק, עם חולצת הטריקו הלבנה המגוהצת שלו והמבט הזחוח. היא חייכה במבוכה לרגע, התיישרה על הכיסא, הסיטה באלגנטיות את היד מהגב הדואב ולבשה את הפרצוף הענייני שלה. היא הנהנה לכיוונו וחשבה שבעין בלתי־מזוינת אפשר לחשוב שהוא בחור די נחמד, אפילו מהסוג המסתחבק אולי. אבל אוסי ידעה שהבן אדם לעולם לא יֵצא מהמשרד שלו סתם ככה, ואם הוא טרח והגיע עד לפתח חדר הישיבות והקצה להם שלוש מילים שהופרחו לאוויר, אז למעשה מה שנאמר כאן בחדר היה — חברים, אני יודע שתישארו פה כל הלילה בשבילי, שתשכחו שיש לכם חיים שם בחוץ, שנשימת אפכם תוקדש בלעדית למטרה האחת והיחידה: הגעה לשלמות. לא מילימטר פחות.
    זה מה שהוא אמר בעצם כשהציץ בסדק הדלת, ואוסי רק חשבה מאחורי המבט הענייני והבטוח — שאלוהים יעזור לי. יום שלישי היום.
    • הדס ליבוביץ
      צילום: סלפי
    • הדס ליבוביץ

      הדס ליבוביץ, אמא לשלושה ילדים + כלב, גרה בתל אביב, בוגרת תואר ראשון בספרות עברית ותואר שני בתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב. בעברה דוברת תיאטרון באר-שבע, מנהלת פרסום בערוץ 2 קשת וכן מנהלת שיווק מגזינים של קבוצת ידיעות אחרונות. במשך ארבע שנים (2007־2010) היתה בעלת טור ב'עכבר העיר' שעסק באימהות, ילדות ומה שביניהם, כמו גם בביקורת ספרי ילדים. פרסמה שלושה ספרי ילדים - "גור של דינוזאור" (2010) אשר נכנס לרשימת "מצעד הספרים" של משרד החינוך והתרבות, "מלך השוטרים של האריות" (2012), ורב המכר - "ליבי או: מה קרה לאיש עם הכלב?" (2018).

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מסעותי עם חמותי
    • חשומה
    • בעלי לא בבית
    • מה שנטע אוהבת
    • בלגן נפלא
    • פרומות ומחוברות
    • ספר הגברים
    • מה כל כך מצחיק בפאני
    • שכן טוב
    • ימים לראות
    • פעם אחת, אישה אחת
    • רשימת האימהות