הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דברי ימי רוזווד 1 - נסיכה בהסוואה
  • דברי ימי רוזווד 1 - נסיכה בהסוואה
    קוני גלין | תרגום: ניצן לפידות
    מודן | פברואר 2019 | ילדים, נוער צעיר, נוער בוגר | 347 עמ' מודפסים

    דברי ימי רוזווד #1

     

    לוטי פמפקין, יתומה בת 14, חובבת אגדות מושבעת, מגשימה חלום ומקבלת מלגה לפנימיית רוזווד היוקרתית. רצה הגורל ושותפתה לחדר, אלי וולף, היא נסיכה אמיתית מממלכת מרדובה. אלא שאלי ידועה כסוררת ואינה מעוניינת כלל בחיי המלוכה והזוהר.

     

    למרות השוני המוחלט ביניהן, נקשרת בין השתיים חברות אמיצה. הן מחליטות להחליף זהויות ולהציג את לוטי כנסיכה, על מנת שאלי תוכל לחיות חיים של מתבגרת “רגילה" כפי שתמיד רצתה.

     

    לוטי זוכה לחוות את העולם כנסיכת מרדובה. כעת, לא רק שעליה לקבל ציון סביר במתמטיקה, ללמוד ליהנות משיעורי הספורט ולהסתדר חברתית, היא גם לומדת את תפקיד הנסיכה ודרישותיו. החלפת הזהויות אינה פשוטה כפי שהשתיים חשבו. מישהו בפנימייה גילה את סודן, ואם ייחשף יהיו לכך השלכות חמורות. יחד עם ג׳יימי, נער מסתורי, הן חוקרות את רזי הפנימייה במטרה לשמור את סודן ולגלות מי עלול לחשוף אותן. עליהן להגן על עצמן וללמוד על מי הן יכולות לסמוך.

     

    זהו סיפור על חברות, גורל ואומץ לב שמסופר בכנות והומור, בגובה העיניים, ודיבר אל ליבם של נערות ונערים רבים ברחבי העולם. ספר זה, שנכתב על ידי כוכבת הרשת קוני גלין, הוא הראשון בסדרת “דברי ימי רוזווד".

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    78 54.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    בעולמנו יש מקומות שנדמה כי קורים בהם דברים מופלאים ומפתיעים יותר מבאחרים. אפשר לזהות אותם כי שורה עליהם אווירה שדומה כי היא תלושה מהמציאות, מזמן וממקום. לפעמים המקומות האלה נוצרו על ידי הטבע, כמו למשל מפלים נסתרים או שדות מרעה זרועים פרחי בר. לפעמים המקומות האלה הם מעשה ידי אדם, כמו מגרשי משחקים נטושים בשעת דמדומים או חנויות עתיקות מאובקות, רוחשות היסטוריה. ולפעמים, במקרים נדירים, המקומות האלה מתקיימים בסוג מסוים של אנשים. אולי הזדמן לך פעם לפגוש אדם כזה. במבט ראשון הם לא תמיד נראים כריזמטיים במיוחד או אנשי רוח, אבל ככל שמבלים איתם יותר זמן, מגלים שיש להם הכוח לשנות ולהשיג כל דבר...
    הנסיכה אלנור פּרוּדֶנס וולפסון, היורשת היחידה של המלך אלכסנדר וולפסון ויורשת העצר לכס המלוכה של מָרָדוֹבָה, לא חייתה במקום כזה, ולא הייתה אדם כזה, אבל היא הייתה זקוקה נואשות לשניהם.
    "אני הולכת ללמוד שם!" אלנור סגרה את העלון על השולחן בחבטה רועמת, וספלי התה של ארוחת הבוקר רעדו על תחתיותיהם.
    אלכסנדר וולפסון אפילו לא הרים את עיניו מהעיתון כדי להשיב.
    "לא," הוא אמר בלי רגש.
    "אני יורשת העצר של כס המלוכה המרדובי. אני חושבת שההחלטה — הכל כך שולית — באיזה בית ספר אלמד היא החלטה שאני מסוגלת לקבל בעצמי."
    אלכסנדר הרים את עיניו להסתכל על אשתו המלכה מטילדה שישבה מולו אל השולחן.
    היא משכה בכתפיה. "יש משהו בדבריה, אלכס," היא אמרה בנועם. היא הצניחה ברכות קוביית סוכר אל תוך ספלה, ערבבה אט־אט והחניקה חיוך.
    זו לא הסולידריות ההורית שהמלך אלכסנדר ציפה לה.
    "רואה?" אמרה אלנור. "אפילו אימא מסכימה איתי."
    אלכסנדר לא הוריד את עיניו מהעיתון ועטה ארשת מזויפת של אדישות גמורה. הוא לגם מהתה.
    "אדווינה," — הוא סימן למשרתת — "תוכלי לפנות את הצלחות הריקות אל המטבח, בבקשה?"
    "כמובן, הוד מעלתך." אדווינה ערמה במומחיות את הצלחות המכוסות בפירורים ויצאה מחדר האוכל בתנועה חלקה ומיומנת, צעדיה שקטים על רצפת האלון. הדלת הכפולה הגדולה חרקה חרש כשאדווינה סגרה אותה ברכות.
    כשאלכסנדר חשב שהיא במרחק בטוח במסדרון, הרחק מהתפרצויות משפחתיות, הוא החזיר את עיניו אל העיתון ואמר, "התשובה היא לא." אלנור פלטה צווחה של ייאוש ורקעה ברגלה. "אתה יכול לפחות להסתכל על העלון!" היא התפרצה וחטפה את העיתון מבין אצבעותיו של אביה.
    לאלכסנדר לא נותרה ברירה, והוא הישיר מבט אל בתו.
    מאז ומעולם הייתה אלנור ילדה מאתגרת. היא לא הייתה נסיכה טיפוסית; היא תמיד העדיפה להיכנס לוויכוחים פוליטיים סוערים ולהתחמק מהארמון כדי ללכת להופעות המוניות רועשות על פני שיחה מנומסת וקלילה, ומעל לכול היא תיעבה טקסים רשמיים — או ליתר דיוק הניחה שהיא מתעבת אותם, היות שתמיד סירבה להשתתף בהם. אבל היא הייתה חכמה, היא הייתה בטוחה בעצמה, והיא הייתה להוטה — ובעיני אלכסנדר כל זה היה חשוב יותר מכל הערכים המסורתיים המצופים ממנה. אם כי מדי פעם קיווה שהיא תעדן את סגנונה ליד סביה.
    הוא רצה מאוד שאלנור תהיה מאושרת ותחיה חיים חופשיים ממחויבויותיה של המלוכה, ואף על פי כן העובדה שיום אחד היא תהיה מלכה ויהיה עליה לקבל על עצמה את האחריות הזאת נותרה על כנה. הוא היה נחוש בדעתו למצוא דרך לגרום לבתו להבין שהיא יכולה ליהנות מהמחויבויות המלכותיות שלה; הוא למד זאת בעצמו כשהיה צעיר.
    "את הולכת לאסטון קורט, כמו שעשו כל השליטים הקודמים של מרדובה כבר מאות שנים, ואת תלכי לשם ברצון — תרצי או לא תרצי."
    מטילדה לגמה מהתה שלה וצחקקה ברכות מעברו האחר של השולחן.
    "לא." אלנור הדהדה את הטון הרציני של אביה. "אני הולכת ל'רוזווד הול' באנגליה."
    קולה של אלנור לא רעד. היא הייתה נחושה. היא תבעט ותצרח עוד הרבה מאוד לפני שכף רגלה תדרוך בשערי אסטון קורט.
    אלכסנדר נאנח עמוקות.
    בשביל אלנור ללמוד באסטון קורט לא היה סתם "לא לקבל את מה שהיא רוצה" כמו כל מתבגרת אחרת. אם היא תלמד באסטון קורט, הדבר ישים קץ לחופש שלה בתור בת מלוכה לא מוצהרת. היא תצטרך להציג את עצמה באופן רשמי בפני הציבור כיורשת העצר לכס המלוכה של מרדובה; היא לא תוכל להמשיך להתגנב מחוץ לבית או לסרב להשתתף בטקסים המלכותיים, והיא תצטרך להפסיק לצבוע את השיער שלה ולהתחיל להתלבש באופן שהולם את מעמדה. היא תקבל על עצמה תחומי אחריות, ולעולם לא תוכל שוב לחיות חיים נורמליים, או משהו שדומה להם.
    אלכסנדר הרים את העיתון שלו וקיפל אותו בצורה מסודרת. הוא התכונן לקרב הצעקות הסוער שעתיד לפרוץ, אירוע שהיה לשגרה מאז התחילה אלנור את גיל ההתבגרות.
    "אבא, בבקשה."
    המילים הפתיעו את אלכסנדר, כי רק לעיתים נדירות ביותר הבת שלו התחננה; היא הייתה יותר מדי עקשנית בשביל זה. הוא הרים את מבטו אליה, מצפה לראות את הבעת הפנים הזעופה והבלתי מנוצחת שלה, אבל תחת זאת נתקל בפנים נואשות. הוא לא הצליח להיזכר מדוע היה כה נחוש בדעתו לסרב, אבל מהר מאוד הזכיר לעצמו שאסטון קורט הוא בית הספר היחיד שיכול להבטיח את ביטחונה מרגע שתצא ההכרזה הרשמית בפני הציבור שהיא הנסיכה שלהם. שם יפקחו עליה עיניים מנוסות; היא תהיה בטוחה ומוכנה לגמרי לעתידה. או אסטון קורט או כלום. אבל למרות הוודאות הזאת הוא מצא את עצמו מושיט בהיסוס את ידו, ואלנור הניחה בתוכה את העלון של רוזווד.
    היא עטפה את ידיו בידיה ולחצה קלות. "אתה רק צריך לקרוא את זה, זה כל מה שאני מבקשת."
    בעברו האחר של השולחן המלכה מטילדה לגמה עוד לגימה מוצנעת מהתה שלה והחזירה את הספל אל הצלוחית. "אולי זה התה מדבר מגרוני, אבל תמיד אהבתי את אנגליה. מה איתך, אלכסנדר?" היא הישירה מבט אל בעלה, והבעת פניה נטולת הדאגות נעלמה לרגע קט כשעיניה פגשו את עיניו. עיניו של המלך המרדובי נלכדו במבטה של אשתו לכמה שניות, שנדמו לו לשניות הארוכות ביותר בחייו. הייתה לה השפעה כזאת עליו.
    הוא פלט אנחה ארוכה ואז נכנע סופית.
    "בסדר, אני מוכן לקרוא את העלון. אבל זה הכול."
    אלנור צווחה מאושר ומהקלה. "יש! תודה, תודה, תודה! אני יודעת שזה ימצא חן בעיניך, אבא, אני מבטיחה." היא מילאה את פיה בקרואסון ויצאה מהחדר בריצה לפני שיספיק לעכל בדיוק מה קרה.
    הדלת נטרקה מאחוריה, ואלכסנדר ומטילדה נשארו לשבת, מקשיבים להדהודיה. כשהקולות נדמו הוא נשא שוב את עיניו אל אשתו. היא חייכה אליו במתיקות.
    "היא לא יכולה ללכת לשם," הוא אמר. "זה מסוכן מדי לשלוח את יורשת העצר היחידה לכס המלכות של מרדובה להסתובב באיזו פנימייה באנגליה, בזמן שהיא אמורה ללמוד את כל מה שהיא צריכה לדעת כדי לשלוט בבוא העת בממלכה."
    מטילדה שוב הרצינה וסידרה מחדש ברכות את כלי האוכל שלפניה כך שכל סכין, מזלג וכף יהיו מיושרים בקפידה.
    כשהרימה את עיניה היה אלכסנדר מודע מאוד ללהבה המנצנצת מאחורי עיניה.
    "אתה יודע יפה מאוד שרוזווד אינו בית ספר רגיל. ומעבר לכך," היא השתתקה לרגע ואילצה אותו להישיר אליה את מבטו, "כפי שכבר אמרת בעצמך בעבר, היא עדיין לא הוצגה באופן רשמי. אף אחד לא יודע שהיא הנסיכה, ויכול מאוד להיות שזוהי הדרך הטובה ביותר בשבילה לחיות את השנים האחרונות שיש ביכולתה לחיות כמתבגרת נטולת דאגות, לפני שהיא תיטול על עצמה את חובותיה המלכותיות, ואני יודעת שאתה מצטער שלך לא ניתנה האפשרות לעשות זאת."
    אלכסנדר נבהל לרגע. האם אשתו באמת מציעה את מה שנדמה לו שהיא מציעה?
    "את רוצה שהיא תלך לבית הספר במסווה?" הוא שאל.
    מטילדה מיהרה לחייך שוב והשילה את רצינותה כאילו הייתה זו פעולה פשוטה של חבישה והסרה של כובע.
    "נכון לעכשיו, אתה בסך הכול צריך לקרוא את העלון." היא הביאה את ספל התה שלה אל פיה, נעצרה ואז הוסיפה, "וחוץ מזה, אם משהו ישתבש אנחנו תמיד יכולים לשלוח את ג'יימי."
    אלכסנדר בהה באשתו בהשתאות ובהערצה. הוא גיחך בינו לבינו. הייתה לו תחושה שגם אם יקרא את העלון של רוזווד, זה לא יהיה סוף הסיפור.
     
     

    1

     
    בעיירה סנט אַייבז יש מאפייה קטנה ששיחי ויסטריה צומחים על קירותיה הכחולים המחוספסים. מבעד לחלונות הפונים אל הרחוב אפשר לראות את האבק הכבד המצפה את המשטחים מכוסי הסדינים ומנצנץ באוויר כשקרני השמש חודרות פנימה. מעל לכניסה יש גגון מפוספס דהוי ועליו השלט 'המאפייה של גברת פמפקין', אף על פי שדבר לא נאפה שם כבר שנים רבות. מעל למאפייה שוכנת דירה שבעבר הייתה צנועה, אך היום היא עמוסה בפריטים צעקניים ובוויטרינות מצועצעות, ניסיון עקר של הבעלים החדשים ליצור אווירה ביתית. אבל את אחד החדרים השאירה הדיירת החדשה מבלי לגעת בו, מקום מפלט נעים מלא בזיכרונותיו המאושרים של הבית.
    לוֹטי פמפקין מתגוררת בעליית הגג ברחוב בֵּתֶסְדָה היל מספר 12, בסנט אייבז, עם אימה החורגת בִּידִי. שם היא בנתה לעצמה מקלט, חבוי היטב בדירה החמימה המשקיפה על הים. רצפת העץ חורקת, והקירות מכוסים בתמונות מילדותה ובספרים המלאים אגדות עד להתפקע. אבל היום היא עוזבת את חדר השינה שלה ואת ביתה ואת קורנוול. היום היא עוברת לגור ברוזווד הול.
     
    "לוטי!" צעקתה המפלחת של בּידי צלצלה באוזניה של לוטי, והיא קפאה בעודה אורזת את פריט הלבוש האחרון במזוודתה.
    "כן?" השיבה לוטי, ועיניה נעצמו בכוח בתנועה לא רצונית. היא שמעה תנועה, ואימה החורגת הופיעה בדלת. מסכה קרמית ירוקה כיסתה את פניה, ושערה האדום הסתתר מאחורי מגבת שעטפה היטב את ראשה. בּידי הייתה אישה יפה להדהים שהתייחסה ברצינות רבה מאוד למראה החיצוני שלה. היא גם הייתה צעירה מכדי לשאת בעול ובאחריות הטיפול בלוטי, וזה היה נדיב מאוד מצידה להקריב את חייה בשביל ילדה של מישהו אחר, כפי שנהגה להזכיר ללוטי באופן קבוע.
    "שכחתי לגמרי שאת נוסעת היום!" היא נשמעה כאילו אמרה משהו מצחיק ביותר.
    לוטי חייכה אליה חיוך משביע רצון, כפי שעשתה כבר מיליון פעמים בעבר. "זה בסדר, אני —"
    אבל לפני שהספיקה להשלים את המשפט, בּידי צחקה בקולי קולות.
    "איך יכולתי לשכוח? את לא סותמת את הפה על המקום הזה," — היא שוב צחקה — "למרות שאם הם קיבלו אותך לשם, זה לא יכול להיות כזה יוקרתי." לוטי התכווצה מעט, ובּידי הפסיקה לצחוק. "אני צוחקת, לוטי. אל תיקחי הכול ברצינות כזאת."
    לוטי המשיכה לחייך וניסתה לצחוק, אבל עיניה של בּידי עברו לשתי המזוודות הוורודות על הרצפה.
    "הן ממש גדולות. אני מקווה שאת לא מצפה שאסיע אותך. זאת בקשה גדולה מאוד." בּידי הביטה בה כנעלבת, כמי שהייתה מאוד סבלנית עד כה.
    "לא, זה בסדר," השיבה לוטי, בניסיון להיות נחמדה ככל האפשר. היא בשום פנים ואופן לא רצתה להרגיז את בּידי: היא ידעה כמה קשה היה לה לטפל בלוטי אחרי שאימה מתה. היא רק רצתה להקל עליה את החיים. "אוֹלִי ואימא שלו לוקחים אותי."
    גבותיה של בּידי התרוממו במורת רוח.
    "זה מאוד נדיב מצידם. אני מקווה שדאגת שאימא שלו תדע כמה את אסירת תודה שהיא לוקחת אותך."
    "כמובן." לוטי הנהנה ונראה היה שבּידי התרצתה.
    "טוב, אז..." בּידי השתתקה והסתכלה סביב על החדר, כמו רואה אותו באמת בפעם הראשונה. היא נשכה את זווית פיה, הסתובבה אל לוטי כדי לבחון אותה מכף רגל ועד ראש, ואז נשמה עמוק כמתכוננת לקראת מה שרצתה להגיד. "עבדת קשה... אני מקווה שלא תתאכזבי."
    לוטי בלעה את רוקה. היא ידעה שבּידי שמחה שהיא התקבלה לרוזווד; פירוש הדבר שסוף כל סוף הבית יהיה לרשותה. כשלוטי התקבלה לבית הספר היא לא רק קיימה את ההבטחה שהבטיחה לאימא שלה, אלא גם העניקה לאימה החורגת את המתנה הטובה ביותר שיכלה לתת.
    "תודה," השיבה לוטי.
    בּידי נופפה בידה, כממעיטה בערכם של הדברים.
    "בכל אופן, אני צריכה ללכת לשטוף את המסכה הזאת. נסיעה טובה."
    ברגע שהיא הלכה, לוטי מיהרה לחזור לארוז, אבל זמן לא רב לאחר מכן שוב הפריעו לה.
    "מה לעזאזל את לובשת?" קולו העוקצני של אוֹלי ריחף אל תוך חדרה של לוטי. הוא עמד בכניסה לחדר, נשען על המשקוף, ובזרועות שלובות צפה בלוטי אורזת את הפריטים האחרונים בחדרה.
    "אוֹלי!" לוטי הופתעה מהופעתו הפתאומית של חברהּ הטוב ביותר, וידיה נצמדו במהירות לחזהּ. "איך עלית לפה? וכמה פעמים אני צריכה להגיד לך לדפוק על הדלת?" לוטי התנשפה קצת מהניסיון לסגור בכוח את המזוודות שלה. אוֹלי היה בן ארבע־עשרה, בן גילה של לוטי, ואף על פי שהיה גבוה ממנה עוד היו לו פנים של תינוק, שהזכירו לה גלידה אמריקאית על חוף הים וזיכרונות מאושרים אחרים.
    "הייתי צריך להתגנב מאחורי הגב של המכשפה המרשעת. ידעת שהעור שלה נהפך לירוק?" אמר אוֹלי בחיוך שטני.
    לוטי צחקקה, אבל לא יכלה להתעלם מההערה שלו. היא הסתכלה על הבגדים שלבשה, ויישרה את שמלתה באי נוחות. "מה לא בסדר במה שאני לובשת?" היא התמרמרה.
    אוֹלי צחק וחייך אליה את החיוך המחוצף הטיפוסי שלו. גושים של שערות כלבים כיסו את מכנסי הג'ינס שלו, מצב קבוע שנראה שלא הטריד אותו במיוחד.
    "זה לא קצת יותר מדי חגיגי בשביל היום הראשון בבית הספר?"
    "יותר מדי חגיגי?!" איזה רעיון מגוחך. לוטי לא האמינה למשמע אוזניה. "שום דבר לא יותר מדי חגיגי בשביל רוזווד הול. אני צריכה להשתלב שם. אני לא יכולה ללבוש משהו שיהפוך אותי למנודה כבר ביום הראשון."
    לוטי התחילה לשפשף כתם לא קיים בצווארון שמלתה. "רוב התלמידות בטח לובשות בגדים שנתפרו במיוחד להן, והם כולם עשויים מזהב או משהו."
    אוֹלי נכנס לחדר באגביות והתיישב על המיטה של לוטי. הוא הסתכל סביב על החדר בשפתיים קפוצות. בדרך כלל נדמה היה כי חדרה פועם במוזרות הייחודית שלוטי יצרה במו ידיה, אבל עכשיו כשכל חפציה היו דחוסים בשתי מזוודות ורודות הוא נראה עירום וחשוף.
    "טוב," התחיל אוֹלי ושלח יד אל תוך כיסו, "אם את יכולה להפסיק לרגע לחשוב מה אנשים אחרים חושבים עלייך..." הוא הוציא מהכיס מעטפה מקומטת ותמונת פולרואיד בלויה שלוטי זיהתה מקיר החדר שלו. "אלה בשבילך."
    לוטי הושיטה יד לקחת את הדברים, אבל אוֹלי משך את ידו לאחור במהירות.
    "אסור לך לפתוח את המכתב עד שתהיי ברכבת."
    לוטי הנהנה בחיוך כעוס, והוא הפקיד אט־אט את שתי המתנות בכף ידה. היא ראתה את התמונה הזאת אלפי פעמים: שניהם בחוף הים, עם אפים מכוסים בגלידה, וחיוכים קורנים על פניהם החמדניות. אף על פי שהצבעים החלו לדהות לגוני סֶפְּיָה, עוד היה אפשר לראות את הכתר על ראשה של לוטי ואת הקרניים על ראשו של אוֹלי. כשהיו ילדים, שניהם דרשו ללכת עם הפריטים המגונדרים האלה כל יום ולכל מקום. אוֹלי הכריז שהוא השדון פָּק מ'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, אחרי ערב אחד שבו צפו בהצגה באוויר הפתוח על החוף. הוא נסחף אחרי כל התעלולים שהדמות הזו הצליחה לעולל וחשב שגם הוא יכול להיות שובב כל עוד הוא חובש את הקרניים שלו. הסיפור מאחורי הכתר של לוטי, לעומת זאת, היה פחות משמח. האגודל שלה השתהה על הכתר בתמונה, והיא חשה צביטה קטנה בלב כשנזכרה ביום שקיבלה אותו.
    "אני אתן לך קצת זמן להיפרד," הוא אמר, ואז הרים בקלילות את שתי המזוודות שלה וסחב אותן במורד המדרגות אל המכונית. אחרי שהלך היא הניחה בזהירות את המתנות של אוֹלי על המיטה העירומה, לצד שאר חפציה היקרים לה ביותר, שפרשה שם כדי לא לשכוח אותם מאחור. היא הכניסה את כל הפריטים לתיק הצד שלה: קודם כול את תמונת הפולרואיד המהוהה ואת המכתב מאוֹלי, אחר כך את מחברת הציור החביבה עליה, את בובת הפרווה הנאמנה ביותר שלה, מר טראפלס, תמונה ממוסגרת של אימא מרגריט, לבושה בגלימת סיום הלימודים שלה, ולבסוף חפץ שנראה תלוש לגמרי מיתר החפצים — כתר הסהר שלה, רכושה היקר ביותר. לקח ללוטי שישים דקות בלבד לארוז את כל חייה לתוך שתי מזוודות ורודות, תיק גב אחד מג'ינס ותיק צד קטן שנתלה על הכתף ברצועה לבנה חזקה. היא הסתכלה על החדר שהתרוקן.
    עשיתי את זה, אימא, היא חשבה. התקבלתי לרוזווד, כמו שהבטחתי.
    • קוני גלין
    • קוני גלין
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בית הספר לטוב ולרע
    • הרפתקאות תום סויר
    • דברי ימי רוזווד 2 - נסיכה בתפקיד
    • וורקרוס
    • שליחות חשאית 5 - מבצע טוקיו
    • מסע אל בטן האדמה
    • גֶ'ניִ
    • סופר גיקית
    • ביטחון עצמי - כל הסודות
    • סוגיהארה – הסמוראי שסירב לציית
    • תראו אותם
    • הפרעוש