הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דיוקן האמן כאיש צעיר
  • דיוקן האמן כאיש צעיר
    ג'יימס ג'ויס | תרגום: יותם בנשלום
    כרמל | מרץ 2016 | פרוזה תרגום | 280 עמ' מודפסים
    ג'יימס ג'ויס (1941-1882) מגייס את זיכרונות ילדותו כדי לתאר את התבגרותו של סטיבן דדלוס, נער אירי קתולי הלומד להכיר את גופו ואת נפשו בד בבד עם התוודעותו לייעודו הנשגב: להיות לאמן גדול, "לעצֵב חיים מחומרי החיים".
     
    דיוקן האמן כאיש צעיר מובא כולו מבעד לעיניו של סטיבן, מגיל הינקות ועד ללימודיו באוניברסיטה. הוא משקף מבט אישי, צלול וחד על המעגלים המקיפים אותו ונאבקים ביניהם על זהותו: המשפחה השסועה, החברים ללימודים, האהבה החמקמקה, העיר דבלין, הממסד הישועי הקתולי והתנועות הלאומיות של אירלנד.
     
    רומן חניכה זה שיצא לאור ב־1916, הנחשב למבשרה של אסכולת זרם התודעה בספרות המודרנית, הוא מראשוני ספריו של ג'ויס, מחברן של יצירות ידועות אחרות כגון יוליסס ודבלינאים.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    פעם אחת לפני הרבה שנים, בימים יפים יפים, הייתה פרה-מוּמוּ אחת שהלכה בדרך והפרה-מוּמוּ הזאת שהלכה בדרך פגשה ילד קטן וחמודוּל שקראו לו קוּקיון הקטנטון…
    את זה סיפר לו אבא שלו; אבא שלו הסתכל בו דרך משקפיים; היו לו שערות על הפנים.
    הוא היה קוקיון הקטנטון. ליד הדרך שבה הלכה הפרה-מוּמוּ גרה בֶּטי בֶּרְן. היא מכרה סוכריות לימון על מקל.
     
    הוֹ, תִּפְרַחַת וֶרֶד בָּר
    עַל הַדֶּשֶׁא הַיָּרֹק.
     
    ככה הוא שר. זה מה שהוא שר.
     
    הוֹ, לַדֶּדֶא וֶוֶד בָּא.
     
    כשמרטיבים במיטה אז קודם היא חמה ואחר כך היא קרה. אמא שלו פרשׂה את הסדין עם השעוונית. היה לו ריח משונה.
    לאמא שלו היה ריח טוב יותר מלאבא שלו. היא ניגנה את הוֹרנפַּייפּ המלחים בפסנתר כדי שירקוד. הוא רקד:
     
    טְרָלָלָה לָלָה,
    טְרָלָלָה טְרָלָלַדִי
    טְרָלָלָה לָלָה,
    טְרָלָלָה לָלָה.
     
    הדוד צ'רלס ודַנטִי מחאו כפיים. הם היו מבוגרים יותר מאבא ומאמא שלו, אבל הדוד צ'רלס היה מבוגר יותר מדנטי.
    לדנטי היו שתי מברשות בשידה. מברשת עם גב מקטיפת ארגמן בשביל מייקל דאוויט, ומברשת עם גב מקטיפה ירוקה בשביל פַּרנֶל.[2] דנטי נתנה לו סוכריה מנטה בכל פעם שהביא לה חתיכת נייר לניגוב.
    ילדי משפחת ואנְס גרו במספר שבע. היו להם אבא ואמא אחרים. הם היו אבא ואמא של אַיילין. הוא יתחתן עם איילין כשיהיו גדולים. הוא התחבא מתחת לשולחן. אמא שלו אמרה:
    – הו, סטיבן יבקש סליחה כמו ילד טוב.
    דנטי אמרה:
    – הו, אחרת יבואו אליו הנשרים ויאכלו אותו.
     
    יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,
    כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,
    כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,
    יֹאכְלוּ אוֹתוֹ.
     
    כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב,
    יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,
    יֹאכְלוּ אוֹתוֹ,
    כְּמוֹ יֶלֶד טוֹב.
     
    ***
     
    במגרש הספורט היו המון ילדים. כולם צעקו, והמשגיחים עודדו אותם בקריאות רמות. אוויר הערב היה חיוור וצונן, ואחרי כל הסתערות-ובומס של שחקני הכדורגל התעופף נאד העור השמנוני באור האפרפר כאילו היה ציפור כבדה. הוא נשאר בשולי השורה שלו, נסתר מעין המשגיחים, מוגן מן הרגליים הגסות, ומדי פעם העמיד פנים שהוא רץ. בין המוני השחקנים הרגיש שגופו קטן וחלוש. הוא התקשה לראות ועיניו הגירו מים. רוֹדי קיקהאם לא היה כזה: הוא יהיה הקפטן של השורה השלישית, אמרו כל החברים ללימודים.[3]
    רוֹדי קיקהאם היה בסדר אבל רוֹץ' הרשע היה גועלי. לרוֹדי היו מגיני שוקיים במספר שלו[4] וסלסלת דברים טובים בחדר האוכל. לרוֹץ' הרשע היו ידיים גדולות. לקינוח של יום שישי הוא קרא "כלב בעטיפה". ויום אחד הוא שאל:
    – איך קוראים לך?
    סטיבן ענה: סטיבן דדלוס.
    רוֹץ' הרשע אמר:
    – איזה מין שם זה?
    סטיבן לא ידע להשיב, ורוֹץ' הרשע שאל:
    – מה עושה אבא שלך?
    סטיבן ענה:
    – הוא ג'נטלמן.
    אז שאל רוֹץ' הרשע:
    – הוא שופט?
    הוא הסתובב אנה ואנה בשולי השורה שלו, ופה ושם רץ קצת. אך ידיו היו כחולות מקור. הוא תחב את ידיו לכיסי חליפתו האפורה. זו הייתה רצועה, מה שהיה לו סביב הכיס. רצועה הייתה גם מה שאתו תוקעים רצועה לילד אחר. יום אחד אמר אחד החברים ללימודים לקַנטוֶול:
    – עוד שנייה אני תוקע לך כזאת רצועה.
    קנטוול ענה:
    – למה שלא תרביץ למישהו בגודל שלך. לך תתקע לסֶסיל ת'אנדֶר רצועה. נראה אותך. הוא יתקע לך אצבע בתחת.
    זה היה דיבור לא טוב. אמא שלו אמרה לו לא לדבר עם הפרחחים בבית הספר. אמא טובה! ביום הראשון, כשנפרדה ממנו באולם של הטירה, קיפלה את צעיף התחרה עד מעל לאף כדי לנשק אותו; והאף והעיניים שלה היו אדומים. אבל הוא עשה את עצמו שהוא לא רואה שהיא הולכת לבכות. היא הייתה אמא טובה, אבל לא כזאת טובה כשהיא בוכה. ואבא שלו נתן לו שני מטבעות של חמישה שילינג דמי כיס. ואבא שלו אמר לו לכתוב לו הביתה אם הוא צריך משהו, ולא משנה מה יקרה, אף פעם לא להתמלשֵן על חבר ללימודים. אחר כך, בשער של הטירה, הרקטור לחץ את הידיים של אבא ואמא שלו, והגלימה שלו התנפנפה ברוח, והכרכרה נסעה עם אבא ואמא שלו. הם קראו לו מהכרכרה ונופפו בידיים:
     – שלום, סטיבן, שלום!
     – שלום, סטיבן, שלום!
    הוא נקלע ללב מהומה, ומכיוון שפחד מהמבטים המבזיקים ומהמגפיים המזוהמים בבוץ השתופף והתבונן מבעד לרגליים. החברים גנחו ונאבקו, ורגליהם התנגשו ובטשו ובעטו. מגפיו הצהובים של ג'ק לוֹטוֹן הבריחו את הכדור הלאה, ויתר המגפיים והרגליים דלקו אחריו. הוא רץ אחריהם מעט, ואז נעצר. לא היה טעם להמשיך לרוץ. בקרוב ייסעו הביתה לחופשת חג המולד. אחרי ארוחת הערב ישַנה את המספר המודבק על השולחן שלו משבעים ושבע לשבעים ושש.
    באולם הלימודים היה ודאי יותר טוב מאשר בקור הזה בחוץ. השמים היו קרים וחיוורים, אך בטירה נצנצו אורות. הוא תהה מאיזה חלון השליך הֶמילטוֹן רוֹאֶן את הכובע אל החפיר[5] ואם בימים ההם היו ערוגות פרחים מתחת לחלונות. באחת הפעמים שקראו לו לטירה הראה לו המשרת את הסימנים שהשאירו כדורי החיילים בדלת העץ ונתן לו אחת מעוגיות הזנגביל שקיבלו אנשי הסגל. היה חמים ונעים להסתכל באורות שבטירה. זה היה כמו מתוך ספר. אולי ככה נראה מנזר לֶסטֶר. והיו משפטים נעימים בספר האִיּוּת של ד"ר קורנווֹל. הם נראו כמו שירים, אבל היו סתם משפטים שלומדים מהם לאיית.
     
    אַבָּא ווֹלְזִי מֵת בְּלֶסְטֶר,
    הַבָּנִים קָבְרוּ אוֹתוֹ.
    הַשַּׂרְטָט רוֹשֵׁם תָּכְנִית,
    הַסַּרְטָן הוּא מַחֲלָה.
     
    היה יכול להיות נעים לשכב על שטיח האח מול האש, להשעין את הראש על הידיים ולחשוב על המשפטים האלה. הוא נרעד כאילו נגעו בעורו מים קרים ודביקים. זה היה לא יפה מצד וולס להדוף אותו לתוך השוחה המרובעת מפני שסירב להחליף את קופסת טבק ההרחה הקטנה שלו בערמון הישן של וולס, שניצח בארבעים משחקים. כמה קרים ודביקים היו המים! פעם ראה אחד החברים ללימודים עכברוש גדול מזנק לתוך הטינופת. אמא ישבה עם דַנטִי ליד האש וחיכתה שבְּריג'יד תביא את התה. רגליה היו מונחות על מעקה האח ונעלי הבית המתנוצצות שלה היו לוהטות כל כך, והיה להן ריח כזה טוב וחמים! דנטי ידעה הרבה דברים. היא לימדה אותו איפה תעלת מוֹזַמבּיק ומה הוא הנהר הארוך ביותר באמריקה ואיך קוראים להר הגבוה ביותר על הירח. האב אַרנָל ידע יותר מדנטי מפני שהיה כומר, אבל אבא שלו ודוד צ'רלס אמרו שדנטי היא אשה חכמה ומשכילה. וכשדנטי השמיעה את הקול ההוא אחרי ארוחת הערב ואז הניחה יד על הפה: זאת הייתה צרבת.
    קול קרא על פני המגרש:
    – כולם פנימה!
    ועוד קולות עלו מהשורה הנמוכה ומהשורה השלישית:
    – כולם פנימה! כולם פנימה!
    השחקנים התקבצו, סמוקים ומוכתמים בבוץ. הוא הלך אִתם, ושמח שהוא נכנס פנימה. רודי קיקהאם אחז בשרוכים החלקלקים של הכדור. אחד החברים ללימודים ביקש ממנו לשחק רק עוד פעם אחת; אבל הוא המשיך ללכת ואפילו לא ענה לו. סיימון מוּנאן אמר לו להפסיק כי המשגיח מסתכל. החבר פנה אל מוּנאן ואמר לו:
    – כולנו יודעים למה אתה מדבר. אתה השֶׁפֶט של מק'גלייד.
    שֶפֶט הייתה מילה משונה. החברים קראו לסיימון מונאן ככה מפני שסיימון מונאן נהג לקשור את השרוולים המדומים של המשגיח מאחורי הגב, והמשגיח היה עושה כאילו הוא מתרגז. אבל הצליל היה מכוער. פעם שטף ידיים בשירותים של מלון ויקְלוֹ ואבא שלו משך את הפקק בשרשרת והמים המלוכלכים ירדו דרך החור בכיור. ובסוף, אחרי שכל המים נעלמו, יצא מהכיור צליל כזה: שֶׁפֶט. אבל בקול רם יותר.
    כשנזכר בזה, ובצבעם הלבן של השירותים, נעשה לו קר ואז נעשה לו חם. היו שני פינֵי ברזים שהיה צריך לסובב, ואז היו יוצאים מים: קרים וחמים. הוא הרגיש קרירות, ואז קצת חמימות. על הפינים היו חרוטים שמות. זה היה משונה מאוד.
    והיה לו קר גם בגלל האוויר שבמסדרון. האוויר היה משונה וקצת לח. אבל תיכף ידליקו את הגז וכשהוא דולק הוא משמיע רחש קל, כמו שיר קטן. תמיד ככה: וכשהחברים בחדר המשחקים משתתקים, אפשר לשמוע אותו.
    עכשיו הייתה השעה שבה מחַבּרים מספרים. האב ארנל כתב על הלוח תרגיל קשה ואמר:
    – למי יהיה הניצחון? קדימה, יוֹרְק! קדימה, לַנְקַסְטֶר![6]
    סטיבן ניסה כמיטב יכולתו, אבל התרגיל היה קשה מדי והוא התבלבל ונבוך. סמלון המשי עם הוורד הלבן על חזית הז'קט שלו התחיל לרטוט. הוא היה גרוע בתרגילי חיבור מספרים, אבל עשה כמיטב יכולתו כדי שיוֹרק לא יפסידו. פניו של האב ארנל היו קודרים מאוד, אבל הוא לא כעס באמת: הוא צחק. אז עשה ג'ק לוטון קנאק באצבעות והאב ארנל הסתכל לו בחוברת ואמר:
    – כן. כל הכבוד ללנקסטר! הוורד האדום ניצח. יורק, להשתפר! קדימה לעבודה!
    ג'ק לוטון העיף בו מבט מן העבר שבו ישב. הצבע של סמלון המשי עם הוורד האדום היה עמוק מאוד, מפני שהוא לבש חולצת מלחים כחולה. סטיבן חשב על כל ההתערבויות שנערכו על מי מהיסודות יזכה במקום הראשון, הוא או ג'ק לוטון, והרגיש שגם הפנים שלו נעשים אדומים. היו שבועות שבהם קיבל ג'ק לוטון כרטיס ראשון, והיו שבועות שבהם קיבל הוא כרטיס ראשון. הוא התאמץ לפתור את תרגיל החיבור הבא ושמע את קולו של האב ארנל, וסמלון המשי הלבן שלו רטט ורטט. ואז התפוגג כל להטו, והוא הרגיש שפניו מתקררים. הוא חשב שפניו ודאי לבנים לגמרי מפני שהם קרים כל כך. הוא לא הצליח לפתור את התרגיל אבל לזה לא הייתה חשיבות. ורדים לבנים וּוְרדים אדומים: אלה ואלה צבעים יפים שטוב לחשוב עליהם. והכרטיסים של המקום הראשון והמקום השני והמקום השלישי, גם להם יש צבעים יפים: ורוד, שנהבי וסגלגל. ורדים ורוּדים, שנהביים וסגלגלים הם ורדים יפים שטוב לחשוב עליהם. אולי לוורד בר יכולים להיות צבעים כאלה והוא נזכר בשיר על תפרחת ורד בר על הדשא הירוק. אבל ורד ירוק אין. אבל אולי באיזה מקום דווקא יש.
    הפעמון צלצל והתלמידים החלו לצאת מהכיתות ולצעוד בשורות במסדרונות לעבר חדר האוכל. הוא ישב והתבונן בשני גושי החמאה שעל הצלחת שלו אבל לא היה מסוגל לאכול את פרוסת הלחם הלחה. המפה הייתה לחה וסמרטוטית. אבל הוא שתה עד הסוף את התה החם והחלש שהמשרתת המגושמת בסינר הלבן מזגה לו לתוך הספל. הוא שאל את עצמו אם גם הסינר של המשרתת לח, ואם כל מה שלבן הוא קר ולח. רוֹץ' הרשע וסוֹרין שתו קקאו ששלחו להם מהבית בפחיות. הם אמרו שהם לא מסוגלים לשתות את התה; שזה שְתינה. החברים ללימודים אמרו שהם בנים של שופטים.
    כל הילדים נראו לו משונים מאוד. לכולם היו אבא ואמא ובגדים שונים וקולות שונים. הוא רצה מאוד להיות בבית ולהניח את הראש על הברכיים של אמא שלו. אבל הבית היה רחוק; ולכן רצה מאוד שהמשחקים והשיעורים והתפילות יסתיימו כדי שיוכל לשכב במיטה.
    הוא שתה עוד כוס תה ופלמינג אמר:
    – מה יש לך, כואב לך או משהו?
    – לא יודע, אמר סטיבן.
    – חטפת משהו בבטן, אמר פלמינג, כי הפרצוף שלך לבן. זה יעבור.
    – בטח, אמר סטיבן.
    אבל הוא לא חטף משהו בבטן. הוא חשב שחטף משהו בלב, אם יש דבר כזה. היה יפה מאוד מצד פלמינג לשאול אותו. הוא רצה לבכות. הוא השעין מרפקים על השולחן ובאצבעות פתח וסגר את אפרכסות האוזניים. כשפתח את אפַרְכְסות האוזניים שמע את הרעש בחדר האוכל. הוא נשמע כמו נהמה של רכבת בלילה. וכשסגר את האפרכָּסות התעמעמה הנהמה, כמו רכבת שנכנסת למנהרה. בלילה ההוא בדוֹלְקי[7] הרכבת נהמה ככה, וכשנכנסה למנהרה הנהמה השתתקה. הוא עצם עיניים והרכבת המשיכה בדרכה, נוהמת ומשתתקת; נוהמת, ומשתתקת. היה נעים להקשיב לה נוהמת ומשתתקת ושוב בוקעת בנהמה מהמנהרה ושוב משתתקת.
    הבחורים מהשורה הגבוהה צעדו פנימה על המרבד שנמתח באמצע חדר האוכל, פאדי ראת' וג'ימי מָגי והספרדי שהרשו לו לעשן סיגרים והפורטוגזי הקטן שחבש כובע צמר. אחריהם באה השורה הנמוכה והשורה השלישית. וכל אחד ואחד מהם הלך אחרת.
    הוא ישב בפינת חדר המשחקים והעמיד פנים שהוא צופה במשחק דומינו ופעם-פעמיים הצליח לשמוע בחטף את השיר הקטן של הגז. המשגיח עמד בדלת עם כמה מהילדים וסיימון מוּנאן קשר לו את השרוולים. הוא סיפר להם משהו על טַלַבֶּג.[8]
    אחר כך זז מהדלת ואז ניגש ווֹלס אל סטיבן ואמר:
    – תגיד לנו דדלוס, אתה נותן לאמא שלך נשיקה לפני שאתה הולך לישון?
    סטיבן ענה:
    – כן.
    וולס פנה אל החברים ואמר:
    – תראו תראו, הנה אחד שנותן לאמא שלו נשיקה כל לילה לפני שהוא הולך לישון.
    החברים הפסיקו לשחק, הסתובבו אליו וצחקו. סטיבן הסמיק תחת המבטים ואמר:
    – לא.
    – תראו תראו, הנה אחד שלא נותן לאמא שלו נשיקה לפני שהוא הולך לישון.
    כולם צחקו שוב. סטיבן ניסה להצטרף לצחוק. כל גופו נמלא בן רגע חום ומבוכה. מה התשובה הנכונה? הוא ניסה שתי תשובות אבל וולס עדיין צחק. אבל וולס חייב לדעת את התשובה הנכונה כי הוא בדקדוק שלוש. הוא ניסה לחשוב על אמא של וולס אבל לא העז להסתכל לו בפנים. הוא לא אהב את הפנים של וולס. וולס היה זה שהדף אותו לשוחה המרובעת יום קודם מפני שלא רצה להחליף את קופסת טבק ההרחה הקטנה שלו בערמון הישן שלו שניצח בארבעים משחקים. זה היה לא יפה; כל החברים אמרו. וכמה קרים ודביקים היו המים! פעם ראה אחד החברים עכברוש גדול מזנק לתוך הטינופת.
    כל הגוף שלו היה מכוסה ריר קר מהשוחה; וכשצלצל הפעמון להודיע על השיעור ותלמידי השורות עזבו את חדר המשחקים הרגיש שהאוויר הקר מהמסדרון ומגרם המדרגות חודר לו לתוך הבגדים. עדיין ניסה להבין מה התשובה הנכונה. זה בסדר לתת נשיקה לאמא או לא בסדר לתת נשיקה לאמא? מה זה אומר, לתת נשיקה? מגישים ככה את הפנים ואומרים לילה טוב ואז אמא שלו מרכינה את הפנים למטה. זאת נשיקה. אמא שלו הניחה שפתיים על הלחי שלו; היו לה שפתיים רכות והלחי שלו נרטבה; והן השמיעו צליל: נ–שי–קה. למה אנשים עושים את זה לאנשים אחרים עם הפנים שלהם?
    הוא ישב באולם הלימודים, פתח את מכסה העץ של השולחן שלו והחליף את המספר המודבק בפנים משבעים ושבע לשבעים ושש. אבל נשאר עוד הרבה זמן עד חופשת חג המולד; אבל יום אחד היא תגיע, מפני שכדור הארץ מסתובב בלי הפסקה.
    על הדף הראשון בספר הגאוגרפיה שלו הייתה תמונה של כדור הארץ: עיגול גדול ומסביבו עננים. לפלמינג הייתה קופסת עפרונות צבעוניים וערב אחד בזמן הלימוד החופשי הוא צבע את כדור הארץ בירוק ואת העננים בחום. זה היה כמו שתי המברשות בשידה של דַנטִי, המברשת עם הגב מקטיפה ירוקה בשביל פַּרנל והמברשת עם הגב מקטיפת ארגמן בשביל מייקל דאוויט. אבל הוא לא אמר לפלמינג לצבוע אותם ככה. פלמינג עשה את זה בעצמו.
    הוא פתח את הגאוגרפיה בשביל השיעור; אבל הוא לא הצליח ללמוד בעל פה את שמות המקומות באמריקה. כולם היו לא מוכרים, והשמות שלהם היו לא מוכרים. כולם היו בארצות לא מוכרות, והארצות היו ביבשות, והיבשות היו בעולם והעולם היה ביקום.
    הוא הפך את דף השער של הגאוגרפיה וקרא את מה שכתב בעמוד שמאחוריו: הוא עצמו, שמו ומקומו.
     
    סְטִיבְן דֶדָלוּס
    כִּתַּת הַיְּסוֹדוֹת
    בֵּית הַסֵּפֶר קְלוֹנְגוֹז ווּד
    סָלִינְס
    מְחוֹז קִילְדֵיר
    אִירְלַנְד
    אֵירוֹפָּה
    הָעוֹלָם
    הַיְּקוּם
     
    זה היה כתוב בכתב היד שלו; וערב אחד כתב פלמינג על העמוד הנגדי, בצחוק:
     
    סְטִיבְן דֶדָלוּס הוּא שְׁמִי,
    בְּאִירְלַנְד אֲנִי גָּר.
    בִּקְלוֹנְגוֹז מִשְׁכָּנִי הַיּוֹם,
    בְּגַן עֵדֶן מָחָר.
     
    הוא קרא את השורות מהסוף להתחלה אבל אז הן לא היו שיר. אחר כך קרא מלמטה למעלה בעמוד שמאחורי דף השער עד שהגיע לשמו. כאן זה הוא; והוא חזר וקרא את כל הדף מלמעלה עד למטה. מה בא אחרי היקום?
    שום דבר. אבל אולי יש משהו מסביב ליקום לפני המקום של השום דבר שמראה איפה הוא נגמר?
    לא יכול להיות שם קיר; אבל יכול להיות קו דק דק שמקיף את הכול. לחשוב על כל דבר שיש ועל כל מקום שיש זה גדול מאוד. את זה רק אלוהים יכול. הוא ניסה לחשוב מה זאת אומרת מחשבה גדולה; אבל הצליח לחשוב רק על אלוהים. לאלוהים קוראים אלוהים, ממש כמו שלו קוראים סטיבן. בצרפתית אלוהים זה Dieu, וגם זה השם שלו; וכשמישהו מתפלל לאלוהים ואומר Dieu אז אלוהים מבין מיד שמי שמתפלל הוא צרפתי. אבל למרות שבכל שפה בעולם יש לאלוהים שֵם אחר ולמרות שהוא מבין כשמתפללים אליו בכל השפות, הוא עדיין אלוהים והשם הנכון שלו הוא אלוהים.
    עִייף אותו מאוד לחשוב ככה. הוא הרגיש שהראש שלו גדול מאוד. הוא הפך את דף השער והביט בעייפות בכדור הארץ הירוק עם העננים החומים מסביב שבמרכזו. הוא שאל את עצמו אם צריך להיות לטובת הירוק או לטובת החום, כי פעם אחת דַנטִי גזרה במספריים את גב הקטיפה הירוקה מהמברשת של פַּרנל ואמרה לו שפַּרנל איש רע. הוא רצה לדעת אם מתווכחים על זה בבית. קראו לזה פוליטיקה. היו שני צדדים: דנטי הייתה בצד האחד ואבא שלו ומר קייסי היו בצד השני אבל אמא שלו והדוד צ'רלס לא היו בשום צד. כל יום כתבו על זה משהו בעיתון.
    לא היה נעים לו שהוא לא יודע מה זה בדיוק פוליטיקה ואיפה נגמר היקום. הוא הרגיש קטן וחלש. מתי יהיה כמו החברים ללימודים שנמצאים בשירה וברטוריקה? להם היו קולות גדולים ומגפיים גדולים והם למדו טריגונומטריה. זה ייקח הרבה זמן. קודם תבוא החופשה ואחריה המחצית שאחריה ואז עוד חופשה ואז עוד פעם מחצית ואז עוד פעם חופשה. זה כמו רכבת שנכנסת למנהרות ויוצאת מהן וכמו הרעש שעושים הילדים שאוכלים בחדר האוכל כשהוא פותח את אפרכסות האוזניים וסוגר אותן. מחצית, חופשה; מנהרה, יציאה; רעש, שקט. כל כך הרבה זמן נשאר עד אז! מוטב לחזור למיטה ולישון. רק להתפלל בקַפֶּלָה ולמיטה. הוא רעד ופיהק. יהיה נעים במיטה אחרי שהמצעים יתחממו קצת. הם קרים כל כך כשרק נכנסים למיטה. הוא רעד למחשבה עד כמה הם קרים כשנכנסים. אבל אחר כך הם יתחממו והוא יוכל לישון. היה נעים להיות עייף. הוא פיהק שוב. תפילת לילה ולמיטה; הוא רעד ורצה לפהק. בעוד רגע יהיה נעים. הוא חש שחמימות מתגנבת אליו מתוך המצעים הקרים והרועדים, ונעשה לו חם יותר ויותר עד שכולו נעשה חם, חם כל כך ובכל זאת רעד קצת ועדיין רצה לפהק.
    הפעמון צלצל להודיע על תפילת הלילה והוא יצא מאולם הלימודים בעקבות האחרים וירד במדרגות והמשיך במסדרונות עד הקַפֶּלָה. האור במסדרונות היה עמום והאור בקפלה היה עמום. עוד מעט יהיו רק חושך ושינה. אוויר הלילה הקר עמד בקפלה ולשיש היה צבע של ים בלילה. הים היה קר ביום ובלילה; אבל בלילה יותר. היה קר וחשוך למרגלות קיר החוף ליד הבית של אבא שלו. אבל תמיד היה קומקום בשביל פּוּנץ'-וויסקי על האש.
    המשגיח על הקפלה התפלל מעל לראשו והתשובות עלו בזיכרונו:
     
    אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח,
    וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.
    חוּשׁ לְעֶזְרֵנוּ, אֲדֹנָי!
    אֵלִי, אַל נָא תִּתְמַהְמֵהַּ!
     
    בקפלה עמד ריח קר של לילה. אבל ריח קדוש. לא כמו של האיכרים הקשישים שכרעו ברך בירכתי הקפלה במיסה של יום ראשון. להם היה ריח של אוויר וגשם ואדמת כבול וקורדרוי. אבל הם היו איכרים קדושים מאוד. הם התנשפו ונאנחו מאחוריו בשעת התפילה. אחד הילדים סיפר שהם גרים בקְלֵיין; יש שם בקתות קטנות וכשהכרכרות מסָלינְס עברו שם הוא ראה אשה עומדת עם ילד בידיים בדלת הולנדית של בקתה. יכול להיות נעים לישון לילה אחד בבקתה הזאת מול אח מוסקת בגחלי כבול, בחושך מול האש, בחושך החם, לשאוף ריח של איכרים, אוויר וגשם וכבול וקורדרוי. אבל אוי, איזה חושך שהיה שם בדרך בין העצים! בחושך הולכים לאיבוד. הוא פחד להמשיך לחשוב על זה.
    הוא שמע את התפילות האחרונות נישאות בקולו של המשגיח על הקפלה. הוא חזר עליהן באוזני החושך בחוץ מתחת לעצים.
     
    אָנָּא, אֲדוֹנֵנוּ, בַּקֵּר בְּבַיִת זֶה וְסַלֵּק מִמֶּנּוּ כָּל פַּח יָקוּשׁ. הַלְוַאי שֶׁמַּלְאָכֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים יִשְׁכְּנוּ פֹּה וְיִתְּנוּ לָנוּ שָׁלוֹם, וְהַלְוַאי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלֵינוּ בִּרְכָתְךָ תָּמִיד, דֶּרֶךְ אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּ הַמָּשִׁיחַ, אָמֵן.
     
    באולם השינה התפשט באצבעות רועדות. הוא ציווה על אצבעותיו למהר. הוא צריך להתפשט ואז לכרוע ברך ולהתפלל תפילה משלו ואז להיכנס למיטה לפני שמנמיכים את הגז כדי שאחרי שימות יהיה לו סיכוי להינצל מהגיהנום. הוא הוריד גרביים ולבש מהר כתונת לילה וכרע רועד לצד המיטה והתפלל מהר, מפחד שהגז יכבה. הוא הרגיש רטט בכתפיים בשעה שמלמל:
     
    אֱלֹהִים תְּבָרֵךְ לִי אֶת אַבָּא וְאִמָּא שֶׁלִּי וְהוֹשִׁיעֵהוּם!
    אֱלֹהִים תְּבָרֵךְ לִי אֶת הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת הַקְּטַנִּים שֶׁלִּי וְהוֹשִׁיעֵהוּם!
    אֱלֹהִים תְּבָרֵךְ לִי אֶת דַנְטִי וְדוֹד צַ'רְלְס וְהוֹשִׁיעֵהוּם!
     
    הוא אמר ברכה, מיהר לטפס אל המיטה, משך את שולי כְּתונת הלילה אל מעבר לכפות רגליו והתכווץ מתחת לסדין הקר והלבן, רוטט ונרעד. אבל הוא יינצל מהגיהינום אחרי שימות; והוא יפסיק לרעוד. קול בקע ובירך את הילדים באולם השינה בלילה טוב. הוא הציץ לרגע מעבר לכיסוי המיטה וראה את הווילונות הצהובים שסביב המיטה ומולה סוגרים עליו מכל העברים. האור התעמעם בדממה.
    נעלי המשגיח התרחקו והלכו. לאן? אל המסדרונות שבמורד המדרגות או אל החדר שלו בקצה השני? הוא ראה את החושך. זה נכון מה שמספרים, שיש כלב שחור שמסתובב בלילה ויש לו עיניים ענקיות כמו פנסים של מרכבה? אמרו שהוא רוח רפאים של רוצח. צמרמורת פחד גאתה בגופו. הוא ראה את אולם הכניסה החשוך של הטירה. בחדר הגיהוץ שמעל המדרגות עמדו משרתים זקנים בלבוש עתיק. זה היה לפני זמן רב. המשרתים הזקנים שתקו. בערה שם אש, אבל האולם נותר חשוך. מן האולם בא צל ועלה במעלה המדרגות. הוא עטה גלימת מצביא צחורה; פניו היו חיוורים ומוזרים; בידו לפת את צד גופו. הוא התבונן במשרתים הזקנים בעיניים מוזרות. הם הביטו בו וראו את פני אדונם ואת גלימתו וידעו שהוא נפצע פצעי מוות. אך במקום שהביטו אליו היה רק חושך; רק אוויר דומם וחשוך. אדונם נפצע פצעי מוות בקרב על פּראג, הרחק מעבר לים. הוא ניצב בשדה הקרב; ידו לפתה את צד גופו; פניו היו חיוורים ומוזרים והוא עטה גלימת מצביא צחורה.
    כמה קר ומוזר היה לחשוב על זה! החושך היה קר ומוזר. היו שם פנים חיוורים ומוזרים, עיניים ענקיות כמו פנסים של מרכבה. הם היו רוחות הרפאים של רוצחים, צללים של מצביאים שנפצעו פצעי מוות בשדה הקרב הרחק מעבר לים. למה פניהם מוזרים כל כך? מה הם רוצים לומר?
    אָנָּא, אֲדוֹנֵנוּ, בַּקֵּר בְּבַיִת זֶה וְסַלֵּק מִמֶּנּוּ כָּל...
    ***
    הביתה לחגים! זה יהיה יופי; ככה אמרו החברים. עולים לכרכרות מחוץ לשערי הטירה, מוקדם בבוקר החורפי. גלגלי הכרכרות התגלגלו על החצץ. הידד לרקטור!
    הידד! הידד! הידד!
    הכרכרות עברו על פני הקַּפֶּלָה וכל הכובעים הורמו. בעליצות נסעו בין הכפרים. הרַכָּבים הצביעו בשוטיהם לעבר בּוֹדֶנְסְטָאוּן. החברים הריעו. הם עברו על פני חוות "האיכר העליז".[9] עוד ועוד תרועות. דרך קְלֵיין נסעו, מריעים ומריעים. נשות האיכרים עמדו בדלתות ההולנדיות, הגברים עמדו מפוזרים. הריח הנעים נישא באוויר החורף; הריח של קְלֵיין: גשם ואוויר של חורף ועשן כבול וקורדרוי.
    הרכבת הייתה גדושה חברים ללימודים; רכבת שוקולד ארוכה ארוכה עם ציפוי שמנת מתוקה. השומרים התרוצצו אנה ואנה, פתחו את הדלתות וסגרו אותן, נעלו אותן ושבו ופתחו אותן. הם לבשו כחול כהה וכסף; היו להם משרוקיות בצבע כסף והמפתחות שלהם הפיקו מנגינה: קליק, קליק; קליק, קליק.
    והרכבת המשיכה לרוץ במישורים וחלפה על פני גבעת אֶלֶן. עמודי הטלגרף עברו, עמודים-עמודים. הרכבת נסעה ונסעה. היא ידעה. בחדר הגדול בבית אביו היו מנורות וענפים קלועים רעננים. צינית וקיסוס עיטרו את המראה הגדולה שבין החלונות. קיסוס וצינית, אדומה וירוק, היו שזורים סביב הנברשות. קיסוס ירוק וצינית אדומה הקיפו את הדיוקנאות על הקירות. צינית וקיסוס לכבודו ולכבוד חג המולד.
    נעים…
    כולם ביחד. ברוך הבא, סטיבן! קול ברכות. אמא שלו נתנה לו נשיקה. ככה זה נכון? אבא שלו מרשל עכשיו; יותר טוב משופט. ברוך הבא הביתה, סטיבן!
    קולות…
    נשמעו קולות של טבעות וילון שמחליקות על המוטות, של מים שניתזים בכיורים. באולם השינה נשמע קול קימה ולבישה ורחצה; קול מחיאת כפיים כשהמשגיח הגיע ואמר לכולם לשפר את הופעתם. אור שמש חיוור זרח על הווילונות הצהובים המופשלים, על המיטות הסתורות. המיטה שלו הייתה לוהטת מאוד, ופניו וגופו היו לוהטים מאוד.
    הוא הזדקף והתיישב על שולי מיטתו. הוא היה חלש. הוא ניסה לגרוב גרביים. הוא הרגיש שהם מחוספסים נורא. אור השמש היה קר ומשונה.
    פלמינג אמר:
    – אתה מרגיש לא טוב?
    הוא לא ידע; ופלמינג אמר:
    – תחזור לשכב. אני אגיד למק'גלייד שאתה לא מרגיש טוב.
    – הוא חולה.
    – מי?
    – תגיד למק'גלייד.
    – תחזור לשכב.
    – הוא חולה?
    אחד החברים החזיק לו את הידיים והוא שחרר את הגרב המידלדל מכף רגלו וטיפס חזרה אל המיטה הלוהטת.
    הוא צלל מתחת לסדין, שמח על החמימות. הוא שמע את החברים מדברים עליו בזמן שהתלבשו לקראת המיסה. זה היה לא יפה, להדוף אותו לשוחה המרובעת, אמרו.
    אז דעכו קולותיהם; הם הלכו. קול ליד מיטתו אמר:
    – דדלוס, אל תמסור עלינו, אתה לא תמסור נכון?
    הפנים של וולס הופיעו. הוא הביט בהם וראה שוולס מפחד.
    – לא התכוונתי. נכון שלא תמסור?
    אבא שלו אמר לו לא להתמלשן אף פעם על חבר ללימודים, לא משנה מה יקרה. הוא נד בראשו ואמר לא והרגיש טוב.
    וולס אמר:
    – לא התכוונתי, נשבע לך. זה היה רק בצחוק. סליחה.
    הפנים והקול נעלמו. הוא מבקש סליחה כי הוא מפחד. מפחד שזאת מחלה. השרטט רושם תכנית, הסרטן הוא מחלה; כזאת, או מחלה אחרת. זה היה לפני הרבה זמן, במגרשי המשחקים לאור הערב, כשהסתובב אנה ואנה בשולי השורה שלו, וציפור כבדה התעופפה קרוב לקרקע באור האפרפר. אורות נדלקו במנזר לֶסטֶר. ווֹלזִי מת שם. הבנים קברו אותו בעצמם.
    הפנים לא היו של וולס, הם היו של המשגיח. לא, לא: הוא באמת חולה. הוא לא עושה בכאילו. והוא הרגיש את כף היד של המשגיח על המצח שלו; והוא הרגיש שהמצח שלו חם ולח מול כף היד הקרה והלחה של המשגיח. זה מה שמרגישים כשנוגעים בעכברוש, שהוא קר ולח ומכוסה ריר. לכל עכברוש יש שתי עיניים לראות בהן. פרווה חלקלקה ומכוסה ריר, רגליים קטנטנות שמתקפלות כדי לזנק, עיניים שחורות ומכוסות ריר לראות בהן. הם מבינים בזינוקים. אבל השכל של העכברושים לא מבין מה זאת טריגונומטריה. הם שוכבים על הצד אחרי שהם מתים. אז מתייבשת להם הפרווה. הם בסך הכול דברים מתים.
    שוב היה שם המשגיח וקולו היה זה שאמר שהוא צריך לקום, שהאב המחנך אמר שהוא צריך לקום ולהתלבש וללכת למרפאה. הוא התלבש מהר ככל שיכול, ובינתיים שמע את המשגיח אומר:
    – אנחנו חייבים ללכת אל האח מייקל כי יש לנו בלבולים בבטן!
    היה יפה מאוד מצדו לנסות להצחיק אותו. אבל הוא לא הצליח לצחוק כי היו לו צמרמורות בלחיים ובשפתיים; והמשגיח נאלץ לצחוק לבד.
    המשגיח קרא:
    – קדימה צעד! שמאל ימין שמאל!
    הם ירדו יחד במדרגות וחלפו במסדרון על פני בית המרחץ. כשעבר על פני הדלת נזכר בחשש מעורפל במי הביצה החמימים שצבעם כצבע הכבול, באוויר הלח והחמים, בקולות השכשוך ובריח המגבות, כמו של תרופה.
    האח מייקל עמד בדלת המרפאה ומדלת הארון הכהה שלימינו עלה ריח כמו של תרופה. הוא הגיע מהבקבוקים שעל המדפים. המשגיח אמר משהו לאח מייקל ומייקל ענה וקרא למשגיח אדוני. היה לו שיער אדמדם וקצת אפור והוא נראה משונה. משונה היה שהוא יישאר אח לתמיד. משונה היה שאי אפשר לקרוא לו אדוני מפני שהוא אח והוא נראה אחרת. אולי הוא לא קדוש מספיק? למה פיגר אחרי האחרים?
    בחדר היו שתי מיטות ובמיטה אחת היה חבר ללימודים; וכשנכנסו הוא קרא:
    – שלום! זה דדלוס הקטן! מה קרה?
    – נשברה הקערה, אמר האח מייקל.
    הוא היה מכיתת דקדוק שלוש, וכשסטיבן התלבש ביקש מהאח מייקל להביא לו טוסט מרוח בחמאה.
    – בחייך! הוא אמר.
    – נמרח אותך יופי! אמר מייקל. מחר בבוקר יבוא הרופא ותקבל מכתב שחרור.
    – באמת? אמר החבר. אני עוד לא מרגיש טוב.
    האח מייקל חזר ואמר:
    – באמת באמת. אתה תקבל מכתב שחרור.
    הוא רכן לנבור באש. היה לו גב מוארך כמו גב של אחד מסוסי הכרכרות הציבוריות. הוא טלטל את המַחתָּה בהבעה רצינית והניד בראשו מול החבר מדקדוק שלוש.
    אז הלך האח מייקל ואחרי זמן מה הסתובב החבר מדקדוק שלוש אל הקיר והלך לישון.
    זאת המרפאה. זאת אומרת שהוא חולה. הם כתבו לאבא ולאמא שלו כדי להודיע להם? אבל ייקח פחות זמן לשלוח את אחד הכמרים שיאמר להם. או שהוא יכתוב מכתב והכומר יעביר אותו.
     
    אמא יקרה,
    אני חולה. אני רוצה הביתה. בבקשה בואי לקחת אותי הביתה. אני במרפאה.
    בנך האהוב,
    סטיבן
     
    כמה רחוקים הם! מחוץ לחלון זרחה שמש קרה. הוא שאל את עצמו אם הוא עומד למות. גם ביום שמש אפשר למות. הוא עלול למות לפני שאמא שלו תגיע. אז יערכו לו בקַפֶּלָה מיסת אשכבה כמו זו שהחברים ללימודים סיפרו לו שהייתה אחרי שליטְל מת. כל החברים יבואו למיסה בבגדים שחורים, ולכולם יהיו פנים עצובים. גם וולס יהיה שם אבל אף אחד מהחברים לא יביט בו. הרקטור יהיה שם לבוש גלימת כנסייה בשחור ובזהב ונרות ארוכים וצהובים ידלקו על המזבח וסביב בימת המת. והם יישאו את הארון ויוציאו אותו לאט מהקפלה והוא ייקבר בבית הקברות הקטן של הקהילה ליד שדרת עצי הטיליה. ואז יצטער וולס על מה שעשה. והפעמון יצלצל לאט.
    הוא שמע את הצלצולים. הוא דקלם לעצמו את השיר שבְּריג'יד לימדה אותו.
     
    דִּינְג דּוֹנְג! הַפַּעֲמוֹן!
    הֲיִי שָׁלוֹם, אִמָּא!
    טִמְנִי אוֹתִי לְיַד אָחִי
    בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר פְּנִימָה.
    אָרוֹן לִי עֵץ מִקְשָׁה
    וּמַלְאָכִים שִׁשָּׁה
    אוֹמְרִים שִׁירָה, אוֹמְרִים הַלֵּל,
    מוֹסְרִים אֶת נִשְׁמָתִי לָאֵל.
     
    כמה שזה יפה ועצוב! כמה יפות המילים כשהן מגיעות לטִמְנִי אוֹתִי לְיַד אָחִי! רעד עבר בגופו. כמה עצוב וכמה יפה! הוא רצה לבכות בשקט, אבל לא על עצמו: על המילים, יפות כל כך ועצובות כל כך, כמו מוזיקה. הפעמון! היי שלום! הו, היי שלום!
    אז הלך משם האח מייקל והתלמיד מדקדוק שלוש אמר לו לחזור מהר ולספר לו כל מה שכתוב בעיתון. הוא אמר לסטיבן שקוראים לו אָתֵיי ושלאבא שלו יש סוסי מרוץ שהם קפצנים משופרא דשופרא ושאבא שלו ייתן לאח מייקל תשר יפה כל פעם שירצה מפני שהאח מייקל בחור טוב ומספר לו תמיד מה שכתוב בעיתון שמגיע כל יום לטירה. בעיתון כותבים על כל מיני דברים: תאונות, ספינות שנטרפו, ספורט ופוליטיקה.
    – בזמן האחרון כותבים בעיתון רק על פוליטיקה, אמר. גם במשפחה שלך מדברים על זה?
    – כן, אמר סטיבן.
    – גם אצלי, אמר.
    הוא הרהר לרגע ואמר:
    – יש לך שם משונה, דדלוס. וגם לי יש שם משונה, אתיי. זה שם של עיירה. השם שלך נשמע כמו לטינית.
    אז שאל:
    – אתה טוב בחידות?
    – סטיבן ענה:
    – לא כל כך.
    הוא אמר:
    – תפתור את זה. למה מחוז קילדייר הוא כמו קומקום?
    סטיבן חשב מה יכולה להיות התשובה ואמר:
    – אני מוותר.
    – כי בתוכו שמים את אָתֵיי, אמר. הבנת את הבדיחה? אתיי זאת עיירה במחוז קילדייר והתה זה התה השני.
    – אה, הבנתי, אמר סטיבן.
     – זאת חידה ישנה נורא, הוא אמר.
    כעבור רגע אמר:
    – שמע!
    – מה? שאל סטיבן.
    – אתה יודע, אמר, יש עוד דרך שבה אפשר לספר את החידה הזאת.
    – באמת? אמר סטיבן.
    – את אותה חידה, אמר. אתה יודע איך עוד אפשר לספר אותה?
    – לא, אמר סטיבן.
    – אתה לא מצליח לחשוב על דרך אחרת? אמר.
    הוא הסתכל בסטיבן מעבר למצעים. אז נשכב חזרה על הכרית ואמר:
    – יש עוד דרך אבל אני לא אגיד לך מה היא.
    למה לא סיפר לו? אבא שלו עם סוסי המרוץ הוא בטח שופט כמו האבא של סורין והאבא של רוֹץ' הרשע. הוא נזכר באביו, בשירים ששר בזמן שאמא ניגנה ובשילינג שהיה נותן כל פעם שהיו מבקשים ממנו רק שישה פֶּני, וריחם עליו מפני שהוא לא שופט כמו האבות של שאר הילדים. אז למה שלחו אותו לאותו מקום כמוהם? אבל אבא שלו אמר לו שהוא ירגיש שם בבית מפני שהדוד של הדוד שלו נשא שם נאום לפני המשחרר לפני חמישים שנה.[10] לאנשים מהימים ההם היו בגדים מיוחדים. הוא חשב שאלה היו ימים עצובים; והוא רצה לדעת אם בימים ההם לבשו התלמידים בקלונגוז מעילים כחולים עם כפתורי פְּלִיז וחזיות צהובות, חבשו כובעי עור ארנב, שתו בירה כמו גדולים וגידלו כלבי גרייהאונד משלהם כדי לרדוף אחרי ארנבות.
    הוא הביט בחלון וראה שאור היום דועך. במגרשי המשחקים שורר עכשיו אור אפרפר וערפלי. בכיתה בטח כותבים הכתבות או שהאב ארנל קורא להם מתוך הספר.
    משונה שלא נתנו לו שום תרופה. אולי האח מייקל יביא תרופה כשיחזור. סיפרו שבמרפאה נותנים לך לשתות משהו מסריח. אבל הוא כבר הרגיש טוב יותר. יהיה נעים להרגיש טוב יותר. אז אפשר יהיה לקחת ספר. בספרייה היה ספר על הולנד. היו בו שמות זרים ונחמדים ותמונות של ערים מוזרות וספינות מוזרות. זה היה ספר משמח כל כך.
    כמה חיוור היה האור שבחלון! אבל נעים. האש עלתה וירדה על הקיר. כמו גלים. מישהו הניח פחם והוא שמע קולות. הקולות דיברו. זה היה קול הגלים. אולי הגלים דיברו ביניהם בזמן שעלו וירדו.
    הוא ראה את ים הגלים, גלים כהים וארוכים צונחים ומתרוממים, כהי גוון בלילה ללא ירח. אור זעיר נצנץ בקצה המזח, מקום שם נכנסה הספינה; והוא ראה אנשים רבים נאספים על שפת המים כדי לראות את הספינה נכנסת לנמל. על הסיפון עמד איש גבוה והשקיף על הארץ השטוחה והחשוכה; ולאור מנורת המזח ראה את פניו, את פניו חדורי הצער של האח מייקל.
    הוא ראה אותו נושא יד לעבר האנשים ושמע אותו אומר על פני המים בקול רווי צער:
    – הוא מת. ראינו אותו על בימת המת. זעקת שבר בקעה מקרב האנשים.
    – פַּרנל! פַּרנל! הוא מת!
    הם כרעו על ברכיהם ובכו, הלומי צער.
    והוא ראה את דַנטִי צועדת בגאווה ובדממה וחולפת על פני הכורעים על שפת המים, שמלת קטיפה חומה לגופה ורדיד קטיפה ירוק על כתפיה.
    ***
    אש גדולה ואדומה בערה לגובה מאחורי הסבכה, ותחת ענפי הקיסוס המעטרים את הנברשת נערך שולחן חג המולד. הם הגיעו הביתה באיחור קל אבל הסעודה עוד לא הייתה מוכנה; אבל היא תהיה מוכנה בצ'יק צ'ק, אמרה אמא שלו. הם חיכו שהדלת תיפתח והמשרתים ייכנסו, נושאים מגשים גדולים מכוסים במכסי מתכת כבדים.
    כולם חיכו: הדוד צ'רלס, שישב רחוק בצל החלון, דַנטִי ומר קייסי, שישבו בכסאות הנוח משני צדי האח, וסטיבן, שישב בכיסא שביניהם והניח רגליים על ההדום. מר דדלוס התבונן בעצמו במראה שמעל האח, משח את קצות שפמו בשעווה ואז אחז בכנפות מעילו ונעמד בגבו לאור האש; מדי פעם סילק יד מכנפות המעיל כדי למשוח בשעווה את אחד מקצות שפמו. מר קייסי הטה את ראשו הצידה, חייך וטפח באצבעותיו על צד צווארו. וגם סטיבן חייך, כי ידע שלמר קייסי אין באמת צרור של זהב וכסף בתוך הגרון. הוא חייך למחשבה שדנדוני הכסף שמר קייסי היה משמיע הצליחו להטעות אותו פעם. וכשניסה לפתוח למר קייסי את היד כדי לראות אם הצרור חבוי שם גילה שאי אפשר ליישר את האצבעות; ומר קייסי אמר לו שאת שלוש האצבעות המכווצות קיבל כשהכין מתנת יום הולדת למלכה ויקטוריה. מר קייסי טפח על צד צווארו וחייך אל סטיבן במבט מנומנם; ומר דדלוס אמר לו:
    – כן, טוב. זה בסדר. אה, הלכנו יפה, בהחלט. ג'ון? כן… מעניין אם יש איזה סיכוי לסעודה הערב. כן… טוב, נשמנו לא מעט אוזון בסביבות הגבעה היום. כן, שככה יהיה לי טוב.
    הוא נפנה אל דַנטִי ואמר:
    – לא יצאת החוצה בכלל, מיס רירְדֶן?
    דנטי הזעיפה פנים והפטירה:
    – לא.
    מר דדלוס הניח לכנפות מעילו וניגש אל המזנון. הוא הוציא מהארונית קנקן מלא ויסקי, מילא את בקבוק ההגשה לאט והתכופף מדי פעם לראות כמה מזג. אז החזיר את הקנקן לארונית ומזג מעט ויסקי לשתי כוסות, הוסיף קצת מים וחזר אִתן אל האח.
    – טיפ-טיפונת, ג'ון, אמר, רק כדי לעורר לך את התאבון.
    מר קייסי לקח את הכוס, שתה והניח אותה לידו על אדן האח. אז אמר:
    – אני לא יכול שלא לחשוב איך החבר שלנו כריסטופר מייצר…
    הוא החל לצחוק ולהשתעל והוסיף:
    – ...מייצר את השמפניה הזאת בשביל הבחורים האלה.
    מר דדלוס צחק בקול.
    – כריסטי? אמר. הוא, פצעון אחד על הקרחת שלו ערמומי יותר מלהקת שועלים.
    הוא הטה את ראשו, עצם עיניים והחל ללקק את שפתיו שוב ושוב ולדבר בקולו של בעל המלון.
    – ואיך שהפה שלו מידלדל כשהוא מדבר אליך, אתה יודע. והלחיים שלו, רטובות ולחות לגמרי. שאלוהים יברך אותו.
    מר קייסי ניסה עדיין להשתלט על התקף השיעול והצחוק שאחז בו. סטיבן זיהה את בעל המלון בהבעתו ובקולו של אביו וצחק.
    מר דדלוס הרכיב את המונוקל שלו, הוריד אליו את מבטו ושאל בשקט ובחביבות:
    – מה מצחיק אותך, גור קטן, אה?
    המשרתים נכנסו והניחו את המגשים על השולחן. מרת דדלוס באה בעקבותיהם והקצתה את מקומות הישיבה.
    – שב שם, אמרה.
    מר דדלוס ניגש אל קצה השולחן ואמר:
    – שבי, גברת רירדן. ג'ון, שב לשולחן, בחור.
    הוא שלח מבט אל מקום מושבו של הדוד צ'רלס ואמר:
    – אדוני, קדימה, יש פה ציפור שמחכה לך.
    לאחר שכולם התיישבו במקומותיהם הניח יד על המכסה, ואז הסיר אותה ומיהר לומר:
    – עכשיו, סטיבן.
    סטיבן נעמד במקומו כדי לברך על הסעודה:
    – ברך אותנו, אלוהים, ואת המתנות האלה שאתה משפיע עלינו דרך ישו אדוננו. אמן.
    כולם בירכו ומר דדלוס הרים מהמגש באנחת סיפוק את המכסה הכבד, שבשוליו טיפות מתנוצצות.
    סטיבן הביט בתרנגול ההודו התפוח שהיה מונח, קשור ומשופד, על שולחן המטבח. הוא ידע שאבא שלו שילם עליו גיני בדָאנְס שברחוב דְ'אוֹלִיר ושהאיש תקע אצבע כמה פעמים באזור עצם החזה כדי להראות כמה משובח הוא; והוא זכר את קולו של האיש אומר:
    – קח את זה, אדוני. סוג אל"ף אל"ף.
    למה מר בּארֶט בקלונגוז קרא למחבט ההצלפה שלו תרנגול הודו? אבל קלונגוז הייתה רחוקה; וריח חמים וכבד של תרנגול הודו וירך חזיר וסלרי התאבך מן המגשים ומן הצלחות, והאש הגדולה הייתה אדומה ובערה לגובה מאחורי הסבכה, והקיסוס הירוק והצינית האדומה היו משמחים כל כך ובסוף הסעודה יגישו את חביצת השזיפים הגדולה המשובצת שקדים וענפי צינית, להבה כחלחלה מרצדת סביבה ודגל קטן וירוק מתנוסס במרכזה.
    זו הייתה סעודת חג המולד הראשונה שלו והוא חשב על אחיו ואחיותיו הקטנים, שחיכו לחביצה בחדר הילדים כמו שנהג הוא לחכות כשהיה בגילם. בצווארון הנמוך והעמוק ובז'קט החגיגי תקפה אותו הרגשה משונה כאילו הוא מבוגר; ובאותו בוקר, כשאמא שלו הביאה אותו למטה לטרקלין לבוש ומוכן למיסה, פרץ אביו בבכי. הוא בכה כי חשב על האבא שלו. ככה אמר גם הדוד צ'רלס.
    מר דדלוס כיסה את המגש והחל לאכול ברעבתנות. אז אמר:
    – מסכן כריסטי, הוא כזה נוכל שהוא כבר כמעט עקום לגמרי.
    – סיימון, אמרה מרת דדלוס, לא העברת רוטב לגברת רירדן.
    מר דדלוס אחז בסירת הרוטב.
    – באמת? קרא. גברת רירדן, תסלחי לעיוור מסכן. דנטי כיסתה על הצלחת ביד ואמרה:
    – תודה, אין צורך.
    מר דדלוס פנה אל הדוד צ'רלס.
    – מה אִתך, אדוני?
    – לי טוב ככה, סיימון.
    – ואתה, ג'ון?
    – לא תודה. תמזוג לעצמך.
    – מרי? הנה, סטיבן, משהו שיצמיח לך תלתלים.
    הוא מזג רוטב בנדיבות על גב צלחתו של סטיבן ושב והניח את סירת הרוטב על השולחן. אז שאל את הדוד צ'רלס אם זה רך. הדוד צ'רלס לא יכול לדבר כי הפה שלו היה מלא; אך הוא הנהן לאות שאכן כך הוא.
    – הוא ענה יפה לקאנון, החבר שלנו. אה? אמר מר דדלוס.
    – לא חשבתי שהוא מסוגל לכזה דבר, אמר מר קייסי.
    – אני אשלם לך, אבי, ביום שבו תפסיק להפוך את בית האלוהים לקלפי.
    – ממש יופי, אמרה דנטי, שמישהו שקורא לעצמו קתולי יענה ככה לכומר שלו.
    – הם יכולים להאשים רק את עצמם, אמר מר דדלוס בנועם. לעניוּת דעתי מוטב היה להם להגביל את עצמם לתחום הדת.
    – זה שייך לדת, אמרה דנטי. הם ממלאים את חובתם ומזהירים את הקהילה.
    – בכל הכבוד, אמר מר קייסי, אנחנו הולכים אל בית האלוהים כדי להתפלל לבורא ולא כדי לשמוע נאומי בחירות.
    – זה שייך לדת, חזרה דנטי ואמרה. הם צודקים. הם חייבים להדריך את צאן מרעיתם.
    – וזה אומר להטיף על פוליטיקה מעל המזבח? שאל מר דדלוס.
    – בהחלט, אמרה דנטי. זה עניין של מוסר ציבורי. כומר הוא לא כומר אם הוא לא אומר לצאן מרעיתו מה טוב ומה רע.
    מרת דדלוס הניחה את הסכין ואת המזלג, ואמרה:
    – למען השם. ולמען השם בואו לא נדבר על פוליטיקה דווקא ביום הזה בשנה.
    – צודקת לגמרי, אמר הדוד צ'רלס. סיימון, מספיק ודי. אף מילה מעכשיו.
    – כן, כן, מיהר מר דדלוס לומר.
    הוא הסיר בעוז את המכסה מעל המגש ואמר:
    – אז מי רוצה עוד תרנגול הודו?
    איש לא ענה. דנטי אמרה:
    – ממש יופי, שקתולי ידבר ככה!
    – גברת רירדן, אני מבקשת, אמרה מרת דדלוס, בואי נניח לזה עכשיו.
    דנטי פנתה אליה ואמרה:
    – ואני אמורה לשבת כאן ולהקשיב כשמזלזלים בכוהני הדת של הכנסייה שלי?
    – אף אחד לא אומר עליהם מילה רעה, אמר מר דדלוס, כל עוד הם לא מתערבים בפוליטיקה.
    – הכמרים והבישופים של אירלנד אמרו את דברם, אמרה דנטי, וחובה לציית להם.
    – שיעזבו את הפוליטיקה, אמר מר קייסי, אם הם לא רוצים שאנשים יעזבו להם את הכנסייה.
    – שמעת? פנתה דנטי למר דדלוס.
    – מר קייסי! סיימון! אמרה מרת דדלוס, תפסיקו עם זה.
    – חבל! חבל! אמר הדוד צ'רלס.
    – מה? קרא מר דדלוס. היינו אמורים לנטוש אותו כי האנגלים מבקשים?
    – הוא לא היה ראוי עוד להנהיג, אמרה דנטי. הוא חטא בפומבי.
    – כולנו חוטאים ושטופים בחטא, אמר מר קייסי בצינה.
    – אוי לאיש ההוא אשר דרכו יבוא המכשול! אמרה גברת רירדן. מוטב לו שתיתלה אבן ריחיים על צווארו ויושלך לתוך הים מאשר יכשיל אחד מהקטנים האלה.[11] זה מה שאמרה רוח הקודש, במילים האלה.
    – מילים דוחות, אם תשאלי אותי, אמר מר דדלוס בקרירות.
    – סיימון! סיימון! אמר הדוד צ'רלס. הילד.
    – כן, כן, אמר מר דדלוס. התכוונתי… נזכרתי במילים של השָּׁרָת ברכבת. הכל בסדר. הנה, סטיבן, תראה לי את הצלחת, בחור. תאכל, תאכל.
    הוא ערם אוכל על צלחתו של סטיבן, העביר לדוד צ'רלס ולמר קייסי נתחים גדולים של תרנגול הודו והִשקה אותם ברוטב. מרת דדלוס אכלה מעט ודנטי ישבה וידיה על ברכיה. פניה היו אדומים. מר דדלוס נבר בתחתית המגש בכלי החיתוך ואמר:
    – יש כאן חתיכה טעימה מאוד שאנחנו קוראים לה חוטם האפיפיור. אם מישהו מכם, גבירותיי, רבותיי…
    הוא הציג את חתיכת העוף לראווה, נעוצה על מזלג החיתוך. כולם שתקו. הוא הניח אותה על צלחתו, ואמר:
    – שלא תאמרו שלא הצעתי לכם. אני חושב שעדיף שאני אוֹכַל אותה, כי בזמן האחרון יש לי בעיות בריאות.
    הוא קרץ לסטיבן, השיב את המכסה למקומו על המגש וחזר לאכול.
    בזמן שאכל שררה דממה. אז אמר:
    – טוב, היה לנו יום נחמד אחרי הכול. המון זרים הסתובבו למטה.
    כולם שתקו. הוא חזר ואמר:
    – אני חושב שהיו למטה יותר זָרים מאשר בחג המולד שעבר.
    הוא העביר את מבטו על הנוכחים, שנעצו מבטים בצלחותיהם, ומשלא זכה לתשובה המתין לרגע ואז אמר במרירות:
    – טוב, סעודת חג המולד שלי הרוסה ממילא.
    – אין ברכה ואין הצלחה, אמרה דנטי, בבית שלא מתייחסים בו בכבוד לכוהני הדת של הכנסייה.
    מר דדלוס הפיל את הסכין והמזלג ברעש אל צלחתו.
    – כבוד! אמר. כבוד למי, לבילי עם השפה או לנאד הנפוח מהצפון, מֵאַרְמָה?[12] כבוד!
    – נסיכי הכנסייה, סינן מר קייסי.
    – עגלוני הלורד לייטְרים,[13] כן, אמר מר דדלוס.
    – האֵל משח אותם, אמרה דנטי. הם מלח הארץ.
    – נאד נפוח, אמר מר דדלוס בבוטות. יש לו פרצוף יפה, זה כן, כשהוא יושב בשקט. את צריכה לראות איך הבחור הזה דוחס פנימה בייקון עם כרוב ביום חורף. נהדר!
    הוא העטה על פניו העוויה חייתית והשמיע קולות מצמוץ בשפתיו.
    – סיימון, די, אל תדבר ככה מול הילד. זה לא בסדר.
    – אה, כשיגדל הוא יזכור הכול, אמרה דנטי בלהט – כל מה שאמרו בבית שבו גדל נגד אלוהים ונגד הכמרים ונגד הדת.
    – אז שיזכור, צעק אליה מר קייסי מעברו השני של השולחן, גם את כל מה שאמרו הכמרים והעבדים הנרצעים שלהם, ששברו לפַּרנל את הלב והורידו אותו ביגון שאולה. שיזכור גם את זה כשיגדל.
    – בני זונות! זעק מר דדלוס. כשהיה בשפל המדרגה הם בגדו בו ונעצו בו שיניים כמו עכברושים בביב השופכין. כלבים עלובים! וככה הם נראים! בחיי ישו, ככה הם נראים!
    – הם התנהגו כמו שצריך, קראה דנטי. הם צייתו לבישופים שלהם ולכמרים שלהם. כל הכבוד להם!
    – שתדעו שזה איום ונורא שאין בשנה אפילו יום אחד, אמרה מרת דדלוס, שבו אנחנו פטורים מהוויכוחים האיומים האלה!
    הדוד צ'רלס הרים מעט את ידיו ואמר:
    – די, די, להירגע! אנחנו לא יכולים שלא להסכים על משהו בלי להתרגז ולדבר בצורה כזאת? כל כך חבל.
    מרת דדלוס דיברה אל דנטי בשקט אך דנטי אמרה בקול רם:
    – אני לא אשתוק. אני אגן על הדת שלי ועל הכנסייה שלי בכל פעם שקתולים שערקו ממנה יעליבו אותה ויירקו עליה.
    מר קייסי הדף את צלחתו בגסות אל מרכז השולחן, השעין עליו את מרפקיו ואמר למארח בקול צרוד:
    – תגיד, סיפרתי לך פעם את הסיפור על היריקה המפורסמת?
    – לא סיפרת, ג'ון, אמר מר דדלוס.
    – מה, אמר מר קייסי, זה סיפור ממש מאלף. זה היה לא מזמן במחוז ויקְלוֹ, איפה שאנחנו יושבים עכשיו.
    הוא עצר, נפנה אל דנטי ואמר בזעם שקט:
    – ותרשי לי לומר לך, גברתי, אם את מתכוונת אליי, שאני לא ערקתי משום כנסייה. אני קתולי כמו אבי וכמו אביו לפניו, ואביו לפניו גם כן, בימים שבהם הקרבנו את החיים שלנו כדי לא לוותר על האמונה.
    – אז אתה צריך עוד יותר להתבייש, אמרה דנטי, שאתה מדבר ככה.
    – הסיפור, ג'ון, אמר מר דדלוס בחיוך. תשמיע לנו את הסיפור בכל זאת.
    – קתולי, ממש! חזרה דנטי בקול רווי אירוניה. הפרוטסטנטים הכי רשעים בארץ לא היו מדברים כמו שדיברו כאן הערב.
    מר דדלוס החל לטלטל את ראשו לפנים ולאחור ולהמהם כמו זַמַּר עם.
    – אני אומר לך שוב, אני לא פרוטסטנט, אמר מר קייסי והסמיק.
    מר דדלוס המשיך לטלטל את ראשו, והחל לשיר בנימה גונחת ומאנפפת:
     
    הִקָּבֵצוּ, הוֹ קָתוֹלִים שֶׁלֹּא דָּרְכוּ בַּמִּיסָה.
     
     הוא אחז שוב בסכין ובמזלג בקורת רוח, החל לאכול ואמר למר קייסי:
    – ספר לנו את הסיפור, ג'ון. זה עוזר לעיכול.
    מר קייסי פכר את אצבעותיו והביט על פני השולחן, וסטיבן הסתכל בפניו בחיבה. הוא אהב לשבת לידו מול האש ולהביט מעלה אל פניו הכהים והפראיים. אך לא היה שום דבר פראי בעיניו הכהות, והיה טוב להקשיב לקולו האיטי. אז למה הוא נגד הכמרים? כי אם זה ככה אז דנטי בטח צודקת. אבל הוא שמע שאבא שלו אמר שהיא נזירה שיצאה לתרבות רעה ושהיא עזבה את המנזר שלה בהרי אָלֵגייני אחרי שאחיה עשה כסף אצל הפראים מכל מיני קישוטים זולים. אולי בגלל זה היא לא אוהבת את פַּרנל. ולא מצא חן בעיניה שהוא משחק עם איילין כי איילין פרוטסטנטית וכשהייתה צעירה הכירה ילדים ששיחקו עם פרוטסטנטים והפרוטסטנטים צחקו על תפילת הבתולה המבורכת. מגדל שן, הם היו אומרים, מעון זהב! איך אשה יכולה להיות מגדל שן ומעון זהב? אז מי צודק? והוא זכר את הערב במרפאה בקלונגוז, את המים הכהים, את האור בקצה המזח ואת זעקת השבר שבקעה מקרב האנשים כאשר הגיעה השמועה לאוזניהם.
    לאיילין היו כפות ידיים לבנות וארוכות. ערב אחד כששיחקו תופסת הניחה ידיים על עיניו; ידיים לבנות וארוכות ודקות וקרות ורכות. לזה הייתה הכוונה במילים מגדל שן.
    – הסיפור הזה קצר וחמוד, אמר מר קייסי. זה קרה יום אחד באַרְקְלוֹ, בדרום, קור כלבים, קצת לפני שהמנהיג מת. שאלוהים ירחם עליו!
    הוא עצם את עיניו בלֵאוּת והשתתק. מר דדלוס לקח עצם מהצלחת, כרסם מעליה מעט בשר ואמר:
    – אתה מתכוון, קצת לפני שהרגו אותו.
    מר קייסי פקח את עיניו, נאנח והמשיך:
    – זה היה יום אחד בארקלו. ירדנו לשם בשביל התכנסות ואחרי ההתכנסות היינו צריכים לפלס דרך בין כל האנשים לתחנת הרכבת. כאלה צעקות וקריאות בוז לא שמעתם בחיים שלכם. קראו לנו בכל השמות שבעולם. הייתה שם זקנה אחת, מכשפה שיכורה כזאת, ששמה עלַי עין. כל הדרך היא קפצה לידי בבוץ וצפצפה וצרחה לי בפרצוף: צייד כמרים! התקציב הפריזאי! מיסטר פוֹקס! קיטי אוֹ'שֵׁיי![14]
    – ומה עשית, ג'ון? שאל מר דדלוס.
    – נתתי לה לצפצף, אמר מר קייסי. היום היה קר ולעסתי טבק בפאונד כדי לחמם את הלב, ובכל מקרה לא יכולתי לומר לה שום דבר כי הפה שלי היה מלא מיץ טבק.
    – ואז מה?
    – אז נתתי לה לצפצף, כמה שיתחשק לה, קיטי או'שיי וכן הלאה, עד שבסוף היא כינתה את הגברת הזאת בשם שאני לא מתכוון לחזור עליו ולטנף בו את שולחן חג המולד, או את האוזניים שלכם, גברתי, או אפילו את השפתיים שלי.
    – אז מה כן עשית, ג'ון?
    – מה עשיתי! אמר מר קייסי. כשהזקנה הזאת דיברה ככה היא תקעה לי בפנים את הפרצוף המכוער שלה והפה שלי היה מלא מיץ טבק. אז התכופפתי אליה ו-פְפְט! ככה עשיתי לה.
    הוא הסתובב הצידה ועשה כאילו הוא יורק.
    – פְפְט! ככה עשיתי לה, ישר לעין.
    הוא טפח בידו על עינו והשמיע זעקת כאב צרודה.
    – הו ישו מריה ויוסף! היא אומרת. התעוורתי! התעוורתי וטבעתי במים!
    הוא עצר להשתעל ולצחוק, ושוב אמר:
    – התעוורתי לגמרי.
    מר דדלוס צחק בקול רם ונשען אחורנית, והדוד צ'רלס הניע בראשו לפנים ולאחור.
    דנטי נראתה כאילו היא כועסת נורא ובזמן שצחקו אמרה שוב ושוב:
    – יפה מאוד! יפה מאוד!
    זה לא היה יפה, הסיפור על היריקה בעין של הזקנה.
    אבל מה היה השם שהזקנה כינתה בו את קיטי או'שיי, השם שמר קייסי לא היה מוכן לחזור עליו? הוא דמיין לעצמו את מר קייסי נדחק בין האנשים ומטפס על מרכבות כדי לשאת נאומים. בגלל זה הוא ישב בכלא, והוא זכר שערב אחד בא הסרג'נט או'ניל לבית, עמד בכניסה, שוחח בשקט עם אבא שלו ולעס בעצבנות את רצועת הכובע. למחרת לא נסע מר קייסי ברכבת לדבלין, ובמקום זה הגיעה כרכרה לאסוף אותו והוא שמע את אבא שלו אומר משהו על דרך קָבּינטילי.
    הוא היה לטובת אירלנד ופַּרנל וכמוהו גם אביו; וכמוהם גם דנטי, מפני שערב אחד ליד התזמורת שעל הטיילת היא הרביצה לג'נטלמן אחד במטרייה על הראש מפני שהרים את הכובע כשהתזמורת ניגנה אֵל מלכה נצור.
    מר דדלוס נחר בבוז.
    – אה, ג'ון, אמר. ככה זה אִתם. אנחנו גזע רדוף כמרים וביש מזל.
    הדוד צ'רלס הניד בראשו ואמר:
    – עסק ביש! עסק ביש!
    מר דדלוס חזר ואמר:
    – רדוף כמרים ושכוח אל!
    הוא הצביע על דיוקן סבו על הקיר שלימינו.
    – רואה את הבחור הזה שם, ג'ון? אמר. הוא היה אירי טוב עוד לפני שהתחילו לשלם על זה כסף. הוציאו אותו להורג בתור "וייטבוי".[15] אבל היה לו משהו להגיד על החברים הכמרים שלנו: שבחיים הוא לא ייתן לאחד מהם להתיישב ליד המהגוני שלו.
    דנטי התפרצה בכעס:
    – אם אנחנו גזע רדוף כמרים אנחנו צריכים להתגאות בזה! הם בבת עינו של אלוהים. הנוגע בהם, אמר המשיח, נוגע בבבת עיני.[16]
    – אז אסור לנו לאהוב את הארץ שלנו? שאל מר קייסי. אנחנו לא אמורים לצעוד בעקבות האיש שנולד להנהיג אותנו?
    – בוגד בארצו! השיבה דנטי. בוגד, נואף! בצדק נטשו אותו הכמרים. הכמרים היו תמיד ידידי האמת של אירלנד.
    – באמת? אמר מר קייסי.
    הוא הטיח את אגרופו בשולחן, הזעיף פנים וזקף אצבע אחר אצבע.
    – בזמן האיחוד, כשהבישוף לֵניגֶן הצהיר על נאמנות למרקיז קוֹרְנְווֹליס, הבישופים של אירלנד לא בגדו בנו? ב-1829, הבישופים והכמרים לא מכרו את השאיפות הלאומיות של ארצם תמורת האמנציפציה הקתולית? הם לא הוקיעו את התנועה הפֵניאנית מעל בימות הדרשנים ובתאי הווידויים? לא ביזו את אפרו של טֵרֵנְס בֶּליוּ מק'מנוֹס?[17]
    פניו להטו בזעם וסטיבן חש שהמילים מרגשות אותו ולחייו מתלהטות גם הן. מר דדלוס פלט צחוק גס.
    – אלוהים אדירים, קרא, שכחתי את פול קאלֶן הקטן![18] גם כן בבת עינו של אלוהים!
    דנטי רכנה מעל השולחן וקראה לעבר מר קייסי:
    – כן! כן! הם צדקו בכל פעם! אלוהים והמוסר והדת תמיד במקום הראשון.
    גברת דדלוס ראתה שהיא נסערת ואמרה לה:
    – גברת רירדן, אל תתרגשי! את לא צריכה לענות להם.
    – אלוהים והדת באים לפני הכול! קראה דנטי. אלוהים והדת באים לפני כל מה שקיים.
    מר קייסי הרים אגרוף קפוץ והטיח אותו בשולחן בקול נפץ.
    – יפה מאוד, צעק בקול צרוד, אז אם ככה, לא צריך אלוהים באירלנד!
    – ג'ון! ג'ון! קרא מר דדלוס ומשך בשרוול המעיל של אורחו.
    דנטי בהתה בהם מעברו השני של השולחן בלחיים רועדות. מר קייסי נאבק לקום מכיסאו והתכופף לעברהּ על פני השולחן, הודף בידיו הצִדה את האוויר שמול עיניו כאילו הוא מסלק קורי עכביש.
    – לא צריך אלוהים באירלנד! קרא. מספיק אלוהים היה לנו באירלנד. שיסתלק אלוהים!
    – כופר! שטן! צרחה דנטי, זינקה על רגליה וכמעט ירקה בפניו.
    הדוד צ'רלס ומר דדלוס דחפו את מר קייסי בחזרה לכיסא ודיברו על לִבו משני צדדיו. הוא בהה נכחו בעיניים כהות ובוערות, וחזר על דבריו:
    – שיסתלק אלוהים, אני אומר!
    דנטי הדפה את הכיסא שלה הצִדה, עזבה את השולחן והפילה את הטבעת שמחזיקה את המפית. הטבעת התגלגלה לאט על השטיח ונעצרה מול רגל של כורסה. מר דדלוס מיהר לקום ולחוש אל הדלת בעקבותיה. כשהגיעה לדלת סבה דנטי על עקביה וצעקה אל תוך החדר בלחיים סמוקות ורוטטות מזעם:
    – שטן מהגיהנום! אנחנו ניצחנו! מעכנו אותו למוות! שד!
    הדלת נטרקה מאחוריה.
    מר קייסי שחרר את זרועותיו מאחיזת המחזיקים בו ולפתע הרכין את ראשו אל ידיו ביפחת כאב.
    – פַּרנל, פַּרנל! בכה בקול. מלך מת שלי!
    הוא התייפח בקול ובכה מרה.
    סטיבן הביט מעלה באימה וראה שהעיניים של אביו מלאות דמעות.
     
    ***
     
    החברים שוחחו בקבוצות קטנות.
    אחד אמר:
    – תפסו אותם ליד גבעת לאיינס.
    – מי תפס אותם?
    – מר גְליסון והמחנך. הם היו בכרכרה. החבר הוסיף:
    – אחד מהשורה הגבוהה סיפר לי.
    פלמינג שאל:
    – אבל תגיד לנו למה הם ברחו.
    – אני יודע למה, אמר ססיל ת'אנדר. כי הם פילחו כסף מהחדר של הרקטור.
    – מי פילח?
    – האח של קיקהאם. וכולם התחלקו.
    – אבל זה לגנוב. איך הם יכלו?
    – אין לך בכלל מושג, ת'אנדר! אמר וולס. אני יודע למה הם התחפפו.
    – אז תגיד.
    – אמרו לי לא לספר, אמר וולס.
    – נו, בחייך, וולס, אמרו כולם. אתה יכול לספר לנו. לא נגיד לאף אחד.
    סטיבן שלח את ראשו קדימה כדי לשמוע. וולס הביט סביב לראות אם מישהו בא. אז אמר בנימה צופנת סוד:
    – נכון יין המזבח שהם שומרים בשידה בחדר כלי הקודש?
    – כן.
    – אז הם שתו אותו ולפי הריח גילו שזה הם. ובגלל זה הם ברחו, אם אתם חייבים לדעת.
    והחבר שדיבר ראשון אמר:
    – כן, זה מה שגם אני שמעתי מההוא מהשורה הגבוהה.
    כל החברים השתתקו. סטיבן הקשיב ביניהם ופחד לדבר. בחילה קלה של פחד נסכה בו חולשה. איך היו מסוגלים לעשות דבר כזה? הוא חשב על השקט ועל החשכה בחדר כלי הקודש. היו שם שידות עץ כהות ובתוכן שכבו בדממה הגלימות המקופלות. זו לא הייתה הקַפֶּלָה אבל עדיין היה צריך לדבר שם בלחש. זה היה מקום קדוש. הוא זכר את ערב הקיץ שבו הגיע לשם כדי ללבוש את מדי נושא בָּזיך הקטורת לקראת התהלוכה היוצאת אל המזבח הקטן שביער. מקום זר וקדוש. הילד שנשא את המחתה אחז בשרשרת האמצעית שלה וטלטל אותה לכאן ולכאן כדי שהפחם ימשיך לבעור. קראו לזה גחלי-אש; וכל עוד המשיך הילד לטלטל המשיכו הגחלים לבעור בשקט ולהעלות ריח חמצמץ. וכשכולם היו לבושים הוא נעמד והושיט את הבָּזיך לרקטור והרקטור הניח כף גרגרי קטורת על הפחמים הלוהטים והם השמיעו קול לחישה.
    החברים שוחחו בקבוצות קטנות שהתגודדו ברחבי מגרשי הספורט. נדמה היה לו שהחברים ללימודים קטנו קצת; זה היה מפני שיום קודם לכן הפיל אותו רוכב אופניים, חבר ללימודים מכיתת דקדוק שתיים. האופניים השכיבו אותו על השביל הסלול ומשקפיו נשברו לשלושה חלקים וחצץ נכנס לו לפה.
    בגלל זה נדמה היה לו שהחברים קטנים ומתרחקים וקורות השער דקות ורחוקות כל כך והשמים האפורים והרכים גבוהים כל כך. אבל אף אחד לא שיחק במגרשי הכדורגל כי תכף עמדה להגיע עונת הקריקט; וחלק אמרו שבארנס יהיה הקפטן של הקבוצה ואחרים אמרו שזה יהיה פְלאוורס. וברחבי כל המגרשים שיחקו ראוּנְדֶרְס[19] והגישו כדורים מסוּבבים וכדורים תלולים. ומכל עבר נשמעו קולות מחבטי הקריקט המפלחים את האוויר האפור והרך. הם אמרו: פִּיק, פָּק, פּוֹק, פּוּק; טיפות מים קטנות במזרקה המפכפכות לאטן מהאגן המלא עד לשפתו.
    אַתֵיי, ששתק עד אז, אמר בשקט:
    – כולכם טועים.
    כולם פנו אליו בלהיטות.
    – למה?
    – אתה יודע?
    – מי סיפר לך?
    – אתיי, תספר.
    אתיי הצביע אל קצה המגרש, למקום שבו צעד סיימון מוּנאן לבדו ובעט באבן.
    – תשאלו אותו, אמר.
    החברים הביטו לשם ואמרו:
    – למה אותו?
    – הוא קשור?
    אתיי הנמיך את קולו ואמר:
    – אתם יודעים למה הם התחפפו? אני אספר לכם אבל אסור לכם לגלות שאתם יודעים.
    – תספר, אתיי. אתה יכול לספר אם אתה כבר יודע.
    הוא השתהה מעט ואז אמר בנימה מסתורית:
    – תפסו אותם בלילה בשירותים עם סיימון מונאן ועם חטט בּוֹיל.
    החברים הביטו בו ושאלו:
    – עושים מה?
    אתיי אמר:
    – מִתחשמקים.
    החברים שתקו כולם; ואתיי אמר:
    – וזה למה.
    סטיבן הביט בפני חבריו ללימודים אבל כולם הביטו אל צדו השני של המגרש. הוא רצה לשאול על זה מישהו. מה זאת אומרת מתחשמקים בשירותים? למה חמשת החברים מהשורה הגבוהה ברחו בגלל זה? זו בטח בדיחה, חשב. לסיימון מונאן היו בגדים יפים ולילה אחד הוא הראה לו כדור מלא ממתקים שהחברים בנבחרת הכדורגל גלגלו אליו על השטיח באמצע חדר האוכל כשהוא היה ליד הדלת. זה היה בערב שאחרי המשחק נגד ה"בֶּקטיב ריינג'רס"; והכדור נראה בדיוק כמו תפוח אדום-ירוק אבל כשפתחו אותו הוא היה מלא ממתקים. ופעם אחת בויל אמר שלפיל יש חטטים במקום חטים ובגלל זה קראו לו חטט בויל אבל היו כאלה שקראו לו ליידי בויל מפני שכל הזמן התעסק בציפורניים שלו וגזר אותן.
    גם לאיילין היו ידיים ארוכות, לבנות וקרות, מפני שהייתה ילדה. הן היו כמו שנהב; אבל רכות. לזה מתכוונים כשאומרים את המילים מגדל שן אבל הפרוטסטנטים לא הבינו והם צחקו על המילים האלה. פעם אחת עמד לידה והביט אל הגנים של המלון. מלצר העלה שרשרת דגלונים אל ראש התורן ופוקס טרייר התרוצץ סביב. היא הניחה יד בתוך כיסו, שבו טמן את ידו, והוא הרגיש עד כמה קרירה ורכה היד שלה. היא אמרה שמצחיק שיש כיסים; ואז ניתקה ממנו לפתע ורצה, צוחקת, במורד השביל המתעקל. שערה הבהיר שטף מאחוריה כמו זהב בשמש. מגדל שן. מעון זהב. אם חושבים על דברים אז אפשר להבין אותם.
    אבל למה בשירותים? לשם הולכים כשרוצים לעשות משהו. היו שם המון לוחות צִפחה עבים וכל היום נזלו שם מים מתוך חורים קטנים והיה שם ריח משונה של מים עומדים. ומאחורי הדלת של אחד התאים היה ציור בעיפרון אדום של איש עם זקן באדרת רומאית שמחזיק לבֵנה בכל יד ומתחתיו היה כתוב שם הציור:
     
    בַּלְבּוּס בנה חומה.[20]
     
    אחד התלמידים צייר את זה בתור בדיחה. לאיש היו פנים משונים אבל דומים מאוד לאיש עם זקן. ועל קיר של תא אחר נכתב בכתב נטוי ויפה:
     
    יוליוס קיסר חיבר את "בלא קולגות".[21]
     
    אולי בגלל זה הם היו שם, כי זה היה מקום שתלמידים כותבים בו דברים בתור בדיחה. אבל הדברים שסיפר אתיי והדרך שבה סיפר אותם היו משונים עדיין. זו לא הייתה בדיחה, מפני שהם ברחו. הוא הביט אל קצה המגרש עם האחרים והחל לפחד.
    לבסוף אמר פלמינג:
    – ואת כולנו עומדים להעניש בגלל מה שעשו תלמידים אחרים?
    – אני לא אחזור, אתם תראו, אמר ססיל ת'אנדר. יתנו לנו שלושה ימי שתיקה בחדר האוכל ושש-ושמונה בכל דקה.[22]
    – כן, אמר וולס. ובארט המציא דרך חדשה לפתל את הפתק ככה שאי אפשר לפתוח אותו כדי לראות כמה אתה עומד לחטוף ולקפל אותו חזרה. גם אני לא אחזור.
    – כן, אמר ססיל ת'אנדר, והמשגיח על הלימודים היה הבוקר בדקדוק שתיים.
    – בואו נעשה מרד, אמר פלמינג. אתם באים?
    כל החברים השתתקו. האוויר היה שקט ואפשר היה לשמוע את נקישות מחבטי הקריקט, שנעשו איטיות יותר: פִּיק, פּוֹק.
    וולס שאל:
    – מה הולכים לעשות להם?
    – את סיימון מונאן ואת קאט הולכים להלקות, אמר אתיי, ולחברים מהשורה הגבוהה נתנו לבחור: או שילקו אותם או שיסלקו אותם מבית הספר.
    – ומה הם בחרו? שאל זה שדיבר ראשון.
    – כולם בחרו שיסלקו אותם חוץ מקוֹריגן, ענה אתיי. אותו ילקו. מר גְליסון ילקה אותו.
    – אני יודע למה, אמר ססיל ת'אנדר. הוא צודק והאחרים טועים כי אחרי שמלקים אותך זה עובר אבל אחרי שמסלקים תלמיד מבית ספר יודעים עליו לכל החיים. וחוץ מזה מר גליסון לא ייתן לו מלקות חזקות.
    – זה כי חסר לו להרביץ חזק, אמר פלמינג.
    – לא הייתי רוצה להיות במקום סיימון מונאן וחטט, אמר ססיל ת'אנדר. אבל אני לא מאמין שילקו אותם. אולי ישלחו אותם לקבל פעמיים-תשע.
    – לא לא, אמר אתיי. שניהם יחטפו איפה שחשוב. וולס שפשף את ישבנו ואמר בקול בוכים:
    – בבקשה, אדוני, תן לי לרדת!
    אתיי חייך, הפשיל את שרוולי מעילו ואמר:
     
    אָבוּד לְךָ:
    הַכֹּל מוּכָן.
    הוֹרֵד מִכְנָסַיִם
    וּשְׁלֹף הַיַּשְׁבָן.
     
