הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דואט מעל ומעבר
  • דואט מעל ומעבר
    U ספרות שנוגעת | ספטמבר 2019 | רומן רומנטי | 760 עמ' מודפסים
     
     
    חלק ראשון - מעל ומעבר:
     
    "בחיים אחרים היא הייתה הנצח שלי." 
    "הציטוט הזה שבה את ליבנו והדגיש מהי תמציתה של אהבת אמת החוצה את גבולות הזמן והמרחק. 'מעל ומעבר ומעבר לזמן' הוא דואט בלתי נשכח."
     U – ספרות שנוגעת 
     
    ***
    כשטרגדיה בלתי צפויה הופכת את פרופסור נתניאל האנט מגבר מאושר שיש לו הכול לאלמן שנותר  עם תינוקת שזה עתה נולדה, הוא נהיה לשבר כלי.
    נתניאל מבין שהוא לא יכול להמשיך לשקוע ביגונו העמוק ושחייו חייבים לחזור למסלולם. אחותו נחלצת לעזרתו ושוכרת אומנת צעירה ומלאת חיים, שיש לה שם מוזר וחבר שפגשה במכולת השכונתית.
    עם הזמן האומנת מגלה שהיא יודעת עליו דברים – דברים שקרו עוד בטרם נולדה – כמו סימן הצלקת החבויה שנותרה בראשו, הפיצה האהובה עליו וההעתקה שלו במבחן בספרדית בתיכון. 
    מילים מוכרות נזרקות על ידה לאוויר וזיכרונות רדופים מהעבר צפים ומחזירים אותו שני עשורים לאחור, אל תקופה ומקום שרצה לשכוח. 
     
    ***
    מעל ומעבר הוא רומן מרגש שפורט על כל מיתר אנושי. סיפור נוגע, סקסי ומטריף חושים אשר קורא תיגר על אמונות, חושף אפשרויות ומעורר שאלה עתיקת יומין: האם ישנם חיים אחרי המוות? 
    ג'ול אי. אן היא מחברת רבי־מכר רבים, ביניהם "סקרלט סטון" שתורגם לעברית והפך להצלחה מסחררת בקרב הקוראים בישראל. כעת רואה אור דואט חדש פרי עטה: "מעל ומעבר" ו"מעבר לזמן". 
       
     
    חלק שני – מעבר לזמן:
     
    "אני לא מתכוון לראות אותך הורסת את עצמך. אני לא מסוגל לראות אותך מתאהבת בגבר אחר."
     
    ***
    אחרי תקרית מזוויעה, סווייזי מוצאת את עצמה כלואה בין שתי תקופות חיים. הזיכרונות התלושים מהעבר והחשש לביטחונה בהווה דוחפים אותה למסע גילויים מהפך קרביים.  
    ליבה נקרע בין שני גברים. האחד הוא עתידה המובטח ובו היא מאוהבת. והשני, היה אהבת חייה בגלגול אחר. היא מחליטה לקחת סיכון, לחשוף את הסודות שנקברו מתחת לנהר ולמצוא נקמה.  
    חצויה ומבולבלת, היא תוהה אם עליה לוותר על חלומותיה כדי להשלים את החלקים החסרים בתעלומה שהתרחשה לפני שנים, או שמא היא תגלה את האמת היחידה שיש לה משמעות? 
    רק הזמן והמרחק יוכיחו אם החלטתה הייתה נכונה.
     
    ***
    מעבר לזמן הוא המשכו הישיר של הספר מעל ומעבר. העלילה דוחקת את גבולות האמונה והידיעה, מגדירה מחדש את חוקי הגורל ומוכיחה שהדבר היחיד שמפריד בין הלב ובין הנשמה הוא ציר זמן אין־סופי. 
    המחברת ג'ול אי. אן היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולכתיבת סיפורים יוצאי דופן. היא זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו. אס. איי. טודיי. 
     
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    58 50
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    סווייזי
     
    נֶוויאָה. באנגלית, זה היפוך אותיות של Heaven, גן עדן, וזהו גם שמה של הילדה שיושבת מימיני, זו שהאצבע שלה תקועה בעומק של קילומטר בתוך אפה. אני מעקמת את הפרצוף ומתרווחת בכיסאי. זה לא קשור בכלל להרגל הדוחה שלה. אחת הכנפיים של מגן התחתונים שלי נדבקה לשיער הערווה שלי. אימא מפחדת מטמפונים ומתסמונת ההלם הרעלי. לא יכול להיות שזה יותר כואב מזה.
    פקידת הקבלה כל הזמן מביטה בנו מבעד למשקפיה הינשופיים ומקישה בקצה העט על סנטרה. ״נוויאה, את צריכה ממחטת נייר?״ היא שואלת.
    מסתבר שההורים שלי הם לא ההורים הכי מוזרים בעולם. איזה מזל.
    רוי.
    דוריס.
    צ’ריש.
    ויין.
    מתוך יותר מעשרת אלפים שמות של תינוקות שמכיל ספר שמות ממוצע, איך מישהו בוחר שמות איומים כאלה?
    גן העדן ההפוך מציצה לעברי כאילו אני אמורה לענות לפקידת הקבלה. אני לא קצה האצבע שלה. איך אני אמורה לדעת מה התחושה שם? אחרי שאני בוחנת את גופה — היא קטנה ממני — ואת השיער הצהוב שלה, שיש לו מאה אורכים שונים והוא נראה כמו משהו שאימא שלי הייתה מכנה ‘עשה זאת בעצמך’, אני מהנהנת לעבר פקידת הקבלה.
    מבלי להזיז את האצבע, אולי משום שהיא תקועה שם, נוויאה מהנהנת אחריי. פקידת הקבלה מושיטה לה קופסה של ממחטות נייר. שתיהן מביטות בי. מתי מינו אותי לאחראית נזלת?
    ״סווייזי, את צריכה ללכת לפיפי?״ שואלת אימא, שיוצאת מהמשרד שבו נבחנתי.
    סווייזי. זאת אני. השם הכי נורא ביקום — עד לפני חמש דקות, לפני שנוויאה הציגה את עצמה והציעה לי חטיף נטול־גלוטן, נטול־בוטנים, נטול־חלב, נטול־סוכר ונטול־טעם מהתרמיל שלה, הנטול חומרים מסרטנים. הדוד שלי חושב שהמילניאלים יהרסו את העולם כי אין להם היגיון פשוט וכי כל הידע שלהם מקורו באינטרנט. יכול להיות שהוא צודק. נראה, עם הזמן. אבל מה התירוץ של הוריי? או של הוריה של נוויאה? השכל הישר אומר שצריך לתת לילדים שלכם שמות טובים ופשוטים. ילדים לא רוצים להיות מיוחדים. באמת. אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.
    אני לוקחת את קופסת ממחטות הנייר ומשליכה אותה על הכיסא הריק ומסתובבת לפני שאצבעה של נוויאה תישלף החוצה. יש דברים שאני לא מוכרחה לדעת, כמו למה בחדר ההמתנה יש ריח של קיא דובדבנים, למה יש שם בר מים אבל אין כוסות ומה יש בנחיר הימני של נוויאה.
    ״שירותים,״ אני ממלמלת ועוקבת בקצה הנעל אחר הדוגמאות הגיאומטריות באדום ולבן שעל השטיח.
    ״אנחנו לא שומעים אותך כשאת מדברת אל כפות הרגליים שלך, סווייזי,״ אומר אבא, כאילו שהוא כבר אמר לי את זה מיליון פעמים. יכול להיות שהוא אמר.
    אני זוקפת את ראשי. ״לא, אני לא צריכה ללכת לשירותים! וגם לא לפיפי. אני נראית לך בת ארבע?״
    עיניו הכחולות, כמו שלי, סוקרות את החדר ואז ננעצות בי. ״ששש... את לא חייבת לדבר בקול רם כל כך.״ הוא מחליק בידו את ראשו, שרובו קירח, כאילו שפרעתי את נוצותיו, את המעטות שעוד נותרו לו.
    ״בואי פשוט נלך, חמודה.״ אימא שלי מושיטה לי את ידה.
    אני נרתעת.
    ״סווייזי.״
    כאילו לא מספיק שהיא נתנה לי שם כל כך מטופש, היא חייבת למתוח אותו. ״סוויייייזיייי.״ מי רוצה שם שמתחרז עם תרגיזי ותבריזי?
    ״טוב, אמרת שאתה לא שומע אותי כשאני מדברת אל הרגליים שלי. עכשיו אתה יכול לשמוע אותי?״
    הם שומעים אותי. הבחור שבחן אותי מציץ מבעד לדלת ומביט בי בעיניים מכווצות. גם הוא שומע אותי. אני לא מצליחה למצוא את קולי הפנימי. משהו שיבש לי את הווליום והוא תקוע על מצב מגרש־משחקים.
    ״פיפי זה מה שתינוקות עושים. אני לא תינוקת! אני בת אחת־עשרה. ואני יודעת דברים שבני אחת־עשרה אחרים לא יודעים. אז מה? זה לא אומר שמשהו לא בסדר אצלי. אתם כל הזמן מביאים אותי למקומות כאלה כדי לעבור מבחנים טיפשיים ולשבת בחדרי המתנה מסריחים עם ילדים מוזרים שיש להם שמות מטורללים והם אוהבים לדקלם חידות שאי־אפשר לפתור, לתלוש לעצמם שערות ולחטט באף!״
    אני קופצת את כפות ידיי לאגרופים ומרסנת את הדחף הנדיר שלי לתלוש את שער ראשי. הוריי אוחזים בזרועותיי וגוררים אותי אל מחוץ למשרד. ממש לפני שאנחנו מגיעים אל הדלת אני מחייכת אל נוויאה חיוך קטן ומתנצל. היא חוזרת ותוחבת את האצבע לנחיר.
    ״אני כבר גאונה?״ אני שואלת בקול רגוע יותר כשהוריי מובילים אותי במהירות אל המעלית ואנחנו יורדים חמש־עשרה קומות כאילו שמישהו מנסה להרוג את הנשיא. ליד המכונית ההיברידית הכחולה שלנו עומדת מכונית אדומה עם גג נפתח. אולי היא שייכת להורים של נוויאה. בעצם, זו מכונית קוּלית מדי לאנשים שנותנים לבת שלהם שם שהוא ההפך מגן עדן. ההפך מגן עדן... זה לא אמור להיות גיהינום?
    אחרי שהוא בודק אם חגרתי את חגורת הבטיחות כמו שצריך, כאילו שאי־אפשר לסמוך על בת אחת־עשרה שתהדק חגורת בטיחות ותשמע את הקליק, אבא שלי מביט בי בלסתות חשוקות. הוא כועס מכדי לדבר. זה בסדר. אני אדע כשהוא יהיה מוכן לדבר. הוא קודם כול יתבע הסבר. אני לא ממש יכולה לומר עוד משהו. המילים שלי, למרות שהן נאמרו בקול רם מהדרוש, הסבירו הכול.
    אחרי דקות ארוכות של סוג של פסק זמן שהוא כפה על עצמו, אבא שלי מביט באימא שלי ומהנהן.
    ״סווייזי?״ היא מציצה אליי מעבר לכתפה ותוחבת את שערה הכהה אל מאחורי האוזן. אני לא מזהה כעס בקולה. הוא מתוק ועסיסי כמו סוכריית פירות שקונים בקולנוע.
    אני מפחדת שהמילים שלה יכאיבו כמו החורים בשן אחרי שאני אוכלת יותר מדי סוכר.
    ״מה דעתך לנסות בית ספר חדש?״
    כן. היא קודחת, בלי שום חומרי הרדמה. כבר למדתי בארבעה בתי ספר. עברתי הערכה אצל כל פסיכולוג חינוכי ומומחה להתפתחות הילד ברדיוס של שמונים קילומטרים. הם קבעו שאני מחוננת, אבל לא בצורה רגילה. חכמה, אבל לא בהכרח גאונה.
    העובדה שאני זוכרת אירועים היסטוריים אקראיים, שהם לא בהכרח חשובים, מתמיהה מאוד. אני לא מנגנת שופן ולא מדברת ספרדית שוטפת. אני נהנית לשוחח עם מבוגרים, אבל אני מסתדרת מצוין גם עם בני גילי. אני לא מסוגלת לנקוב בשמותיהם של מצביאים רבים ואני מתקשה אפילו לנקוב בשמות הנשיאים על פי סדר. אבל דברים אקראיים שהתרחשו במדיסון, ויסקונסין, כמה שנים לפני שנולדתי, הם כנראה המומחיות שלי.
    ״לעבור? שוב?״ אני נאנחת כשאנחנו חולפים על פני הגן הבוטני של אוניברסיטת ויסקונסין, המקום היחיד שאליו אני אוהבת ללכת בקיץ.
    ״אנחנו בסך הכול רוצים למצוא מקום שיתאים לך.״
    ״מתאים לי לגמרי במקום שבו אני נמצאת.״
    ״אבל הם לא מאתגרים אותך מספיק.״
    אני מושכת בכתפיי. ״זה משנה? אני כבר יודעת את מה שהם מספרים לי ואז אני לא חייבת להכין הרבה שיעורי בית כמו החברות שלי.״
    ״זה פוטנציאל מבוזבז.״ אבא נועץ בי מבט מהיר במראה האחורית. גם הוא ויתר על הנזיפה בגלל ההתפרצות שלי.
    ״פוטנציאל פירושו...״ אימא מתחילה להסביר.
    ״אפשרויות, סיכויים, הצלחה עתידית. אני מבינה.״ אני די בטוחה שגם ילדים אחרים בני אחת־עשרה, הלומדים בכיתה ו’, מכירים את המילה פוטנציאל. זאת לא בדיוק מילה שתופיע בלוח השנה שלי שמציג את ״מילת היום״.
    ״את יודעת, סווייזי, הגיבסונים שולחים את בוּמר לבית ספר פרטי שנמצא במרחק של שעה בלבד מהבית שלנו. אם נשלח אותך לשם יהיה לך כבר חבר אחד.״
    בומר. עוד שם מזעזע. נשמע כמו שם של כלב. אבל הילד נחמד. אני מחבבת אותו, אבל לא כמו שהוא מחבב אותי. לפחות ככה נדמה לי. הוא סוחב בשבילי את התרמיל לאוטובוס אחרי הלימודים, אבל הוא גם מושך לי את החזייה בכיתה. החזייה שאני לא צריכה. אימא שלי לחצה עליי לקנות חזייה אחרי שכמה חברות שלי קנו. לי אין ציצים. לא. עדיין שום כלום. ובכל זאת, אני לובשת אותה כדי להרגיש כמו כל הבנות, ומתברר שהדחף של בומר למשוך ברצועה של החזייה שלי מדי יום בשיעור מתמטיקה פירושו שהוא מחבב אותי. לפחות זה הסיפור שאימא שלי מנסה למכור לי.
    לא קונה את זה.
    ״אני אוהבת את בית הספר שלי.״ אני כורכת את שערי הבלונדיני סביב האצבע ואחר כך מעבירה בין השפתיים ומהדקת אותו בין השיניים.
    אימא מזעיפה פנים. יש לה קטע עם שיער ליד הפה. שערה באוכל שלה מעוררת אצלה מייד את הצורך להקיא, ואחרי זה היא לא יכולה לאכול את סוג המזון הזה במשך חודשים. אבא תמיד מאיים להכניס שערה לגלידה שהיא אוהבת לזלול — הגלידה שלו.
    ״בשנה הבאה תהיי בחטיבה. זה זמן טוב לשינוי. המעבר יהיה קל יותר.״ אבא מהנהן כאילו שהוא צריך לשכנע רק את עצמו ואת אימא שלי.
    ״אני אוהבת את החברות שלי.״
    ״תכירי חברים חדשים,״ אומרת אימא, מנענעת בראשה ומביטה בזעף בשערות שבפי.
    אני מושכת אותן החוצה ומטילה את שערי אל מעבר לכתף. ״למה אני לא יכולה להיות פשוט רגילה ולשמוח עם זה?״
    ״סווייזי, אם רק תנסי אני מבטיחה שלא אבקש ממך שוב לעבור בית ספר, אפילו אם זה לא יצליח.״ אימא מעווה את הפנים כאילו משהו נתקע לה בגרון, כנראה הגועל שעלה בה אחרי שראתה אותי מכניסה שיער לפה.
    עוד מעבר אחד בלבד. עוד בית ספר אחד בלבד. אני אעשה את זה. אבל אני לא מאמינה שזאת באמת הפעם האחרונה.
     
    2
     
    כעבור עשר שנים
     
    סווייזי
     
    ״סווייזי, מה גורם לך לחשוב שההורים שלך התייאשו ממך?״ שואל ד״ר גרייסון.
    קרלטון גרייסון. הנה שם שניתן בשיקול דעת. חזק. גברי. אינטליגנטי.
    אבא שלי מת מהתקף לב בשנה שעברה. אני בסדר, אבל אימא שלי הציעה שאנחנו נשתמש בחלק מכספי הביטוח כדי לעזור לנו להתמודד עם האובדן. אני הצעתי נסיעה לקוסטה ריקה. היא בחרה בפסיכולוגים.
    באמת, אני בסדר. אבל זה מרגיע אותה לדעת שאני מבטאת את רגשותיי בפני מישהו חוץ ממנה. עברתי כמה וכמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים בחיפוש אחר מישהו שלא יעצבן אותי.
    זהו הביקור הראשון שלי אצל ד״ר גרייסון. מוקדם מדי להסיק מסקנות אבל השם שלו לא מעצבן אותי, וזה כבר משהו.
    ״אימא שלי אוהבת עתיקות. היא נהגה לצפות בתוכנית על עתיקות בערוץ הציבורי. איזו התרגשות, אילו תקוות לאנשים שחושבים שיש להם ביד איזה אוצר נסתר. רוב חיי הרגשתי שאני איזה אוצר נסתר. חיכינו, ביקרתי אצל מומחים בזה אחר זה, עברתי מבית ספר פרטי אחד לשני, חיכינו שמישהו יגלה להם מה הכישרון שלי, כמה אני שווה. דמיינתי את המבט שלהם, כאילו שהם זכו בלוטו.״
    ״ומה קרה?״
    אני מביטה בכפות ידיו, באצבעותיו השלובות המונחות בחיקו — יש לו עור של גבר שבחיים לא נכנס לו גריז לקמטים בידיים. מי ידע שציפורניים מטופחות ואצבע מורה שמונפת מדי פעם יכולות להיות כל כך מרתקות? השליטה שלו בחדר מפחידה בעיניי ובו־זמנית גם מרגיעה. עיניים שקועות, כמעט כסופות, בצבע תואם לשערו המאפיר, שנסוג ויוצר מין כרבולת בצורת ״וי״ בקדמת המצח. הוא מזכיר לי את ליאם ניסן. זה גורם לי לתהות אם יש לו ״ערכת כישורים מיוחדים.״
    אני מביטה בעיניו ומחייכת. ״בהערכה האחרונה שעשו לי, לפני חמש שנים, נאמר להוריי שאני בת שש־עשרה רגילה לגמרי, שיש לה ציונים מעל לממוצע אבל לא משהו שמתעלה על בני גילה. שאני חכמה אבל לא גאונה. הם המליצו שאקח כמה שיותר יחידות בתיכון אבל לא דובר בכלל על לקפוץ כיתה או על דילוג על קורסים. למרות זאת, עד שסיימתי תיכון כבר הספקתי לצבור מספיק נקודות כדי לדלג על השנה הראשונה בקולג’.״
    ד״ר גרייסון מציץ במסמכים שבתיקייה הנודדת שלי. למדתי לנדוד לכל מקום עם התיקייה שבה תוצאות המבחנים ורשימת ההישגים האקדמיים שלי. ״הוצאת ציון גבוה במיוחד במבחן הקבלה לקולג’ים וסיימת את הקולג’ בציון משוקלל מעולה. זה טוב מאוד. וזה עתה סיימת את התואר.״
    אני מושכת בכתפיי. ״לא הייתי המצטיינת של המחזור. לא קיבלתי מלגת הצטיינות מלאה לשום קולג’. לא פרסמתי מאמרים בכתבי עת רפואיים. לא הופעתי בטלוויזיה. לא זכיתי בלוטו. אני לא אוצר נסתר. אבל כן, זה עתה סיימתי את הלימודים בקולג’. זה טוב, נכון? לא לכולם יש תואר אקדמי. אני מקווה למצוא משרת הוראה בשנה הקרובה. אחרת אעבוד כמורה מחליפה.״
    ״ועכשיו?״
    ״אני מעצבת גרפית. אתרים, כרזות, עטיפות ספרים. כאלה דברים.״
    ״את אוהבת עיצוב?״
    איש מעולם לא שאל אותי את זה. כולם הניחו שאני בטח אוהבת את זה כי זה מה שאני עושה. ממתי כולם אוהבים את העבודה שלהם?
    ״לא במיוחד. אבל אני טובה בזה. ולעת עתה זאת עבודה.״
    אנחנו מדברים על כל מיני דברים — פגישת היכרות. כשאנחנו מסיימים אני מסכימה לקבוע תור נוסף. מה שבדרך כלל לא קורה לי.
    כשאני מתרחקת משולחנה של פקידת הקבלה, ולוקחת כמה שוקולדים מקערת הקרמיקה שנראית כמו משהו שילד קטן הכין בבית הספר, אני רואה את נֵייט. הוא התבגר, אבל אני לא יכולה שלא לזהות את השיער הג’ינג’י הגלי הזה. תמיד נמשכתי לבחורים בעלי שיער גלי, בעיקר כאלה שלא נלחמו בזה ופשוט אמרו ‘על הזין’. באמת, יש משהו מושך מאוד בשיער פרוע ששם זין.
    הוא גם התמלא. הוא כבר לא ילד אלא גבר בעל כתפיים רחבות ולסת חזקה. וזיפי זקן צפופים. הטסטוסטרון עושה לו טוב. אני מחייכת כשהוא מרים את העיניים הכחולות שלו, שאי־אפשר לטעות בהן.
    ״הֵיי, מה שלומך?״ אני שואלת כשהוא משפיל את מבטו אל ירכיו העוטות מכנסי ג’ינס וידיו שלובות על החזה.
    הוא חוזר ומביט מעלה וניכר בהבעת פניו שהוא לא מזהה אותי. עיניו נעות מצד לצד ורק אז מתמקדות בי שוב.
    ״נייט?״
    ״כן?״ הוא אומר בהיסוס.
    ״וואו, אתה ילד גדול.״
    הוא מכווץ את עיניו. ״סליחה, אנחנו מכירים?״
    ״גרת ברחוב גייבל. בבית בצבע ירוק דהוי. שיחקת הוקי. ככה קיבלת את הצלקת על המצח. זוכר? אתה ועוד כמה ילדים שיחקתם על האגם הקפוא בלי קסדות ובלי ציוד מגן.״
    נייט מניח את ידו על ראשו ונוגע בצלקת החבויה מתחת לתלתלים הסוררים. ״איך קוראים לך?״ הוא שואל ומכווץ את עיניו עוד יותר.
    ״סווייזי סמואלס.״ איך זה יכול להיות שהוא לא מכיר אותי? אני יודעת שהוא אוהב אננס ופלפל חלפיניו על הפיצה שלו, הרבה חמאה על הפופקורן בקולנוע, למרות שזה רך ומגעיל, ושהוא מספר לכל החברים שלו שהוא אוהב משחקי מחשב, אבל בעצם הוא הכי אוהב שחמט. או... אהב. אני עדיין לא מסוגלת להתגבר על זה שהוא כל כך גדל.
    הוא מנענע בראשו. ״יש לך אחים גדולים יותר?״
    ״לא.״ זה מטורף. אני יודעת שהוא בן יחיד, אז איך הוא לא יודע את אותם דברים עליי? הוא אוהד מושבע של השיקגו בֶֶּרס וזה מעצבן את ההורים שלו כי כל מי שגר בוויסקונסין אמור להיות נאמן לקבוצת הפָּאקֶרס.
    ״אני מכיר את הורייך?״
    ״נייט האנט, איך זה יכול להיות שאתה לא זוכר אותי, אנחנו...״ אני תוחבת את השיער שלי, שמגיע עד לכתפיים, מאחורי האוזניים ונאנחת. ״אנחנו...״
    הוא קהל שבוי בידיי. אפילו הזקנה שיושבת במרחק שני כיסאות ממנו, ומעמידה פנים שהיא קוראת מגזין, מציצה בי בסקרנות. זה מגוחך. ברור שעברו שנים רבות. רואים את זה בקמטים שיש לו ליד העיניים, אבל... אני מכירה אותו.
    ״בת כמה את?״ הוא שואל וקוטע את הגמגום שלי, שלא ממש תורם ליצירת מילים שמסבירות מאיפה אני מכירה אותו.
    ״עשרים ואחת.״
    ״טוב, את הצלקת יש לי מגיל ארבע־עשרה. זה היה לפני עשרים ושתיים שנים. את בטח מכירה מישהו שהכיר אותי כשהייתי ילד.״
    אני משיבה בהנהון בודד שלא ממש מסכים עם אף מילה.
    ״אה... ההורים שלי... טרָביס וכריסטה סמואלס? אבא שלי מת בשנה שעברה.״ אני לא זוכרת אם דיברתי איתם על נייט, אבל זה בטח קרה.
    ״השמות מוכרים לי.״ נייט מהנהן באיטיות ושפתיו מתעקלות. ״אבל אני לא לגמרי יודע מאיפה. מצד שני, בזמן האחרון הייתי במצב לא ממש טוב.״ הוא נד בראשו לעבר משרדו של ד״ר גרייסון. ״כמובן, אם אני כאן משהו בטח לא בסדר, נכון?״ הוא מצחקק, אבל הצחקוק שלו מקרין יותר כאב מהומור.
    אני מכירה אותו, כלומר ממש מכירה אותו, זה לא שרק נפגשנו או שמישהו שאני מכירה דיבר עליו. זה יותר מזה. יותר ברמה של צמרמורות שגורמות לשיער לסמור על העורף ולעור להפוך לעור ברווז.
    ״נעים לפגוש אותך.״ אני נפרדת ממנו בחיוך מעושה וממהרת החוצה לפני שהוא מספיק לומר, ״הלוואי שיכולתי לומר שזה הדדי,״ כי אין לו מושג מי אני.
     
    מה אם יש לי גידול במוח? אני חושבת על זה יותר ממה שצריך. אבל זה יכול להסביר חלק גדול מהמחשבות הייחודיות, המבריקות, המתקדמות, הסותרות ולעיתים קרובות החסרות משמעות האלה שחולפות בראשי.
    ״נייט האנט,״ אני חוזרת ומדקלמת את שמו כשאני יוצאת ממגרש החנייה בדרך הביתה.
    זה דז’ה וו מטורף. מחשבות וזיכרונות בהירים במיוחד ממלאים את ראשי, חדים ומפורטים. חלומות שמותירים פערים ושחורגים מגבולות המציאות. אלה לא זיכרונות של חלומות. אני מכירה את נייט האנט.
    אחרי מקלחת וטוסט גבינה שנחרך, הודות לכך שהמחשבות על נייט ממלאות את מוחי, אני שולחת הודעה לאימא שלי כדי לומר לה שלא אוכל לבוא ולאכול איתה ארוחת ערב — למרות מסורת ימי חמישי שלנו. בדרכי החוצה אל המכונית הטלפון שלי מצלצל.
    ״ריאיון עבודה, אימא. אני לא מוותרת עלייך לטובת משהו טוב יותר.״
    ״סווייזי, אני לא מתקשרת כדי לעשות לך רגשי אשמה. רק רציתי לוודא שאת מרגישה טוב. נראה שכן, אז ספרי לי על הריאיון. זאת עבודה ממש או סתם משהו ארעי עד הסתיו?״
    ״עוד לא ממש יודעת.״ אני מחברת אותה לבלוּטות’ בזמן שאני יוצאת לדרך ב’אלנטרה’ השחורה שלי. ״זאת עבודה כאומנת, ערבים וחלק מסופי השבוע. אעדכן אותך.״
    ״זה כאן במדיסון?״
    ״כן, כמה דקות נסיעה מהבית שלי.״
    ״איך היה הטיפול שלך?״ היא משנה נושא במהירות.
    ״בסדר.״
    ״בסדר זה טוב?״ היא מכירה אותי יותר מדי טוב.
    אני נאנחת. ״בסדר זה קבעתי פגישה שנייה.״
    ״אני כל כך שמחה לשמוע את זה.״
    למה? אני לא זאת שעדיין בוכה בכל פעם שמזכירים את שמו של אבא שלי. אם לא הייתי מזהה את מי שהם ככל הנראה זרים גמורים וזוכרת על אודותם דברים שקרו לפני שנולדתי, הייתי אומרת שאני לגמרי נורמלית.
    ״ד״ר באנז כבר הציע שתמכרי את הבית?״ הווארד באנז. יש לי כאבי מוח רק מלחשוב על שמו. לא הצלחתי להגיע אליו אפילו לפגישה הראשונה, מסיבות ברורות.
    ״לא. את לא רופאה, סווייזי. אני לא יודעת למה את כל כך בטוחה שאני צריכה למכור את הבית. ד״ר בּי לא אמר על זה שום דבר ואני לא חושבת שהוא יגיד.״
    ״ד״ר בּי, הא?״
    היא מצקצקת בלשון. ״ככה כל המטופלים שלו קוראים לו.״
    ״מעניין למה באמת.״ אני מחייכת ופונה אל הרחוב וקולו של מכשיר הניווט קוטע את דבריה של אימא שלי.
    ״תפסיקי כבר. את והאובססיה שלך לשמות. אפילו אם את לא חושבת שיש לך בעיות שקשורות לכך שאיבדת את אבא שלך, העניין הזה שלך עם שמות הוא כבר סיבה מספקת לטיפול פסיכיאטרי.״
    עיניי נעות בין המראה האחורית למראות הצד כשאני חונה במקביל למדרכה בין שתי מכוניות הרבה יותר יקרות משלי. זאת שכונה ממש נחמדה. אני המומה מכך שיש בכלל מכוניות שחונות ברחוב.
    ״וכשאת אומרת ‘עניין השמות’ את מתכוונת לאבחנה הפיקחית שלי בנוגע למוזרויות של בני האדם? לצורך של אנשים להיות מיוחדים בכל מחיר? לאובססיה שלהם להכתיב טרנדים?״
    ״שלום, סווייזי ובהצלחה בריאיון.״ זוהי דרכה לסיים שיחה שהיא יודעת שאין לה סיכוי לנצח בה.
    ״להתראות, אימא. אוהבת אותך.״
    הקדמתי ולכן אני מחכה כמה דקות לפני שאני עושה את דרכי בשביל הארוך, שלצידו עצים, אל בית הלבנים עם הגג המשופע והעמודים הלבנים לצידי הדלת.
    אני מצלצלת בפעמון הכניסה וממתינה, תוחבת את הידיים לכיסים של המכנסיים השחורים המחויטים שלבשתי ואז שומטת אותן לצידי הגוף. אני משלבת אותן על החזה ובסופו של דבר שוב תוחבת אותן לכיסים בדיוק כשהדלת נפתחת. עצבים הם יצורים קטנים ומשוגעים.
    הגבות שלי מזנקות מעלה וראשי נרתע לאחור. ״נייט.״
     
    3
     
    סווייזי
     
    נייט ממצמץ כמה פעמים לפני שהוא מותח את צווארו ומציץ החוצה כדי לבחון את הרחוב. ״מה את עושה כאן?״
    עיניי עוקבות אחר מבטיו הבוחנים את החצר המטופחת והשופעת צמחייה ואת הגדר החיה המפרידה בין השטח שלו לזה של שכניו. האם תכף יקפצו משם ליצנים? האם יש שם מצלמות נסתרות? מה אני מחמיצה?
    ״ובכן, אני...״ אני שולפת את הטלפון שלי ומראה לו את האימייל. ״... כאן בשביל הריאיון. רואה?״
    גבו נדרך כשאני דוחפת את הטלפון בפרצופו ובלי כוונה כמעט חובטת באפו. העצבים שלי קצת התרופפו בדרך לכאן. לא בטירוף. התרגשות רגילה שלפני ריאיון. אבל העובדה שנייט פתח את הדלת גורמת לי לרעוד כמו ברעידת אדמה.
    ״ס’ סמואלס?״ הוא מתמקד במסך.
    לא כל העולם חייב לדעת את שמי. כשאני חותמת בשם ס’ סמואלס אני נשמעת יותר מסתורית, כמו סופרת שלא רוצה לחשוף את מינה — או אחת שיש לה שם דפוק. ״קוראים לי סווייזי. אם במקרה שכחת.״
    נייט מחכך את מצחו כאילו הוא חייב למחוק את היום הזה מזיכרונו. משהו כנראה השתבש במוחו אם הוא נזקק לד״ר גרייסון. יכול להיות שבהתחשב בנסיבות שלי אני לא אמורה לחשוב ככה. אני ממש מרחמת עליו. לא הייתה לי שום כוונה להיות עוד משהו שאיתו הוא לא רוצה להתמודד היום.
    ״לא שכחתי. גיסתי תיאמה את הראיונות האלה. מצטער, לא קישרתי את שם המשפחה ל...״ שפתיו מתעוותות, ״... קודם.״
    קודם. לא לפני שנים. מה קורה פה? אני יוצאת מדעתי. סרטן. זה חייב להיות סרטן במוח שלי — או חייזרים. אני עוברת בדיקה כללית כל שנה. סרטן לא נשמע סביר, אבל הם מפספסים דברים. זה קורה כל הזמן. חייזרים הם אפשרות יותר הגיונית. הם בטוח קיימים. אחרת למה נאס״א מוציאה כל כך הרבה כסף כדי לחפש חיים מחוץ לכדור הארץ?
    השפה שלו לכודה בין שיניו והקמט העצבני במצחו אומר שלא נעים לו להכניס לביתו סטוקרית ובוודאי שלא לראיין את הסטוקרית לתפקיד האומנת.
    אני לא זקוקה לעבודה הזאת. אפילו אם ייגמר לי הכסף אני יכולה לקחת עוד כמה עבודות בעיצוב שיחזיקו אותי עד הסתיו. אבל זה כבר לא ריאיון עבודה. זאת תעלומה שאני חייבת לפתור. נייט? למה אתה אצלי בתוך הראש?
    ״אני חייבת להתנצל על קודם. הבנתי מאיפה אני מכירה אותך, או איך שמעתי עליך. הבת דודה היותר מבוגרת שלי יצאה עם החבר שלך, טובי פרידמן. היא סיפרה לי את סיפור ההוקי ואיפה גדלת — במרחק של ארבעה בתים מהבית של טובי. הייתי ברחוב הזה מיליון פעמים. הבית עדיין ירוק. בכל מקרה, הייתה לה תמונה שלך ושל טובי. אני חושבת שהעיניים הכחולות שלך הפכו אותך למאוד... מוכר. מקווה שלא הבהלתי אותך.״
    טובי גדל במרחק של ארבעה בתים מנייט ושניהם היו באגם ביום של התאונה. אבל אין לי שום בת דודה שיצאה עם טובי. אני פשוט מתפללת לאלוהים שההסבר הזה יישמע לנייט אמין.
    אחרי מספר שניות, הוא משיב לי בהנהון חד. ״לא ראיתי את טובי כבר שנים. מאז שסיימנו תיכון.״
    ״גם הבת דודה שלי לא ראתה אותו.״ חיוך לא קריפי בעליל מנסה למצוא את דרכו אל פניי. לעזאזל! אני מקווה שהוא מאמין.
    ״בבקשה, תיכנסי.״
    אני נכנסת וחולצת את נעליי כי על רצפת העץ הכהה אין אפילו שריטה אחת. אני נושכת את הלשון כדי שלא לומר לו איזה בית יפה יש לו, ואיזה שדרוג זה לעומת הבית הירקרק בן שני החדרים ברחוב גייבל.
    אני מתה לדעת מה הוא עושה ואיך הוא יכול להרשות לעצמו לגור בבית כל כך יקר. נייט נשבע שלעולם לא יהיה אחד מהסנובים העשירים האלה שהוא תמיד בז להם — כמו המנוול שניהל רומן עם אימא שלו עד שהיא ניתקה איתו את הקשר והתחננה שאביו יסלח לה. הוא סלח לה וקיבל אותה בחזרה. כמו נייט, הוא איש מדהים.
    מאיפה לעזאזל אני יודעת עליו את כל הזבל הזה?
    ״בואי אחריי.״ הוא מוביל אותי אל דלת כפולה מימיננו. ניחוח הברגמוט והווטיבר העצי והמתקתק של האפטרשייב שלו מעורר את חושיי. הוא חריף ומתוחכם כמו האיש שמולי.
    ״וואו.״ אני בוחנת את הספרייה או את חדר העבודה שמשתרעים על פני קומה וחצי. אני לא בטוחה מה זה בדיוק. יש שם שולחן עתיק מרשים שמוקף בשלושה קירות של מדפי ספרים וסולם — מהסוג המדליק שמחליק על גלגלים קטנים לאורך המדפים. הקיר האחר כולו חלונות, ובקצה המרוחק יש חלונות ויטראז’ ימי־ביניימיים, כמו משהו ששרד מכנסייה. קרני אור של שעת אחר הצהריים המאוחרת חודרות מבעד לעצים ומתפזרות בשלל צבעים ברחבי החדר. ״זה חלל מדהים.״
    ״תודה. שבי.״ נייט שוקע בכיסא העור שמאחורי שולחן הכתיבה ואני מתיישבת בכיסא מרופד בצבע שמנת מול השולחן.
    ״שלד נאה.״ אני מצחקקת כשאני מבחינה בדגם של שלד אנושי על גלגלים ליד שולחן הכתיבה.
    הוא שולח אליו מבט מהיר ואז פותח את המחשב הנייד שלו. ״אני פרופסור לאנטומיה.״
    ״באמת? זה נפלא, ולחשוב ש...״ אני שוב משתתקת בבת אחת. זה כל כך קשה.
    ״לחשוב ש... מה?״ מצחו המתוח בשאלה לא מאפשר לי להתחמק.
    נייט לא רצה ללכת לקולג’. הוקי. זה היה כל עולמו.
    ״אה... לחשוב שבמשך המון זמן הייתי בטוחה שהשלדים האלה, בגודל אמיתי, הם שלדים אמיתיים. אתה יודע, כשהייתי קטנה. טירוף, מה?״
    סדרת מצמוצים נוספת שלו גורמת לי להרגיש שהסיכוי שלי להתקבל לעבודה שואף לאפס.
    ״לא הלכת עם הצריח. מה הסיפור שם?״ אני מניעה בראשי לעבר לוח השחמט שעל שולחן הכתיבה שלו.
    הוא בוחן אותו ואז מקמט את מצחו וכנראה מבין שאני צודקת, ושהוא במרחק של שני צעדים מהפסד. ״את אוהבת שח?״
    ״לא.״
    ״לא?״ הוא מרים אליי את עיניו במהירות.
    אני לא אוהבת. בחיים לא שיחקתי שחמט. אבל כשאני מביטה בלוח הכול מאוד מוכר לי. ממש כמו נייט. ״זה ארוך, מייגע ומשעמם. אל תיעלב.״
    שפתיו נמתחות בגיחוך והוא נשען לאחור בכיסאו ומשלב את זרועותיו על בטנו. מאז שפגשתי אותו במשרד של הפסיכיאטר הוא החליף את הג’ינס ואת הטי־שירט למכנסיים אפורים ולחולצה מכופתרת בצבע חציל, ששרווליה מקופלים עד למרפק. אלוהים! הוא נראה סקסי בטירוף וזה לא שפוי כי הוא כל כך התבגר מאז ש... אני לא יודעת. אבל אני לא מסוגלת להפסיק להתפעל מהסקסיות המתוחכמת שלו. מתי התחלתי להימשך ככה לגברים מבוגרים?
    ״יש לך תואר בחינוך אבל את לא עובדת כמורה?״
    אני מכחכחת. ״אני מקווה לקבל משרה הוראה בסתיו. הגשתי כמה בקשות.״
    ״כרגע את לא עובדת?״
    ״מעצבת גרפית עצמאית.״
    ״נשואה? ילדים?״
    ״לא.״
    ״ניסיון עם ילדים מלבד עבודה כסייעת בבית ספר?״
    ״בתיכון הייתי שמרטפית של ילדי השכנים ועבדתי במשרה מלאה כאומנת במשך שתי חופשות קיץ מהקולג’. זה כתוב בקורות החיים שלי.״
    הוא מהנהן מבלי להביט במכתב הבקשה ובקורות החיים שלי — שאני מניחה שהם פתוחים על צג המחשב שלו.
    ״החייאה? עזרה ראשונה?״
    ״זה...״ כתוב בקורות החיים שלי. ״כן. גם וגם.״
    ״נעצרת אי־פעם?״
    ״לא.״
    ״דוחות תנועה על מהירות?״
    אני מצחקקת. ״לא.״
    ״דו״חות חנייה?״
    האי־שפיות.
    ״לא.״
    ״מעשנת? לקחת פעם סמים? צריכת אלכוהול? בעיות רפואיות כמו דיכאון, סוכרת, אפילפסיה?״
    מי זה האיש הזה? נייט האנט היה רגוע. העולם יכול היה לבוא אל קיצו והוא היה אומר, ״זה לא נורא כמו שנדמה לך.״ שום דבר לא הדאיג אותו. הוא בטח בכולם. והיה רגוע לגמרי כל הזמן.
    ״לא מעשנת ולא עושה סמים. אני אוהבת סוכריות אבל זה לא הכניס אותי אי־פעם לתרדמת סוכרתית. שום אפילפסיה. כפי שאתה יודע אני הולכת לפסיכיאטר אבל אני לא בדיכאון. אני עושה את זה למען אימא שלי. היא חושבת שאני חייבת לדבר עם מישהו על רגשותיי מאז שאבא שלי מת. אבל באמת, אני בסדר.״
    ״יש שאלות שאת רוצה לשאול אותי?״
    תורי. זה לא היה נורא כל כך. הבחור מבוגר ממני, אבל אני מרגישה תחושה עזה של גאווה. זה נראה לי מתנשא. הוא שאל את כל השאלות הנכונות. אני רוצה לתת לו אות הצטיינות על עבודה יפה. ״כמה ילדים? לא היה כתוב במודעה.״
    ״אחד.״ עצב מכסה את פניו כשהוא מביט שוב בלוח השחמט ובמסגרת כסופה של תמונה. מהמקום שבו אני יושבת אני לא יכולה לראות את התצלום שבמסגרת.
    ״בן כמה?״
    ״חודש.״
    ״אה, וואו. חופשת לידה קצרה.״
    נייט מתכווץ. ״אשתי מתה בלידה.״
    אני נאחזת בידית הכיסא, מנסה לקום אבל חוזרת לשבת. שיט! יש לי דחף לקום ולחבק אותו. למה לא? הוא איבד את אשתו. אבל... אנחנו לא מכירים — כנראה. נייט התחתן. עבר יותר מדי זמן. יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת עליו, למרות כל מה שאני כן יודעת.
    ״נייט... אני כל כך מצטערת.״
    הוא חושק שפתיים לרגע ואז שוב מביט בעיניי. ״אני מעדיף את השם נתניאל. לא השתמשתי בשם ‘נייט’ מאז שהייתי ילד.״
    ״סליחה, בת הדודה שלי אמרה נייט. אולי בגלל שהיית קטן כשהיא יצאה עם טובי.״
    ״אני יוצא לעבודה בצהריים, בימי שני עד שישי. גיסתי, רייצ’ל, תהיה כאן עד ארבע וחצי אחר הצהריים ולכן אני זקוק לעזרה בין ארבע וחצי לשמונה, חוץ מאשר בימי שישי. בימי שישי אני חוזר בשש.״ הוא מתופף באצבעו על השולחן.
    ״כל שבת שנייה משבע וחצי ועד הצהריים. ויש כמה כנסים שאני צריך להיות בהם ביולי ובאוגוסט, ובשבועת האלה אצטרך עזרה נוספת. עכשיו...״ הוא קם, ״יש לי עוד שני ראיונות הערב. אחליט עד סוף השבוע. תודה שבאת.״
    ידו תלויה באוויר ומחכה שאלחץ אותה לפרידה. כף יד ענקית כשל גורילה, עם גידים ומפרקי אצבעות בולטים משום שהוא נוהג לפכור אצבעות. זוהי כף יד גדולה שמתאימה בדיוק למחבט הוקי, לא לסימונים על מבחנים בעט אדום. אני עומדת ותולה את התיק שלי על הכתף ומושיטה לו את ידי. חלק ממני מצפה שהמגע שלו יהיה מוכר, אבל הוא לא. אני לא חושבת. שום נורה לא נדלקת. שום זרם חשמלי. אני לא חושבת. היד שלי רועדת כל כך שאני ממש לא מרגישה שום דבר.
    ״תודה, נייט... ניאל.״ אני נושכת את שפתיי בחיוך מתנצל.
    ״אלווה אותך החוצה.״ הוא הולך בעקבותיי עד לדלת הכניסה.
    אני נועלת נעליים כשהוא פותח את הדלת. ״יש לך בן או בת?״
    כשהוא מחייך אני מזהה את רוח הרפאים של הילד שהיה בו כשנפגשנו אצל ד״ר גרייסון. לשניות ספורות הוא קורן מאושר ומגאווה. ״בת. קוראים לה מורגן.״
    אני יוצאת אל אוויר יוני החמים ומסתובבת. ״מורגן. זה שם נהדר.״
    ״קראתי לה על שם...״ עיניו ופיו נמתחים מטה והוא נועץ את מבטו בכפות ידיו, אל האצבע שעדיין עונדת טבעת פלטינה המזכירה לו את מה שאיבד.
    על שם מה? עכשיו אני חייבת לדעת. אבל אני לא יכולה לגרום לו כאב נוסף ולשאול, ואני לא יכולה לחבק אותו למרות שהוא זקוק נואשות לחיבוק. ותאמינו לי, אף אחד לא נזקק לחיבוק יותר מאשר נתניאל האנט נזקק לו כרגע. יש משהו מובס במראה שלו, כמו שחקן פוטבול שזה עתה איבד את הנקודה המכריעה בסופר־בול.
    ״קראתי לה על שם...״ הוא מכחכח בגרונו וחוזר להביט בי בפגיעות מלאה תחינה — שלא דומה בכלל לזר שהפגיז אותי בשאלות לפני כמה דקות.
    ״מישהי מיוחדת או משהו בעל משמעות?״ אני מחייכת כי זה כל מה שיש לי להציע לאיש שאינו מכיר אותי. המילים שלי כנות, למרות שהן ממש לא מנחמות אותו.
    ״כן,״ הוא לוחש.
    אני נסוגה צעד נוסף לאחור. ״אשמח לפגוש את מורגן. אבל אם תמצא מישהי מתאימה יותר אז — היה לי נעים להכיר אותך ובהצלחה.״ אני מחככת את שיניי כמה פעמים בשפתי התחתונה ומהנהנת. ״אתה תהיה בסדר גמור, נתניאל. אני בטוחה.״
     
    4
     
    סווייזי
     
    ההארלי דיווידסון ״ברייקאאוט״ השחור, שחונה ברחוב שלי, מעלה על פניי חיוך כשאני חונה מאחוריו. לפני חודשיים פגשתי את גריפין קאלוויי, מכונאי הארלי דיווידסון, שגופו מכוסה קעקועים ויש לו שרירים של מכור למכוני כושר, שאימא שלי מניחה שמקורם בסטרואידים.
    אבל גריפין נקי. הבחור הוא בעליהם של בלנדר יוקרתי ומכונת מיצים והוא לא מפסיק לשקשק שייקים של חלבונים בבקבוקים שיש בתוכם כדורית ערבוב מנירוסטה. הלכתי איתו פעמיים לקניות, אם לא סופרים את המפגש הראשון שלנו. כן, נפגשנו במכולת. יותר ממחצית הקניות שלו היא ירקות ופירות והשאר זה בשר רזה, אגוזים ואבקות חלבון באריזות ענק.
    שכחתי את הארנק שלי ביום שנפגשנו. הוא הושיט לקופאית שטר של חמישים כדי לשלם תמורת בקבוק היין שלי, שקית חטיפי התירס בטעם צ’יפוטלה וליים, שתי חפיסות שוקולד מריר 55% וחפיסה של תריסר טמפונים בעלי ספיגה מוגברת.
    כשהתעקשתי שייתן לי את הכתובת שלו כדי שאוכל לשלוח לו צ’ק, הוא כתב את מספר הטלפון שלו על גב הקבלה שלי, ואמר לי להתקשר אליו כשאני ארגיש שאני מוכנה להזמין אותו בתמורה לארוחת ערב. זה היה היום השלישי שלי במחזור של חמישה ימים. התקשרתי אליו כעבור יומיים.
    ״ניסיתי לשלוח לך הודעה.״ גריפין לא מסיר את עיניו מהטלוויזיה. מרוץ ״נאסקאר״.
    בסוף אני אפסיק לצבוט את עצמי למראה הגבר הזה, בחולצה ללא שרוולים ובג’ינס הקרועים על הגוף השרירי שלובש אותם, בכל פעם שאני נכנסת לדירת החדר הפצפונת שלי. בדרך כלל הראש המגולח לגמרי שלו מכוסה בבנדנה אבל לא היום. גריפין קאלוויי הוא מאה ועשרים קילו של סקס טהור והוא שלי.
    צביטה.
    ״סליחה. הטלפון שלי היה על שקט ושכחתי לבדוק אותו לפני שיצאתי הביתה.״ זה והזר המוכר מדי שנחת היום בעולמי ומאותו רגע לא חזרתי לעצמי.
    ״עוד מאהב?״ זוויות פיו מתעוותות, אבל עיניו לא זזות מהטלוויזיה.
    ״גריף, יש לי מאהבים רבים. איך אתה חושב שאני משלמת במכולת?״ אני מסירה את הנעליים ותולה את התיק על הוו שליד הדלת.
    הוא מוחה את פיו בכף ידו ומסתיר חיוך. ״בואי לכאן כדי שאוכל לזיין לך את המוח.״
    ״אני חייבת לגמור עיצוב של אתר אינטרנט עד הבוקר.״
    ״אז כדאי שתדברי פחות ותתפשטי יותר.״ גריפין פושט את החולצה וחושף מרחבים של עור מתוח מכוסה בקעקועים. עוד רגע שמחייב צביטה.
    אני בחורה ממוצעת. גובה ממוצע. משקל ממוצע. ציצים ממוצעים. השיער שלי מגיע קצת אחרי הכתפיים, בצבע בלונד ממוצע. עיניי כחולות, לא כהות מדי ולא בהירות מדי — ממוצעות.
    גריפין הוא ההפך מממוצע. אני עדיין מנסה להבין למה הוא נמשך אליי. אולי אני צריכה לדבר עם ד״ר גרייסון על ההערכה העצמית הממוצעת שלי, בפגישה הבאה שלנו.
    ״ספרי לי איך עבר עלייך היום.״ הוא נעמד ופושט את הג’ינס ואת תחתוני הבוקסר בתנועה אחת חלקה — ועדיין צופה במרוץ.
    אני לא מזדיינת איתו בזמן שהוא צופה ב״נסאקאר״. אפילו לבחורה ממוצעת כמוני יש סטנדרטים. אני משלבת את זרועותיי על החזה ומחכה שייצור קשר עין. הוא לא הראה לי את עיניו הכהות מאז שנכנסתי הביתה.
    גריפין יושב על ספת העור השחורה שלי. ״סווייזי, היום שלך. תקפצי עליי ותספרי לי.״ הוא מלטף את עצמו.
    עדיין, שום קשר עין.
    לא קל להתאפק מול ידו הגדולה האוחזת בזין העבה שלו, אבל מי אומר ‘תקפצי עליי’?
    ״אתה לא אחד האופנועים שאתה מתקן.״ אני לוקחת את השלט שמונח על ידית הספה ומכבה את הטלוויזיה. ״אני לא קופצת עליך.״
    עיניים חומות משועשעות סוף־סוף ננעצות בי, מלוות בחיוך שחצני.
    ״זה נראה כאילו אתה מאונן על ה’נאסקאר’.״ שיניי בולמות את החיוך שלי. אני רוצה לכעוס עליו בגלל המחווה האנטי־רומנטית אבל הוא ממשיך ללטף את עצמו, וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה להצמיד את רגליי זו לזו בכוח.
    ״אני מת על ‘נאסקאר’.״ שיניים לבנות מציצות מבין שפתיו המלאות. ״איך הייתה הפגישה שלך עם הפסיכולוג החדש?״
    ליטוף, ליטוף, ליטוף.
    ייתכן שאני צריכה לברר למה הוא נמשך אליי, אבל אני לא צריכה לברר למה אני מטורפת עליו. הוא סקסי, נינוח, וכל כך מטופש שזה מגוחך.
    ״תפסיק!״ אני מושכת את השמיכה הצהובה מגב הספה ומשליכה אותה לעברו לפני שאני מתנפלת עליו.
    ״אוף!״ הוא מצחקק.
    אני מחבקת את צווארו ומחככת את אפי בעורו בזמן שאני שואפת עמוקות. כל כולו ניחוח עצי ארז וקינמון. חמים וטעים. אני מרגישה קטנה כשאני נצמדת בכוח למרחבי גופו. ובטוחה. גריפין נותן לי תחושה של ביטחון.
    ״התגעגעתי אלייך, לוהטת שלי.״ הוא חופן את ישבני ולוחץ בכוח ומניח אותי בדיוק על הזקפה שלו המכוסה בשמיכה.
    ״גם אני התגעגעתי אליך.״ הניחוח שלו מזין את חושיי כמו סם. האף שלי מסרב לזוז ממקומו בשקע הצוואר שלו.
    ״ספרי לי על היום שלך.״
    בלית ברירה אני מרימה את ראשי. ״באמת? או רק בגלל שזה רעש רקע כשאנחנו עושים סקס?״
    גריפין מזדקף ומניח אותי בצד על כרית נוי. על גבו מקועקע דרקון והזנב יורד עד לפלח הימני של ישבנו ומסתיים על אחורי הרגל שלו. כשהוא קם עיניי ננעצות בדרקון.
    ״אני אוהבת את הקעקוע הזה.״
    ״אני יודע.״
    ״כל כך יהיר.״
    ״לא, פשוט שמעתי אותך אומרת את זה מיליון פעם. אני גם אוהב את הקעקוע שלך.״
    ״זה סימן לידה.״
    הוא מתלבש. כל כך חבל. צריך היה לחוקק חוק נגד האפשרות שגריפין ילבש בגדים. אבל אני יודעת למה הוא עושה את זה ואני די אוהבת אותו בגלל זה.
    ״כל פרט. אני מקשיב בתשומת לב מלאה.״ הוא מתיישב ומושך אותי אל ברכיו כך שאני רוכבת עליו.
    ״אני לא ראויה לך, הבחור מהמכולת.״ אני מנשקת אותו.
    ביום שבו הוא רשם את מספר הטלפון שלו על הקבלה שלי, הוא חתם ‘הבחור מהמכולת’.
    הוא תופס בשערי ומעמיק את הנשיקה. היא חושנית, מוכרת ותובענית ולגמרי משכרת. אני חושבת שאני מתאהבת באיש הזה, אבל אני עדיין חושקת בו מדי ולכן אני לא בטוחה.
    הוא מתרחק מעט ומלקק את שפתיו כאילו הוא מתענג על הטעם שלי. ״דברי.״
    אני מחייכת. ״קפה עם סוכר.״
    הוא מגלגל את עיניו. ״סוכר עם קפה, אבל תמשיכי.״
    ״אימון בָּארֶה. מקלחת. קצת עיצוב. ואז ד״ר גרייסון.״
    ״שם טוב.״
    עיניי נפערות לרווחה. ״אני יודעת. נכון? והמראה שלו גם מתאים לשם.״
    ״בונוס.״ גריפין מבין אותי. זה אדיר. זה הכול.
    ״קבעתי עוד פגישה.״
    ״אז יום טוב?״ הוא אוסף את שערי ומסיט אותו אל מאחורי העורף לפני שהוא רוכן כדי לנשק אותי. ״לא היה לך היום גם ריאיון עבודה?״
    אכן. לגמרי מתאהבת בו. יש אומנם ימים שבהם גריפין הוא מכונאי סתום, אבל כשהוא רוצה הוא יכול להיות חכם וקשוב והוא זוכר דברים שמרבית הבחורים בני העשרים ושלוש לא היו זוכרים. לעזאזל, בחורים בשום גיל לא היו זוכרים דברים קטנים שגריפין זוכר.
    ״כן.״ אני מותחת את הצוואר הצידה כדי לאפשר לו גישה נוחה. ״תשמע משהו מוזר... פגשתי איזה בחור בחדר ההמתנה של הרופא. זיהיתי אותו במאה אחוז אבל הוא לא זיהה אותי. ואז אני מגיעה לריאיון וזה אותו הבחור. נכון מדהים?״
    ידיו נחות על רגליי ומחליקות מעלה עד שאצבעותיו מגיעות לנקודה שאני הכי רוצה שיגעו בה. ״סיכוי של אחד למיליון״ הוא ממלמל אל תוך צווארי. ״אז מאיפה את מכירה אותו?״
    ״אני לא יודעת.״
    ״את לא יודעת?״ הוא פותח את כפתור המכנסיים שלי. הבחור הזה הוא אלוף המולטי טסקינג. הזין שלו לא איבד ריכוז. אני מרגישה אותו תפוח מתחת לג’ינס. הוא מלחך את עור הצוואר שלי, אבל עדיין מחובר במאה אחוזים לשיחה שלנו.
    כבר ניהלנו שיחות שלמות תוך כדי זיונים. אני גרועה בזה. המוח שלי נאטם כאילו שיותר מדי דם דרוש באיברים הנשיים שלי ולא נשאר מספיק דם לתפקוד ראוי של המוח. אבל גריפין יכול לזיין אותי עד שבוע הבא, לגמור בעוצמה — כמעט באלימות — ולא להחמיץ פרט אחד או הערה אחת, אפילו אם הוא מתקשה לדבר ונוהם את המילים עם כל חדירה לתוכי.
    ״אני מכירה אותו ויודעת עליו דברים...״
    ידו מחליקה מטה אל תחתוניי. ״תמשיכי.״ אצבעו מלטפת את הדגדגן שלי.
    ״אה... גריף.״ עיניי ממצמצות בכבדות.
    ״איזה דברים את יודעת?״ הוא מוצץ את תנוך האוזן שלי, ומשחק בו בלשון באותו הקצב שבו האצבע שלו מתגרה בדגדגן שלי.
    ״העבר שלו, אבל אני לא יודעת איך, כי זה לא משתלב עם העבר שלי, לפחות אני לא מצליחה למצוא חיבור. זה פשוט כל כך... אלוהים...״
    גריפין נועץ את אצבעו האמצעית לתוכי. ״אלוהים?״ הוא מצחקק.
    והמעבר מתרחש. במוח שלי כבר לא נותר די דם. ״פשוט תזיין אותי, גריף.״ אני אוחזת בפניו ומושכת אותו מצווארי ומצמידה את שפתיי לשפתיו.
     
    ״אתה חייב ללכת.״ אני חוסמת את הכניסה לחדר השינה שלי כשגריפין, עירום ואינו יודע שובע, הולך אחריי במסדרון הקצר שמחבר בין חדר השינה לאמבטיה.
    המבט שלו גולש על פני גופי העירום ובגלל זה הוא חייב ללכת. ״באת לבקר במוסך ואני המשכתי לעבוד. למה את לא מסוגלת לעבוד כשאני כאן?״
    ״כי השעה מאוחרת והמיטה שלי מפתה מספיק גם בלי שאתה בתוכה. כשאתה בתוכה... אין לי סיכוי. אני חייבת לגמור את האתר הזה כדי שאוכל לשלם שכר דירה ולהפסיק להזנות את עצמי תמורת מצרכי מכולת.״
    הוא מכסה את ראשי בחולצה שלו. ״אז תפסיקי להסתכל בי כאילו את רוצה עוד.״
    אני מצחקקת ומסוגלת לראות רק את כף רגלו היחפה נכנסת לתחתוני הבוקסר ואז לג’ינס. גריפין מושך את החולצה מעל ראשי וחיוך קטלני מרוח על פניו המגולחות. הוא לובש את החולצה ואני מסתובבת ומוציאה כותונת לילה מהשידה שלי. החדר הזה כבר הגיע לצפיפות שיא. יש לי מיטה רחבה, שולחן כתיבה ושידה וכולם דחוסים בחלל שבקושי אפשר לזוז בו.
    ״מזל טוב על העבודה, מתוקה.״ הוא מחבק אותי מאחור ומחכך את אפו בעורפי.
    אני עוצמת עיניים ומלטפת בקלילות את זרועו. ״עדיין לא קיבלתי את העבודה.״
    ״את תקבלי אותה. זה יהיה טיפשי מצידו לא לקבל אותך.״
    ״יכול להיות שאתה לא אובייקטיבי.״ אני צוחקת.
    ״מסיבת פיג’מות אצלי בסופשבוע.״
    אני מסתובבת בין זרועותיו. ״מסיבת פיג’מות?״ הבחור הזה תמיד מצליח לגרום לי לחייך. הלחיים שלי כואבות כשאנחנו יחד.
    ״תשאלי את אימא שלך. אולי את יכולה לנסוע איתי הביתה באוטובוס אחרי בית ספר ביום שישי.״ הוא קורץ.
    ״יש לך יותר מדי אחיות.״ זה נכון. שלוש. וכולן צעירות ממנו ועדיין לומדות בבית ספר.
    הוא מרים אותי באוויר ומנשק אותי, ויד אחת שלו מחליקה וחופנת את ישבני. אתר? איזה אתר?
    ״לילה טוב,״ הוא לוחש על פי ואז מניח אותי בחזרה על הרצפה.
    אני מלקקת את שפתיי בזמן שאני מלווה אותו אל הדלת ומתפעלת מהישבן שלו כשהוא נועל את מגפי העור השחורים ליד הדלת. ״יהיה קרב כריות?״
    גריפין מצחקק בעודו רוכן וקושר את השרוכים. ״כן.״ הוא נעמד ופונה אליי. ״תלבשי משהו ורוד עם תחרה ותקלעי צמות.״ הוא נושך את שפתו התחתונה ומהנהן באיטיות. ״אלוהים, כן... תחרה ורודה וצמות, בייבי.״
    אני צוחקת וחוזרת לחדרי. ״לילה טוב, הבחור מהמכולת.״ ברגע שאני שומעת את נהמת ההארלי אני מתיישבת ליד שולחן העבודה שלי ומתחילה לעצב. שתי שניות לאחר מכן אני ברשת בחיפושים אחר נתניאל האנט. ״למה אתה בראש שלי?״ אני לוחשת.
     
     
    5
     
    סווייזי
     
    ״למה את יוצאת כל כך מוקדם?״ אני נעצרת באמצע המדרגות ונושאת את עיניי אל השכנה שלי, השעונה על המעקה. זנב סוס רפוי אוסף את תלתליה והיא בוחנת אותי בסקרנות. שפתיה חובקות את ידית מברשת השיניים.
    ״אריקה, את מרגלת אחריי?״
    ״לא,״ היא ממלמלת בפה מקציף. ״רק משגיחה על העניינים.״ המבט שלה נע ביני ובין הדלת שממול לדירתה.
    ״דאג הדוחה שוב עושה את זה?״
    אריקה זוקפת אצבע ואז ממהרת לחזור לדירתה. לדאג מאן, השכן החדש שלה, פלייבוי בן שישים ומשהו עם תוספי שיער כאילו טבעיים — שגורמים לי להתכווץ בזוועה בכל פעם שאני רואה אותו — יש סקס אפיל מסתורי שאנחנו לא מצליחות להבין. והאף שלו... בואו נגיד שיש לו אזור חיוג משל עצמו. מאז שעבר לכאן לפני חודש, עברה אצלו שיירה ארוכה של נשים, שבאו והלכו. נשים צעירות. נשים יפות. זונות? אנחנו לא בטוחות. זה כנראה ההסבר ההגיוני היחיד לכך שגבר מבוגר ומכוער כמו דאג מארח כל כך הרבה נשים.
    ״שתיים. שתי נשים שנכנסו איתו לדירה מרצונן החופשי כשחזרתי הביתה, בסביבות אחת־עשרה.״ אריקה תולה את התרמיל שלה על גבה ויורדת במדרגות לעברי.
    ״איכס,״ אני מעקמת את האף ובולעת את הבחילה שעולה בגרוני. ״אולי הוא עשיר.״
    ״אני לא חושבת שאנשים עשירים גרים בבניין הזה.״
    הצעדים שלנו נוקשים בקצב מתואם כשאנחנו מגיעות לקומת הכניסה. ״את קרדיולוגית ואת גרה כאן.״
    ״אני מתמחה, שנה שנייה. אביונה. קבורה בחובות של שכר לימוד. אני לא עשירה. וגם אין לי חבר מדליק בטירוף שרוכב על הארלי.״
    המחשבה על גריפין ועל מדליקותו השופעת סוחטת ממני משהו שבין צחקוק לאנחה חלומית.
    ״למעשה...״ הסאאב הכחולה שלה, שחונה מאחורי המכונית שלי, משמיעה צפצוף כשהיא פותחת את הנעילה, ״אני די בטוחה שאני היחידה בבניין הזה שלא עושה את זה.״
    ״אבל את מצילה חיים.״ אני מדלגת מהמדרגה, מרחפת לי בענני גריפין.
    היא משליכה את התרמיל שלה לתוך המכונית ונשענת על הדלת הפתוחה. ״כשהאליל המקועקע שלך נמצא אצלך במיטה את בטח מצטערת שאת לא מצילה חיים במקום...״ היא מזיזה את הגבות ברוב משמעות.
    אני פותחת את דלת המכונית שלי. ״את שואלת אותי אם אני מעדיפה לעשות סקס עם גריפין או להציל את העולם?״
    ״כן.״
    ״אין שאלה בכלל. גריף. תמיד.״
    אריקה מראה לי אצבע משולשת ונכנסת למכוניתה. ״לא אמרת למה את יוצאת לשיטוטים כל כך מוקדם.״ היא מציצה שוב אל מחוץ למכונית ורק אז טורקת את הדלת.
    ״ביקשו ממני לבוא לעוד שיחה אחרי ריאיון עבודה כאומנת. אז אני הולכת לפגוש את התינוקת.״
    ״אוי, בהצלחה!״
     
    השיניים שלי נוקשות מרוב מתח שקשה לי לשאת. גיסתו של נייט, רייצ’ל, התקשרה אליי ביום שישי כדי לקבוע מועד לפגישה עם מורגן. אביה, הזר המוכר הזה, מתגורר אצלי בראש, כרוך בכל מחשבותיי ובחלומותיי. שעות של תחקיר ברשת הובילו אותי שוב ושוב למבוי סתום. הוא רשום באתר האוניברסיטה. מצאתי את ההספד על אשתו. אתר הנדל״ן האזורי דיווח לי על שווי הבית שלו — מספר מסחרר בן שבע ספרות.
    הבטן שלי אומרת לי להמשיך בזהירות. בעיקר משום שאני יודעת שאני שפויה. נייט חייב להיות המטורף. אחרי הכול, גם הוא מטופל של ד״ר גרייסון. אשתו של המסכן מתה. אולי הוא התמוטט. איבד את הזיכרון או משהו כזה.
    אני נוקשת שלוש פעמים על דלת העץ המהודרת, חזק מספיק כדי שישמעו אותי, אבל אני מקווה שגם מספיק ברכות כדי שלא תתעורר התינוקת שישנה.
    ״סווייזי?״
    מבטי ננעץ בתינוקת עטופה, חבויה בתוך שמיכה לבנה עם ציורי ארנבונים ורודים. כתם זעיר של שיער כהה מציץ מלמעלה. האישה המחזיקה את התינוקת נראית כמו פסל. למה אנשים נדרכים ככה ברגע שהם לוקחים תינוק בידיים? עיניה החומות הבהירות ממצמצות. טוב, היא בחיים. על פניה מתגנב חיוך של מישהי הסובלת מעצירות, שפוגם ביופייה הטבעי, המודגש על ידי קווצות שיער משיי חום בהיר הממסגרות את פניה בתספורת אלכסונית.
    ״כן,״ אני אומרת בהתלהבות חנוקה. אם אבהיל אותה היא עשויה להישבר ולהפיל את התינוקת לרצפה.
    ״תיכנסי.״ היא מעווה את פניה לעבר התינוקת מבלי להניע לרגע את זרועותיה המערסלות אותה.
    אם התינוקת תתעורר יגיע סוף העולם. זה מה שאני מסיקה מהמצב.
    ״אני רייצ’ל,״ היא אומרת ללא קול. טוב שאני מסוגלת לקרוא שפתיים. לא באמת, אבל תנועות הלסת המוגזמות שלה מקלות עליי. ״נעים מאוד להכיר.״
    אני מחניקה צחקוק. תינוקות תמיד הופכים אנשים בעלי שליטה עצמית מושלמת למוקיונים.
    אני חולצת נעליים ומביטה סביב בחיפוש אחר רמז לנייט. ״תודה. גם לי נעים להכיר. ותודה שהתקשרת. זאת בוודאי מורגן?״ אני נמנעת מלומר את המובן מאליו, היא כל כך קטנטנה. אבל היא באמת קטנטנה אפילו ביחס לתינוקת בת חודש.
    גבה של רייצ’ל נדרך והיא משתנקת בדממה. דיברתי בקול רם מלחישה והעולם עלול לקרוס.
    אנחה נפלטת בזהירות מבין שפתיה הפעורות כשהיא מבינה שהתינוקת אינה זקוקה לדממה מוחלטת כדי לישון. ״כן...״ רייצ’ל מביטה במורגן. ״היא עצלנית הבוקר.״ היא מנסה כמה מילים. מורגן לא מגיבה. ״שתתה רק חצי בקבוק לפני שחזרה לישון.״
    כשמבטה המלא פליאה פוגש את עיניי אני זוקרת לרגע גבה. וואו! יכול להיות שהיא הבינה רק עכשיו שמותר לדבר ליד תינוקת שישנה? ילדה מסכנה. וכשאני אומרת ‘ילדה’ אני מתכוונת לבחורה צעירה כי אני משוכנעת שהיא מבוגרת ממני לפחות בחמש שנים, אבל צעירה מנייט.
    אני הולכת בעקבותיה לסלון המלא ברהיטי עור עצומים בגודלם. קיר אחד כולו חלונות מעוטרים בווילונות ומהם נשקף יער צפוף. גרה כאן תינוקת. איפה נדנדת התינוק שאמורה להיות בפינת החדר? או סלסלת קש כהה לחיתולים ושאר דברי תינוקות חיוניים שצריכים להיות על שולחן הקפה העשוי עץ? צעצועים? למה אין צעצועים שמורגן קטנה מכדי לשחק בהם, אבל הם לא יכלו להתאפק וקנו לה כדי לנסות לשעשע אותה בהם בכל זאת?
    אין שמיכות.
    אין כובעי תינוק זעירים.
    אין נעלי תינוקות סרוגים מסבתא או מדודה רחוקה.
    ״את רוצה להחזיק אותה?״
    אני מרימה את ידיי. ״אכפת לך אם אשטוף ידיים במהירות?״
    החיוך של רייצ’ל מתרחב מעט כאילו שעברתי את המבחן הראשון, אבל אני באמת לא חושבת שזה מבחן. זה יצריך יותר ביטחון וידע על תינוקות שאין לה.
    ״יש לך ילדים?״ אני שואלת כשאני שוטפת ידיים בכיור המטבח, אבל אני חושבת שאני יודעת את התשובה.
    ״לא. אני לא נשואה. אין לי אפילו חבר. אבל אני עוברת קורס מזורז באימהות.״ החיוך שלה מתפוגג והיא מקמטת את המצח.
    ״אני מאוד־מאוד משתתפת בצערך.״
    רייצ’ל מחייכת כאילו היא מרגישה צורך להחלים במהירות. אחותה מתה לפני חודש. אני לא חושבת שיש כרגע צורך בחיוכים מאולצים.
    ״אנחנו מסתדרים.״ היא מושיטה לי את מורגן.
    אני מקרבת אותה אל כתפי. היא מגהקת, פולטת יבבה חורקנית ומייד חוזרת לישון.
    ״וואו. בשבילי היא אף פעם לא מגהקת.״
    אני מתיישבת בכיסא הנדנדה ורייצ’ל יושבת על הספה לשניים, ברגליים מקופלות.
    ״תינוקות מגהקים הם תינוקות שמחים.״ אני תוחבת את אפי אל תוך השמיכה ומסניפה את ריח התינוקת הטרייה.
    ״יש לך אחים ואחיות?״ היא שואלת.
    ״לא. אבל עשיתי המון שמרטפות בתיכון ועבדתי כאומנת בקיץ, כשלמדתי בקולג’. מה איתך? יש לך עוד אחים ואחיות?״
    ״אח גדול בוושינגטון. אבל גם הוא לא נשוי. אימא שלנו מתה לפני כמה שנים אבל אבא שלנו גר כאן, במדיסון. כשג’נה מתה אני הייתי היחידה שהתגייסה לעזור לנתניאל, חוץ מאימא שלו. אבל לה יש כל מיני בעיות בריאות, אז אנחנו לא אוהבים לבקש ממנה לעזור הרבה. ולנתניאל אין אחים אז...״
    ״אתם כולכם מנסים ללמוד מה לעשות כי לאף אחד אין באמת ניסיון עם תינוקות.״
    היא מצחקקת קלות. ״פחות או יותר. הייתי אמורה להתחיל בסתיו לימודים לתואר שני, אבל אני מתכוונת לקחת שנת שבתון כדי לעזור עם מורגן. נתניאל עובד הרבה שעות ולכן הוא זקוק לך. הוא מתעקש שיהיו לי חיים מעבר למורגן. אבל...״ רייצ’ל נושכת את שפתה התחתונה ומביטה במורגן שבזרועותיי. ״אני מרגישה אשמה על זה שאני נותנת למישהי אחרת לטפל בה. ג’נה לא הייתה רוצה את זה. אל תיעלבי.״ אפה מתקמט כשהיא מביטה בי.
    ״לא נעלבת. אבל אני קצת מבולבלת. קראת לי כדי לפגוש את מורגן. הנחתי שעדיין לא החלטתם, אבל זה עתה אמרת שנייט, נתניאל זקוק לי...״
    ״נכון. הוא פשוט עדיין לא יודע את זה. את הכי מתאימה. את הצעירה מכולן אבל יש לך הכי הרבה ניסיון. וכשאני מתבוננת בך אני יודעת שזה נכון. אבל נתניאל מרגיש קצת לא בנוח עם...״
    אני יודעת מה היא רוצה להגיד. היא לא חייבת לומר את זה. ״זיהיתי אותו מהתמונות. אני מבינה את זה. הפגישה הראשונה שלנו הייתה מוזרה. לגמרי באשמתי. לא הייתי צריכה לומר משהו עד שהבנתי מה הקשר בינינו.״ אני מושכת בכתפיי. ״זה לא היה עניין גדול. אבל אני מבינה שזה בטח הבהיל אותו בהתחלה. זאת הילדה שלו. הוא צריך להיות הכי זהיר שאפשר.״
    ״טוב, אחרי ויכוח די סוער אתמול בלילה הוא הסכים להרשות לי לשכור אותך אם אמשיך להתלהב אחרי שניפגש. בכנות, אני לא חושבת שהוא יודע מה הוא רוצה חוץ מ...״
    אנחנו חולקות מבט כואב. אשתו. נייט רוצה את אשתו בחזרה.
    ״אני רוצה את המשרה אז אל תביני אותי לא נכון. האם המועמדות האחרות היו כל כך גרועות שאני נראיתי לעומתן כל כך טוב רק על סמך קורות החיים שלי?״
    ״לא רעות, רק מבוגרות. אני לא רוצה לעשות אפליה. פשוט רציתי מישהי צעירה יותר אבל בעלת ניסיון. טיפול בתינוק עשוי להיות מתיש. אז העבודה שלך, אם את רוצה. אני יכולה לתת לך חוזה שתוכלי לעיין בו בבית.״
    אני שואפת עמוקות ונחנקת מהאוויר הסטרילי.
    שום נרות לבנדר.
    שום עוגיות סוכר שנאפות בתנור.
    שום ריח של אבקת טלק לתינוקות באוויר.
    מורגן מתחילה להתנועע ואני קמה ומהלכת לי בחדר ומנענעת אותה בקלילות. מתחת לטלוויזיה התלויה על הקיר יש אח, שעל המדף שלה ניצבים תצלומים ממוסגרים. אני מזהה את הוריו של נייט. הם על החוף, אוחזים בכובעים הגדולים ורחבי השוליים שלהם כדי שלא יעופו ברוח. יש שם תצלום של נתניאל וג’נה ביום חתונתם, ביציאה מהכנסייה, מוקפים עלי כותרת של ורדים, הזוג המאושר שעומד לברוח לירח הדבש שלו. זה זמן רב שלא ראיתי על פניו של נייט חיוך כזה. אולי החיוך שלו מת כשאשתו מתה.
    עם כל צעד סביב החדר הלב שלי נסדק קצת יותר. אין שם תצלומים של מורגן. היה אמור להיות שם תצלום בית החולים הקלאסי שרק הורים מסוגלים לאהוב, ועוד תצלום עם נייט. למה איש לא מצלם אותו ישן על הספה כשמורגן מכורבלת על החזה שלו, התצלום הרשמי מהדייט הראשון של אבא ותינוקת?
    ברחבי הבית שוררת דממה כזאת עמוקה עד שאפשר לשמוע את הזבובים. רק שאין זבובים. לפחות זמזומים היו יכולים להיות סוג של סימני חיים.
    אין טלוויזיה שמלהגת ברקע.
    אין מוזיקה או רשרוש עדין, רעש לבן של מכונת כביסה.
    אין צעצועים קטנים על קפיץ שמנגנים ״למרי הייתה כבשה קטנה״.
    זה כמעט כואב מדי להיות כאן, אבל אני לא יכולה להסתלק. הבית הזה — המשפחה הזאת — צריכה שמישהו יבצע בה החייאה.
    ״מתי אני מתחילה?״ היא אמורה לתהות למה אני מקבלת את העבודה לפני שאני קוראת את החוזה או מתווכחת על השכר. אבל היא לא.
    ״מחר זה מוקדם מדי?״
    ״מחר זה מושלם, כל עוד הכול בחוזה יהיה לשביעות רצוני. אקרא כשאגיע הביתה ואשלח לך הודעה. אני לא צופה בעיות.״
    אנחנו מקשקשות עוד שעה בזמן שאני מאכילה את מורגן מבקבוק ומחליפה לה חיתול.
    ״את טובה בזה. לנתניאל ולי זה לוקח המון זמן.״ עיניה של רייצ’ל מוארות בפליאה, כאילו שזה עתה ריחפתי באוויר.
    זאת החלפת חיתול ושלושה תיקתקים של בגד התינוקת. לילדה המסכנה צפוי גורל אומלל אם זרה בת עשרים ואחת היא זאת שיודעת לטפל בה הכי טוב.
     
    ״ספרי לי על היום שלך, סווייז.״
    גריפין מסמן בראשו לעבר דלי של עשרים ליטר שניצב במהופך לא רחוק ממנו. שם אני אוהבת לשבת כשהוא עובד לו במוסך שיש לו בחנייה המסודרת בקפדנות כפייתית. ארוניות כלים אדומות מבהיקות, לוחות תלייה עם כלי עבודה נוספים וכבלים על הקיר משני צידי משטח העבודה שלו. מאחוריי, ההארלי מסתתר מתחת לכיסוי שנתפר במיוחד עבורו, מתענג על מקום החנייה השמור לו, בעוד הטנדר השחור שלו מתמודד עם איתני הטבע בשביל, מתחת לחופת עצי האלון הגדולים המצלים עליו משני הצדדים.
    ״אני רוצה תינוק.״
    הוא זוקר את גבותיו לעומתי וממשיך לעבוד על האופנוע של שכנו. אני אוהבת את הבית הזה, בן שני החדרים עם החנייה למכונית אחת, המשמש אותו לעבודות צדדיות כמו זאת. הוא נמצא בלב שכונה עם בתים ישנים יותר והרבה עצים ולבתים יש אופי, לא כמו הבתים בשכונות החדשות יותר, שנראים כאילו נוצקו באותה תבנית. גם העובדה שהבית נמצא במרחק קצרצר מהוריו מוצאת חן בעיניי מאוד.
    הוא קרוב למשפחה שלו. לפעמים אני מקנאה בחיים שלו. הם לא זוהרים אבל הם עשירים בדברים ממש טובים, שאני מרגישה שפספסתי במהלך הניסיונות של הוריי לגלות בי משהו גאוני.
    ״לפני שאני פותח פה גדול מדי ולפני שאת תפתחי לי את הביצים, את יכולה להסביר אם זאת הכרזה או בקשה?״
    אני משפשפת את הסוליה הבלויה של כפכפיי על חומר האיטום האפרפר שעל רצפת החנייה שלו ומנענעת את בהונותיי. הלק הכחול שלי ראה ימים טובים מאלה.
    ״קיבלתי את העבודה כאומנת. אני מתחילה מחר.״
    ״כן. נכון. הלכת לפגוש היום את התינוקת... מורגן, נכון?״ מפתח הברגים שלו משמיע רצף של נקישות מהירות.
    הצליל, ביחד עם זמזום המאוורר התלוי מהתקרה, די מרגיע אותי. לצפות בגריף העובד על אופנועים הפך לתחביב האהוב עליי. הוא מחולל קסמים בידיו. חום מלהיט את עורי ומתרכז בין רגליי כשאני רק חושבת על ידיו החזקות והמוכשרות.
    ״אני אוהבת אותך, הבחור מהמכולת.״
    הוא עוצר ומביט בי בעיניים החומות שלו שכבשו אותי כבר בפגישה הראשונה שלנו במכולת. הפסקתי לצבוט את עצמי והתרגלתי לעובדה שהוא רואה בי משהו שאני לא רואה בעצמי. ‘אהבנו’ הרבה דברים זה בזה: את הקעקועים שלו, את סימן הלידה שלי, את גופו, את שערי, את אצבעותיו, את פי. אבל איש מאיתנו לא השתמש בפנייה הישירה ‘אותך’ אחרי המילה ‘אוהב’.
    ״את בהיריון.״
    אני מחייכת ולא נעלבת בכלל מההנחה שלו. ״ומה אם כן?״
    עיניו בוחנות את פניי. אילו הייתי בהיריון יכול להיות שהייתי חוששת מהמחשבות המתגלגלות בראשו היפה. אבל אני לא ולכן המחשבות שלי מתענגות בציפייה למה שיגיד.
    ״אהיה חייב לתכנן סירה לאופנוע, שאפשר יהיה להכניס אליה מושב לתינוק.״
    ״ובגלל זה אני אוהבת אותך.״
    הוא שומט מידו את מפתח הברגים ומתקדם אליי, על ברכיו, אבל נעצר במרחק סנטימטרים בודדים כדי שגופו המיוזע וידיו המכוסות בגריז לא ייגעו בי. במקרה, אני אוהבת אותו ככה. כל מילימטר בגופי מוכן לקבל בברכה את מגעו, אפילו אם הוא יותיר עליו כתמים.
    ״הצלחתי לתקוע גול?״ הוא מחכך את אפו באפי ואז נוגס קלות בשפתי התחתונה. יש לו ריח של גריז, זיעה ומנטה, מהמסטיק החביב עליו, ללא סוכר. השילוב הזה הוא לא להיט, אבל אני מכורה.
    ״לא.״ אני מצחקקת. ״העניין הוא כזה. כשנשים מחזיקות תינוקות ומריחות ריח של תינוק טרי, השחלות שלהן מתחילות להשתולל.״
    ״אז את לא בהיריון אבל את רוצה להיות?״ עיניו נעות מפניי אל צווארי ואז יורדות להן באיטיות במורד גופי ועושות את כל הדברים שאני יודעת שידיו ופיו רוצים לעשות.
    ״לא,״ אני אומרת, בנשימה חטופה. אני מכירה את המבט הזה שלו וכך גם גופי.
    ״אבל אמרת...״ עיניו ממהרות לחזור אל עיניי. ״... שאת אוהבת אותי.״
    ״נכון. אבל אני אוהבת אותך בגלל שאתה שואל אותי איך היה היום שלי — כל יום. ואתה זוכר כל מה שאני מספרת לך. ואתה מבחין בדברים. אתה יודע איזה פרח אני הכי אוהבת כי אתה מכיר את ריח הקרם האהוב עליי. אתה יודע מה מידת הבגדים שלי כי הפשטת אותי כל כך הרבה פעמים. אתה מגיש לי ממחטת נייר חמש שניות לפני שאני בוכה בסצנה עצובה בסרט אבל אתה אף פעם לא ממש מביט בי. אתה פשוט... יודע.״
    הוא מושך בכתפיו ומביט בי במבט נוקב כל כך, שצמרמורת מזדחלת במורד גבי. ״זה בגלל...״ שיניו ננעצות בשפתו התחתונה.
    ״זה בדיוק מה שאני אומרת.״ אני מחייכת ורוכנת אליו, ומחככת את שפתיי בשפתיו עד שהוא גומל לי בחיוך.
    ״זה בגלל שאני אוהב אותך,״ הוא לוחש על פי.
    ״תודה...״ אני מנשקת אותו נשיקה אחת, ״...שזכרת את שמה של מורגן.״ אני מנשקת אותו שוב — נשיקה ממושכת ועמוקה יותר ואצבעותיי פותחות את כפתור הג’ינס שלו.
    ״בייבי,״ הוא ממלמל, ״הידיים שלי מכוסות בגריז.״
    אני פותחת את הרוכסן שלו. ״אז תשים אותן בכיסים האחוריים. אני לא צריכה את עזרתך בזה.״
    הוא גונח אל תוך פי כשידיי חודרות אל תוך תחתוני הבוקסר שלו, וכמו ילד טוב — כי הוא כזה — הוא תוחב את הידיים לכיסים האחוריים. אני אוהבת גם את גופו ואת האופן שבו אנחות העונג העמוקות שלו מרטיטות את שפתיי בכל פעם שאני מלטפת אותו.
    ״סווייז...״ הוא מסיר את פיו מפי ומשפיל את סנטרו כדי לראות אותי מלטפת אותו. ״פאק, בייבי...״ שרירי הבטן שלו נדרכים עם כל נשימה ממושכת.
    ״אימא אמרה שתקנה כרטיסי הגרלה למופע ההתרמה למקהלה שלי.״
    גריפין ואני ממהרים להפנות את ראשינו לעבר אחותו, קלואי, שעומדת בפתח החנייה. הוא יושב בגבו אליה ומסתיר את ידי האוחזת בזין שלו. יש לנו מנהג נוראי, להתעלם לגמרי מהעולם כשאנחנו יחד. זה היה יכול להיות רעיון טוב לסגור את הדלת לפני שהתחלנו להדגים בפועל את מחוות האהבה האחרונות שלנו.
    ״מה אתם עושים פה?״ היא משתמשת במעטפה לבנה גדולה כבמניפה.
    גריפין חוזר להביט בי. ״תעזבי את הזין שלי ולכי תקני כמה כרטיסים להגרלה,״ הוא לוחש.
    אני לא בדיוק יודעת למה אני עדיין אוחזת בו. אני משותקת מהלם, כך נראה. ״בסדר.״ אני מחייכת אליו חיוך רחב, מרפה ממנו ונעמדת. ״ברור שנקנה כרטיסי הגרלה.״ אני חולפת על פני גריפין ומאפשרת לו להחזיר את הסחורה אל תוך הג’ינס.
    קלואי בת חמש־עשרה, תלמידת כיתה ט’, ואני חושבת שהיא עדיין בתולה אבל אני לא בטוחה. בכל אופן, יש דברים שהיא לא צריכה לראות לעולם, וידי המלטפת את הזין של אחיה נמצאת בראש הרשימה.
    ״נפלא! כמה?״ היא פותחת את המעטפה.
    ״אה... עשרה?״
    ״כרטיס עולה עשרה דולר.״
    ״אז אולי שלושה?״ אני מחייכת אליה ומעקמת את האף.
    ״תודה, סווייזי. כמה בשבילך, גריף?״ קלואי מלקקת את שפתיה ובעיניה החומות מופיע ניצוץ משועשע כשהיא מסיטה את שערה הכהה מפניה אבל לבסוף נכנעת לבריזת הערב.
    צלילי נקישות מפתח הברגים נשמעים שוב. ״סווייזי אמרה שלושה.״
    ״היא אמרה. אבל כמה אתה קונה. אתם לא נשואים אז אתם לא יכולים עדיין לקנות במשותף.״
    היא טובה. אני מחבבת את אחותו. בעצם, את כל המשפחה שלו. הם נראים כמו ציור מושלם של משפחה מאושרת.
    ״אני אקנה אחד.״
    ״אז חמישה, גריף. תודה! אתה האח המועדף עליי בעולם.״ היא תולשת שמונה כרטיסי הגרלה.
    גריפין מציץ מאחורי האופנוע וזוקר גבה אחת כמעט עד לגובה הבנדנה הכתומה־שחורה שלו. אני לוקחת ממנה את הכרטיסים ומניחה אותם בכיס האחורי של מכנסי הג’ינס הקצרים שלי.
    ״ארנק?״ אני מגחכת אליו.
    הוא נאנח ונעמד ומרים את ידיו המכוסות גריז. ״כיס ימני קדמי.״
    בגבי אל קלואי, אני מכניסה את ידיי לכיס שלו ומתחככת בזקפתו. שפתיו מתעוותות ועיניו פוגשות את עיניי בהבטחה לדברים שיקרו כשנהיה שוב לבד. בגופי מתפשט חום שמצטבר עמוק בבטני.
    אני שולפת את ערמת השטרות שלו וסופרת שמונים דולר. ״יכול להלוות לי שלושים דולר כדי לקנות כרטיסי הגרלה מאחותו של החבר שלי?״ אני מרפרפת אליו בריסיי ומציצה לעברו, כששפתי התחתונה לכודה בין שיניי.
    ״אני אניח לך להבין לבד.״ המבט שלו לא מותיר מקום לשאלה בנוגע לאופן שבו הוא מתכוון להסביר לי את הנושא.
    ״אני לא בת חמש. הרמזים המיניים שלכם עושים לי צמרמורת. פשוט תני לי כבר את הכסף לפני שאני מקיאה.״
    אני מצחקקת כי היא צעירה ממני בשש שנים בלבד, אבל יש חומה בלתי־נראית בין גיל ההתבגרות וגיל הבגרות, והיא גורמת לשש השנים אלה להיראות כאילו הן שלושים. בעוד כמה שנים הפער הזה לא ייחשב בכלל. אבל לעת עתה אנחנו המבוגרים המגעילים והיא הילדה התמימה שאנחנו עושים לה צמרמורת. כמה תמימה? אני לא יודעת. למעודדות ולשחקני פוטבול יצא שם רע בגלל מסיבות וסקס. מניסיוני, יותר סקס קורה באולם החזרות של התזמורת מבכל מקום אחר בבית הספר.
    ״הנה. מה הפרס?״ אני נותנת לקלואי את הכסף.
    ״שיט בקריביים.״
    ״באמת?״ אני זוקפת את ראשי בהפתעה.
    ״לא. לא באמת. מנוי לתזמורת הסימפונית של מדיסון.״
    ״פאקינג נפלא,״ ממלמל גריפין מאחורי האופנוע.
    ״לא יפה לקלל, גריף.״ אני מגלגלת את עיניי.
    קלואי צוחקת. ״אני מכירה את המילה. הוא אמר אותה לידי הרבה פעמים. בכל אופן...״ היא מכניסה את הכסף למעטפה, ״שוב תודה. נתראה.״
    ״ביי.״ אני מנופפת אליה כשהיא מציצה אלינו פעם אחרונה מעבר לכתפה ומתרחקת בשביל. ״אני אוהבת את האחיות שלך.״ אני חוזרת ומתיישבת על הדלי באנחה מסופקת.
    ״זה קצת פוגם במיוחדות של ההצהרה שלך שאת אוהבת אותי, לא?״
    ״אני מניחה שאתה והמשפחה שלך זה עסקת חבילה. אם אני אוהבת אחד מכם, אני חייבת לאהוב את כולכם.״
    ״טוב, אני בוודאי אוהב את כולך. תמשיכי לספר לי. אז את תשמרי על המורגן הזאת?״
    מושלם. הוא כל כך מושלם.
    ״נראה לי. שעות העבודה נוחות. היא זעירה ומקסימה שאין מילים. זה בית די קולי. הגיסה, רייצ’ל, ממש נחמדה אבל אין לה שום ניסיון עם תינוקות. זה קצת משונה שלאומנת בת עשרים ואחת יש יותר ניסיון מכולם אבל ככל הנראה זה המצב.״
    ״והאבא?״
    ״נייט, אה... לנתניאל יש בעיות. אבל הוא איבד את אשתו ועכשיו הוא מנסה לעבוד, להתאבל ולגדל תינוקת — התינוקת הראשונה שלו. אני חושבת שזה נותן לו אישור לסבול מכל מיני בעיות נפשיות. לא סתם אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד. הכפר שלו די קטן, אז... כן, הם זקוקים לי.״
    ״לסופי יש רסיטל מחול בסופשבוע הזה.״
    ״זה רשום לי ביומן.״
    ״ורָאלי האופנועים באוגוסט?״
    ״אני אבקש חופשה. אני לא יודעת מה יהיה עם התחת שלי אחרי כל כך הרבה זמן על האופנוע שלך, אבל אני באה. אפילו שהחברים האופנוענים שלך מסתכלים עליי קצת...״ כמו על מנת בשר מוצפת במיונז שמוגשת לארוחת צהריים.
    ״כמו על בחורה יפה?״ הוא אומר בענייניות.
    ״ברור. בוא נלך על זה.״ אני מכווצת את שפתיי כדי להסתיר חיוך.
    • ג׳ול אי. אן
    • ג׳ול אי. אן
      ג’וּל היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. לאחר עשר שנים של הרצאות על ניקוי שיניים היא יצאה לפנסיה מוקדמת מהקריירה שלה כשיננית כדי להישאר בבית עם שלושת בניה המדהימים ולנהל את העסק המשפחתי.
      לאחר שחברתה הטובה קרוב שלושים שנה הציעה לה כמה ספרים מהז’אנר הרומנטי העכשווי, ג’ול התמכרה. היא בלעה שניים־שלושה ספרים בשבוע, אבל רצתה עוד והחליטה לעבור לקריאה בת קיימא, דהיינו, לכתיבה.
      כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ־אחר־עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה, מצפייה בשידורים חוזרים של ״כך פגשתי את אימא״ וכמובן... מרומנים צובטי לב, סוחטי דמעות וחורכי תחתונים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מעל ומעבר 1
    • מעל ומעבר 2 - מעבר לזמן
    • סדרת גיבורים אמיתיים 1 - כבולים באזיקים
    • מכתב אהבה לוויסקי
    • מארז סדרת גיבורים אמיתיים
    • הצעה לא מתוכננת
    • בלדה לאהבת נעורי
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • מר סוואגר
    • הצייד שלי
    • החברה הטובים 1 - אלכס ולוקאס
    • הנפילה לפני הנסיקה