הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דיקטטור
    ספר מוגן
     
  • דיקטטור
    רוברט האריס | תרגום: אמנון כץ
    כנרת זמורה-דביר | ינואר 2017 | פרוזה תרגום | 279 עמ'
    "יש תוצאה אחת גרועה מלהפסיד במלחמה הזאת, והיא לנצח בה."
     
    היה זמן שבו קיקרו החזיק את גורלו של קיסר בכף ידו, אבל עתה קיסר הוא הדמות הדומיננטית, וחייו של קיקרו בשפל המדרגה.
     
    קיקרו — גולה, מופרד מאשתו וילדיו, רכושו מוחרם, חייו בסכנה מתמדת — מתייסר בידיעה שהקריב סמכות שלטונית למען עקרונותיו. ה"קאמבק" שלו דורש פיקחות, כישרון ואומץ — ולפרק זמן קצר ומפואר, הנואם האגדי שב להיות בכיר הסנאטורים ברומא. אבל פוליטיקה לעולם אינה סטטית, ושום מדינאי — ערמומי ככל שיהיה — אינו חסין בפני שאפתנות ושחיתות של אחרים.
     
    דיקטטור הוא הספר השלישי בטרילוגיה על חייו של הנואם הרומי הגדול, קיקרו. סיפור מרתק המתאר כמה מהמאורעות האפיים ביותר בהיסטוריה האנושית, והוא גם דיוקן אינטימי של אדם מבריק, לא נטול פגמים, לעתים תכופות חרד ובסופו של דבר אמיץ — גיבור לזמנו ולזמננו אנו.
     
    רוברט האריס הוא סופר ועיתונאי אנגלי. כתב ספרים רבים שתורגמו ל־37 שפות. מספריו שראו אור בעברית: אניגמה, ארץ אבות, ארכנגלסק, פומפיי, סופר הצללים וקצין ומרגל. הוא חי בברקשייר עם אשתו וארבעת ילדיו.
     
    "מאז רוברט גרייבס לא קם סופר בעל עוצמה דומה שהצליח להקים לתחייה בדיונית את רומא העתיקה."   |     דיילי טלגרף
     
    "מספר סיפורים בחסד עליון."   |    מייל און סנדיי
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 25.2  42 
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    אני זוכר את זעקותיהם של שופרות המלחמה של קיסר דולקים בעקבותינו בִּשְֹדות לאטיום החשוכים — היללות המקוננות, התאֵבות, כמו חיות מיוחמות — ואיך הן נָדַמוּ, ונשמעו רק אִוושותיהן של סוליות נעלינו על הדרך הקפואה ונשימותינו הבהולות.
     
    לא די היה להם לאלים בני האלמוות שקיקרו יספוג יריקות וגידופים מרעיו האזרחים; לא די היה בגירושו באישון לילה מהמזבחים ומהאש המבוערת בקרב משפחתו ואבותיו; אפילו לא די היה בכך שבעודנו נמלטים מרומא ברגל, ייגזר עליו להביט לאחור ולראות את ביתו עולה בלהבות. לכל הייסורים האלה הם מצאו לנכון להוסיף ליטוש אחד נוסף: שיהא עליו לשמוע את האויב מקים את מחנהו בשדה מארס.
     
    על אף היותו הקשיש בחבורה שלנו, עמד קיקרו בקצב הליכתנו המהיר. אך לא מזמן הוא החזיק את חייו של קיסר בכף ידו. בקלות יכול היה למחוץ אותם כמו ביצה. עתה הובילו אותם גורלותיהם בכיוונים מנוגדים בתכלית. בעוד קיקרו נחפז דרומה בהימלטות מאויביו, צעד אדריכל חורבנו צפונה על מנת ליטול פיקוד על שתי הפרובינציות של גאליה.
     
    הוא הלך בראש מורכן בלי להוציא הגה מפיו, ואני שיערתי שהוא מיואש מכדי לדבר. רק עם עלות השחר, כשחברנו אל סוסינו בבּוֹבילה ועמדנו לפתוח בשלב השני של בריחתנו, הוא עצר כשכף רגלו בפתח המרכבה שלו ואמר לפתע, "אתה חושב שעלינו לשוב על עקבותינו?"
     
    השאלה הפתיעה אותי. "אני לא יודע," עניתי. "לא שקלתי אפשרות כזאת."
     
    "ובכן, שקול אותה עכשיו. אמור לי, מדוע אנחנו בורחים מרומא?"
     
    "בגלל קלודיוס והאספסוף שלו."
     
    "ומדוע יש לו לקלודיוס כוח שכזה?"
     
    "כי הוא טריבון והוא יכול לחוקק חוקים נגדך."
     
    "ומי איפשר לו להיבחר לטריבון?"
     
    היססתי. "קיסר."
     
    "בדיוק. קיסר. האם נדמה לך שיציאתו של האיש הזה לגאליה בשעה הזאת בדיוק היא צירוף מקרים? ודאי שלא! הוא חיכה עד שמרגליו דיווחו שעזבתי את העיר לפני שציווה על צבאו לנוע. מדוע? תמיד הנחתי שהקידום של קלודיוס נועד להעניש אותי על שדיברתי נגדו בפומבי. אך מה אם מטרתו האמיתית מלכתחילה היתה לגרש אותי מרומא? איזו תחבולה מחייבת ידיעה ודאית כי עזבתי את רומא לפני שגם הוא יוכל לעזוב?״
     
    היה עלי לפענח את ההיגיון שבדבריו. היה עלי לדחוק בו לחזור לרומא. אבל הייתי תשוש מכדי להצדיק אותו בבירור. ולמען האמת, היה כאן עוד דבר. פחדתי מדי ממה שהבריונים של קלודיוס עלולים לעשות לנו אם יתפסו אותנו בשובנו אל העיר.
     
    תחת זאת אמרתי אפוא, "שאלה טובה, ולא אוכל להעמיד פנים שיש לי תשובה. אבל האם זה לא ייראה חוסר החלטיות, לאחר שנפרדת לשלום מכולם, להופיע שוב פתאום? כך או כך, בינתיים קלודיוס שרף את ביתך — לאן בדיוק נחזור? מי יארח אותנו בביתו? אני חושב שתנהג בחוכמה אם תדבק בתוכנית המקורית שלך ותתרחק מרומא ככל האפשר."
     
    הוא השעין את ראשו כנגד דופן המרכבה ועצם את עיניו. באור האפור־חיוור נדהמתי למראהו הרע לאחר הלילה שהעביר בדרכים. שערו וזקנו לא נגזזו שבועות. הוא לבש טוגה צבועה בשחור. אף שהיה בן ארבעים ותשע בלבד, שיוו לו אותות האבל הפומביים האלה מראה קשיש בהרבה — כמו קדוש קבצן עתיק יומין. לאחר זמן־מה הוא נאנח. "אינני יודע, טירו. אולי אתה צודק. עבר זמן רב כל כך מאז ישנתי, אני עייף מכדי לחשוב."
     
    וכך התרחשה הטעות הפטאלית — מתוך חוסר החלטיות יותר מאשר מתוך החלטה — ואנחנו המשכנו לנוע דרומה כל שארית אותו היום ובשנים־עשר הימים הבאים, מציבים את מה שנדמה לנו כמרחק בטוח בינינו ובין הסכנה.
     
    נסענו עם פמליה מזערית כדי לא למשוך תשומת לב — רק נהג המרכבה ושלושה עבדים חמושים רכובים על סוסים, אחד לפנים ושניים מאחור. תיבה קטנה ובה מטבעות זהב וכסף שסיפק לנו אטיקוס, ידידו הוותיק והקרוב ביותר של קיקרו, לצורך מימון המסע שלנו היתה חבויה מתחת למושבנו. לנו רק בבתיהם של אנשים שבטחנו בהם, לא יותר מלילה בכל אחד, ורחקנו ממקומות שקיקרו היה עשוי לבקר בהם — למשל, בחווילה שלו לחוף הים בפורמיה, המקום הראשון שבו כל רודף יחפש אותו, ומדרך החוף שלאורך מפרץ נאפולי, שכבר החלה מתמלאת בַּיוצאים את רומא בהגירה השנתית בחיפוש אחר שמש חורפית ומעיינות חמים. תחת זאת שמנו פעמינו מהר ככל יכולתנו בכיוון העקב של איטליה.
     
    תוכניתו של קיקרו, שנהגתה תוך כדי תנועה, היתה להגיע לסיציליה ולשהות בה עד שתדעך התסיסה הפוליטית כנגדו ברומא. "בסופו של דבר, ההמון יפנה את זעמו כנגד קלודיוס," הוא ניבא. "כזהו טבעו הבלתי משתנה של ההמון. קלודיוס תמיד יהיה אויבי המושבע, אבל הוא לא יהיה טריבון לנצח — אל לנו לשכוח זאת לעולם. בעוד תשעה חודשים תפקע תקופת כהונתו, ואז נוכל לשוב."
     
    הוא היה בטוח שיזכה לקבלת פנים אוהדת מצד הסיציליאנים, ולו רק משום שהעמיד לדין את מושלו העריץ של האי, וֵרֶס, אף על פי שחלפו כבר שתים־עשרה שנה מאז אותו ניצחון מזהיר שהשיק את הקריירה הפוליטית שלו, ושלאחריו כיהן קלודיוס כמגיסטראט בפרובינציה. שלחתי מהדרך מכתבים שבישרו על כוונתו לבקש מקלט, וכשהגענו אל נמל רגיום, שכרנו סירת שישה־משוטים קטנה שתשיט אותנו על פני המצר אל מסינה.
     
    עזבנו את הנמל בבוקר חורפי בהיר וקר של גוני כחול צורבים — ים ושמים; האחד בהיר, האחר כהה; הקו המפריד ביניהם חד כתער; המרחק אל מסינה כחמישה מילין בלבד. נדרשה לנו פחות משעה. התקרבנו אל החוף עד כדי כך שיכולנו לראות את תומכיו של קיקרו, שנקבצו ובאו לקדם את פניו, עומדים על הסלעים בשורה. אבל בינינו ובין הכניסה לנמל חצצה ספינת מלחמה שהניפה את דגלו האדום־ירוק של מושל סיציליה, גאיוס ורגיליוס, וכשהתקרבנו אל המגדלור, היא הרימה עוגן ושטה באיטיות קדימה על מנת לחסום את דרכנו. ורגיליוס עמד אצל מעקה החרטום מוקף בליקטורים שלו, ומשנרתע בעליל נוכח הופעתו המרושלת והפרועה של קיקרו, צעק לעברנו ברכה, שקיקרו השיב לה במילים חמות. הם הכירו זה את זה בסנאט לאורך שנים רבות.
     
    ורגיליוס שאל אותו לכוונותיו.
     
    קיקרו השיב שמטבע הדברים בכוונתו לרדת לחוף.
     
    "כך שמעתי," השיב ורגיליוס. "לדאבוני, לא אוכל להרשות זאת."
     
    "ומדוע לא?"
     
    "בגלל החוק החדש של קלודיוס."
     
    "לאיזה חוק חדש אתה מתכוון? יש כל כך הרבה, קשה לזכור."
     
    ורגיליוס סימן לאחד מאנשי הסגל שלו, וזה שלף מסמך ורכן לפנים והושיט אותו לידַי, ואני מסרתיו לקיקרו. עד היום אני זוכר אותו מתנופף בידיו ברוח הקלה כאילו הוא יצור חי; זה היה הרחש היחיד שנשמע בדממה שמסביב. הוא קרא בו באיטיות ובכובד ראש, ואז העבירו אלי בלי לומר מילה.
     
    Lex Clodia in Ciceronem
     
    הואיל ואדון מ"ט קיקרו הוציא להורג אזרחים רומאים מבלי שדברם נשמע ומבלי שנמצאו חייבים בדין; ולשם כך זייף את פסק דין הסנאט ואת סמכותו; הריני מכריז בזאת כי יישללו ממנו אש ומים במטחווי ארבע מאות מילין מרומא; כי כל אדם אשר יהין להעניק לו מחסה או לארחו, דינו מוות; כי כל רכושו ונכסיו יעוקלו; כי ביתו ברומא ייהרס, ומקדש לאֵלת החירות יוקם במקומו; וכי כל אדם אשר יפעל, ידבר, יצביע או ינקוט צעד כלשהו לטובת השבתו ייחשב אויב הציבור, אלא אם כן אותם אלה אשר קיקרו הוציא להורג שלא כחוק יקומו קודם לכן לתחייה.
     
    זו היתה בוודאי מהלומה נוראה מאין כמותה. אבל הוא התעשת ומשל ברוחו דיו לבטלה בהינף יד. "מתי," הוא שאל, "פורסמו דברי ההבל הללו?"
     
    "נאמר לי שהצו פורסם ברומא לפני שמונה ימים. הוא הגיע לידי אתמול."
     
    "אם כך, הוא עדיין איננו על תקן חוק, ואינו יכול להיחשב לחוק כל עוד לא יוקרא בפעם השלישית. מזכירי יאשר זאת. טירו," הוא פנה אלי, "אמוֹר למושל מהו המועד המוקדם ביותר שבו החוק יכול להיכנס לתוקפו."
     
    ניסיתי לחשב. על מנת שהצעת חוק תעלה להצבעה, עליה להיות מוקראת בפורום בשלושה ימי שוק עוקבים. אבל יכולת החשיבה שלי היתה כה מעורערת בשל המידע שזה אך נחשפתי אליו, עד שלא יכולתי לזכור עוד איזה יום בשבוע הוא אותו יום, קל וחומר לא מתי חלים ימי השוק. "עשרים יום מהיום," הסתכנתי. "אולי עשרים וחמישה?"
     
    "הנך רואה?" קרא קיקרו. "יש לי ארכה של שלושה שבועות גם אם החוק יעבור, ואני סמוך ובטוח שהדבר לא יקרה." הוא הזקיף את קומתו בחרטום הסירה, ייצב את רגליו כנגד גוף הסירה המתנודד ופרש את זרועותיו במחוות תחנונים. "אנא ממך, ורגיליוס יקירי, בשם ידידות העבר בינינו, מאחר שעברתי דרך ארוכה כל כך, הרשה לי לפחות לרדת לחוף ולשהות לילה או שניים במחיצת תומכי."
     
    "לא, כפי שאמרתי, צר לי, אך לא אוכל לקחת את הסיכון. נועצתי במומחים שלי. לדבריהם, גם אם תרחיק אל קצהו המערבי של האי, אל ליליבאום, עדיין תימצא בתחום שלוש מאות וחמישים מילין מרומא, ואז קלודיוס ירדוף אותי."
     
    בשלב זה חדל קיקרו מנוהגו הידידותי. הוא אמר בצינה, "אין לך זכות בשם החוק לסכל את חופש התנועה של אזרח רומאי."
     
    "יש לי כל זכות לשמור על השלום והשלווה בפרובינציה שלי. וכאן, כידוע לך, המילה שלי היא החוק…"
     
    הוא נשמע מצטדק ומתגונן. אעז ואומר, אפילו נבוך. אבל לא היה אפשר להזיזו מעמדתו זו, ומקץ עוד כמה חילופי דברים נרגזים לא נותרה לנו ברירה אלא להסתובב ולחתור בחזרה אל רגיום. עזיבתנו עוררה זעקת תוגה רמה מקו החוף, ולראשונה הבחנתי כי קיקרו מודאג באמת. ורגיליוס היה ידידו. אם כך נוהג בו ידיד, הרי עד מהרה איטליה כולה תיסגר בפניו. שיבה לרומא כדי להתנגד לחוק היתה מסוכנת מדי. הוא עזב את העיר מאוחר מדי. מלבד הסכנה הגופנית הכרוכה במסע כזה, לא היה כמעט ספק שהחוק אכן יעבור, ואז ניתקע במרחק ארבע מאות מילין מהגבול החוקי שנקבע בו. על מנת לקיים לבטח את תנאי הגלות שנקבעו לו, יהיה עליו לנוס מיד אל מחוץ לגבולות רומא. מטבע הדברים, גאליה לא באה בחשבון בגלל קיסר. כך שהיעד יצטרך להיות אי־שם במזרח — יוון אולי, או אסיה. אך למרבה הצער נמצאנו בצד הלא נכון של חצי האי לצורך הימלטות במי ים החורף הבוגדניים. היה עלינו לחצות את היבשת ולהגיע אל ברינדיזיום שלחוף הים האדריאתי ולאתר ספינה גדולה שנועדה להפלגה ממושכת. מצבנו היה עגום עד מאוד — כפי שקיסר, פטרונו של קלודיוס ויוצרו, ללא ספק התכוון שיהיה.
     