    החברים צחקו; אבל הוא הרגיש שהם מפחדים קצת. בדממת האור הרך והאפור שמע את מחבטי הקריקט מעבר זה ומעבר אחר: פּוֹק. זה היה קול שאפשר לשמוע, אבל אם פוגעים בך זה כואב. גם מחבט ההצלפה השמיע קול אבל לא כזה. החברים אמרו שהוא עשוי מעור ומעצם לוויתן ושבפנים יש עופרת; והוא שאל את עצמו איזה מין כאב זה. היו כל מיני קולות. קנה ארוך ודק ישמיע קול שריקה חדה והוא שאל את עצמו איזה מין כאב הוא יגרום. המחשבה צמררה אותו ונעשה לו קר; וגם בגלל מה שאתיי אמר. אבל על מה אפשר כאן לצחוק? המחשבה צמררה אותו; אבל זה מפני שתמיד מצטמררים כשמורידים מכנסיים. ככה זה גם כשמתפשטים באמבטיה. הוא שאל את עצמו אם המורה מוריד אותם לילד או הילד מוריד אותם לבד. איך הם יכולים לצחוק על זה ככה?
    הוא התבונן בשרווליו המופשלים של אתיי ובפרקי אצבעותיו הבולטים והמוכתמים בדיו. הוא הפשיל שרוולים כדי להראות איך מר גליסון מפשיל שרוולים. אבל למר גליסון היו חפתים עגולים ונוצצים ופרקי ידיים לבנים ונקיים וכפות ידיים שמנמנות והציפורניים שלו היו ארוכות ומחודדות. אולי גם הוא גוזר אותן כמו ליידי בויל. אבל הן היו ארוכות ומחודדות נורא. ציפורניים ארוכות כל כך ואכזריות כל כך, אף על פי שהידיים הלבנות והשמנמנות לא היו אכזריות אלא עדינות. ולמרות שרעד מקור ומפחד למחשבה על הציפורניים הארוכות והאכזריות ועל קול השריקה החדה שהקנה משמיע ועל הקור שמרגישים כשמתפשטים במקום שהחולצה נגמרת, חש שעונג שקט מתפשט בו למחשבה על הידיים הלבנות והשמנמנות, נקיות ועדינות וחזקות. והוא חשב על מה שססיל ת'אנדר אמר: שמר גליסון לא ייתן לקוריגן מלקות חזקות. ופלמינג אמר שזה מפני שחסר לו להרביץ חזק. אבל הוא ידע שלא זו הסיבה.
    קול קרא מרחוק על פני המגרש:
    – כולם פנימה!
    וקולות נוספים קראו:
    – כולם פנימה! כולם פנימה!
    בזמן שיעור הכתיבה התמה הוא ישב בזרועות שלובות והקשיב לעטים החורקים לאִטם. מר הרפורד הסתובב בכיתה, רשם סימנים קטנים בעיפרון אדום ומדי פעם התיישב ליד ילד כדי להראות לו איך מחזיקים את העט. הוא ניסה לאיית לעצמו את המשפט למרות שכבר ידע איך לעשות זאת מפני שזה היה המשפט האחרון בספר. תשוקה בלא תבונה היא כספינה נטרפת. אבל קווי האותיות דמו לחוטים דקים ולא נראים ורק כשעצם את עין ימין והביט בעין שמאל הצליח לפענח את עיקולי האות הגדולה שבראש המשפט.
    אבל מר הרפורד היה בסדר גמור ואף פעם לא נתקף כעס. לכל המורים האחרים היו התקפי כעס איומים. אבל למה שיסבלו בגלל משהו שעשו החברים ללימודים מהשורה הגבוהה? וולס אמר שהם שתו מיין המזבח שבשידה בחדר כלי הקודש ושגילו עליהם לפי הריח. אולי הם גנבו את כלי הזהב שבו הציגו את לחם הקודש ורצו לברוח ולמכור אותו באיזה מקום. זה בטח חטא איום ונורא, להתגנב לשם בלילה, לפתוח את השידה הכהה ולגנוב משם את כלי הזהב המנצנץ שבתוכו מניחים את אלוהים על המזבח בין הפרחים והנרות בזמן התפילה, עשן קטורת מיתמר משני צדדיו, הילד מטלטל את המחתה ודומיניק קֶלי שר לבד את החלק הראשון של המקהלה. אבל ברור שאלוהים לא היה בפנים כשהם גנבו אותו. ובכל זאת אפילו לגעת בכלי היה חטא זר ואיום. הוא הרהר בכך באימה; חטא זר ונורא; המחשבה על זה בלב הדממה, שרק חריקות עטים הפרו אותה, הסעירה אותו. גם לשתות את יין המזבח מהשידה ולהיתפס בגלל הריח זה חטא; אבל לא חטא זר ונורא. זה רק עושה קצת בחילה בגלל הריח של היין. כי בפעם הראשונה שבה השתתף בטקס לחם הקודש בקַפֶּלָה הוא עצם עיניים ופתח את הפה והושיט את הלשון; וכשהרקטור רכן לתת לו את לחם הקודש הריח את ריחו הקלוש של יין המיסה שעלה מפיו. המילה הייתה יפהפייה: יין. היא העלתה על הדעת צבע סגול כהה מפני שסגול כהה היה הצבע של הענבים שגדלים ביוון ליד בתים שדומים למקדשים לבנים. אבל בבוקר שלמחרת הטקס עורר בו הריח הקלוש שעלה מפיו של הרקטור בחילה. היום שבו משתתפים בפעם הראשונה בטקס לחם הקודש הוא היום הכי מאושר בחיים. פעם אחת באו המון גנרלים ושאלו את נפוליאון מה היה היום המאושר בחייו. הם חשבו שיאמר שזה היום שבו ניצח בקרב גדול או היום שבו הוכתר לקיסר. אבל הוא אמר:
    – רבותי, היום המאושר בחיי היה היום שבו השתתפתי לראשונה בטקס לחם הקודש.
    האב ארנל נכנס ושיעור לטינית התחיל והוא לא זז, רק נשען על השולחן בידיים שלובות. האב ארנל נתן להם את ספרי ההכתבה ואמר להם שזו בושה וחרפה ושהם צריכים לכתוב הכול מחדש תיכף ומיד עם התיקונים. אבל ההכתבה של פלמינג הייתה הגרועה מכולן כי הדפים שלה נדבקו זה לזה; והאב ארנל החזיק אותה מהפינה ואמר שלהגיש הכתבה כזאת זה עלבון למורה. אז ביקש מג'ק לוטון להטות את שם העצם mare וג'ק לוטון עצר ביחסת האַבְּלָטיב ביחיד ולא ידע איך ממשיכים ברבים.
    – תתבייש לך, אמר האב ארנל בחומרה. דווקא אתה, ראש הכיתה!
    אז ביקש מהילד הבא אחריו ומהבא אחריו ומהבא אחריו. אף אחד לא ידע. האב ארנל דיבר בשקט, יותר ויותר בשקט בכל פעם שילד ניסה לענות ולא הצליח. אבל הפנים שלו היו קודרים ועיניו לטושות למרות שקולו היה שקט כל כך. אז שאל את פלמינג ופלמינג אמר שלמילה הזאת אין צורת רבים. האב ארנל סגר לפתע את הספר וצעק עליו:
    – קום ותכרע במרכז הכיתה. אתה אחד הילדים העצלנים ביותר שפגשתי בימי חיי. כל השאר, תעתיקו את ההכתבות שלכם מחדש.
    פלמינג קם ממקומו בכבדות וכרע על ברכיו בין שני הספסלים האחרונים. יתר הילדים רכנו אל ספרי ההכתבה והחלו לכתוב. דממה ירדה על הכיתה וסטיבן שלח מבט חושש אל פניו הקודרים של האב ארנל וראה שהם אדמדמים מרוב כעס.
    האם הכעס של האב ארנל נחשב לחטא, או שמותר לו לקבל התקפי כעס כשהילדים מתעצלים מפני שבזכות זה הם משתפרים, או שהוא רק עושה את עצמו כועס? זה מפני שמותר לו, מפני שכומר יודע מה זה חטא ולכן לא יחטא. אבל אם פעם אחת חטא בטעות, איך יוכל להתוודות? אולי הוא ילך לווידוי אצל האב המחנך. ואם האב המחנך יחטא הוא ילך לרקטור; והרקטור לראש הפרובינציה; וראש הפרובינציה למנהיג הישועים. זה מה שנקרא המסדר; והוא שמע את אבא שלו אומר שכולם אנשים חכמים. אלמלא בחרו להיעשות ישועים יכלו כולם להגיע רחוק. והוא שאל את עצמו לאן היו מגיעים האב ארנל ופאדי בּארֶט ולאן היו מגיעים מר מק'גלייד ומר גליסון אלמלא בחרו להיעשות ישועים. הוא התקשה לנחש מפני שצריך היה לחשוב עליהם באופן אחר עם מעילים ומכנסיים בצבע אחר ועם זקנים ושפמים ועם כל מיני כובעים.
    הדלת נפתחה בשקט ונסגרה. לחישה מהירה עברה בכיתה: המשגיח על הלימודים. לרגע שרר שקט מוחלט ואז נשמעה צליפתו העזה של המחבט הנוחת על השולחן האחרון. לבו של סטיבן החסיר פעימה מפחד.
    – יש כאן ילדים שצריך להלקות, האב ארנל? קרא המשגיח על הלימודים. יש בכיתה יושבי קרנות עצלנים ובטלנים שצריך להלקות אותם?
    הוא ניגש אל מרכז הכיתה וראה את פלמינג כורע על הברכיים.
    – הוהו! קרא. מי הילד הזה? למה הוא על הברכיים? מה שמך, ילד?
    – פלמינג, אדוני.
    – הוהו, פלמינג! בטלן, ברור כשמש. רואים עליך בעיניים. למה הוא על הברכיים, האב ארנל?
    – הוא הגיש הכתבה מלאה שגיאות בלטינית, אמר האב ארנל, וטעה בכל השאלות בדקדוק.
    – ברור! קרא המשגיח על הלימודים, ברור! בטלן מבטן ומלידה! רואים לו את זה בזווית של העין.
    הוא הנחית את מחבט ההצלפה בכוח על השולחן וקרא:
    – קום, פלמינג! קדימה, ילד!
    פלמינג הזדקף לאִטו.
    – להושיט! קרא המשגיח על הלימודים.
    פלמינג הושיט את ידו. המחבט פגע בה בקול חבטה רם: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש.
    – יד שנייה!
    המחבט הנחית עוד שש חבטות רמות בזו אחר זו.
    – לכרוע ברך! קרא המשגיח על הלימודים.
    פלמינג כרע ברך וטמן את ידיו בבתי שְׁחָיָיו, ופניו היו מכווצים מכאב; אבל סטיבן ידע שכפות הידיים שלו קשות כי הוא שפשף אותן תמיד בשרף. אבל אולי כאב לו מאוד, כי הרעש שהשמיע מחבט ההצלפה היה איום ונורא. לבו של סטיבן הלם ופרפר.
     – לעבודה, כולכם! צעק המשגיח על הלימודים. אנחנו לא רוצים פה שום יושבי קרנות עצלנים ובטלנים, רמאים קטנים עצלנים ובטלנים. לעבודה, אמרתי. האב דוֹלאן יבוא הנה בשבילכם כל יום. האב דולאן יבוא הנה מחר.
    הוא תחב את המחבט בצלעותיו של אחד הילדים ואמר:
    – היי, ילד! מתי האב דולאן יבוא הנה?
    – מחר, אדוני, אמר קולו של טום פֶרְלוֹנג.
    – מחר ועוד מחר ועוד מחר, אמר המשגיח על הלימודים. שלא תשכחו את זה. האב דולאן, יום יום. קדימה, לכתוב. מי אתה, ילד?
    לבו של סטיבן זינק לפתע.
    – דדלוס, אדוני.
    – למה אתה לא כותב כמו כולם?
    – אני… נשב–
    המילים נעתקו מפיו מרוב פחד.
    – האב ארנל, למה הוא לא כותב?
    – נשברו לו המשקפיים, אמר האב ארנל, ופטרתי אותו מכתיבה.
    – נשברו? מה אני שומע? מה זה השם שלך! אמר המשגיח על הלימודים.
    – דדלוס, אדוני.
    – בוא הנה, דדלוס. רמאי קטן ועצלן. יש לך פנים של עצלן. איפה נשברו לך המשקפיים?
    – על השביל הסלול, אדוני.
    – הוהו! על השביל הסלול! קרא המשגיח על הלימודים. את התכסיס הזה אני מכיר.
    סטיבן הרים אל עיניו בפליאה ולרגע ראה את פניו המאפירים והלא-צעירים של האב דולאן, את ראשו המאפיר והמקריח שציציות מוך מזדקרות לו מהצדדים, את מסגרת הפלדה של משקפיו ומעבר לה את עיניו חסרות הצבע. למה אמר שאת התכסיס הזה הוא מכיר?
    – יושב קרנות עצלן ובטלן קטן! קרא המשגיח על הלימודים. נשברו לי המשקפיים! תכסיס עתיק של תלמידים! מהר להושיט יד!
    סטיבן עצם עיניים והושיט קדימה כף יד רועדת ופניה למעלה. הוא הרגיש שהמשגיח על הלימודים נוגע באצבעותיו לרגע כדי ליישרן ואז, כשמחבט ההצלפה הונף מעלה, חש באוושה מהירה של שרוול הגלימה. מכה חמה שורפת ומעקצצת חרקה כמו ענף מתבקע וכיווצה את ידו הרועדת כאילו הייתה עלה שהושלך לאש; והרעש והכאב מילאו את עיניו בדמעות לוהטות. גופו רעד מאימה, זרועו רעדה וידו המעוותת, הצרובה והמכחילה היטלטלה כמו עלה ברוח. זעקה, תפילה שיניחו לו, עמדה על דל שפתיו. אבל אף על פי שהדמעות חרכו את עיניו ואיבריו רטטו מכאב ומפחד הוא עצר בעד הדמעות החמות ובעד הזעקה החורכת את גרונו.
    – יד שנייה! צעק המשגיח על הלימודים.
    סטיבן אסף את ימינו החבולה והרוטטת והושיט את יד שמאל. שרוול הגלימה השמיע אוושה נוספת, מחבט ההצלפה הונף מעלה, קול נפץ עז ומבעית נשמע וכאב שורף ומעקצץ כיווץ את כף ידו והכריח אותו לכדר את אצבעותיו המכחילות והרוטטות לגוש אחד. המים החמים פרצו מעיניו והוא אסף באימה את זרועו הרועדת, לוהט מבושה ומייסורים ומפחד, ופלט יבבת כאב. גופו התאבן ורעד מכאב ומזעם ומבושה והוא הרגיש איך הזעקה מתמלטת מגרונו ואיך הדמעות זולגות מעיניו על לחייו הבוערות.
    – לכרוע ברך, קרא המשגיח על הלימודים.
    סטיבן מיהר לכרוע ברך ולחץ את ידיו הפגועות אל הצלעות. המחשבה שהן חבולות ונפוחות מכאב מילאה אותו ברחמים כאילו לא היו שלו אלא של מישהו אחר, שהוא מרחם עליו. הוא כרע, השקיט את היפחות האחרונות שעמדו בגרונו, הרגיש את הכאב השורף והמעקצץ כנגד הצלעות וחשב על הידיים שהושיט, פניהן למעלה, על המגע היציב של המשגיח על הלימודים שיישר את אצבעותיו ועל גוש האצבעות הסמוק והחבול שרטט באוויר אין אונים.
    – לעבודה, כולכם, קרא המשגיח על הלימודים מן הדלת. האב דולאן יבוא הנה כל יום לראות אם יש כאן ילד עצלן ובטלן, יושב קרנות קטן שצריך להלקות. כל יום. כל יום.
    הדלת נסגרה אחריו.
    הכיתה המשיכה להעתיק את ההכתבות בדממה. האב ארנל קם מכיסאו ועבר ביניהם, מסייע לילדים במילים רכות ומסביר להם היכן טעו. אז חזר למקומו ואמר לפלמינג ולסטיבן:
    – אתם שניכם יכולים לחזור לכיסא שלכם.
    סטיבן ופלמינג קמו, הלכו אל המושבים והתיישבו. סטיבן, סמוק מבושה, מיהר לפתוח ספר ביד חלושה, להרכין את ראשו מעליו ולטמון את פניו בדפים.
    זה היה לא צודק וזה היה אכזרי מפני שהרופא אמר לו לא לקרוא בלי משקפיים ובאותו בוקר הוא כתב הביתה לאבא שלו שישלח לו משקפיים חדשים. והאב ארנל אמר שעד שהמשקפיים יגיעו הוא לא צריך ללמוד. ואחר כך לקרוא לו רמאי לפני כל הכיתה ולהצליף בו אפילו שתמיד קיבל כרטיס של מקום ראשון או שני ועמד בראש קבוצת יורק! איך יכול המשגיח על הלימודים לדעת שזה תכסיס? כשהמשגיח נגע בו באצבעות כדי ליישר לו את היד חשב שהוא עומד ללחוץ אִתו ידיים מפני שהאצבעות שלו היו רכות ויציבות; אבל אז ברגע אחד שמע את אוושת שרוול הגלימה ואת קול הנפץ. ואחר כך היה אכזרי ולא צודק לומר לו לכרוע ברך באמצע הכיתה; והאב ארנל אמר לשניהם לחזור לכיסאות כאילו אין ביניהם שום הבדל. הוא הקשיב לאב ארנל מתקן את ההכתבות בקול נמוך ורך. אולי עכשיו הוא מתנהג יפה כי הוא מצטער. אבל זה היה לא צודק וזה היה אכזרי. המשגיח על הלימודים היה כומר אבל זה היה אכזרי וזה היה לא צודק. ופניו האפורים ועיניו חסרות הצבע מאחורי מסגרת הפלדה של המשקפיים נראו אכזריים מפני שהוא יישר לו את היד לפני זה באצבעות רכות ויציבות אבל רק כדי שיוכל להרביץ חזק יותר ובקול רם יותר.
    – סיפור מסריח, זה מה שזה, אמר פלמינג במסדרון כשתלמידי הכיתות צעדו בשורה אל חדר האוכל, להצליף בחבר כשזה לא אשמתו.
    – באמת לא שברת את המשקפיים בכוונה? שאל רוֹץ' הרשע.
    סטיבן הרגיש שדבריו של פלמינג ממלאים את לבו והוא לא ענה לו.
    – בטח שלא! אמר פלמינג. לא הייתי שותק לו. הייתי עולה למעלה ואומר אותו לרקטור.
    – כן, אמר ססיל ת'אנדר בלהיטות, ראיתי אותו מרים את המחבט מעל הכתף ואסור לו.
    – זה כאב לך מאוד? שאל רוֹץ' הרשע.
    – מאוד מאוד, אמר סטיבן.
    – לא הייתי שותק לו, חזר פלמינג ואמר, לא לראש-קרחת, ולא לשום ראש-קרחת אחר. זה תכסיס שפל ומסריח, זה מה שזה. אחרי ארוחת הערב הייתי עולה ישר לרקטור ומספר לו.
    – כן, זהו. כן, זהו, אמר ססיל ת'אנדר.
    – כן, זהו. כן, תעלה ותגיד אותו לרקטור, דדלוס, אמר רוֹץ' הרשע, כי הוא אמר שמחר שוב יבוא להרביץ לך.
    – כן, כן. תגיד אותו לרקטור, אמרו כולם.
    וכמה חברים מדקדוק שתיים שהיו שם הקשיבו ואחד מהם אמר:
    – הסנאט של העם הרומאי מכריז בזאת שדדלוס נענש שלא בצדק.
    זה לא היה בסדר; זה היה לא צודק ואכזרי; וכשישב בחדר האוכל נזכר באותה השפלה שוב ושוב עד שהחל לתהות אם יכול להיות שהוא באמת נראה כמו רמאי בגלל משהו בפָּנים שלו והוא רצה ראי קטן כדי לבדוק. אבל זה לא יכול להיות; וזה היה אכזרי ולא צודק ולא הוגן.
    הוא לא הצליח לבלוע את נתחי הדג המטוגן והחרוך שהוגשו בימי רביעי בזמן צום הלֶנְט ובאחד מתפוחי האדמה שלו היה חריץ של אֵת חפירה. כן, הוא יעשה מה שהחברים אמרו לו. הוא יעלה למעלה ויספר לרקטור שהענישו אותו לא בצדק. היה כבר מישהו שעשה דבר כזה, איזה איש דגול שהראש שלו מופיע בספרי ההיסטוריה. והרקטור יכריז שהוא נענש שלא בצדק כי הסנאט והעם הרומאי הכריזו תמיד שמי שעושים דברים כאלה הם אנשים שנענשו שלא בצדק. אלה היו האנשים הדגולים ששמותיהם הופיעו ב-"שאלות" של ריצְ'מֶל מַגְנאל. כל ההיסטוריה היא על האנשים האלה ועל מה שעשו וסיפורי פיטר פַּרְלי על יוון ורומא התעסקו רק בהם.[23] בעמוד הראשון הייתה תמונה של פיטר פַּרלי בעצמו. היה שם שביל שעובר בשדה בור ולצדו שיחים קטנים ודשא; ופיטר פַּרלי חבש כובע רחב שוליים כמו של מטיף פרוטסטנטי והחזיק מקל ארוך וצעד חיש קל לעבר יוון ורומא.
    לפניו עמדה משימה פשוטה. כל מה שעליו לעשות הוא לחכות לסוף הארוחה וכשיגיע תורו לצאת לא ללכת במסדרון אלא לפנות ימינה ולעלות במדרגות שמובילות לטירה. זה כל מה שעליו לעשות; לפנות ימינה ולעלות מהר במדרגות ובתוך חצי דקה יהיה במסדרון הצר והאפל עם התקרה הנמוכה שעובר בטירה ומוביל אל חדרו של הרקטור. וכל החברים אמרו שזה לא צודק, אפילו החבר מדקדוק שתיים עם הסנאט והעם הרומאי.
    מה יקרה אם יעשה זאת?
    הוא שמע את החברים מהשורה הגבוהה שעמדו בחלק העליון של חדר האוכל ושמע אותם צועדים כשירדו לאורך המרבד: פאדי ראת' וג'ימי מגי והספרדי והפורטוגזי, והחמישי היה קוריגן הגדול שעמד לקבל מלקות ממר גליסון. בגלל זה קרא לו המשגיח על הלימודים רמאי ובגלל זה הצליף בו שלא בצדק; וכשאימץ את עיניו החלשות והמותשות מבכי ראה את כתפיו הרחבות של קוריגן הגדול ואת ראשו הרכון, גדול ושחרחר, חולפים על פניו בשורה. אבל לו מגיע עונש ומר גליסון לא ייתן לו מלקות חזקות; והוא זכר איך נראה קוריגן הגדול באמבטיה. צבע עורו דמה לצבע המים העכורים בגון הכבול בקצה הרדוד של האמבטיה וכשעבר מהצד טפחו כפות רגליו על המרצפות הרטובות ועם כל צעד רטטו לו הירכיים מפני שהיה שמן.
    חדר האוכל התרוקן למחצה והחברים המשיכו לצאת בשורה. הוא יוכל לעלות במדרגות מפני שמחוץ לדלת חדר האוכל אף פעם לא עמד כומר או משגיח. אבל הוא לא יכול ללכת לשם. הרקטור יסכים עם המשגיח על הלימודים ויחשוב שזה תכסיס של תלמידי בית ספר והמשגיח על הלימודים ימשיך לבוא לכיתה כל יום, רק שאז זה יהיה הרבה יותר גרוע מפני שהוא יכעס נורא על הילד שעלה אל הרקטור כדי להתלונן עליו. נכון שהחברים אמרו לו ללכת, אבל הם בעצמם לא היו הולכים. בטח שכחו מזה לגמרי. לא, עדיף לשכוח מזה לגמרי ואולי המשגיח על הלימודים לא התכוון לבוא לכיתה באמת. לא, עדיף להתחבא ולא למשוך תשומת לב כי ילדים קטנים יכולים להינצל ככה מהרבה צרות.
    החברים שישבו סביב השולחן שלו קמו. הוא קם ויצא ביניהם בשורה. הוא היה חייב להחליט. הוא התקרב לדלת. אם ימשיך עם החברים לעולם לא יוכל לעלות אל הרקטור כי לא ירשו לו לצאת ממגרשי הספורט. ואם ילך ובכל זאת יצליפו בו יצחקו עליו כל החברים וידברו על דדלוס הצעיר שהלך לרקטור להתלונן על המשגיח על הלימודים.
    הוא ירד על המרבד וראה את הדלת לפניו. אי-אפשר; הוא לא היה מסוגל. הוא חשב על ראשו המקריח של המשגיח על הלימודים ועל העיניים המרושעות וחסרות הצבע מביטות בו ושמע את הקול של המשגיח על הלימודים שואל אותו פעמיים איך קוראים לו. למה לא זכר אחרי שאמר לו בפעם הראשונה? בפעם הראשונה הוא לא הקשיב, או שהוא רצה לעשות צחוק מהשם שלו? לאנשים הדגולים בהיסטוריה היו שמות כאלה ואף אחד לא עשה מהם צחוק. אם כבר הוא צריך לעשות צחוק מהשם של עצמו. דולאן: כמו שם של אשה שמכבסת בגדים.
    הוא הגיע לדלת, פנה מהר ימינה, עלה במדרגות ולפני שיספיק להחליט שהוא רוצה לחזור נכנס למסדרון הצר והאפל שהוביל אל תוך הטירה. וכשעבר את סף הדלת ונכנס למסדרון ראה, בלי להפנות ראש ולהסתכל, שכל החברים שחלפו על פניו בשורה מביטים אחריו.
    הוא עבר במסדרון הצר והאפל, עבר על פני דלתות קטנות שהובילו לחדרים שנועדו לקהילה. בחושך שלח מבטים לפנים, לימין ולשמאל וחשב שמה שהוא רואה הן בטח תמונות דיוקן. הכל היה חשוך ושקט ועיניו היו חלשות ומותשות מבכי ולכן התקשה לראות. אבל הוא ניחש שהתמונות המשפילות אליו מבט בדממה בעוברו ביניהן הן תמונות דיוקן של קדושים ואישים דגולים מהמסדר: איגנַטְיוּס לוֹיוֹלה הקדוש אוחז ספר פתוח ומצביע על המילים Ad Majorem Dei Gloriam הכתובות בו;[24] פרנסיס חוויֵאר הקדוש מצביע על חזהו; לורנצו ריצ'י בכובע רבוע כמו המשגיחים על השורות, שלושת הקדושים הפטרונים של הילדים – סטניסלאוס קוֹסְטְקָה הקדוש, אלוֹאיזיוּס גוֹנְזַגוֹ הקדוש וג'ון בֶּרְצְ'מאנס המבורך, לכולם פני ילד מפני שמתו צעירים, והאב פיטר קֵנִי,[25] יושב בכיסא ועוטה גלימה גדולה.
    הוא יצא אל המישורת שמעל לאולם הכניסה והסתכל סביבו. במקום הזה עבר המילטון רוֹאֶן וכאן נותרו סימני כדורי החיילים. וכאן ראו המשרתים הזקנים את הרוח בגלימת מצביא צחורה.
    משרת זקן טאטא את הרצפה בקצה המישורת. הוא שאל אותו איפה החדר של הרקטור והמשרת הזקן הצביע על הדלת שבקצה המרוחק והביט בו כשעבר על פניו, ניגש אליה ונקש בה.
    איש לא ענה. הוא נקש שוב, חזק יותר, ולבו זינק בקרבו כששמע קול עמום אומר:
    – היכנס!
    הוא סובב את הידית ופתח את הדלת וגישש אחר הידית של הדלת המרופדת בד ירוק שאחריה. הוא מצא אותה ודחף אותה והיא נפתחה והוא נכנס.
    הוא ראה את הרקטור יושב ליד שולחן וכותב. על השולחן עמדה גולגולת ובחדר עמד ריח מוזר ורציני, כמו ריח של ריפוד עור ישן של כיסאות.
    לִבו פעם והלם כי המקום היה רציני כל כך והחדר היה שקט כל כך; והוא הסתכל בגולגולת ובפניו הנעימים של הרקטור.
    – כן, איש צעיר, אמר הרקטור, מה העניין?
    סטיבן בלע את הרוק שעמד בגרונו ואמר:
    – נשברו לי המשקפיים, אדוני.
    הרקטור פתח את פיו ואמר:
    – או!
    אז חייך ואמר:
    – טוב, אם המשקפיים נשברים לנו אז אנחנו כותבים הביתה כדי שישלחו לנו משקפיים חדשים.
    – כתבתי הביתה, אדוני, אמר סטיבן, והאב ארנל אמר שמותר לי לא ללמוד עד שהם יגיעו.
    – בהחלט! אמר הרקטור.
    סטיבן בלע שוב את הרוק וניסה לשכך את הרעד שאחז ברגליו ובקולו.
    – אבל, אדוני –
    – כן?
    – האב דולאן בא היום לכיתה והצליף בי מפני שלא השתתפתי בהכתבה.
    הרקטור התבונן בו בלי לומר דבר והוא הרגיש איך פניו מסמיקים ועיניו נמלאות דמעות.
    הרקטור אמר:
    – קוראים לך דדלוס, נכון?
    – כן, אדוני…
    – ואיפה נשברו לך המשקפיים?
    – על השביל הסלול, אדוני. תלמיד אחד יצא מביתן האופניים ואני נפלתי והם נשברו. אני לא יודע איך קוראים לו.
    הרקטור התבונן בו שוב בלי לומר דבר. אז חייך ואמר:
    – נו טוב, זו הייתה טעות; אני בטוח שהאב דולאן לא ידע.
    – אבל אמרתי לו שהם נשברו לי, אדוני, והוא הצליף בי.
    – אמרת לו שכתבת הביתה כדי שישלחו לך משקפיים חדשים? שאל הרקטור.
    – לא, אדוני.
    – נו טוב, אמר הרקטור. האב דולאן לא הבין. אתה יכול לומר שאני פטרתי אותך מהשיעורים למשך כמה ימים.
    סטיבן אמר במהירות מתוך פחד שהרעד לא יניח לו לדבר:
    – כן אדוני, אבל האב דולאן אמר שמחר יבוא שוב להצליף בי בגלל זה.
    – בסדר גמור, אמר הרקטור, זו טעות ואני אדבר עם האב דולאן בעצמי. זה יספיק?
    – סטיבן הרגיש את הדמעות מרטיבות את עיניו והוא מלמל:
    – הו כן אדוני, תודה.
    הרקטור הושיט את ידו מעבר לצד השולחן שעליו עמדה הגולגולת וסטיבן לחץ אותה לרגע והרגיש שכף היד שהוא לוחץ קרירה ולחה.
    – יום טוב אדוני, אמר סטיבן.
    הוא קד, יצא מהחדר בשקט וסגר את הדלתות מאחוריו באִטיות ובזהירות.
    אך לאחר שעבר את המשרת הזקן על המישורת ושוב נמצא במסדרון הצר והאפל עם התקרה הנמוכה החל ללכת מהר יותר ויותר. מהר יותר ויותר אץ בהתרגשות קדימה בחושך. מרפקו התנגש בדלת שבקצה והוא מיהר לרדת במדרגות, עבר חיש מהר בשני המסדרונות ויצא אל האוויר הצח.
    הוא שמע את קריאות החברים ממגרשי הספורט. הוא עבר לריצה, רץ מהר יותר ויותר על השביל הסלול והגיע מתנשף אל המגרש של השורה השלישית.
    החברים ראו אותו רץ. הם סגרו עליו במעגל ונדחקו כדי לשמוע.
    – תספר! תספר!
    – מה הוא אמר?
    – נכנסת אליו?
    – מה הוא אמר?
    – תספר! תספר!
    הוא סיפר להם מה אמר הרקטור, וכשגמר השליכו כל החברים את כובעיהם מעלה, מסתחררים באוויר, וקראו:
    – הארוּ!
    הם תפסו את הכובעים ושוב שלחו אותם אל השמים בסחרור ושוב קראו:
    – הארוּ! הארוּ!
    הם שילבו ידיים לעריסה והושיבו אותו ביניהם ונשאו אותו קדימה עד שנאבק להשתחרר. ולאחר שנחלץ מהם נפוצו לכל הכיוונים, השליכו את כובעיהם המסתחררים אל על, שרקו וקראו:
    – הארוּ!
    והם השמיעו שלוש גניחות בוז לדולאן ושלוש תרועות הידד לקוֹנְמי ואמרו שהוא הרקטור הכי בסדר שהיה לקלונגוז אי פעם.
    התרועות גוועו לאטן באוויר הרך והאפור. הוא היה לבדו. הוא היה מאושר וחופשי; אבל בכל זאת לא רצה להתגאות מול האב דולאן. הוא יהיה שקט מאוד וצייתן מאוד; וצר היה לו שאינו יכול לגלות נדיבות כלפיו כדי להראות לו שאינו גאוותן.
    האוויר היה רך ואפור ועדין והערב החל לרדת. ריח עָרֵב נישא באוויר, ריח השדות שמאדמתם שולפים לפת, קולפים אותה ואוכלים אותה ואז יוצאים לטיול קצר לאחוזה של מייג'ור ברטון, הריח ששרר בחורשה הקטנה שמעבר לביתן, שם גדלו העפצים.
    החברים התאמנו בזריקות מהירות והגישו כדורים תלולים וכדורים מסובבים אִטיים. בדממה הרכה והאפורה שמע את התנגשויות הכדורים; ומכל עבר בקע קולם של מחבטי הקריקט באוויר השקט: פִּיק, פָּק, פּוֹק, פּוּק; כמו טיפות מים במזרקה המפכפכות בעדינות מן האגן המלא עד לשפתו.
     
    הערות שוליים:
    [1] מתוך הספר השמיני של "מטמורפוזות" מאת אובידיוּס, עברית: שלמה דיקמן, הוצאת מוסד ביאליק 1965, כרך ראשון, עמ' 302.
    [2] מייקל דאוויט, פעיל פוליטי קתולי באירלנד בן המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ישב בכלא בשל קשריו עם התנועה הפניאנית, שדגלה במאבק חמוש בבריטים, וייסד את "ליגת הקרקע הלאומית האירית" כדי להגן על זכויות האריסים בני ארצו. צ'רלס סטיוארט פַּרנֶל, עמיתו של דאוויט שהפך ליריבו, נבחר לפרלמנט הבריטי ופעל שם לקידום חוקים שהיטיבו עם האריסים האירים, ואף על פי שהיה פרוטסטנט נהנה מתמיכה נרחבת גם בקרב האירים הקתולים.
    [3] התלמידים בבית הספר קְלוֹנְגוֹז ווּד חולקו לקבוצות גיל שכונו "שורות". תלמידי השנה הראשונה, "שנת העקרונות", והשנייה, "שנת היסודות", היו השורה השלישית; תלמידי השנה השלישית, "שנת הדקדוק", והרביעית, "שנת התחביר", היו השורה השנייה; ותלמידי השנה החמישית, "שנת השירה", והשישית, "שנת הרטוריקה", היו בני השורה העליונה. בתקופה המתוארת היה סטיבן דדלוס, בן דמותו של ג'ויס, בן שש, והוא השתייך לשורה השלישית, שרוב חבריה היו בני תשע עד שלוש עשרה.
    [4] הארוניות האישיות בבית הספר סומנו במספרים.
    [5] ארצ'יבּוֹלד המילטון רוֹאֶן היה ממייסדי "אגודת האירים המאוחדים" שדגלה ברפורמות בפרלמנט האירי. ב-1794 נמלט מהטירה שבה שכן לימים בית הספר קְלוֹנְגוֹז ווּד מפני חיילים שביקשו לאסור אותו בעוון המרדה, ותוך כדי ריצה שמט את כובעו כדי להטעותם.
    [6] בית יורק, שסמלו היה ורד לבן, ובית לנקסטר, שסמלו היה ורד אדום, נלחמו ביניהם על השליטה באנגליה במחצית השנייה של המאה החמש עשרה. מלחמות אלו כונו "מלחמות השושנים".
    [7] דוֹלקי היא פרוור של דַבּלין שהיה לעיירת נופש.
    [8] ב-1886, שנתיים לפני המאורע המתואר, נסגרה הפנימייה הישועית טַלַבֶּג ותלמידיה צורפו לבית הספר קְלוֹנְגוֹז.
    [9] כנראה הכוונה לנעימה פשוטה בשם זה שהלחין רוברט שומן.
    [10] "המשחרר" הוא דניאל אוֹ'קוֹנֶל, ממקדמי "האמנציפציה הקתולית" בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה. במסגרת האמנציפציה בוטלו המגבלות שהטילה בריטניה על קתולים המתגוררים בשטחהּ.
    [11] הבשורה על פי לוקס, יז, 12.
    [12] אַרמָה הוא מחוז בחלקה הדרומי של צפון אירלנד של ימינו.
    [13] ויליאם סידני קלמנטס, רוזן לייטרים, נודע לשמצה בשל התנכלותו לאיכרים האירים שחכרו את אדמותיו והתנגד לרפורמות אגרריות. ב-1878 נרצח בידי מתנקשים.
    [14] ב-1890 הואשם פַּרנל במעילה בקופת מפלגתו. באותה תקופה נחשפה גם פרשיית אהבים שניהל עם קתרין או'שיי, רעייתו של חבר המפלגה, פרשייה שבה כינה את עצמו "מיסטר פוקס".
    [15] ה"ווייטבויס" היו חברי התארגנויות מחתרתיות שנקטו אלימות כלפי בעלי האחוזות באירלנד במחצית השנייה של המאה ה-18.
    [16] על פי זכריה, ב, 12.
    [17] בראשית המאה התשע עשרה אוחד הפרלמנט האירי עם הפרלמנט האנגלי, ובתקופה זו כיהן המרקיז קורנווליס כמושלהּ האנגלי של אירלנד. התנועה הפֵניאנית הייתה ארגון לאומני אירי שפעל בעיקר מארצות הברית ומקנדה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. טרנס בליו מק'מנוס השתתף בנסיון מרד כושל ב-1848, הוגלה שנה לאחר מכן ונפטר בארצות הברית.
    [18] פול קאלן, הארכיבישוף של דבלין בשנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה, נחשב למי שהפגין אהדה לאנגלים כדי לקבל מהם טובות הנאה.
    [19] ראונדרס הוא משחק אנגלי הדומה לכדור בסיס. שחקני ראונדרס חובטים בכדור באלה קצרה שהם אוחזים ביד אחת בלבד. 
    [20] שורה הלקוחה מספר לימוד לטינית מ-1884.
    [21] שיבוש מכוון של Bello Gallico, "מלחמת גאליה", שם הספר שחיבר יוליוס קיסר על כיבושיו.
    [22] 'שש-ושמונה' היה אחד העונשים הגופניים שהיו נהוגים בקלונגוז: שלוש צליפות על כל כף יד וארבע צליפות על כל כף רגל. 
    [23] "שאלות היסטוריות ואחרות לשימוש בני הנעורים" מאת ריצ'מֶל מַנְגְנָל, ולא מַגנל, היה ספר לימוד פופולרי שיצא ב-1800. ספרי הלימוד "סיפורי פיטר פַּרלי על יוון הקלאסית והמודרנית" ו-"סיפורי פיטר פַּרלי על רומא הקלאסית והמודרנית" יצאו לאור בשנות השלושים של המאה התשע עשרה.
    [24] בתחילת המאה השש עשרה ייסד איגנטיוס איש לוֹיוֹלָה שבספרד את המסדר הישועי כתנועת-נגד קתולית לרפורמציה הפרוטסטנטית וקבע את סיסמתו, Ad Majorem Dei Gloriam (לטינית: "למען הרבות תהילת האל").
    [25] הכומר האירי פיטר קני ייסד את בית הספר הישועי קלונגוז ווד בראשית המאה התשע עשרה.
    • ג'יימס ג'ויס
    • ג'יימס ג'ויס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות