הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דואט העולמות
  • דואט העולמות
    יהלומים | יולי 2019 | רומן רומנטי | 771 עמ' מודפסים
    ***שני ספרים דיגיטליים במארז אחד***
     
    דואט העולמות 1 - העולם שלו
     
    העולם שלו:
    "הריח המתכתי של הדם בשילוב ניחוח הוויסקי החזק יהיה משהו שלעולם לא אצליח לשכוח, לא משנה כמה אנסה."
     
    ישנם אנשים שאוהבים להסתכן, האדרנלין הוא הסם המועדף עליהם, והם יעשו כל דבר בשביל מנה. אנה בראון היא לא אחת מהם. 
    היא אוהבת את השגרה שלה, את חייה עם אחותה ועם אימה ואת השלווה המנומנמת האופיינית למגורים בעיירה קטנה. 
    לכן כשהשלווה הזאת מופרת אנה לא יודעת איך להתמודד עם המציאות החדשה, או ליתר דיוק, איך להתמודד איתו. 
    ג׳ונתן קאלן הגיע כרוח סערה לעיירה 'מייל', וכל מה שהיה על אנה לעשות הוא להנמיך פרופיל ולהישאר בלתי נראית עד שהסערה תחלוף. 
    אך לרוע מזלה, לגורל היו תוכניות אחרות, ואנה למדה מה זה באמת אומר להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ונאלצה להציל את חייו.  
    מאותו רגע היא נמצאת על הרדאר של אחד הגברים המסוכנים ביותר במזרח אירופה, ולא משנה כמה היא תנסה להיאבק הוא לא התכוון להניח לה לברוח.
    היא שייכת לעולם שלו עכשיו.
     
    העולם שלו מאת שובל מימון הוא חלק ראשון בדואט העולמות. רומן פשע עכשווי, מותח ועוצר נשימה, על המאבקים בין ההיגיון ללב.
    הספר השני בדואט העולמות, העולם שלה, יצא גם הוא בהוצאת אדל בנוסף לספריה הקודמים: בעיני הצייד והחוזה אשר כיכבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכו לתגובות נלהבות בקרב קהל הקוראים.
     
    דואט העולמות 2- העולם שלה
     
    העולם שלה:
    אחזתי בעניבה שלו ומשכתי אותו קרוב יותר, שפתיי ריחפו מעל שלו, והריח שלו הצליח לגבור על ריחות הזיעה והאלכוהול. 
    "אתה שונא משחקים, מר קאלן? בסדר גמור, אז אני אהיה ישירה לחלוטין, בפעם הבאה שאראה אותך עושה החייאה מפה לפה למישהי, אני בחוץ. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל גם אני לא חולקת את מה ששייך לי." 
     
    *************
     
    כשאנה החליטה לומר 'כן' לג'ונתן, היא ידעה שזה לא יהיה קל.
    היא הייתה מוכנה למבטים הביקורתיים,
    ללחשושים מאחורי גבה.
    לסכנה שאורבת בכל פינה חשוכה בעולם שלו.
    אבל היא לא הייתה מוכנה לעוצמת הרגשות שהגבר הזה עורר בה. 
    אנה חשבה שהחלק הקשה ביותר של הסערה חלף, אבל היא טעתה. השלווה שהיא הצליחה להשיג הייתה בסך הכול אשליה. עכשיו היא נמצאת בלב הסערה, והחלק הקשה ביותר עוד לפניה.
    כבר מאוחר מדי עבורה להתחרט, והשאלה היחידה שנותרה היא לא אם אנה תצליח להישאר לצידו של ג'ונתן, אלא אם היא תצליח להישאר בחיים בעולם המסוכן הזה שהפך לשלה.    
     
    העולם שלה מאת שובל מימון הוא חלק שני בדואט העולמות. רומן פשע עכשווי, מותח ומסחרר על הבנה, קבלה ומאבק על הדברים החשובים באמת. ספריה הקודמים: בעיני הצייד והחוזה יצאו בהוצאת יהלומים וכיכבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכו לסיקורים נלהבים בקרב קהל הקוראים.
     
  • ספר דיגיטלי
     
    67
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  
    דואט העולמות 1 - העולם שלו
     
    1
     
    ״אני עומד מחוץ לבית המשפט, שם הצליח שון קילר פעם נוספת לצאת לחופשי. קילר הואשם ברצח כפול, שהעונש עליו עשוי להיות שלושה מאסרי עולם ללא חנינה, אבל עד המפתח שעל עדותו התבססה התביעה לא הגיע היום לבית המשפט, וללא ראיות נוספות...״
    נאנחתי, תלשתי את הטלפון מידו של קלארק וכיביתי את המכשיר הארור.
    ״הי!״ הוא מחה וניסה לקחת אותו בחזרה.
    ״מספיק! אני נשבעת שאסור לך לבוא אליי הביתה יותר.״
    הכעס שלו התחלף בבלבול. ״מה?״
    ״אל תגיד לי מה! בכל פעם שאתה בא, אתה מתחיל עם השטויות שלך ומחרפן את אימא שלי.״
    הוא פער את עיניו בתמימות מעושה, אבל לא ניסה להסתיר את החיוך הזדוני שלו.
    למה ניסיתי בכלל?
    ״אני? בחיים לא.״
    גלגלתי את עיניי. ״כן. הטון התמים הזה לא עובד פה, אתה באמת חייב להפסיק עם האובססיה שלך לעולם הפשע, זה יחזור לנשוך אותך בישבן.״
    הוא צחק. ״הי, אני לא אומר לך כלום כשאת יושבת לצפות במרתון של 'האנטומיה של גריי'!״
    ״וחסר לך שתגיד, לא מדברים בזמן שד״ר דרק על המסך,״ בדיוק נכנסה בתאני דרך דלת הדיינר וענתה לו במקומי. משב אוויר חמים של שעות הצהריים המוקדמות נכנס בעקבותיה.
    היא הניחה את התיק הכבד שלה על השולחן והתמוטטה על הכיסא לידי.
    ״על מה דיברתם?״
    ״מפריע לאנה שאני צופה בחדשות.״
    ״ובסרטים דוקומנטריים על רוצחים סדרתיים ועל ראשי מאפיה, נוסף על קלסר גזרי העיתון שיש לך בבית, אתה רוצה שאמשיך?״ שאלתי ונעצתי בו מבט מלא תוכחה.
    הוא גיחך.
    ״אה! זה מזכיר לי," התפרצה בתאני לשיחה שלנו, "קראת שבשבוע שעבר נחת ג׳ונתן קאלן בניו יורק?״
    קלארק הנהן נמרצות. ״כל כתבי הפלילים במדינה משתגעים בניסיון להבין למה. הוא בקושי מגיע לאזור הזה, בדרך כלל הוא מתמקד ברומניה וברוסיה.״
    ההבעה החולמנית על פניו גרמה לי לרצות להרביץ לו, אבל במקום זה מיקדתי את תשומת ליבי בבתאני.
    ״למה את מעודדת אותו? וחשוב יותר, ממתי את קוראת עיתון?״
    היא משכה בכתפה ובחנה את ציפורניה המושלמות. ״ראית את ג׳ונתן קאלן? הוא חתיך.״
    ״ואחד מראשי ארגוני הפשע הגדולים ביותר בדרום מזרח אירופה,״ הוסיף קלארק.
    ויתרתי.
    ״אני חייבת להשיג חברים נורמליים.״
    שניהם התעלמו ממני.
    מסרתי לבתאני את הסינר שלי ואחזתי בילקוט השחור שהמתין לידי על הרצפה.
    ״כבר הולכת?״ היא שאלה.
    ״לא יכולה להישאר היום, הבטחתי לרוזי שאקח אותה לפארק," עניתי לה לפני שהפניתי אצבע מאשימה לעבר קלארק. ״אם עוד פעם תדבר על נושאים כאלה עם אימא שלי, אני אמחק לך כל סרט תיעודי שהקלטת, ברור?״
    הוא הנהן במהירות, הפחד בעיניו אמיתי.
    ״יופי, נתראה מחר.״ נופפתי להם לשלום ומיהרתי לעזוב.
    ״אני בבית!״ צעקתי כשסגרתי אחריי את הדלת.
    "בסלון!" קולה של אימי לא איחר להגיע.
    צעדתי לסלון וחייכתי למראה דמותה המותשת. נשקתי לראשה והתיישבתי על הספה הבלויה.
    ״איך היה בעבודה?״ היא הסתקרנה ומיקדה בי את כל תשומת ליבה, אף שראיתי עד כמה קשה היה לה להשאיר את עיניה פקוחות.
    ״היה בסדר, יום חלש יחסית. את לא אמורה לישון אחרי משמרת לילה?״
    זו הייתה שאלה רטורית, התשובה הייתה ברורה לשתינו – כשיש ילדה בת שבע בבית, שנת צהריים היא לא משהו בר־השגה.
    ״אני לא עייפה כל כ...״ כאילו לא היה ברור שהיא שיקרה, הפיהוק שקטע אותה באמצע לא הותיר ספק, אבל במקום לומר שאני רואה מעבר לשקר שלה, בחרתי בדרך הקלה יותר.
    ״טוב, אני לוקחת את רוז לפארק, תנוחי קצת.״
    היא כיווצה את גבותיה בדאגה. ״אולי עדיף שלא, בזמן האחרון הרחובות לא שקטים.״
    ״התחלת לדבר עם רחובות עכשיו? את באמת צריכה לישון,״ צחקקתי מהבדיחה הקטנה שלי, אבל היא לא מצאה את זה משעשע במיוחד.
    ״אני רצינית, אנה, האווירה בעיר מתוחה.״
    כמעט גלגלתי את עיניי. אנחנו חיים באחד המקומות הבטוחים ביותר, עיירה קטנה בגבולות המדינה, אוכלוסייה של קצת יותר משלושת אלפים איש ומעט מאוד מקומות בילוי, מה שאומר שרוב הזמן לא קורה פה שום דבר מסעיר.
    ״זה לא שאני לוקחת אותה לדרום העיר, רק לפארק במרחק כמה בתים מפה.״
    היא היססה ומיהרתי להמשיך, ״הבטחתי לרוז, אל תאלצי אותי להפר את ההבטחה שלי.״
    זה מה ששבר אותה, היא שמטה את כתפיה בתבוסה. ״בסדר.״
    לפני שהספקתי לשמוח על הניצחון הקטן שלי, היא המשיכה, ״אבל את חייבת להיות זהירה.״
    הנהנתי.
    ״אל תתרחקי ממנה יותר מדי, תשמרי שהיא לא תרוץ ותיזהרי לא לאבד אותה.״
    ״אימא.״
    היא התעלמה ממני והמשיכה לדבר. הקשבתי בסבלנות להרצאת הבטיחות הארוכה ביותר בהיסטוריה וקיללתי בליבי את קלארק, את ערוצי החדשות ואת כל העיתונים בעולם.
    ״אני אזכה לצאת מפה היום?״ קטעתי אותה באמצע הנאום.
    היא פתחה וסגרה את פיה ולבסוף נאנחה. ״רק תיזהרי, בסדר, חמודה?״