    שבועיים תמימים ארך מסע החצייה המפרך של ההרים, לעתים תכופות בגשם סוחף ורוב הזמן בדרך־לא־דרך. כל מיל נדמה כטומן בחובו מארב קטלני, אף כי תושבי העיירות הקטנות והפרימיטיביות שעל פניהן חלפנו נהגו בנו בסבר פנים יפות. בלילות יָשַנו בפונדקים קפואים ומעושנים וסעדנו את לבנו בלחם קשה ובבשר עתיר שומן, שטעמו השתפר אך במעט בזכות יין חמוץ. מצב רוחו של קיקרו נע חליפות בין חמת זעם לייאוש. עתה הוא הבין היטב איזו טעות נוראה עשה בעוזבו את רומא. זה היה צעד של טירוף לעזוב את העיר ולהותיר את קלודיוס חופשי להעליל עליו כי הוציא להורג אזרחים "מבלי שדברם נשמע ומבלי שנמצאו חייבים בדין", בזמן שלאמיתו של דבר כל אחד מחמשת הקושרים הקטילינים הורשה לסנגר על עצמו, והוצאתם להורג אושרה פה־אחד בסנאט. אולם בריחתו היתה משולה להודאה באשמה. היה עליו להישמע לאינסטינקטים שלו לשוב על עקבותיו כששמע את חצוצרות היציאה לדרך של קיסר ועמד לראשונה על טעותו. הוא התייפח בשל האסון שאיוולתו ופחדנותו המיטו על אשתו וילדיו.
     
    וכשסיים להתייסר, הִפנה את מגלבו אל הורטנסיוס ואל "שאר חברי הכנופיה האריסטוקרטית", שמעולם לא סלחו לו על שעלה מאשפתות למעלת קונסול והציל את הרפובליקה: הם דחקו בו במכוון לברוח כדי לחסל אותו. היה עליו לנהוג כדוגמת סוקרטס, שאמר כי המוות עדיף על גלוּת. כן, היה עליו להרוג את עצמו! הוא חטף סכין משולחן האוכל. הוא יהרוג את עצמו! אני לא אמרתי דבר. לא התייחסתי לאיום ברצינות. הרי הוא לא יכול לשאת מראה של דם, על אחת כמה וכמה לא את מראה דמו שלו. כל חייו עשה כל מאמץ להימנע ממשלחות צבא, ממשחקי אצטדיונים, מהוצאות להורג פומביות, מהלוויות — כל מה שעלול להזכיר לו את היותו בן־תמותה. אם כאבים הפחידו אותו, המוות הטיל עליו אימה — והרי זו, גם אם מעולם לא הייתי מעז להזכיר זאת, היתה מלכתחילה הסיבה העיקרית לכך שנמלטנו מרומא.
     
    כאשר חומותיה המבוצרות של ברינדיזיום נראו סוף־סוף באופק, הוא החליט שלא להסתכן בכניסה לעיר. הנמל הגדול השוקק פעילות והגדוש זרים התבקש להיות היעד שלו, והוא היה משוכנע אפוא שזהו מקום אידיאלי למתנקשים בחייו. במקום זאת חיפשנו מקלט במרחק־מה לאורך החוף, בבית ידידו משכבר הימים מרקוס לאניוס פלאקוס. באותו לילה יָשַנו במיטות נוחות לראשונה זה שלושה שבועות, ולמחרת בבוקר ירדנו אל החוף. הגלים היו סוערים פי כמה לעומת החוף בסיציליה. רוח עזה הגעישה את הים והטיחה את גליו ללא הרף כנגד הסלעים. קיקרו תיעב הפלגות בים גם בעונה הנוחה ביותר; ההפלגה הזאת הצטיירה כמסוכנת במיוחד. ואולם זו היתה דרך המילוט היחידה שעמדה בפנינו. מאה ועשרים מילין מעבר לאופק שכנו חופי איליריקום.
     
    פלאקוס הבחין בהבעת פניו ואמר, "אל תיפול רוחך, קיקרו — אולי החוק לא יעבור, או שאחד הטריבונים האחרים יטיל עליו וטו. בוודאי נותר ברומא מי שיהיה מוכן לצאת להגנתך — פומפיוס, מן הסתם?"
     
    קיקרו, מבטו לטוש אל הים, לא השיב, וכעבור ימים אחדים שמענו שהחוק אושר, ושאי לכך פלאקוס אשם בעבירה חמורה על שהתיר לגולה עבריין לשהות בתחום ביתו. אף על פי כן הוא ניסה לשכנע אותנו להישאר. הוא טען בתוקף שקלודיוס לא מפחיד אותו. אבל קיקרו מיאן לשמוע על כך, "הנאמנות שלך נוגעת ללבי, חבר ותיק, אבל הדרקון ודאי שלח צוות של לוחמיו השכירים לאתר ולצוד אותי ברגע שהחוק עבר. אסור לבזבז זמן."
     
    מצאתי אוניית סוחר בנמל ברינדיזיום שקברניטה הדחוק בכסף היה מוכן להסתכן בחצייה חורפית של הים האדריאתי בתמורה לשכר עצום, ולמחרת בבוקר עם אור ראשון, כאשר נפש חיה לא נראתה בסביבה, עלינו על סיפונה. זו היתה אונייה חסונה עם צוות של כעשרים מלחים, שהיו מורגלים להפליג בקביעות לאורך נתיב הסחר בין איטליה לדיראכיום. אינני מומחה בעניינים אלה, אבל בעיני היא נראתה בטוחה דיה. הקברניט העריך שההפלגה תארך יום וחצי — אבל עמד על כך שנצא מיד כדי לנצל את הרוח שנשבה בכיוון הרצוי. וכך בעוד המלחים מכינים את האונייה להפלגה ופלאקוס ממתין על הרציף, הכתיב לי קיקרו בחופזה מסר אחרון לאשתו ולילדיו: היו לי חיים טובים, קריירה נהדרת — הטוֹב שבי, הרע אינו בנמצא, הוא שהיה בעוכרי. טרנטיה יקירתי, הנאמנה והטובה ברעיות, בתי היקרה טוליה ומרקוס הקטן, תקוותנו האחת והיחידה — היו שלום! העתקתי את הטקסט ומסרתי אותו לפלאקוס. הוא הרים את ידו בברכת שלום. או־אז המפרש נגלל, הכבלים הושלכו אל הסיפון, החותרים הרחיקו אותנו מחומת הנמל, והפלגנו אל תוך האור האפור־חיוור.
     
    בתחילה התקדמנו במהירות נאה. קיקרו עמד גבוה מעל הסיפון, על משטח ההגאי, נשען על מעקה הירכתיים והביט במגדלור הגדול של ברינדיזיום מתרחק מאחורינו. מלבד ביקוריו בסיציליה, זו לו הפעם הראשונה שעזב את איטליה מאז ימי נעוריו, עת נסע לרודוס ללמוד את תורת הנאום מפי מולון. מכל האנשים שהכרתי בחיי, קיקרו היה הכי פחות מותאם, מבחינת מזגו, לחיי גלות. על מנת לשגשג הוא נזקק למרכיביה של חברה תרבותית — ידידים, חדשות, רכילות, שיחה, פוליטיקה, ארוחות ערב, מחזות, מרחצאות, ספרים, בניינים נאים; מה קשים היו בוודאי ייסוריו למראה כל אלה מתמעטים, דועכים ונמוגים.
     
    אף על פי כן בתוך קרוב לשעה הם נעלמו כלא היו, נבלעו ברִיק. הרוח הניעה אותנו קדימה בעוז, ובעודנו מפלחים את הפסגות המקציפות, חשבתי על "הגל הכחול עמוק / מקציף כנגד החרטום" של הומרוס. ואולם בסביבות אמצע הבוקר היה נדמה שהאונייה מאבדת בהדרגה את כוח ההינע שלה. המפרש החום הגדול הידלדל והפך לרפוי בטן, ושני ההגאים שעמדו משני צדינו ליד מנופיהם החלו להחליף ביניהם מבטים מודאגים. עד מהרה החלו מתחשרים באופק עננים שחורים סמיכים, ובתוך שעה הם סגרו מעל ראשינו כמו דלת סתרים בתקרה. האור נהיה אפלולי. הטמפרטורה צנחה. הרוח התחזקה שוב, אך עתה הכו המשבים בפנינו, מתיזים רסס קר מראשי הגלים. כדורי ברד חבטו בסיפון העולה ויורד.
     
    קיקרו נרעד, רכן לפנים והקיא. פניו היו אפורות כפני גווייה. כרכתי זרוע סביב כתפיו וציינתי שעלינו לרדת לסיפון התחתון ולחפש מקלט בתא הנוסעים. בעודנו יורדים בסולם, פילח ברק את האפלולית, ומיד בעקבותיו נשמע קול נפץ מחליא מחריש אוזניים, כאילו עצם התפצחה או עץ נשבר לרסיסים. הייתי בטוח שאיבדנו את התורן, כי לפתע היטלטלנו מצד לצד, ומכל עברינו היתמרו וקרסו הררי סילון שחורים נוצצים בהבזקי הברק. צווחת הרוח לא איפשרה כל דיבור. לבסוף פשוט דחפתי את קיקרו לתוך התא, נפלתי פנימה בעקבותיו וסגרתי את הדלת.
     
    ניסינו לעמוד, אבל הספינה נטתה על צדה. הסיפון כוסה מים עד גובה הקרסוליים. כפות רגלינו החליקו תחתינו. הרצפה נטתה ראשית לצד אחד ואז לצד האחר. ניסינו להיאחז בקירות, בעודנו מוטלים לפנים ולאחור בחשיכה בין שרפרפים שניתקו ממקומם וכדי יין ושקי שעורה, כמו בהמות המומות בתוך תיבה בדרכן אל בית המטבחיים. לבסוף מצאנו אחיזה בקרן זווית והשתרענו שם רועדים ורטובים עד לשד עצמותינו, בעוד הספינה מיטלטלת וצונחת. הייתי בטוח שגורלנו נחרץ, ועצמתי את עיני בתפילה לנפטון ולכל האלים שיושיעו אותנו.
     
    זמן רב חלף. כמה זמן איני יכול לומר — ודאי שארית אותו יום וכל אותו לילה וחלק מהיום שלמחרת. קיקרו נראה חסר הכרה; כמה וכמה פעמים נאלצתי לגעת בלחיו הקרה כדי לוודא שהוא עדיין חי. בכל פעם נפקחו עיניו לשנייה ומיד נעצמו שוב. בהמשך הוא אמר שהשלים לחלוטין עם הידיעה שהוא עומד לטבוע, אבל סבל כל כך ממחלת הים, עד כי לא חש שום פחד: נהפוך הוא, הוא ראה כיצד אמא טבע הרחומה חוסכת מהנתונים בסכנת מוות את אימֵי תהומות הנשייה, והמוות מתקבל אפוא כשחרור מבורך. מה רבה היתה הפתעתו, הוא אמר, כשהתעורר ביום השני והבין שהסערה חלפה ושקיומו יימשך למרות הכול, "למרבה הדאבה, מצבי כה עלוב עד שאני כמעט מצר על כך."
     
    משווידאנו שהסערה שככה עד תום, עלינו בחזרה לסיפון. המלחים בדיוק השליכו הימה את גופתו של ימאי אומלל, שקורה מיטלטלת רוצצה את ראשו. הים האדריאתי היה חלק ורוגע, צבוע באותו גוון אפור של שמים, והגופה גלשה לתוכו כמעט בלי להשמיע קול שכשוך. הרוח הקרה נשאה עמה ריח לא מזוהה של דבר־מה נמק ומרקיב. במרחק מיל בערך הבחנתי בחומה של סלע שחור מתנשאת מעל הגלים. הנחתי שנסחפנו בחזרה, וזהו בוודאי חופה של איטליה. אבל הקברניט צחק לבורותי ואמר שזוהי איליריקום, ושאלה הם הצוקים הנודעים השומרים על הכניסה לעיר העתיקה דיראכיום.
     
    קיקרו התכוון בתחילה להגיע לאפירוס, אותה ארץ הררית בדרום, שבה החזיק אטיקוס בבעלותו נחלה נרחבת שכללה כפר מבוצר. זה היה אזור נידח ביותר, שמעולם לא התאושש מהגורל הנורא שהסנאט גזר עליו מאה שנים קודם לכן, כאשר כעונש על תמיכתו באויביה של רומא, גולחו כל שבעים עיירותיו עד עפר בעת ובעונה אחת, וכל מאה וחמישים אלף תושביו נמכרו לעבדות. קיקרו טען שהבדידות של מקום רדוף רוחות שכזה אינה מפריעה לו. אך לפני שעזבנו את איטליה, הזהיר אותו אטיקוס "בצער" שהוא יוכל להישאר שם חודש בלבד, פן יפוצו שמועות על נוכחותו. אילו קרה כדבר הזה, על פי סעיף שתיים לחוק קלודיוס, היה אטיקוס עצמו עלול להידון לעונש מוות בעוון הענקת מחסה לגולה.
     
    גם במהלך ירידתנו לחוף בדיראכיום התקשה קיקרו להחליט לאיזה כיוון יפנה — דרומה אל אפירוס, זמני ככל שיהיה אותו מקלט, או מזרחה אל מקדוניה, שבה המושל — אפוליאוס סאטורנינוס — היה חבר ותיק שלו; וממקדוניה הלאה אל יוון ואתונה. בסופו של דבר, ההחלטה התקבלה בשבילו. על הרציף המתין לו שליח — בחור צעיר מתוח מאוד. בעודו שולח מבטים עצבניים לכל עבר כדי לוודא שאיש אינו בולש אחריו, הוא משך אותנו במהירות לתוך מחסן נטוש והוציא מכליו מכתב מסאטורנינוס, המושל. המכתב אינו שמור בארכיון שלי, שכן קיקרו חטף אותו מידי וקרעו לגזרים מיד לאחר שסיימתי לקרוא אותו באוזניו בקול. אבל עדיין זכורה לי רוח הדברים: בצער (שוב אותו היגד!), חרף ידידותם רבת־השנים, סאטורנינוס לא יוכל לארח את קיקרו בביתו, שכן אין זה הולם את מעמדו של מושל רומאי ואת כבודו להציע סיוע לעבריין גולה.
     
    רעב, רטוב ומותש מההפלגה, שעה שקרעי המכתב שהשליך מפוזרים על הקרקע, צנח קיקרו על חבילה של בדים והליט את ראשו בידיו. באותו הרגע אמר השליח בעצבנות, "הוד מעלתך, יש עוד מכתב…"
     
    המכתב היה מאחד המגיסטראטים הזוטרים של המושל, הקוואיסטור גניאוס פלנקיוס. משפחתו ומשפחת קיקרו התגוררו בנחלות שכנות באזור ארפינום. פלנקיוס הסביר שהוא כותב בחשאי ושולח את המכתב באמצעות בלדר שאפשר לבטוח בו; שהוא חולק על החלטת המושל; שלכבוד יהיה לו לקחת את "אבי האומה" תחת חסותו; ששמירת סודיות היא חיונית; שהוא כבר יצא לדרך לפגוש אותו בגבול המקדוני; ושבינתיים הוא אירגן מרכבה שתסיע את קיקרו אל מחוץ לדיראכיום "ללא דיחוי, למען שמירה על ביטחונך האישי; אני מפציר בך לא להתעכב אפילו לשעה; אסביר יותר לכשניפגש".
     
    "אתה בוטח בו?" שאלתי.
     
    קיקרו כבש את פניו בקרקע והשיב בקול נמוך, "לא. אבל איזו ברירה יש לי?"
     
    בעזרת הבלדר דאגתי להעברת המטען שלנו מהספינה אל מרכבת הקוואיסטור — אמצעִי הובלה עגום למראה, למעשה, לא הרבה יותר מתא על גלגלים, שסבכות ברזל הותקנו על חלונותיו כדי שנוסעו הנמלט יוכל להביט החוצה מבלי שיוכלו להבחין בו מבחוץ. נסענו בהמולת שקשוקים בדרך העולה מהנמל לעיר והשתלבנו בתנועה בוויה אגנטיה, דרך המלך הגדולה המובילה עד ביזנטיום הרחוקה. גשם מעורב בשלג החל לרדת. כמה ימים קודם לכן התחוללה בַּמקום רעידת אדמה, והוא נראה עלוב ומעורר רחמים בגשם הכבד, כשגוויותיהם של בני השבטים המקומיים מוטלות לצד הדרך, ופה ושם קבוצות קטנות של ניצולים תופסים מחסה תחת אוהלים מאולתרים בינות להריסות, רכונים מעל מדורות עשנות. זה היה מקורו של ריח החורבן והייאוש שהרחתי בלב ים.
     
    נסענו לרוחב המישור, לעבר ההרים המושלגים, והעברנו את הלילה בכפר קטן למרגלות הפסגות המאיימות. הפונדק היה מטונף. חלקנו את חדרי קומת הקרקע עם עזים ותרנגולות. קיקרו אכל כזית והתעטף בשתיקה. בחבל הארץ המוזר והעקר הזה, עם תושביו הפראים למראה, הוא שקע לבסוף בעומק תהומות הייאוש, ורק בקושי רב הצלחתי להקימו ממיטתו למחרת בבוקר ולשכנע אותו להמשיך במסע.
     
    במשך יומיים העפילה הדרך במדרונות ההרים, עד שהגענו אל גדת אגם רחב ידיים מכותר בקרח. בצדו המרוחק שכנה עיר בשם ליקנידוס, שסימנה את הגבול עם מקדוניה, ושם, בַּפורום של העיר, המתין לנו פלנקיוס. הוא היה בראשית שנות השלושים לחייו, בנוי לתלפיות, לבוש מדי צבא ומלוּוה בחצי תריסר לגיונרים שעמדו מאחוריו. כשכולם יחד החלו לצעוד לעברנו נתקפתי פניקה לרגע בחשש שעשינו טעות חמורה ונקלענו למלכודת. אבל הלבביות שבה חיבק פלנקיוס את קיקרו והדמעות בעיניו שיכנעו אותי מיד שכוונתו טהורה.
     
    הוא התקשה להסתיר את הזעזוע שחש לנוכח מראהו של קיקרו. "עליך להתאושש ולהתחזק," הוא אמר, "אבל למרבה הצער אנחנו חייבים לצאת מכאן ללא דיחוי." ואז הוא סיפר לנו את מה שלא העז לכלול במכתבו: שהגיע אליו מידע מהימן, כי שלושה מהבוגדים שקיקרו שלח לגלוּת על חלקם בקשר קטילינה — אאוטרוניוס פאיטאס, קסיוס לונגינוס ומרקוס לאיקה — מחפשים אחריו ונשבעו להורגו.
     
    "אם כך, אין בעולם מקום שבו אהיה בטוח," אמר קיקרו. "כיצד נוכל לחיות?"
     
    "בהגנתי, כפי שאמרתי. חזוֹר עמי לסלוניקי ותתאכסן בביתי. עד לפני שנה הייתי טריבון צבאי, ואני עדיין בשירות פעיל, כך שחיילים ישמרו עליך כל עוד תישאר בתחום מקדוניה. ביתי אינו ארמון, אבל הוא מאובטח והוא שלך כל עוד תזדקק לו."
     
    קיקרו התבונן בו. מלבד הכנסת האורחים הנדיבה של פלאקוס, זו היתה הצעת עזרה אמיתית ראשונה שקיבל זה שבועות — חודשים, למעשה — והעובדה שבאה מבחור צעיר שבקושי הכיר אותו, בזמן שבעלי ברית ותיקים כמו פומפיוס הפנו לו עורף, ריגשה אותו עמוקות. הוא ניסה לדבר, אך הדמעות חנקו את גרונו, והוא נאלץ להסב את מבטו.
     
    ויה אגנטיה נמתחה לאורך מאה וחמישים מילין בין הרי מקדוניה בטרם ירדה אל מישור אמפקסיס, ושם הסתיימה בנמל סלוניקי, שבו הסתיים מסענו חודשיים לאחר צאתנו מרומא, בווילה מבודדת סמוכה לדרך ראשית הומה בחלקה הצפוני של העיר.
     
    חמש שנים לפני כן היה קיקרו שליטהּ הבלתי מעורער של רומא, שני רק לפומפיוס הגדול בכל הקשור לחיבת העם. עתה הוא איבד הכול — מוניטין, מעמד, משפחה, רכוש, מולדת; לרגעים אף את שכלו הישר. משיקולי שמירה על ביטחונו האישי הוא היה מרותק בכל שעות היום לתחום הווילה. נוכחותו נשמרה בסוד. משמר הוצב בכניסה. פלנקיוס אמר לאנשיו שאורחו האנונימי הוא חבר ותיק הסובל מדיכאון חמור. כמו כל השקרים המוצלחים, היה בו גרעין של אמת. קיקרו בקושי אכל או דיבר או יצא מחדרו; לעתים נשמעו פרצי הבכי שלו מקצה הבית עד קצהו. הוא סירב לקבל מבקרים, אף לא את אחיו קווינטוס, שעבר בסביבה בדרכו חזרה לרומא בתום תקופת כהונתו כמושל אסיה: לא היית רואה את אחיך, את האיש שהכרת, הוא תירץ בניסיון להמתיק את הגלולה המרה, אף לא שמץ של דמיון אליו, כי אם כפיל בדמות גווייה נושמת. ניסיתי לנחמו כמיטב יכולתי אך ללא הועיל. נבצר ממני — כעבד — להבין את תחושת האובדן שלו, שכן מעולם לא היה בבעלותי דבר בעל ערך שאפשר להפסידו. במבט לאחור אני מבין שניסיונותי להציע נחמה באמצעות פילוסופיה ודאי רק החמירו את מפח הנפש שלו. אדרבה, בהזדמנות אחת, כאשר ניסיתי לדבר בזכות הטיעון הסטואי, שלפיו רכוש ומעמד אינם נחוצים, שכן די בטוהר המידות לבדו להשגת אושר, הוא השליך כיסא לעברי.
     
    הגענו לסלוניקי בתחילת האביב, ואני לקחתי על עצמי לשלוח מכתבים לידידיו של קיקרו ולבני משפחתו, ליידע אותם — תוך שמירת סודיות — היכן הוא מסתתר, ולבקש מהם לכתוב לו ולמעֵן את המכתבים אל פלנקיוס. שלושה שבועות חלפו עד שהמכתבים הגיעו לרומא, ושלושה שבועות נוספים בטרם התחלנו לקבל תשובות, והחדשות שהביאו היו בלתי מעודדות בעליל. טרנטיה תיארה כיצד קירות בית המשפחה על גבעת הפאלאטינום נהרסו כדי שהמקדש של קלודיוס לכבוד אֵלת החירות — איזו אירוניה! — ייבנה במקומו. הווילה בפורמיה נבזזה, האחוזה הכפרית בטוסקולום נשדדה אף היא. כמה מעצי הגן נעקרו בידי השכנים. היא הפכה לחסרת בית ומצאה מקלט אצל אחותה בבית הבתולות הוֶוסטליות.
     
    אבל אותו כופר בן־עוולה קלודיוס, אגב הפרה בוטה של כל חוק קדוש, פרץ לתוך המקדש וגרר אותי אל הבזיליקה פורקיה, ושם לעיני האספסוף היתה לו החוצפה לחקור אותי על רכושי שלי! מובן שסירבתי להשיב. אחר כך הוא דרש שאמסור לידיו את בננו הקטן כבן ערובה כנגד התנהגותי הטובה. בתשובה הצבעתי אל הציור המראה את ולריוס מביס את הקרתגנים והזכרתי לו שאבותי לחמו באותו קרב ממש, ומאחר שמשפחתי מעולם לא חששה מחניבעל, בוודאי ובוודאי שלא נחשוש ממנו.
     
    סבלו של בנו הוא שהעכיר יותר מכול את רוחו של קיקרו: "חובתו הראשונה של כל אדם היא להגן על ילדיו, והנה אני חסר אונים ואיני יכול למלאה." מרקוס וטרנטיה חסו עתה בצל קורת אחיו של קיקרו, ואילו בתו האהובה טוליה חלקה קורת גג עם מחותניה. אבל אף שטוליה, כמו אמה, ניסתה להמעיט בערך צרותיה, היה קל לקרוא בין השורות ולזהות את האמת: שהיא מטפלת בבעלה החולה, פרוג'י עדין הנפש, שבריאותו הרעועה מאז ומעולם חישבה לקרוס עתה תחת הלחץ. הא, אהובתי, משאת נפשי! כתב קיקרו לרעייתו. לחשוב שאת, טרנטיה היקרה, שתמיד נתת מזור ומקלט לכל אדם בעת צרה, תתייסרי כל כך! אני משווה את דמויותיכן לנגד עיני יומם ולילה. שלום לכן, אהובות נעדרות שלי, היו שלום.
     
    התחזית הפוליטית היתה עגומה בה במידה. קלודיוס ותומכיו המשיכו את השתלטותם על מקדש קסטור בפינה הדרומית של הפורום, ותוך שימוש במצודה כמִפקדתם יכלו להטיל את חִתָּם על אסיפות ההצבעה ולהעביר או לחסום כל חוק כאוות נפשם. חוק חדש אחד שעל אודותיו שמענו, למשל, תבע את סיפוח קפריסין ומיסוי עושרה "לתועלת העם הרומאי" — כלומר, למימון קצבת החיטה שקלודיוס ציווה להעניק חינם לכל אזרח — והטיל על מרקוס פורקיוס קאטו את ביצוע מעשה הגזל הזה. החוק עבר, מיותר לומר, שכן איזו קבוצת מצביעים סירבה מעודה להטיל מס על אחרים, בייחוד כאשר אותו מס נועד להיטיב עמם? בתחילה סירב קאטו לצאת לדרך. אבל קלודיוס איים עליו כי יועמד לדין אם לא יציית לחוק. מאחר שבעיני קאטו החוקה הוחזקה כקדושה מכול, הוא נאלץ להיענות באין ברירה. הוא הפליג אפוא לקפריסין עם אחיינו הצעיר, מרקוס יוניוס ברוטוס, ועם עזיבתם איבד קיקרו את הקול הנישא ביותר של תומכיו ברומא.
     
    הסנאט היה חסר אונים אל מול מסע ההפחדות של קלודיוס. אפילו פומפיוס הגדול ("פרעה", כפי שקיקרו ואטיקוס כינו אותו בינם לבין עצמם) החל לחשוש מהטריבון רב־העוצמה, יציר כפיו של קיסר בתמיכתו שלו־עצמו. השמועות סיפרו שהוא בילה את רוב זמנו בהתעלסות עם אשתו הצעירה יוליה, בתו של קיסר, בעוד מעמדו הציבורי מידרדר והולך. אטיקוס כתב לקיקרו מכתבים רכילותיים על אודותיו בניסיון לעודד את רוחו, ואחד מהם שרד:
     
    ודאי תזכור שכאשר פרעה השיב את מלך ארמניה אל כס מלכותו לפני כמה שנים, הוא הביא עמו לרומא את בנו של המלך כבן ערובה להבטיח שהזקן יתנהג יפה. ובכן, זמן קצר לאחר עזיבתך, משהשתעמם מנוכחותו של הבחור בביתו, החליט פומפיוס לשכן אותו אצל לוקיוס פלאביוס, הפראיטור. מטבע הדברים עד מהרה הגיעו החדשות לאוזנה של עלמת החן הקטנטונת שלנו [כינוי החיבה של קלודיוס בפי קיקרו], והלז מיהר לסדר לעצמו הזמנה לסעודת ערב בביתו של פלאביוס, ביקש לראות את הנסיך, ובתום הארוחה לקח אותו עמו כאילו היה מפית! מדוע? אני שומע אותך שואל. מפני שקלודיוס החליט להושיב את הנסיך על כס המלוכה של ארמניה במקום אביו, לקחת מפומפיוס את כל הכנסות המסים מארמניה ולהעבירן לעצמו! לא ייאמן — אבל זה עוד משתבח: הנסיך נשלח אחר כבוד לארמניה באונייה. מתחוללת סערה. האונייה חוזרת לנמל. פומפיוס מורה לפלאביוס לצאת מיד לאנטיום ולתפוס מחדש את בן הערובה יקר הערך שלו. אולם אנשיו של קלודיוס מחכים להם. פורץ קרב על ויה אפּיה. רבים נהרגים — ובהם חברו האהוב של פומפיוס, מרקוס פפיריוס.
     
    ומאז מצבו של פרעה הולך מדחי אל דחי. יום אחד כשנכח בפורום במשפט שנערך לאחד מתומכיו (קלודיוס מעמיד אותם לדין על ימין ועל שמאל), אירגן קלודיוס כנופיה מהפושעים שלו והחל לסנוט בו: "מה שמו של האימפרטור שטוף הזימה? מה שמו של האיש המנסה למצוא איש? מי מגרד את פדחתו באצבע אחת?" לאחר כל שאלה הוא סימן בנענוע קפלי הטוגה שלו — כדרכו של פרעה — והאספסוף, כמו מקהלה בקרקס, שאג פה אחד את התשובה: "פומפיוס!"
     
    איש בסנאט אינו נוקף אצבע כדי לעזור לו, שכן לדעת הכול מסכת ההצקות שהוא עובר מגיעה לו בשל האופן שבו הוא הפקיר אותך…
     
    אבל אם אטיקוס חשב שהחדשות יביאו נחמה לקיקרו, הרי הוא טעה. נהפוך הוא, הן רק החריפו את תחושת הבידוד וחוסר האונים שלו. בהיעדרו של קאטו, שעה שפומפיוס מבוהל, הסנאט אימפוטנט, המצביעים משוחדים, וסמכות החקיקה נתונה בידי האספסוף של קלודיוס, נואש קיקרו מהאפשרות שתוקף גלותו יפוג אי־פעם. הוא רגז על התנאים שנאלצנו להתקיים בהם. סלוניקי היא מקום נחמד למדי לשהות קצרה בעונת האביב. אבל חלפו חודשים, הקיץ הגיע — וסלוניקי בקיץ הופכת לגיהינום של לחות ויתושים. שום משב רוח רענן אינו מרעיד את הצמחייה השברירית. האוויר מחניק. ומאחר שחומות העיר אוצרות בתוכן את החום, הלילות עלולים להיות מעיקים ומיוזעים אף יותר מהימים. אני ישנתי בחדר הסמוך לחדרו של קיקרו — או ליתר דיוק, ניסיתי לישון. כששכבתי בקיטון הזעיר שלי, הרגשתי כמו חזיר שנצלה בתוך תנור לבֵנים, ושהזיעה הנקווית תחת גבי היא בשרי הנמס. לא פעם אחרי חצות שמעתי את קיקרו מתהלך בחשיכה, את דלת חדרו נפתחת, את כפות רגליו היחפות מדשדשות על רצפת הפסיפס. או־אז הייתי חומק בעקבותיו וצופה בו מרחוק לוודא ששלום לו. הוא נהג לצאת אל החצר ולשבת על דופן הבריכה היבשה, שבמרכזה מזרקה הסתומה באבק, ולהביט מעלה אל הכוכבים הזוהרים, כאילו היה יכול לקרוא במערכיהם רמז לסיבה שבעטייה נטש אותו מזלו הטוב באופן מרהיב שכזה.
     
    בבוקר שלאחר מכן הזמין אותי אל חדרו. "טירו," לחש, אצבעותיו לופתות בכוח את זרועי, "אני חייב להסתלק מהחור הדלוח הזה. אני הולך ומשתגע." אבל לאן יכולנו לפנות? הוא חלם על אתונה, ואולי רודוס. אבל פלנקיוס סירב לשמוע על כך: סכנת ההתנקשות, הוא טען בתוקף, רק הולכת ומתעצמת עם התפשטות השמועות בדבר הימצאותו של קיקרו באזור. מקץ זמן־מה התחלתי לחשוד שהוא נהנה מכך שאישיות כה מפורסמת נתונה למרותו, ולא שש להניח לנו לעזוב. הבעתי את חשדי באוזני קיקרו, והלה אמר, "הוא צעיר ושאפתן. אולי הוא מעריך שהמצב ברומא ישתנה, והוא יזכה בנקודות זכות פוליטיות על שגונן עלי. אם זה אכן כך, הוא משלה את עצמו."
     
    יום אחד בשעת אחר צהריים מאוחרת, כשאכזריותו של החום הקופח התמתנה מעט, הלכתי העירה, ובאמתחתי מכתבים למשלוח לרומא. היה קשה לשכנע את קיקרו לגייס את האנרגיה להשיב למכתבים שקיבל, וכשכבר עשה זאת, כתב בעיקר רשימה של תלונות. אני עדיין תקוע פה בלי אף אחד לדבר איתו ושום דבר לחשוב עליו. אין בנמצא מקום הולם יותר לשאת את תוגת הפורענות שאני שרוי בה. הוא כתב בכל זאת, אם כך, ונוסף על הנוסע המהימן המזדמן שהואיל להעביר את מכתבינו, שכרתי בלדרים שסיפק סוחר מקדוני מקומי בשם אפיפנס, שניהל עסקי ייבוא/ייצוא עם רומא.
     
    הוא היה נוכל עצֵל, כמובן, כמרבית האנשים בחלק זה של העולם. אבל הנחתי שדי בשלמונים שנתתי לו לקנות את שתיקתו. היה לו מחסן במעלה הגבעה המתנשאת מעל הנמל, קרוב לשער האגנטיאני, ברובע שאובך אדום־אפור אופף תמיד את גגותיו המגובבים בשל האבק שמקימה התנועה מרומא לביזנטיום. כדי להגיע למשרדו צריך לחצות חצר שבה מעמיסים ופורקים את העגלות שלו. ושם, באותו אחר צהריים — כשיצוליה מונחים על לבֵנים, וסוסיה הלא רתומים שותים ברעש מהשוקת — עמדה מרכבה. היא היתה שונה בתכלית מעגלות השוורים הרגילות, ועצם מראהּ המם אותי. ניגשתי להביט בה מקרוב. ניכר שעברה נסיעה קשה: היא היתה מטונפת כל כך מהדרך, עד שלא היה אפשר לזהות את צבעה המקורי. אבל היא נראתה מהירה וחזקה ובנויה ללחימה — מרכבת קרב — וכשמצאתי את אפיפנס במשרדו, שאלתיו של מי היא.
     
    הוא נתן בי מבט ערמומי. "הנהג לא אמר את שמו. הוא רק ביקש ממני להשגיח עליה."
     
    "רומאי?"
     
    "בלי ספק."
     
    "לבדו?"
     
    "לא, היה איתו מישהו — גלדיאטור, אולי. שניהם גברים צעירים וחזקים."
     
    "מתי הם הגיעו?"
     
    "לפני שעה."
     
    "ואיפה הם עכשיו?"
     
    "מי יודע?" הוא משך בכתפיו וחשף את שיניו הצהובות.
     
    חשד נורא אחז בי. "האם פתחת את המכתבים שלי? האם הורית לעקוב אחרי?"
     
    "אדוני, אני המום. באמת…" הוא פרש את ידיו לבטא את חפותו והביט לכל עבר כמו בתחינה אילמת לאיזה חבר מושבעים לא־נראה. "איך אתה יכול אפילו להעלות אפשרות כזו?"
     
    אפיפנס! יחסית לאדם שהתפרנס משקרים, הוא היה גרוע לתפארת בזה. הסתובבתי ורצתי אל מחוץ לאותו חדר ובמורד אותן מדרגות, ולא הפסקתי לרוץ עד שהתקרבתי אל הווילה שלנו. שם, ברחוב, ראיתי שני גברים קשוחים למראה משוטטים באפס מעשה. האטתי את צעדי. שני הזרים הסתובבו להביט בי, וידעתי בעצמותי שהם נשלחו להרוג את קיקרו. לאחד מהם היתה צלקת קמוטה שנמתחה לאורך צד פניו מהגבה עד הלסת (אפיפנס צדק; הוא היה לוחם שהגיע היישר מקסרקטין הגלדיאטורים), ואילו השני היה יכול להיות נפח — בהינתן יהירותו, הוא היה יכול להיות וולקן, אֵל הנפּחוּת, בכבודו ובעצמו — עם שוקיים שריריות צרובות שמש וזרועות ופנים שחומות כשל אדם שחור. הוא קרא אלי, "אנחנו מחפשים את הבית של קיקרו!" וכשהתחלתי לומר שאין לי מושג, הוא קטע את דברי והוסיף, "תגיד לו שטיטוס אניוס מילו בא לדרוש בשלומו כל הדרך מרומא הרחוקה."
     
    חדרו של קיקרו היה חשוך. להבת הנר שדלק בו גוועה בהיעדר די חמצן. הוא שכב על צדו בפניו אל הקיר.
     
    "מילו?" הוא חזר בקול שטוח. "איזה מין שם זה? הוא יווני או מה?" אבל אז הוא התהפך על גבו והרים את עצמו על מרפקיו. "רגע, מועמד בשם זה נבחר לא מזמן לטריבון, לא?"
     
    "זה האיש. הוא פה."
     
    "אבל אם הוא הטריבון הנבחר, מדוע הוא לא ברומא? הכהונה שלו מתחילה בעוד שלושה חודשים."
     
    "הוא אמר שברצונו לדבר איתך."
     
    "הוא עשה דרך ארוכה רק בשביל שיחה. מה אנחנו יודעים עליו?"
     
    "שום דבר."
     
    "אולי הוא בא להרוג אותי?"
     
    "אולי, יש איתו גלדיאטור."
     
    "זה לא מעורר אמון בדיוק." קיקרו נשכב שוב והירהר. "טוב, ומה בכך? באותה המידה אני כבר יכול למות."
     
    הוא הסתגר בחדרו זמן ממושך כל כך, שכאשר פתחתי את הדלת, סימא אור היום את עיניו, והוא נאלץ להרים את ידו ולגונן עליהן. קשוי איברים וכפוף, מורעב למחצה, עם שיער וזקן אפורים מדובללים, הוא נראה כמו גווייה שקמה זה עתה מקברה. לא מפתיע אפוא שכאשר הוא נכנס לחדר שעוּן על זרועי, מילו לא זיהה אותו. רק כאשר שמע האורח שלנו את הקול המוּכּר מברך אותו לשלום, נעתקה נשימתו. הוא הניח את ידו על לוח לבו, הרכין את ראשו והכריז שזהו הרגע החשוב ביותר בחייו והכבוד העצום ביותר בשבילו; שהוא שמע את קיקרו נואם אינספור פעמים בבתי המשפט ומעל גבי הרוסטרה, אך מעולם לא פילל שיפגוש אותו, את אבי האומה, פנים אל פנים, ובוודאי לא במצב שיאפשר לו (הוא מעז לקוות) להעניק לו שירות…
     
    נאמרו עוד כהנה וכהנה דברים ברוח זו, ולבסוף חילץ המעמד מקיקרו משהו שלא נתקלתי בו אצלו זה חודשים: צחוק. "כן, נחמד מאוד מצדך, אדוני הצעיר, זה מספיק. אני מבין, אתה שמח לראותי! בוא." הוא צעד קדימה בזרועות פרושות, ושני הגברים התחבקו.
     
    ברבות השנים ספג קיקרו לא מעט ביקורת על ידידותו עם מילו. אמת, הטריבון־הנבחר הצעיר היה טיפוס עקשן, אלים ופזיז, אבל יש עִתים שבהן התכונות הללו עדיפות על שיקול דעת, רוגע וזהירות — וזו היתה העת. מלבד זאת, העובדה שמילו טרח לעשות דרך ארוכה כל כך כדי לראותו נגעה ללבו של קיקרו; הדבר הפיח בו תקווה שעדיין יש לו תקומה. הוא הזמין את מילו להישאר לארוחת הערב וביקש שיחכה עד אז עם דבריו. הוא אפילו היטיב את הופעתו לכבוד המאורע, הסתרק והתלבש בבגדים קודרים פחות.
     
    פלנקיוס נעדר מהבית, נסע לטאוריאנה שבצפון הארץ כדי לשפוט בבית הדין המקומי, ולכן התכנסנו רק שלושתנו לאכול (בּיריה, הגלדיאטור של מילו, אכל את ארוחתו במטבח; אפילו לאדם נוח לבריות כמו קיקרו, שמדי פעם הסכין עם נוכחותו של שחקן בשולחן הסעודה שלו, גלדיאטור היה מחוץ לתחום). הסבנו בגן תחת חופת כילה כנגד היתושים, ובמהלך השעות הבאות למדנו אי־אלו דברים על מילו, ומדוע יצא למסע מפרך כל כך של שבע מאות מילין. הוא בא, כך סיפר, ממשפחת אצולה שירדה מנכסיה. סבו מצד אמו אימץ אותו. ובכל זאת הוא המשיך לחיות בעוני, ובסופו של דבר, כדי להתפרנס, הקים בית ספר לגלדיאטורים בקמפניה, מוסד שסיפק לוחמים למשחקי הלוויה ברומא ("לא פלא שמעולם לא שמענו עליו," אמר לי קיקרו לאחר מכן). בשל עבודתו הוא הזדמן לעתים תכופות העירה. לדבריו, הוא היה מזועזע מהאלימות, מהאיומים ומההפחדות מצד קלודיוס. הוא בכה כשראה את קיקרו נרדף, מוקע ולבסוף מגורש מרומא. בהינתן תחום העיסוק שלו, הגיע למסקנה שהוא ניצב בעמדה מיוחדת במינה שתאפשר לו לסייע להשיב את הסדר על כנו, ובאמצעות מתווכים פנה אל פומפיוס בהצעה.
     
    "המידע שאני עומד למסור חייב להישמר בסודיות מוחלטת," הוא אמר וליכסן מבט אלי. "אסור שאף מילה תחרוג מעבר לשלושתנו."
     
    "וכי למי אספר?" השיב קיקרו. "לעבד שמרוקן את סיר הלילה שלי? לטבח שמגיש לי את ארוחותי? היֵה סמוך ובטוח שאינני רואה איש מלבדם."
     
    "בסדר גמור," אמר מילו, ואז סיפר לנו מה הציע לפומפיוס: להעמיד לרשותו מאה זוגות לוחמים מאומנים לעילא, שישתלטו מחדש על מרכז רומא וישימו קץ לשליטתו של קלודיוס באסיפה המחוקקת. בתמורה הוא ביקש סכום כסף מסוים לכיסוי הוצאותיו וכן את תמיכת פומפיוס בבחירתו לטריבון: "לא יכולתי לעשות את זה כאזרח פרטי, אתם מבינים — הרי הייתי מועמד לדין. אמרתי לו שאני זקוק להגנה שהמִשׂרה מעניקה."
     
    קיקרו התבונן בו במבט בוחן. הוא בקושי נגע במזונו. "וכיצד הגיב פומפיוס על ההצעה?"
     
    "בהתחלה הוא לא ממש התייחס אלי. אמר שיחשוב על זה. אבל אז התרחשה פרשת הנסיך הארמני, שבמהלכה הרגו אנשיו של קלודיוס את פפיריוס. שמעתם על זה?"
     
    "שמענו משהו."
     
    "בכל אופן, נראה שהריגת החבר שלו גרמה לפומפיוס לחשוב שנית על העניין, כי יום לאחר שגופתו של פפיריוס נשרפה במדורת ההלוויה, הוא הזמין אותי לביתו. 'לגבי הרעיון הזה שהצעת, להיבחר לטריבון — עשינו עסק.'"
     
    "ואיך הגיב קלודיוס על הבחירה שלך? הוא בוודאי יודע מה אתה מתכנן לעשות."
     
    "ובכן, משום כך אני כאן. ועל זה לא הייתם יכולים לשמוע, כי עזבתי את רומא מיד אחרי שזה קרה, ושום שליח לא יכול להגיע לכאן מהר ממני." הוא קטע את שטף דיבורו והושיט את הגביע שלו למזיגת עוד יין. הוא נסע דרך ארוכה כדי לספר את סיפורו; וניכר שהיה מספֵּר סיפורים באופיו; הוא התכוון לעשות זאת בקצב שלו. "זה היה לפני כשבועיים, זמן לא רב לאחר הבחירות. פומפיוס עסק בעניין כלשהו בפורום כשנתקל בכנופיה מאנשיו של קלודיוס. התחילו צעקות ודחיפות, ובמהלך המהומה נשמט לאחד מהם פגיון מידו. רבים ראו את זה, וקמה זעקה על כך שהם התכוונו לרצוח את פומפיוס. מלוויו מיהרו להרחיק אותו מהמקום, החזירו אותו לביתו וחסמו את כל דרכי הגישה אל הבית. ככל הידוע לי, פומפיוס עדיין מתבצר בביתו בחברת הגבירה יוליה בלבד."
     
    "פומפיוס הגדול מבוצר בביתו שלו?" נדהם קיקרו.
     
    "אני מבין לגמרי את הפליאה שלך. מי לא היה מתפלא? אבל פומפיוס יודע שזה סוג של שכר ועונש. עונש חמור. למעשה, הוא אמר לי שזו היתה טעות חייו לאפשר לקלודיוס לגרש אותך מהעיר."
     
    "פומפיוס אמר את זה?"
     
    "לכן חציתי שלוש ארצות כל עוד רוחי בי, בקושי עצרתי לאכול או לישון — כדי לבשר לך שהוא מתכוון לעשות כל שביכולתו כדי לבטל את צו ההגליה שלך. דמו רותח. הוא רוצה אותך ברומא — אתה, הוא ואני — לוחמים שכם אל שכם, להציל את הרפובליקה מידי קלודיוס והכנופיה שלו! מה תאמר לזה?"
     
    מילו היה כמו כלב שזה עתה הניח שלל ציד לרגלי אדונו; אילו היה לו זנב, הוא היה נחבט עתה כנגד אריג הספה. אבל אם מילו ציפה לשמחה או להכרת טובה, נגזר עליו להתאכזב. חרף רוחו הנכאה והופעתו המרושלת, היטיב קיקרו לקרוא בין השורות ולהגיע אל לב העניין. הוא סיחרר את היין בגביעו וקימט את מצחו בטרם דיבר.
     
    "והאם קיסר מסכים לזה?"
     
    "אה, תראה," מילו התפתל קמעה על הספה, "את זה תצטרך ליישב איתו. פומפיוס ימלא את חלקו, אבל עליך למלא את חלקך. יהיה לו קשה להוביל מערכה ציבורית להחזרתך אם קיסר יתנגד לכך."
     
    "אז הוא רוצה שאני אתפייס איתו?"
     
    "הניסוח שלו היה להניח את דעתו."
     
    החשיכה ירדה בזמן ששוחחנו. עובדי משק הבית הדליקו מנורות סביב הגן; אלומות האור שלהן נמלאו עשים. אבל השולחן עצמו לא הואר, ולכן התקשיתי לפענח את הבעת פניו של קיקרו. הוא שתק דקות ארוכות. החום היה בלתי נסבל כרגיל, והייתי מודע לקולות הלילה של מקדוניה — הצרצרים והיתושים, נביחות הכלבים, דיבורי האנשים ברחוב בשפתם הזרה, הגסה. תהיתי אם קיקרו חושב כמוני — ששנה נוספת במקום כזה תהרוג אותו. אולי המחשבה הזאת עברה בראשו, כי לבסוף הוא פלט אנחת השלמה ושאל, "ובאיזה אופן עלי להניח את דעתו?"
     
    "זה עניין שלך. אם יש מישהו שיכול למצוא את המילים הנכונות, זה אתה. אבל קיסר הבהיר לפומפיוס שעליו לראות משהו בכתב לפני שישקול בכלל את עמדתו."
     
    "אני אמור לתת לך מסמך שתיקח איתך לרומא?"
     
    "לא, החלק הזה של ההסדר צריך להיסגר בינך ובין קיסר. לדעת פומפיוס, מוטב שתשלח נציג אישי שלך לגאליה — מישהו שאתה בוטח בו, שימסור התחייבות כתובה לידיו של קיסר, ולוֹ בלבד."
     
    קיסר — היה נדמה שבסוף הכול חוזר אליו. נזכרתי בתרועת החצוצרות שלו שעה שעזב את שדה מארס. ובאווירת הקדרות המחניקה בחדר חשתי, יותר משראיתי, ששני הגברים נפנו להביט בי.
    • רוברט האריס
    • רוברט האריס

      רוברט דניס האריס (באנגלית: Robert Dennis Harris; נולד ב-7 במרץ 1957 בנוטינגהאם) עיתונאי, כתב טלוויזיה וסופר אנגלי. האריס כתב ספרים בשלל סוגות ספרותיות.

      נכון לשנת 2014 מתגורר רוברט האריס בסמוך לניוברי (Newbury) שבברקשייר עם אשתו, הסופרת ג'יל הורנבי, וארבעת ילדיהם. ספריו תורגמו ל-30 שפות.