    חוסר הסבלנות שלי התפוגג לשמע הדאגה בקולה, ולא יכולתי שלא לצחוק, אילו הייתי מקבלת דולר על כל פעם שהיא אמרה את המשפט הזה בחצי השעה האחרונה, הייתי מצליחה לסגור חופשה מפנקת לשלושה אנשים. היא צמצמה את עיניה לעברי בכעס, זיעה דבקה בשערה הבלונדיני שנצמד לפניה, והעיגולים השחורים סביב עיניה הזכירו לי שעמדתי לקחת את אחותי הקטנה לסיבוב כדי שיהיה לה זמן לנוח, ולהכעיס אותה לא הייתה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, לכן חייכתי.
    ״אל תדאגי, אימא, הכול יהיה בסדר,״ ניסיתי לשוות לקולי נימה מרגיעה, אבל ידעתי שלא תהיה לזה ההשפעה שקיוויתי לה. למזלי, לפני שהיא הספיקה להשחיל עוד מילות אזהרה, קטע אותה קולה של אחותי.
    "אנה! אנה!״ רוזי רצה אליי, שערה הבלונדיני החלק התעופף לכל עבר, ועיניה הכחולות הצטמצמו וכמעט שלא נראו בשל החיוך הענקי שלה.
    התכופפתי כדי לתפוס את כדור האנרגיה הקטן ששעט לעברי, וצחקתי.
    ״היי, מפלצת, מוכנה ללכת?״
    היא קפצה מעלה ומטה בחוסר סבלנות. ״כן! כן! כן!״
    טפחתי על ראשה בעדינות, והיא הפסיקה לקפוץ והסתפקה בהנעת כפות רגליה קדימה ואחורה.
    חזרתי להביט באימי שצפתה בנו בדממה, ודאגתי לשמור על ארשת פנים רצינית כשדיברתי, "תזכירי לי שוב, אני לא אמורה לתת לרוז ללכת עם זרים, נכון? גם אם הם מציעים לי סוכרייה בתמורה."
    אימי ניערה את ראשה, אבל זיהיתי רמז לחיוך. "פשוט תלכי."
    החנקתי את צחוקי ואחזתי בידה של רוזי.
    "ביי, אימא,״ צעקתי מאחורי כתפי והובלתי את אחותי אל מחוץ לדלת ואל הפארק.
    "אנה?"
    "מממ?" בחנתי את הכביש לפני שחצינו.
    "אפשר לקנות גלידה בדרך חזרה הביתה?"
    "בטח."
    "יופי!"
    ההתרגשות שלה הייתה מידבקת, ומצאתי את עצמי עם חיוך תואם לשלה.
    ממרחק כבר זיהיתי את הגדר המוכרת של הפארק, ולא הייתי היחידה, כי לפני שהבנתי מה קרה, שחררה רוזי את ידי ורצה אל עבר הגינה הירוקה.
    ״רוז, תיזהרי!״ מיהרתי לרוץ בעקבותיה והאטתי רק כשהשדה הקטנה החליטה לעצור. היא פנתה ישירות אל המתקנים והתמקמה על יד אחת הבנות ששיחקו שם. במבט מעמיק יותר זיהיתי את הילדה בשמלה הלבנה, ג'יין, היא למדה עם רוז.
    התיישבתי על ספסל העץ הפנוי שסיפק לי זווית ראייה ישירה אל אחותי ואל ג'יין, והוצאתי ספר מהתיק. הפארק לא היה מלא במיוחד, רק כמה הורים עם ילדיהם. בירכתי על ההזדמנות לזכות בכמה דקות של קריאה, מפעם לפעם הגנבתי מבט אל עבר זוג הילדות ששיחקו.
    לחשושים שהחליפו את צחוק הילדים גרמו לי להרים את מבטי מהספר, הפעם טרחתי להביט סביב ולא רק ברוזי.
    סקרתי את הפארק במהירות, המתקנים שהיו בשימוש הילדים הצווחים נותרו מיותמים, והורים מבוהלים גררו את ילדיהם משם בכוח, תוך כדי שהם מתעלמים מבכיים.
    מה לעזאזל?
    המשכתי לבחון את הפארק, ואילולא הקיבעון ההזוי של קלארק לסדרות תיעודיות על פשע, לא הייתי מבחינה בו, או פשוט לא הייתי מייחסת לו חשיבות. אבל ברגע שהמבט שלי התמקד בגבר שעמד כמה מטרים ממני, הלב שלי חדל לפעום ואז דהר כמו משוגע.
    ג'ונתן קאלן.
    צבטתי את עצמי פעמיים כדי לוודא שלא הזיתי. אולי האזהרות החוזרות ונשנות של אימי הצליחו לשבש לי את המוח, אבל שום דבר לא השתנה. הוא עדיין עמד שם, מאחוריו חבורה של גברים גדולי ממדים. הם עמדו בדממה מוחלטת בזמן שהוא דיבר.
    עיניו היו ממוקדות בפניו של גבר אחר. ניסיתי לשדל את הרגליים שלי לזוז, אבל ללא הועיל, הייתי מרותקת לסצנה שהתנהלה מולי, וכשהבנתי מי הגבר השני, הפחד שלי הפך לאימה.
    בן תומס לא היה גבר שתרצו לפגוש בסמטה חשוכה. לעזאזל, הוא לא מישהו שתרצו לפגוש, נקודה. הוא מעולם לא היה קודם באזור הזה של העיר, לא היה לו מה לחפש פה. אבל פתאום הוא היה כאן, ולא זו בלבד שהוא היה כאן, הוא הביא איתו את ג'ונתן קאלן, וכמו שזה נראה, הם לא ניהלו שיחת חולין נעימה.
    בן היה לחוץ, כתפיו נמתחו לאחור, וידו עברה בשערו כמה פעמים בעצבנות.
    אני חייבת לעוף מכאן!
    הגוף שלי החליט סוף־סוף לשתף איתי פעולה, ונעמדתי בזריזות. דחפתי את הספר בחזרה לתיק ורצתי אל אחותי.
    ״רוזי, צריכים ללכת! עכשיו!״ לחשתי והייתי צריכה לאלץ את עצמי לא לאחוז בה בכוח ולגרור אותה משם. היא החזירה לי מבט מבולבל, כלל לא מודעת לפצצה המתקתקת שעמדה כמה מטרים מאיתנו.
    ״אבל ג׳יין הלכה להביא את הכדור שלה.״
    כיווצתי את הגבות שלי, ובפעם הראשונה הבחנתי בכך שהילדה הקטנה בשמלה הלבנה כבר לא ישבה עם אחותי. לא רציתי לשאול, באמת שלא, אבל המילים בכל זאת יצאו מפי, ״איפה הכדור שלה?״
    מבלי להסס הצביעה רוז על נקודה כלשהי מאחורי גבי, הסתובבתי בחשש.
    המראה של ג'יין עומדת בין ארבעה־עשר גברים חמושים ועצבנים גרם לי כמעט להתקף לב.
    ״חרא!״
    העברתי יד בשערי השחור בתסכול בזמן ששני קולות נלחמו בראשי, האחד אינסטינקט ההישרדות שלי, והאחר המצפון. לכל אחד מהם היו טיעונים משכנעים מאוד, אבל זה היה ויכוח חסר טעם.
    ״רוז, את רואה את החנות שם?״ הצבעתי על חנות 'הכול בדולר' הקרובה.
    היא הנהנה.
    ״לכי, חכי לי שם. אני אלך להביא את ג׳יין. בסדר, מפלצת?"
    "למה אני לא יכולה לבוא איתך?"
    "רוז, בלי ויכוחים. פשוט תלכי!"
    בזמן שעשיתי את דרכי אל עבר ג'יין, הדבר היחיד שעבר בראשי היה איפה לעזאזל ההורים שלה, טוב, זה וגם – אלוהים, אני מקווה שלא אמות.
    נעצרתי במרחק בטוח מחבורת הגברים והפצרתי במבטי בג'יין שתסתובב ותסתכל עליי. היא נראתה מפוחדת כל כך וקטנה לעומתם, היא אחזה בכדור שלה בעוצמה. כמעט השלכתי הצידה כל שבב של היגיון ורצתי אליה, אבל אז היא הסתובבה והבחינה בי.
    חיוך ענקי הפציע על פניה, היא זרקה את הכדור שלה לאחור והחלה לרוץ.
    ״אנה!״ היא קפצה עליי וחיבקתי אותה, הידיים שלי רעדו בזמן שאחזתי בילדה הקטנה בחוזקה. כבר הייתי מוכנה לרוץ משם, כשקול זועם גרם לרגליי להישאר נטועות במקומן.
    ״מה לעזאזל?!"
    גופי נדרך, הרמתי את המבט מהדשא, וכל טיפת צבע שנותרה בפניי נעלמה כשהבחנתי בזוגות העיניים שהופנו אלינו.
    זוג אחד ספציפי הדאיג אותי יותר מכולם. בן נעץ מבט רושף בילדה הקטנה שאחזתי, והכדור הוורוד שנח לרגליו סיפק לי רמז למה.
    התפללתי שהכדור לא פגע בו.
    הוא התקרב אלינו, הכוונה שלו הייתה ברורה בכל תו נוקשה של פניו. מיהרתי להסתיר את ג'יין מאחוריי.
    ״סליחה," פלטתי במהירות. הרעד שהתחיל בידיי התפשט לכל גופי. העיניים שלי עקצצו מדמעות שסירבתי להזיל. למה הייתי חייבת להיות מסוג האנשים שבוכים כשהם מפחדים?
    ידעתי שהוא שמע אותי, אבל הוא המשיך להתקדם עד שעמד ממש מולי.
    "מה אמרת?"
    בלעתי רוק בקושי ונשמתי נשימה עמוקה לפני שעניתי, "אמרתי סליחה, היא רק ילדה קטנה, היא לא שמה לב לאיפה היא זורקת את הכדור."
    הוא הטה את ראשו הצידה, גבה אחת מחוררת בפירסינג עלתה מעלה, והוא חייך. החיוך שלו עורר בי בחילה.
    "אני שאלתי אותך בת כמה היא?"
    נדתי בראשי לשלילה, ויללת כאב נפלטה ממני כשהוא אחז בידי בכוח.
    "זה מה שפאקינג חשבתי. עכשיו תזוזי."
    המבט שלי היה מקובע עליו, פחדתי אפילו להסיט אותו לרגע ולהביט בנקודה שבה הוא אחז בי. 
    "סליחה," אמרתי שוב, קולי נשבר מכאב. לעזאזל, הוא החזיק אותי חזק.
    "מסליחה לא לומדים," הוא נהם, "היא צריכה ללמוד לקח."
    הנימה שלו גרמה למיצי מרה לעלות לכיוון פי, הייתה לי תחושה שאני יודעת איך בדיוק הוא התכוון ללמד אותה לקח, ולא יכולתי לזוז, אך בניגוד לפעם הקודמת זה לא היה קשור לגופי הבוגדני כלל, אלא הייתה זו החלטה שלי.
    ג׳יין החלה להתייפח, והצליל המבועת של בכייה כמעט שבר גם אותי.
    ״לא.״
    עיניו נפערו בהפתעה. "מה אמרת?״
    ״אמרתי לא! אני לא אתן לך להניח עליה יד!״ הפעם צעקתי.
    הוא שתק למשך זמן שנדמה כמו נצח, ואז צחק.
    מה מצחיק כל כך?
    ״תתני לי? את חושבת שאני מבקש ממך רשות? תביאי אותה או שאקח אותה בכוח."
    קצב פעימות ליבי גבר, ופחד אחז בכל נים בגופי, אבל סירבתי לסגת. אני יכולה לספוג מכות, ג'יין לא.
    ״לא,״ לחשתי שוב.
    לא הספקתי אפילו לראות אותו מרים את ידו לפני שהרגשתי את הצריבה על פניי. ראשי הסתובב הצידה, הנחתי את ידי הפנויה על הלחי הכואבת. עיניי נפערו באימה, אבל סירבתי לזוז.
    הוא הרים את ידו שוב, הכנתי את עצמי לחבטה השנייה, אבל היא מעולם לא הגיעה.
    זרועו של בן נעצרה באוויר כשתפסה אותה יד גברית גדולה.
    אפשרתי למבטי מוכה האימה לסקור את היד עד שעברתי להתמקד בעיניו הירוקות של בעליה.
     ״קאלן, שחרר אותי,״ דרש בן, אבל לא היה בטון שלו את אותה האגרסיביות שנטפה ממנו כשדיבר איתי. נראה היה שהוא מיתן את עצמו במאמץ רב.
    קאלן התעלם ממנו והביט בי. ״קחי את הילדה ותעזבי.״
    לא היססתי לרגע, הרמתי את ג'יין הבוכייה ורצתי משם, אבל לפני שהתרחקתי יותר מדי יכולתי לשמוע את ג'ונתן פונה אל בן.
    ״אני לא עושה עסקים עם נמושות שמרביצים לילדות קטנות.״
    חציתי את הכביש הדומם בריצה, לא עצרתי עד שהגעתי לחנות שציוויתי על רוז להתחבא בה.
    ״ג׳יין!״
    הילדה הקטנה נתלשה מידיי על ידי אישה צעירה.
    "אוי, אלוהים, את בסדר?" היא בחנה אותה מכף רגל ועד ראש שוב ושוב, ואני חיפשתי במבטי אחר רוזי. המפלצת הקטנה עמדה בפתח החנות והביטה בי, עיניה הכחולות מלאות דמעות.
    פרשתי את הידיים שלי, ומבלי לחכות היא רצה קדימה אליי.
    "אנה," היא התייפחה, והדמעות שעצרתי החלו לזלוג. מה לא הייתי נותנת כדי שלא תראה אותי ככה.
     ״תודה רבה,״ קטעה אימה של ג'יין את החיבוק שלנו.
    "הסתובבתי רק לרגע, ואז הכול נהיה כאוטי, לא הצלחתי למצוא אותה, ו..."
    חייכתי חיוך מהוסס. ״זה בסדר, הכול בסדר עכשיו,״ אילצתי את עצמי לומר, ובאמת קיוויתי שזאת תהיה האמת.
    תחושת הפאניקה שלי סירבה לעזוב, ורק רציתי לקחת את אחותי הביתה, למקום בטוח.
     ״קדימה, רוזי, בואי נלך.״
    היא אחזה בידי חזק מהרגיל, נשקתי לידה.
     ״הכול בסדר, מפלצת, זה לא כואב,״ שיקרתי, אבל זה היה שקר לבן.
    ״מבטיחה?״
    ״מבטיחה,״ מיהרתי לומר ונותרנו בדממה.
    לאורך כל הדרך חזרה הביתה לא הצלחתי להפסיק להביט לאחור. מה שהתרחש בפארק התנגן בראשי שוב ושוב, שנאתי את התחושה מבשרת רעות שהתמקמה בחזי, היא הייתה עצומה כל כך עד שכמעט גרמה לי לשכוח מהכאב הפועם בלחי הימנית שלי.
    על אילו עסקים, לכל הרוחות, הוא דיבר?
    מה היה לאחד הפושעים הגדולים בעולם לחפש אצל עבריין צעצוע מעיירה קטנה?
    רעדתי מאין־ספור הסיבות שעלו בדעתי, ומיהרתי לדחוק אותן הצידה, זה לא היה העסק שלי, וקיוויתי שבאותה מהירות שבה הגיע לפה ג'ונתן קאלן ככה גם הוא ייעלם.
    ברגע שנכנסנו, הגיעה אימא לכניסה לברך אותנו לשלום.
    ״כבר חזרתן? אנה, מה קרה?" היא צעקה וגרמה לי להירתע. שיט.
    ״כלום,״ מיהרתי להרגיע אותה.
     ״מישהו הרביץ לאנה כי היא הגנה על ג׳ין.״
    אימא הסתכלה עליי מבולבלת, וגנחתי. טוב, זה בעצם מסכם הכול, לא?
    ״רוזי, אולי תלכי להביא לאנה מים, בבקשה?״
    רוז רצה למטבח, אימי אחזה בפניי בעדינות, הטתה את ראשי לכאן ולכאן ובחנה את הלחי האדומה מכל זווית אפשרית. כשראיתי את הדמעות שלה כמעט בכיתי שוב, ידעתי מה זה הזכיר לה ושנאתי את עצמי שגררתי את העבר שלה להווה.
    "מה קרה?"
    נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס, לא היה טעם להסתיר ממנה את האמת...
    נשמתי נשימה עמוקה ושחזרתי בפניה את כל מה שקרה. היא לא אמרה מילה גם כשסיימתי לדבר, והתחלתי לדאוג. 
     "אימא?"
    ככל הנראה, קולי שלף אותה מהטראנס שלה.
    ״ג׳ונתן קאלן?! ה־ג׳ונתן קאלן?! מה הוא עושה פה?!״ היא צווחה.
    נשפתי בהקלה, אוקיי, היא בסדר.
    היא הביטה בי בציפייה, והבנתי שהיא מחכה לתשובה, כמעט צחקתי. אלוהים, היום הזה היה ארוך מדי.
    ״אני לא יודעת, אימא, אני לא קוראת מחשבות.״ ואני גם לא בטוחה שהייתי רוצה לקרוא את המחשבות שלו, אבל את זה שמרתי לעצמי.
    ״את מבינה כמה רע זה יכול היה להיגמר?!״ הנימה המאשימה בקולה הכעיסה אותי, כאילו אני ילדה קטנה שלא יודעת מהן ההשלכות!
    ״אז מה הייתי צריכה לעשות?! פשוט לתת לו להרביץ לג'יין?!״ הנמכתי את קולי כששמעתי את רוזי מתקרבת אלינו, עיניי החלו שוב לעקצץ. היא הבחינה בדמעות שלי, והבעתה התרככה.
    ״מובן שלא, אבל אנה, מה היה קורה אילו זה היה נגמר אחרת?"
    דחפתי מטה את הפחד שלי וחיבקתי אותה.
    ״אני בסדר, אימא, זו רק מכה, היא תעבור.״
    היא הנהנה ומיהרה לנגב את הדמעות כשרוזי חזרה סוף־סוף ובידיה כוס מים פושרים.
    "תודה." לקחתי ממנה את הכוס המלאה למחצה ולגמתי פעמיים רק כדי לרצות אותה לפני שמסרתי לאימי את הכוס.
    "אני הולכת לשטוף פנים." לא חיכיתי לתשובה של אף אחת מהן ועליתי לחדר שלי. שלפתי את הערכה לעזרה ראשונה מהארונית והתיישבתי מול המראה.
    עיניי החומות היו אדומות, האזור סביבן נפוח מבכי, שערי השחור התבלגן, הלחי הימנית שלי הייתה אדומה, וחתך קטן בלט במרכזה. ניקיתי בזהירות את הדם בצד הלסת ונרתעתי בכאב.
    ״לעזאזל," קיללתי כשהחומר צרב את הפצע הפתוח. סיימתי לנקות במהירות וכיסיתי אותו בפלסטר.
    היד שלי עדיין רעדה כשהכנסתי את החומרים בחזרה לערכה. אף שלא רציתי לחשוב על זה, מוחי הקודח לא הפסיק להעלות השערות בנוגע לסיבה שבגללה ג׳ונתן קאלן היה כאן.
    יכול להיות שבן הסתבך איתו? המחשבה הזאת עוררה בי פחדים חדשים, מה כבר הוא יכול היה לעולל שגרם לג׳ונתן קאלן בכבודו ובעצמו לטוס חצי עולם כדי לטפל בזה באופן אישי?
    לפתע השיחה שניהלתי הבוקר עם בתאני ועם קלארק התנגנה מחדש בראשי. לעזאזל, ידעתי שהאובססיה של קלארק תביא רק צרות, אני לא אופתע אם הוא זימן אותו בכוח המחשבה כמו פאקינג וולדמורט.1
    ניערתי את ראשי, יותר מדי מחשבות שלא הועילו בכלום, זה היה מתכון בטוח לכאב ראש. האדרנלין שהחל לצאת מהמערכות שלי הותיר אותי מותשת.
    הבטתי במיטה שלי בכמיהה, אחרי התלבטות קצרה החלטתי להיכנע ונשכבתי על המזרן הרך. הרווחתי חמש דקות של שלווה.
    למרות שניסיתי להתנתק מהכול, לא הצלחתי להתנער מאותן עיניים ירוקות שהביטו בי בקור מקפיא.
    "קחי את הילדה ותעזבי."
    נרדמתי כשקולו עדיין מהדהד בראשי.
    1 דמות מתוך סדרת ספרי פנטזיה מצליחה שכתבה הסופרת הבריטית ג'יי קיי רולינג.
     
     
    דואט העולמות 2- העולם שלה
     
    1
     
    כשהגענו למועדון כל מה שפפר הייתה צריכה לעשות כדי שיכניסו אותנו היה לנופף לשומר בכניסה. המוסיקה בקעה בעוצמה מהרמקולים, הרחבה הייתה מלאה בזוגות רוקדים, והבר נראה כאילו בכל רגע הוא עומד לקרוס מרוב עומס.
    "זו מסיבה!" צעקה פפר.
    "צודקת." בקולי לא נשמעה אותה התרגשות שנטפה מפפר.
    החברה הכי טובה שלי שילבה את ידה בידי. "אל תחשבי עליו, אנחנו הולכות לבלות בזמן שהוא ידאג לאן נעלמת."
    לא הצלחתי להתאפק, פרצתי בצחוק. ג'ונתן ידאג? אני אתפלא אם הוא בכלל שם לב שנעלמתי.
    "הוא אידיוט," היא אמרה בפעם המיליון בארבעים הדקות האחרונות.
    "אני יודעת, פשוט..." היו לי ציפיות רבות מהערב הזה, אולי חששתי אבל גם התרגשתי. אלוהים, אני הכנתי פנקס עם שאלות! רציתי לבלות איתו את הערב, ובמקום זה כל מה שזכיתי לו היה להופיע בלבוש מגוחך במסיבה רשמית ולראות את מי שאמור להיות בן הזוג שלי מתעסק עם מישהי אחרת.
    זה בהחלט יכול להרוס את מצב הרוח של בחורה.
    "מספיק! בואי נרקוד."
    היא גררה אותי לרחבה והנחתי למוסיקה ולפפר להסיח את דעתי. התיק הקטן שלי רטט בידי, שלפתי את הטלפון כדי לראות מי מתקשר אליי, ברגע שראיתי את שמו של ג'ונתן על המסך לחצתי על דחה. לא הייתה לי שום כוונה לדבר איתו.
    "ככה אני אוהבת אותך!" צעקה פפר והצליחה להוציא ממני חיוך. המשכתי לרקוד והייתי מודעת עד כאב לעובדה שג'ונתן לא ניסה להתקשר אליי שוב אחרי שניתקתי לו. לא בדיוק ציפיתי שהוא יפציץ את המכשיר שלי בשיחות, אבל לפחות שיתקשר יותר מפעם אחת.
    אלוהים, אני פתטית.
    רקדתי במועדון מעולה עם החברה הכי טובה שלי, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה הוא. הסתכלתי על פפר שקפצה וצחקה לידי, והחלטתי שלא עוד, מחר בבוקר אדאג לדבר איתו על מה שקרה הערב, אבל עכשיו? עכשיו אני הולכת ליהנות ולעזאזל הכול!
    הדחקתי כל מחשבה על ג'ונתן קאלן לחלק האחורי של מוחי, עצמתי עיניים והנחתי למוסיקה לבלוע אותי. קפצתי, רקדתי, צחקתי ובתוך זמן קצר הזעתי עד ששערי השחור נצמד לעורי. תחושות התסכול והאכזבה נעלמו והתחלפו באופוריה שרק ריקודים ומוזיקה יכלו לספק לי. הייתי שקועה כל כך בעולם הקטן שלי עד שצעקתי בהפתעה כשזוג זרועות גבריות נכרכו סביבי ומשכו אותי באגרסיביות אחורה עד שנצמדתי לחזה שרירי וקשה.
    "כשאני מתקשר אלייך תעני לטלפון הארור!"
    זיהיתי את הקול הזה, וכשניסיתי להשתחרר מהאחיזה של בעליו גיליתי שזו משימה קשה יותר משחשבתי.
    "הי, תשחרר אותה!" קפצה פפר להגנתי, ולולא העובדה שוויל נעמד לצידה וריסן אותה, אני די בטוחה שהיא הייתה מנסה לתלוש את הידיים של ג'ונתן מהמקום, אבל היא הסתפקה רק בלשלוח לעברו מבטי מוות.
    הבטתי סביבי בתקווה שאחד הרוקדים ברחבה יבחין במה שקורה ויקרא לאבטחה, אבל מהר מאוד נגוזה התקווה הזאת כשהבנתי שמהצד אנחנו נראים בסך הכול כמו עוד זוג שנצמד זה לזה. ג'ונתן סובב אותי כדי שאביט בו, שערו השחור היה מבולגן, והמחשבה שהוא נראה ככה משום שהעביר זמן במיטה עם הברונטית חסרת השם, גרמה למיצי מרה לעלות בגרוני.
    ניסיתי להשתחרר שוב אבל ללא הועיל.
    הוא הצמיד אותי עוד יותר לגופו עד ששדיי נמחצו תחת חזהו המוצק, ופיו ריחף מעל אוזני כדי שאהיה מסוגלת לשמוע אותו גם מבלי שיצעק.
    "למה עזבת?"
    מעולם לא ידעתי ששתי מילים פשוטות יכולות להכיל זעם רב כל כך, ובסיטואציה אחרת אולי אפילו הייתי נסוגה, אבל למזלי הייתי מתודלקת מהכעס של עצמי.
    "באתי לחפש אותך, היית עסוק אז עזבתי."
    הבנה הפציעה בעיניו היפות, ומשהו דומה לשעשוע ריכך את תווי פניו הקשים.
    "ראית אותי עם טינה?"
    אה אז ככה קוראים לה?
    "כן. עכשיו אם תסלח לי אני מעוניינת לחזור לרקוד עם החברה שלי."
    חיכיתי שהוא ישחרר אותי, יתנצל או אפילו יציע לי הסבר, אבל הוא לא עשה אף אחד מהדברים הללו, במקום זה הוא חייך.
    "את מקנאה."
    עיני השמאלית החלה לקפוץ כשהזעם שלי הגיע לגבהים חדשים, הוא בטח עובד עליי, חשבתי, שבכל רגע יקפוץ אשטון קוצ'ר עם מצלמה ויגיד לי שכל זה בדיחה אחת גדולה. לא רציתי להאמין שיש סיכוי שהגבר הזה מעז לצחוק עליי אחרי שתפסתי אותו עם אישה אחרת!
    נשמתי עמוק, ובמקום להתפרץ עליו כמו שרציתי, חייכתי את החיוך המתוק ביותר שיכולתי. "לא, פשוט ציפיתי שלפני שתשנה את התנאים שלנו תדון איתי בזה קודם."
    "מה?"
    "ברור שלא היית רציני בנוגע לבלעדיות, וזה היה נחמד אילו היית אומר לי את זה לפני שראיתי אותך עם טינה."
    ליטפתי את לסתו המסותתת, החיוך שלי הפך ממתוק לזדוני.
    "אבל עכשיו אני יודעת, וזה אומר שגם לי מותר ליהנות טיפה, לא?"
    גופו נדרך תחת המגע שלי.
    "אני לא משחק משחקים, אנה, אם את חושבת שאשתף איתך פעולה, את תתאכזבי מאוד."
    נעמדתי על קצות האצבעות שלי, נצמדתי לאוזנו ולחשתי, "באמת? בוא נבחן את זה."
    הפעם כשניסיתי להשתחרר הוא הניח לי, ולפני שפניתי לכיוון הבר הצלחתי לראות את הבעת הגאווה שהתנוססה על פניה של פפר. סקרתי בזריזות את היושבים בבר וכשהבחנתי בחבורה של גברים שעמדה בפינה, עשיתי את דרכי אליהם.
    "שלום בחורים," נאלצתי לדבר בקול רם כדי שהם יוכלו לשמוע אותי, והחיוך שלי התרחב כשהם השתהו כדי לבחון אותי, תשוקה ניכרה בפניהם.
    "היי לך." הבחור בחולצה השחורה המכופתרת צעד לקראתי, הוא לא התבייש לבחון את החזה שלי או את רגליי החשופות. בכל זמן אחר הייתי מסתובבת ומשאירה אותו לבד, אבל הלילה העובדה שהוא חזיר שירתה את המטרה שלי.
    "היי, תהיתי אם אוכל להזמין אותך למשקה."
    "דווקא אותי?" הוא זייף פני מופתע, וידעתי שהוא רצה שאלטף את האגו שלו, ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.
    "כן, ראיתי אותך מהצד השני של הבר ותהיתי אם תרצה לשתות איתי משקה או שניים." זו הייתה רק חצי אמת, כשניגשתי אליהם לא היה לי מושג עם מי מהם אתחיל, למזלי, הוא חסך לי את הטרחה כשהוא היה הראשון לדבר איתי.
    "בטח, תסלחו לי בחורים." הוא נפרד מהחברים שלו והניח יד על גבי התחתון, התעלמתי בכוונה מהשריקות ומהצחוק שהגיעו מכיוון חבורת הגברים, והנחתי לו להוביל אותי לאזור מבודד יותר של הבר.
    הגנבתי מבט אל עבר המקום שבו השארתי את ג'ונתן לבדו, וחייכתי בסיפוק כשגיליתי שהוא לא הסיר ממני את עיניו, גם אם זה דרש להזיז בכוח אנשים מדרכו.
    "תרצי משהו ספציפי?" קולו של הגבר חסר השם גרם לי להסתובב ולהביט בו.
    "לא אכפת לי. אני אנה, דרך אגב."
    הוא חייך ולקח את ידי. "מרקוס, אבל את יכולה לקרוא לי מארק."
    הוא נשק לכף ידי ונאבקתי בדחף לנגב אותה בחצאית. מארק מנשק עם רוק, הרבה, הרבה רוק.
    "אז, אנה, מה בחורה יפה כמוך עושה פה לבד?"
    שילבתי את ידיי על חזי בתקווה שאם אסתיר אותו הוא יביט בפניי, זה לא עבד.
    "אני לא לבד, אני פה עם חברה."
    זה הצליח לעורר בו עניין.
    "והחברה שלך יפה כמוך?"
    "אפילו יותר," עניתי וזו הייתה התשובה האמיתית הראשונה שנתתי לו הערב.
    "ותגידי לי, אנה, החברה שלך אמיצה כמוך?"
    החנקתי את הצחוק המבעבע שלי. הו, מארק, שלא תעז לחשוב על זה.
    "אני חושבת שאתה רץ לפני שלמדת ללכת," הזהרתי אותו בחיוך.
    "תעוף!" מילה אחת שגרמה לשערות בעורפי לסמור.
    חום גופו של ג'ונתן מאחוריי צרב את עורי.
    "סליחה?" מארק לא זיהה את ג'ונתן, והתחלתי לחשוש שהמשחק הקטן שלי יסתיים רע מאוד עבורו.
    התערבתי לפני שהעניין יחמיר. "מארק, זה ג'ונתן קאלן, ג'ונתן זה מרקוס, אבל אתה יכול לקרוא לו מארק," ערכתי היכרות זריזה ביניהם. נדרש שבריר של שנייה מהרגע שמארק הבין מאיפה השם הזה מוכר לו, ועד שהצבע עזב את פניו השחומות.
    "ק... קאלן, אני... אני..."
    "בדיוק הולך," הצעתי לו, והוא הנהן נמרצות. הוא כמעט נפל בניסיונו להתרחק מאיתנו, והרגשתי רע על שעירבתי אותו.
    "אני מקווה שאת גאה בעצמך, כי הוא היה במרחק של שנייה מלאבד את העיניים שלו."
    פניתי להסתכל עליו, גופו הגדול גהר מעליי, הז'קט המחויט הדגיש את כתפיו הרחבות, העניבה השחורה שלו הייתה משוחררת, ופניו הנאות הביטו בי מלמעלה. עיניו בערו באש, ולרגע התפלאתי שלא עליתי בלהבות רק מעוצמתן.
    "לא היית עושה לו כלום," עניתי בשלווה אף שבאותו רגע הרגשתי הכול חוץ משלווה.
    "כבר אמרתי לך שאני לא חולק את מה ששלי."
    צחקתי. "אמרת לי הרבה דברים, ג'ונתן, לדוגמה אמרת לי שנהיה בלעדיים, והערב הוכחת לי אחרת."
    "את משחקת במשחק מסוכן."
    הנהנתי. "נכון, אבל חשבתי שאתה לא משחק."
    הוא אחז בכתפיים שלי, וידיו רעדו מהמאמץ לא לנער אותי.
    "טינה הייתה בת הזוג שלי לפנייך, גם היא שיחקה איתי משחקים, אנה, והיא הפסידה."
    האיום היה ברור אך התעלמתי ממנו.
    "אתה בטוח שהיא הפסידה? כי מהמקום שעמדתי בו זה לא נראה ככה."
    "היא רצתה הזדמנות שנייה, אני סירבתי והיא נישקה אותי. שום דבר מעבר לזה לא קרה."
    הנהנתי.
    "ומה שקרה הערב עם מארק לא יקרה שוב," הוא הזהיר אותי.
    חייכתי, אחזתי בעניבה שלו ומשכתי אותו קרוב יותר, שפתיי ריחפו מעל שלו, והריח שלו הצליח לגבור על ריחות הזיעה והאלכוהול.
    "אתה שונא משחקים, מר קאלן? בסדר גמור. אני אהיה ישירה לחלוטין, בפעם הבאה שאראה אותך עושה החייאה מפה לפה למישהי, אני בחוץ. כי אני לא יודעת אם שמת לב, אבל גם אני לא חולקת את מה ששלי."
    נשקתי ברכות לשפתו התחתונה והתרחקתי ממנו, אבל לא לזמן רב. לפני שהספקתי למצמץ כרך ג'ונתן את ידו סביב המותניים שלי וגרר אותי החוצה. צווחתי בהפתעה וניסיתי להיאבק בו.
    "רגע, פפר! אני לא משאירה אותה פה לבד!"
    "היא עם ויל, שום דבר רע לא יקרה לה."
    "אבל..."
    הוא נעצר בפתאומיות. "או שתבואי איתי בשקט או שנעשה פה סצנה. הבחירה שלך."
    נשמתי במהירות וידעתי שאני יכולה להמשיך להילחם בו, אבל יש מלחמות שעדיף להפסיד בהן כי המאבק פשוט לא שווה את זה.
    "בסדר, אבל ויל לא עוזב אותה לבד לשנייה, והוא מוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום."
    הוא הנהן וחזר ללכת, הפעם עקבתי אחריו מרצוני.
    האנשים זזו מדרכנו במטרה שלא להירמס, וכשיצאנו הייתה לי רק שנייה אחת ליהנות מהאוויר הצח לפני שהכניס אותי ג'ונתן אל תוך מכונית ה־ב.מ.וו השחורה.
    "סע, טיילור."
    הגבר לא פצה פה והתניע את המכונית לחיים בזמן שג'ונתן לחץ על כפתור, וחלון ההפרדה בין מושב הנהג למושב האחורי עלה והעניק לנו פרטיות. שתקתי וחיכיתי בסבלנות שידבר.
    "מה שקרה עכשיו..." הוא נאבק במילים שלו. הסתרתי את החיוך שלי, לגרום לג'ונתן להיות חסר מילים סיפק לי הנאה למרות המצב ההזוי שהיינו בו.
    "זה לא יכול לקרות שוב, את לא יכולה לברוח לי מבלי להגיד מילה ואז לא לענות לשיחות שלי."
    כבר התכוונתי להטיח בפניו כל מה שישב לי על הלב אבל אז זיהיתי משהו שלא חשבתי שהוא מסוגל אליו, דאגה. ג'ונתן דאג לי ואפילו שרציתי להמשיך לכעוס עליו, לא יכולתי.
    "לא התכוונתי להדאיג אותך."
    "לא הדאגת," הוא מחה, "אני שונא משחקים, זה הכול."
    נרתעתי אך למרות הכאב שהמילים שלו גרמו לי, אמרתי, "ואני שונאת שצוחקים עליי כשאני פגועה, וזה מה שעשית במועדון, ג'ונתן. ראית שאני נסערת ומצאת את זה משעשע."
    הוא נאנח והעביר יד בשערו השחור, פורע אותו עוד יותר. "אני לא יודע מה לעשות איתך, אנה."
    נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס. "תקבל אותי כמו שאני, כי זה מה שאני מנסה לעשות איתך." החלקתי על המושב לכיוונו והנחתי את ידי על ירכו המוצקה.
    "אתה חושב שכל זה קל לי? המסיבות, המאבטחים, הבחורות? אתה חושב שאני נהנית לקום בבוקר ושאימא שלי לא מדברת איתי? או שאנשים שמכירים אותי כל החיים מביטים בי ושופטים אותי על משהו שהוא בכלל לא עניינם?" נשמתי עמוק והמשכתי, "אתה חושב שקל לי לקבל את מה שקורה לי איתך? ואת כל מה שבא עם זה? כי אני יכולה להגיד לך שלא, בכלל לא, ג'ונתן. ואני לא אומרת את זה כדי לגרום לך להרגיש רע או לנגן לך על המצפון, אני אומרת את זה כדי שתבין שלא רק אתה מתקשה פה.
    אני מבינה שאתה רגיל שהבחורות שאתה יוצא איתן עושות כל מה שאתה רוצה, אבל אני לא הן, אני לא באה מהעולם שלהן, גדלתי אחרת לחלוטין. ידעת את כל זה כשרק התחלנו, ואמרת שאתה מקבל אותי ככה, למרות התנאים שלי ולמרות העקשנות."
    הסדרתי את נשימתי ואזרתי אומץ לסיים את הנאום שלי.
    "אבל אם אתה מתחרט, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיד, אני אכבד את ההחלטה שלך ואשמור על הפה שלי סגור." עצרתי את הנשימה שלי בזמן שחיכיתי לתשובה שלו.
    "אני לא מתחרט," הוא אמר לבסוף ונשמתי לרווחה, לא ידעתי עד כמה חששתי מהתשובה שלו עד שהרגשתי את גופי נרפה.
    "אני רוצה אותך, אנה, כי את מי שאת, אילו היית מתנהגת בכל דרך אחרת, לא הייתי מחזר אחרייך."
    הרמתי גבה בשעשוע. "אז זה מה שזה היה? חיזור?"
    הוא הפתיע אותי כשהרים אותי והניח אותי בחיקו, נאלצתי לשבת בפישוק מעליו והסמקתי מהתנוחה האינטימית.
    "אני מודה שזה היה חיזור אגרסיבי יותר מבדרך כלל."
    "נחמד לדעת שאני מיוחדת."
    ידיו ציירו על מותניי.
    "את תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה, נכון, מיס בראון?"
    החיוך שלי התרחב, באיזשהו אופן מוזר, מיס בראון, הפך לכינוי החיבה שלי, ואהבתי אותו.
    "לאן אנחנו הולכים? בפעם האחרונה שגררת אותי למכונית מצאתי את עצמי באיי בהאמה לחופשה לא מתוכננת."
    הוא גיחך. "לא הפעם. הפעם אנחנו נוסעים במעגלים עד שאחליט על יעד."
    "אתה צריך לחזור למלון?"
    הוא נד בראשו לשלילה. "לא, אדמונד דואג שם לכול, ואמילי עם החברות שלה."
    שיחקתי בעניבה שלו. "אז לי יש רעיון למשהו שנוכל לעשות."
    הרעב בעיניו הותיר אותי מסוחררת מעט, הוא בחן את ידיי.
    "כולי אוזן," קולו העמוק היה מחוספס יותר מהרגיל.
    בלעתי רוק בקושי, הושטתי יד לתיק הקטן שלי, ונחיריו של ג'ונתן התרחבו כשהוא נשם נשימה עמוקה. הוצאתי ביד רועדת את הפנקס הקטן שלי וחייכתי בביישנות.
    "לא צחקתי כשאמרתי שאבוא מוכנה."
    ג'ונתן בהה בפנקס הצהוב הקטן, ואז זרק את ראשו לאחור וצחק.
     
     
     
     
     
    • שובל מימון
    • שובל מימון
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות