הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דברים שלא כתבתי
  • דברים שלא כתבתי
    ידיעות ספרים | 2011 | עיון | 221 עמ' מודפסים

    בת 25 היתה מירה אברך בשנת 1951, ציירת אופנה בשבועון "לאשה" וחסרת ניסיון עיתונאי, כאשר פנה אליה דב יודקובסקי, עורכו בפועל של "ידיעות אחרונות", והציע, "כתבי לי טור על אישים ומנהיגים במדינה". לשאלתה, "איך עושים זאת", הוא ענה: "פשוט מאוד. כתבי כמו שאת מדברת, רק קצת פחות…"

     

    מאותה שיחה נולד הטור החברתי הראשון, החשוב ורב-ההשפעה ביותר בישראל. במשך יותר מ-40 שנה התפרסם הטור ב"ידיעות אחרונות". כולם קראו אותו, וכל מי שרצה להיכלל ברשימת ה"מי ומי" בישראל ידע כי עליו למצוא דרך להתפרסם בו.

    במהלך השנים הפכה מירה אברך לאושיה חברתית ועיתונאית בזכות עצמה. היא יצרה יחסי ידידות עם בני הזוג דוד ופולה בן-גוריון, עם סוניה ושמעון פרס, שרים וח"כים, זמרים, שחקנים, אמנים ושגרירים. נשפי הפורים שערכה במשך עשרות שנים נחשבו לאחד האירועים החברתיים הנוצצים והנחשקים ביותר במדינה. היא ריאיינה את ג'ורג' בוש ואת אנואר סאדאת, התיידדה עמוקות עם סמואל בקט, גדול המחזאים של המאה ה-20, פגשה את גדולי הציירים כמו מארק שאגאל וסלו ואדור דאלי, את הפסנתרן ארתור רובינשטיין, והרשימה עוד ארוכה.

    "במירה אין רוע", אמר עליה העורך שלה, יודקובסקי, והוא צדק. במשך כל שנות עבודתה ידעה אברך להתגבר על הפיתוי ללגלג, לדקור, לפגוע. הטור שלה היה קריא ומשעשע, מבלי ששם ללעג ולקלס את גיבוריו. בכך היתה ייחודית, גם בקנה-מידה עולמי.

     

    דברים שלא כתבתי הוא מעין אוטוביוגרפיה, סיכום של רגעים גדולים וקטנים, ברובם משעשעים, מלאי געגועים לתל אביב הקטנה, למדינת ישראל בראשית שנותיה, עם הנאיביות ועם האמונה השלמה בצידקת הדרך. ספר שייקרא בנוסטלגיה על ידי המבוגרים שהיו שם, ובסקרנות על ידי צעירים שרוצים לטעום קורטוב מן העולם שחלף ואיננו.

    מירה אברך-רייס נולדה ב-1926 בקיל שבגרמניה, ובגיל 7 עלתה עם משפחה ארצה. היא למדה בגמנסיה "הרצליה", התנדבה לחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה, ושירתה בצה"ל כקצינה. לאחר מכן עבדה במשך יותר מ-40 שנה במערכת "ידיעות אחרונות", ובמקביל היתה כתבת השבועונים "פיפל" ו"שטרן" בישראל. ספריה: פולה בן-גוריון, שש שנים (רומן) ועולמם הקטן של גדולי עולם. נשואה לד"ר מקס רייס, לשעבר נשיא הטכניון

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק א'

     

    צעדים ראשונים: דויד ופולה בן־גוריון

     

    חודש לפני פרסום הטור הראשון שלי ב"ידיעות אחרונות", ביליתי חופשה קצרה בפריז, שבה התגורר ארט בוכוואלד, בעל טור נודע בעיתון האמריקני שיצא לאור באירופה, "הראלד טריביון". טורו הוקדש בעיקר לסיפורים על האישים המפורסמים שגרו בפריז או הגיעו לשם לביקורים. החלטתי לפגוש את בוכוואלד. הייתי משוכנעת שישמח לשמוע שהמקבילה הישראלית שלו מבקרת בפריז. לא היה לי כל ספק שייקח אותי לסיבוב לילי במקומות הבילוי שם. צלצלתי למשרדו והצגתי את עצמי כמי שמנסה להיות "ארט בוכוואלד הישראלי". הוא נשמע משועשע, אך בתום השיחה הקצרה אמר, "אשמח לעזור לך. אמתין לך הערב בשעה שמונה במשרדי."

    בהתרגשות ספרתי את השעות עד לבוא הערב, שבו אסתובב עם ארט בוכוואלד במקומות הבילוי המפורסמים של פריז, ואחכך כתפיים עם פוליטיקאים, כוכבים ושאר אישים נודעים. הגיעה השעה המיוחלת. בלב פועם התייצבתי בערב במשרדו. בוכוואלד קיבל את פני בחיוך רחב, הגיש לי חוברת צבעונית ואמר: "זהו אוסף מאמרים שכתבתי על חיי הלילה של פריז. זה יעזור לך." עוד אני מדפדפת בחוברת, הוא לבש את מעילו ומבלי להיפרד ממני יצא מן המשרד. שלום לכם, חיי הלילה של פריז, שלום לך, ארט בוכוואלד... כל מה שנשאר לי זו החוברת...

    בשובי לתל אביב החלטתי לוותר על כיסוי חיי הלילה, שבמדינה הצעירה והענייה לא היו מפותחים וסוערים, בלשון המעטה. אולם מקצוע העיתונאות משך אותי.

    באותם הימים נמנעו העיתונים מלפרסם סיפורים אישיים על מנהיגי האומה ונשותיהם. אפילו אמרות כנף פיקנטיות מפיהם לא ראו אור בעיתונות. במקרה הטוב פורסמו נאומיהם של הפוליטיקאים ומדי פעם גם יכלו למצוא בעיתונים מאמרים חתומים על ידיהם, שלא תמיד הם עצמם כתבו אלא עוזריהם כתבו בשמם. אולם דב יודקובסקי, העורך שופע הדמיון של "ידיעות אחרונות", סבר אחרת. הוא החליט שהגיע הזמן לפרסם טור אישי יותר על אישי ציבור, מעשיהם ואמרותיהם, והציע לי את התפקיד. עד אז הפעילות העיתונאית שלי הצטמצמה לציור דגמי אופנה עבור "לאשה". הצעתו של יודקובסקי קסמה לי כמובן. החלטתי "להתחיל בגדול" ולעשות דבר שלפנַי, משום מה, איש לא עשה: לראיין את ראש ממשלת ישראל, דויד בן־גוריון.

    כאמור, באותם הימים, דבר לא נכתב על חייהם הפרטיים של העומדים בראש האומה ובוודאי לא על נשותיהם ומשפחותיהם. כמעט מאומה לא היה ידוע לציבור הרחב על חייו הפרטיים של המנהיג הדינמי בעל הבלורית הלבנה - דויד בן־גוריון, שהקים את מדינת ישראל. מדי פעם שיחק לי מזלי לראות אותו סועד ארוחת צהריים בחברת כמה ממנהיגי מפא"י, כשהם ישובים על מרפסת מלון "גת־רימון" ברחוב הירקון, מלון שמאז שבק חיים. אולם לא העזתי לגשת אליו. באותם הימים זה לא היה מקובל.

    לפני הקמת המדינה לא היתה טלוויזיה בישראל. האזרח הממוצע, שקרא עיתון והאזין לשתי מהדורות החדשות ששודרו כל יום ברדיו, ידע מעט מאוד על ראש הממשלה פרט לעובדה שדויד בן־גוריון הוא מקים המדינה ועומד בראשה. היו מי שטרחו לחקור וללמוד שהוא נולד ב־1886 בשם דויד גרין, ושהוא הצטרף לתנועה הציונית שביקשה את פלשתינה ליהודים, עלה ארצה אולם בסופו של דבר גורש ממנה על ידי השלטונות הטורקיים. בלית ברירה הוא חצה את האוקיינוס והגיע לברוקלין, הרובע הניו יורקי שבו התרכזו רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה שחיפשו את מזלם באמריקה. שם, בבית קפה קטן ששימש כמרכז ליהודים שהגיעו מאירופה, נתקלו עיניו בצעירה יפה שהתבוננה בחשדנות במגבעת הטורקית האדומה שעל ראשו. הוא ניגש אליה ומיהר להרגיע אותה: "אני לא טורקי! אני יהודי. נולדתי ברוסיה."

    היא נרגעה וסיפרה לו ששמה פולה והיא אחות מיילדת בבית החולים המקומי. הוא סיפר לה שהוא וחברו יצחק (בן־צבי, שלימים היה עתיד לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל) מחפשים מקום לינה. פולה מיד התנדבה לעזור למצוא להם חדר. כך התחיל סיפור האהבה המופלא בין פאולינה מונבז (שמה המקורי) ודויד גרין, הבחור בעל המגבעת הטורקית, שבמרוצת הימים עִבְרת שמו לדויד בן־גוריון, הכריז על הקמת מדינת ישראל והיה לראש ממשלתה הראשון. ביום שבו בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, 15 במאי 1948, פולה היתה רעייתו כבר יותר משלושים שנה ואם שלושת ילדיו.

    כך, ביום חורף סוער וגשום ב־1951, מצאתי עצמי יושבת באוטובוס חלוד וחורק שעשה דרכו בכביש הישן, שהיה היחיד שהוביל באותם הימים מתל אביב לירושלים; כביש שכונה "שבע האחיות" בגלל שבע הפניות החדות שבו. אחר שעתיים של זחילת האוטובוס לאורך הכביש וחצי שעה נוספת ברגל בגשם השוטף, הגעתי לבית ראש הממשלה. כולי רטובה ורועדת מקור מצאתי עצמי ליד תיבת העץ שבה ישב השוטר ששמר על בית ראש הממשלה. הוא מנע ממני להיכנס לבית ושאל מי אני ומה רצוני. הסברתי לו שבאתי לראיין את ראש הממשלה. השוטר לא קפץ לדום, ומבלי לקום מכיסאו בדק בקפדנות את הרשימה שבידו. הוא בדק וחזר ובדק שנית. לבסוף הוא תקע בי מבט וקבע: "שמך לא מופיע ברשימה."

    האמת היא, שהסיבה היחידה לכך שלא הופעתי ברשימה היתה שראש הממשלה עדיין לא היה מודע לכך שאני מגיעה לראיין אותו... אבל את זה לא יכולתי לומר. המשכתי להתווכח עם השומר, והוא המשיך לעמוד ולחסום את הכניסה. כך עמדנו שעה ארוכה בגשם השוטף והתווכחנו. לפתע נפתחה דלת הכניסה לבית ומתוכה פרצה אישה בנעלי בית וחלוק צמר ארוך שצעקה: "שקט! מה את מקימה פה רעש? את תעירי את בן־גוריון משנת הצהריים!"

    כולי רטובה מהגשם השוטף ורועדת מקור, קראתי: "אבל באתי כל הדרך מתל אביב כדי לראיין את ראש הממשלה!"

    "את ראש הממשלה?" היא גערה, עיניה מאיימות ממש. "הוא יותר מראש הממשלה. הוא בן־גוריון!"

    "אבל..." גמגמתי, משותקת מרוב פחד בעת שעיניה בדקו דרך זגוגיות משקפיה העבות את מעילי הרטוב כשאני עומדת במבול הגשם השוטף. לבסוף היא מלמלה: "כולך רטובה! טוב, תיכנסי, תתייבשי, ואני אכין לך כוס תה, אבל את בן־גוריון לא תראי!"

    התה היה חם וגם פולה התגלתה כאישה חמה ועממית. היא ישבה לצדי ליד שולחן המטבח ופטפטה בערבוב של עברית, אנגלית ויידיש על כל מה שעלה על דעתה: "את יודעת למה אני מדברת בשגיאות?" היא שאלה פתאום. "לא היה לי זמן ללמוד עברית! היתה לי המון עבודה, כי כשבן־גוריון ואני באנו לארץ ישראל שכרנו דירה קטנה אבל היא היתה ריקה. לא היה לנו כסף לקנות רהיטים. אז עשיתי את כל הרהיטים בעצמי, מארגזי תפוזים ובד ערבי. לבן־גוריון אפילו לא היה זמן לעזור לי. הוא עבד בהסתדרות ולא הרוויח שם כלום. שום דבר! כשהוא קיבל כמה לירות הוא קנה בכסף ספרים... פעם הוא לקח מיצחק בן־צבי הלוואה של לירה, כדי לקנות ספרים. לא היה לנו כסף לאכול, והוא לווה ממנו לירה כדי לקנות ספרים! אבל אני דאגתי לכך שלילדים לא יהיה חסר כלום. אפילו מוזיקה למדו. פעם באו לקחת את הפסנתר ששכרתי כדי שגאולה תלמד לנגן. היה קשה! כשבאתי מאמריקה אפילו לא ידעתי להכין כוס תה ופה, פתאום, הייתי צריכה לעשות הכול בעצמי. בפעם הראשונה שבישלתי ביצה, בישלתי ובישלתי אותה ולא הבנתי למה היא לא נהיית רכה..."

    באותה תערובת של עברית, אנגלית ויידיש היא העלתה זיכרונות מפגישתה הראשונה עם בן־גוריון: "הוא ישב בבית קפה בברוקלין, עם חברים, ראה אותי ומיד ניגש אלי, הציג עצמו בשמו - דויד גרין, ושאל ביידיש אם אני מוכנה לבוא איתו לספרייה העירונית ולתרגם לו דברים מאנגלית ליידיש כי הוא לא יודע אנגלית. ישבנו שעות בספרייה, וכשיצאנו משם הוא הזמין אותי לקולנוע. מאז הלכנו הרבה לקולנוע. פעם הוא שילם ופעם שילמתי אני."

     

    לא חלף זמן רב ודויד גרין, שברבות הימים עִבְרת שמו לדויד בן־גוריון, ביקש את פולה מונבז להינשא לו. "התחתנו בעירייה. לא סיפרנו לאיש במשפחה," סיפרה לי פולה בנימה נוסטלגית, בעודנו לוגמות כוס תה במטבח. "אפילו את הפרחים לחופה קניתי בעצמי. היינו כל כך מאושרים! אבל אז הוא התגייס לגדוד העברי שפעל במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, והשאיר אותי לבדי בבית כשאני בהיריון. את מתארת לך? וכך ילדתי - לבדי - את בתנו הבכורה, גאולה. בסוף המלחמה הוא שוב עזב אותנו ויצא לפלשתינה. הוא הסביר לי שעליו לעזור להקים את מדינת היהודים. שאלתי אותו - מה פתאום מדינת יהודים? הוא הסביר לי שהיהודים חייבים לחיות במדינה משלהם. מפלשתינה הוא כתב לי שהוא מצא לנו דירה בתל אביב. כתבתי לו ושאלתי איפה זה תל אביב. הוא כתב לי שזו עיר חדשה שקמה לצִדה של יפו. שוב כתבתי לו ושאלתי איפה זה יפו ואם יש שם ביצים וחלב בשביל גאולה, והוא כתב לי שהוא יברר..."

    נראה שהבירור העלה תוצאה חיובית, כי פולה המאוהבת, יחד עם בתה הקטנה, עלתה בלב פועם על אונייה שהביאה אותה לארץ הרחוקה - פלשתינה, ארץ שעליה לא ידעה דבר. כך מצאה עצמה מחטטת בדוכני הירקות בשוק של יפו כדי "ליפול על מציאוֹת". כך גם מצאה עצמה בפעם הראשונה בחייה משפשפת את רצפות ביתם, בשעה שבחיר לבה שפשף כתפיים עם מנהיגי ארצות שונות בעולם.

    בימים שבהם שהה בישראל, היא עשתה את כל אשר יכלה כדי לתת לו תחושה שהוא חשוב מכל דבר. כאשר הוא נח אחר הצהריים, וילדי השכנים שיחקו ברחוב כהרגלם, היא היתה יוצאת ומנפנפת עליהם במטאטא, כדי לגרש אותם. כאשר נבחר ליו"ר הסוכנות היהודית, ומאוחר יותר - לראש הממשלה, היא גם השתלטה על סדר יומו והבהירה לצוות עובדיו במשרד שהיא, ורק היא, קובעת את מי, באיזה יום ובאיזו שעה יפגוש בן־גוריון. כך, מי שהיתה אחות בבית חולים בברוקלין, הפכה עצמה למלאך המגונן על ראש ממשלת ישראל.

    כך היא המשיכה לפטפט. הבנתי שאשת ראש ממשלת ישראל היתה אישה גלמודה מאוד ושהיא שמחה להזדמנות לפטפט. לבסוף, כאשר התה כבר היה קר, היא פתחה קופסת שוקולדים, גילתה שתולעים קטנות זוחלות מתוכן והתנצלה: "זה כבר ישן. מישהו הביא לי אותם מזמן ושמרתי אותם במגירה!..." משהו אחר במקום השוקולדים היא לא הציעה לי. אבל היא המשיכה להביע דעות, להעלות זיכרונות ולספר לי את כל אשר רק יכולתי לחלום לשמוע על בעלה - ראש ממשלת ישראל, דויד בן־גוריון.

    היא סיפרה שכאשר הוא בבית, הוא שקוע כל הזמן בקריאה וכתיבה, סיפרה מה היא מאכילה אותו, איך מדי בוקר היא מוציאה מהארון את הבגדים שעליו ללבוש: "אני מניחה אותם על המיטה ושמה לו את הנעליים ליד המיטה. לארוחת בוקר אני מכינה לו דייסה ובצהריים אני נותנת לו עוף. כשהוא נוסע לחוץ לארץ אני מביאה למטוס 'אל על' קופסאות עם אוכל כדי שיאכל בדרך רק מה שאני הכנתי לו. כל הדיילות מכירות אותי! כשהוא נוסע לניו יורק אני עושה לו רשימה מה עליו לקנות עבורי בבית הכלבו הגדול 'בלומינגדייל'. בפעם האחרונה אמרתי לו להביא משם דברים לילדים: שמיכת פוך לרננה, גרביים לעמוס ושמלה לגאולה. בשבילי אני לא מבקשת דבר!"

    בדמיוני ראיתי את הבלורית הלבנה של בן־גוריון מתעופפת ברוח, בחוזרו מישיבות מייגעות עם ראשי ממשל ארצות הברית ועם מנהיגי היהדות האמריקנית, מתרוצץ בקומות השונות של בתי הכלבו הענקיים של ניו יורק כשהוא מחפש שמיכת פוך, מחטט ביד אחת במדפי השמלות ובידו השנייה רשימת הקניות הענקית של פולה.

    מכתביה הרבים של פולה לדויד בן־גוריון מגלים שגם לאחר נישואיהם הוא בילה את רוב זמנו בנסיעות מעבר לים כדי להיפגש עם גדולי עולם ולשכנעם להפוך את חלומו למציאות: הקמת מדינה יהודית. באותם הימים הקשר בין דויד ופולה התבטא בעיקר בהחלפת מכתבים... איכשהו הם בכל זאת הביאו לעולם שלושה ילדים: עמוס, גאולה ורננה. באחד המכתבים פולה כותבת לבעלה: "רננה כבר יודעת ללכת. היא מפטפטת המון. מה שהיא לא יודעת לומר במילים היא מנפנפת בידיים. יש לה כבר שמונה שיניים וכל היום היא מסתכלת בתמונה שלך וקוראת 'אבא'. חגגתי לרננה את יום הולדתה והיו הרבה אנשים. רק אתה לא היית... קנה לך חליפה קֵיצית ומגבעת. גם נעליים לבנות..." אותה רננה, אגב, היתה תלמידה מצטיינת, שהגיעה לדרגת פרופסור למיקרוביולוגיה, ונטלה חלק בהקמת אחד המוסדות המדעיים הסודיים והמסתוריים ביותר של ישראל - המכון הביולוגי בנס ציונה, שבו היא שימשה כסגנית המנכ"ל. לצִדה עבד ד"ר מרקוס קלינגברג, שלימים נחשף כמרגל בשירותה של ברית המועצות. רננה היתה הראשונה שחשדה בו ודיווחה על חשדותיה לשירותי הביטחון. אלה בדקו, חקרו - והגיעו למסקנה שהאיש אינו מרגל. את חשדותיה של רננה ייחסו לקנאה מקצועית. רק כעבור שנים רבות נשבר קלינגברג בחקירה, הודה כי ריגל לטובת הסובייטים, ונשפט למאסר ארוך.

    רוב מכתביה של פולה היו רשימות קניות. מי שהכירו אותה אומרים שזאת היתה דרכה להזכיר לו שהיא קיימת, ושלמרות עיסוקיו הרבים היא מצפה שיקדיש שעות ארוכות להתרוצצות בבתי הכלבו של ניו יורק כדי למלא אחר בקשותיה. בין מכתביה לבן־גוריון מצאתי גם מכתב מחודש יולי 1924, ובו היא כותבת לו: "...שלח לנו שמיכת מיטה של נוצות. גם בגדים תחתונים לגאולה. עבורי שלושה זוגות גרבי משי לבנים ומעיל גשם. קנה גם שתי חליפות צמר יפות עבור עמוס, שמלת צמר עבורי ואחת עבור גאולה. שלח לי גם חמש לירות..."

    באותו יום, במטבחה של פולה בבית ראש הממשלה בירושלים, לא העליתי על דעתי שיבוא יום ובו אפרסם ספר על רעיית ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, ספר שיהיה לרב־מכר, כי מי לא רצה לדעת פרטים אישיים על חייו של דויד בן־גוריון? אולם באותו יום סוער וגשום, כשישבתי עם פולה במטבח בית ראש הממשלה ושמעתי מפיה פרטים רבים על חייהם, רק ידעתי שעלי למהר ולחזור לתל אביב, כדי להציע לדב יודקובסקי את כל מה שפולה גילתה לי בבדידותה; דברים שהקפדתי לרשום מתחת לשולחן המטבח שאליו הסבנו.

    מיד עם חוזרי לתל אביב צלצלתי נרגשת לדב. אמרתי לו שאת בן־גוריון לא הצלחתי לראיין, אך ניהלתי שיחה ארוכה עם אשתו. מסרתי לו את כל הרשימות שלי, וכבר למחרת פורסם הריאיון, בפורמט חסר תקדים, אגב - ארבעה עמודים. כאמור, באותם הימים עסקו העיתונים בישראל רק בפרסום חדשות ומדי פעם גם ציטטו את נאומיהם של ראש הממשלה ושל כמה ממנהיגי מפא"י והאופוזיציה. על כן דברים מפיה של רעייתו על חייו הפרטיים של ראש הממשלה היו לסנסציה.

    למחרת צלצל אלי יודקובסקי והציע לי טור קבוע בעיתון: טור על מנהיגים ואישים במדינה. כך נולד בעיתונות הישראלית הטור הראשון העוסק במנהיגים ושאר אישים מפורסמים, הכתוב וחתום על ידי עיתונאי אחד.

     


     

    בעת "מבצע קדש" ב־1956, בן־גוריון היה רתוק למיטתו עם ארבעים מעלות חום, כשלפתע נשמע צלצול בדלת ביתם. פולה פתחה את הדלת וגילתה שם את סגן מנכ"ל משרד החוץ, ארתור לוריא. היא תקעה בו מבט זועם ורטנה: "מה אתה רוצה?"

    "אני רוצה לדבר עם בן־גוריון..." גמגם לוריא המבוהל.

    "בן־גוריון חולה!" רעמה פולה וטרקה את הדלת בפניו. לוריא מיהר לצלצל שנית כשהוא קורא: "פולה! יש לי מכתב חשוב עבור ראש הממשלה!"

    "מכתב?" חקרה פולה בחשדנות, "ממי?"

    "מנשיא ארצות הברית, אייזנהאואר!"

    "אייזנהאואר?" פולה פתחה את הדלת והושיטה את ידה מבלי להכניס את לוריא לבית, "בשביל זה אתה מעיר את בן־גוריון? תן לי את המכתב. אתן אותו לבן־גוריון כשהוא יתעורר!"

    "פולה!" קרא לוריא בייאוש, "זה לא סתם מכתב. זה אולטימטום!"

    "לבן־גוריון לא עושים אולטימטום!" רעם קולה של פולה.

    "אבל פולה! אייזנהאואר דורש שנעזוב את סיני!" צעק לוריא, מחשש פן תטרוק היא את הדלת בפניו. פולה שמעה, הרהרה דקה ולבסוף קבעה: "אייזנהאואר, הא? נו טוב, היכנס, אבל את ה... איך אמרת? אולטימטום? את האולטימטום הזה מנשיא ארצות הברית אתן לבן־גוריון רק כשהוא יתעורר!"

    אילו זה היה תלוי בפולה, היו עוברות שעות רבות עד שראש הממשלה היה יודע על האולטימטום ששלח הנשיא האמריקני. למזלו של לוריא, ואולי של מדינת ישראל כולה, צעקותיה של פולה העירו את בן־גוריון, והוא יצא ממיטתו לקבל את מכתב האולטימטום ששלח לו הנשיא.

     


     

    בחוגים הפוליטיים בישראל ידעו כולם על היחסים המתוחים בין מקים המדינה וראש ממשלתה הראשון, דויד בן־גוריון, לבין מי שהתמנה אחריו לכהן כראש הממשלה, לוי אשכול. בן־גוריון סירב לדבר עם אשכול, אפילו להתייחס אליו הוא התנגד בהתמדה. מספרים שכאשר אשכול הלך לעולמו, מקורבי בן־גוריון הפצירו בו, שלמרות היחסים המתוחים שהיו ביניהם, הוא חייב להשתתף בלוויה של אשכול. "הלכתם דרך ארוכה ביחד," הם טענו, "לא ייתכן שלא תשתתף בלוויה שלו!"

    אולם בן־גוריון, שהיה ידוע בעקשנותו, תקע בהם מבט זועף וגער: "אני לא רוצה ללכת ללוויה שלו ואני לא רוצה שהוא יבוא ללוויה שלי!"

    הוא לא רצה שאשכול יבוא ללוויה שלו? כולו שרירי ומלא אנרגיות ומרץ, לא היתה לבן־גוריון כל סיבה להרהר על מי יבוא או לא יבוא ללווייתו־שלו. בריא ותזזיתי הוא קישט בנוכחותו את כל מסיבות ימי הלאום של המדינות הזרות ששגריריהם כיהנו בישראל. לצִדו באירועים אלה, ממש דבוקה אליו, בלטה קבע אשתו פולה, דומיננטית וקנאית, שבקפדנות מנעה מנשים שונות, צעירות יותר וצעירות פחות, להתקרב אליו ולתפוס את עינו של בן־גוריון. אם מצאה אותו מחייך לכיוון אישה זו או אחרת או אף מציץ לעברה, פולה נצמדה אליו כמו קיר, הפרידה בינו לבין לובשות השמלות. ובן־גוריון? המנהיג החזק שיצר, הקים והנהיג את מדינת ישראל, שתק.

    במשך השנים אספתי עוד ועוד פרטים אישיים על בני הזוג פולה ודויד בן־גוריון. כאמור, הם הכירו לראשונה בברוקלין, בבית הקפה "שולם", שבו נהגו לשבת בני האינטליגנציה היהודית שרובם הגיעו לשם מרוסיה. דויד בן־גוריון וחברו יצחק בן־צבי הגיעו לשם לא מגולחים, ולראשם חבשו תרבושים אדומים כפי שנהוג היה בזמן השלטון הטורקי בארץ ישראל.

    "תחילה חשבתי שהם טורקים," סיפרה לי פולה באחת מפגישותינו, "אבל כשהם סיפרו שהם הגיעו מפלשתינה אמרתי לעצמי: 'הנה עוד שני שְׁלעפֶּרים'..."

    מצִדו של בן־גוריון - אז עדיין גרין - מבט אחד בפולה הספיק לו כדי להתאהב. הוא פנה אליה ושאל אותה אם תוכל לסייע לו ולידידו לשכור חדר, והיא התנדבה ברצון. הקשר התהדק במהירות. היא התפעלה מהבחור נמוך הקומה והנמרץ, וליוותה אותו לספריות העירוניות. אז עדיין לא שלט באנגלית, ופולה תרגמה עבורו כל אשר ביקש. כעבור חודשים אחדים ביקש ממנה להינשא לו. "כל בני משפחתי התקוממו: 'להתחתן עם פליט מפלשתינה? ועוד סוציאליסט! וגם בלי כסף! חסרים לך פה בחורים טובים, מסודרים, עם עבודה, אפילו עשירים? והוא גם מדבר כל הזמן על פלשתינה. מה, את תתחתני ותסעי לפלשתינה? לא טוב לך פה? את השתגעת או מה?"

    אבל היא התעקשה. "אמרתי לבני משפחתי, 'נכון, הוא פליט והוא סוציאליסט, אבל אני יודעת שהוא איש גדול!' ואז יום אחד, בשעה אחת־עשרה בבוקר, קפצתי ממקום עבודתי בבית החולים לעירייה כדי להתחתן בנישואים אזרחיים. הזמנתי את המשפחה, אבל איש מהם לא הגיע. אפילו את הפרחים לטקס קניתי בעצמי!"

    מיד אחרי טקס הנישואים האזרחיים, הוא מיהר לפגישה פוליטית והיא חזרה לעבודה. דירה הם עדיין לא מצאו. "אז אני חזרתי לישון עם המשפחה והוא הלך לישון עם יצחק בן־צבי."

    בן־גוריון ציין זאת ביומנו, ברישום יבש אופייני: "4 בדצמבר 1917: היתה לנו אסיפה ממושכת של ועדי אגודות בניו יורק. 5 בדצמבר 1917: ב־11:30 בבוקר נשאתי אישה. 6 בדצמבר 1917: ישיבה ממושכת של הוועד הארצי של 'פועלי ציון'. בערב הופעה כנואם ראשי באסיפת התנועה בהארלם. 7 בדצמבר 1917; שתי ישיבות. 8 בדצמבר 1917: עצרת־עַם."

    בביתם הדו־קומתי בתל אביב, בשדרה שאז נקראה שדרות הקרן הקיימת לישראל, וכיום היא שדרות דויד בן־גוריון, סיפרה פולה בגאווה, "לא עבדתי כמו סתם אחות. הייתי אחות ראשית בחדר ניתוח! כשהתחתנו, הוא היה בן שלושים ואחת ואני בת עשרים וחמש. התלבשתי באותו יום לעבודה, וחברותי שאלו מדוע אני לבושה כל כך יפה... לבשתי שמלה יפה. הייתי אז אחות ראשית בחדר ניתוח וכל הקולגות תמהו ושאלו אותי מדוע באתי לבושה כל כך יפה. לקחתי כמה שעות חופש, נסעתי באוטובוס למשרד רישום הנישואים העירוני, שם חיכה לי בן־גוריון, כדי להתחתן. אחרי הצהריים חזרתי לעבודה."

    זמן לא רב לאחר החתונה התגייס בן־גוריון לגדוד העברי בצבא הבריטי ויצא להתאמן בקנדה. משם הוא כתב לה מכתבי אהבה לוהטים. אותה עת הביאה פולה לעולם את בתם הבכורה - גאולה. המלחמה הסתיימה, הטורקים נאלצו לעזוב את פלשתינה והמקום הפך למנדט בריטי. בן־גוריון מיהר לצאת לפלשתינה. משם הוא הפציץ את פולה במכתבי אהבה לוהטים (שראו אור בספר מכתבים לפולה שהתפרסם לאחר מותה) והודיע לה שמצא להם מקום מגורים. תגובתה הראשונה היתה: "פלשתינה? יש שם ביצים וחלב בשביל גאולה?"

    בארץ ישראל פולה ילדה לו בנוסף על גאולה עוד שני ילדים: עמוס ורננה. כך, בעת שבן־גוריון התרוצץ בעולם לקדם את חלומו הציוני, החזיקה פולה בעצמה את הבית והמשפחה, בישלה, כיבסה וגידלה את שלושת ילדיהם. זאת למרות הקשיים הכספיים. כפי שהתאוננה באוזני מאוחר יותר בתערובת של אנגלית, עברית ויידיש: "לקחו לנו את הפסנתר שגאולה למדה לנגן עליו כי לא יכולתי לעמוד בתשלומים! את המעט שבן־גוריון הרוויח הוא הוציא על קניית ספרים. הוא אפילו ביקש מחברו יצחק בן־צבי להלוות לו לירה כדי שיוכל לקנות בזה ספרים!"

    גם על האנשים שסבבו אותו פולה פיקחה מקרוב: "אני מסתכלת עליהם ויודעת מיד מי חבר של בן־גוריון ומי רק מתיימר להיות חבר..." היא הסבירה לי.

    גם לעיתונאים פולה לא נתנה להתקרב לבעלה. זכור לי יום שבו הגיע בן־גוריון למיאמי, שם הוא עמד להרצות. זה היה לפני קרוב לחמישים שנה. אמנם האבטחה לא היתה נוקשה כמו היום, אולם היו אנשי ביטחון ישראלים ואמריקנים שמנעו מן העיתונאים להתקרב אליו.

    כמה מהם הצליחו לעבור את מחסום האבטחה, ואז נתקלו במחסום חדש ויעיל במיוחד: פולה בן־גוריון. היא עמדה בכניסת חדר האח"מים של שדה התעופה ושמרה על הדלת. שם תקעה עיניה בעיתונאי אמריקני המצויד במכשיר הקלטה ובמצלמה, עצרה אותו בדלת וחקרה בקול הנישא למרחקים: "מי אתה?"

    "אני עיתונאי," קרא הבחור בחוסר סבלנות כשעיניו עוקבות אחר בלוריתו הלבנה של בן־גוריון המתרחקת יותר ויותר מהכניסה לאולם. אולם תשובת העיתונאי לא סיפקה את פולה: "עיתונאי? מאיזה עיתון אתה?"

    העיתונאי קרא בייאוש: "אני העורך הראשי של ה'מיאמי הראלד'!"

    "'מיאמי הראלד'? זה לא עיתון חשוב!" קבעה פולה וטרקה את הדלת בפניו.

    בן־גוריון ראה זאת אך לא אמר דבר. הוא אמנם שלט במדינת ישראל, אבל באשתו, פולה, הוא לא שלט ואף לא התיימר לעשות זאת.

    בשעות שבהן לא עסק בבעיות ניהול המדינה עסק בן־גוריון בקריאה ובכתיבה. בין השאר הוא שקע בלימוד תורת הבודהיזם, שסקרנה אותו מאז שאירח בישראל את ראש הממשלה הראשון של בורמה, אוֹ־נוֹ. בין השאר הוא עסק גם בתחביבים שפולה התקשתה להתרגל אליהם: למשל, לרדת לחוף ים תל אביב ושם בחולות הוא נהג לעמוד על ראשו. זאת לימד אותו רופאו הנודע, ד"ר פלדנקרייז. לעתים הוא ישב בכורסתו, עצם עיניו ושקע בתרגולי יוגה. אין פלא שבשמחה הוא נענה להזמנתו של ראש ממשלת בורמה או־נו לבוא להתארח אצלו. שם, בבורמה, כשהם לבושים בבגדים בודהיסטיים, כלומר שמלות ארוכות ומאווררות, השניים, בן־גוריון ואו־נו, נהגו להתבודד בפגודה שבה שהו ולשקוע במדיטציה.

    פולה מצִדה העדיפה להתעלם מהמדיטציות ומהשיחות על תורת הבודהיזם. אולם בשנות השישים, היא הצטרפה בשמחה לבן־גוריון בצאתו לביקור רשמי לצרפת כאורחו של הנשיא שארל דה־גול. התוכנית שהמארחים הצרפתים ערכו לראש ממשלת ישראל כללה, מטבע הדברים, ארוחת ערב מפוארת על שולחנו של נשיא צרפת. בזמן הארוחה הושבה פולה מימינו של הנשיא. משם, עיניה עקבו אחר כל מה שבן־גוריון הכניס לפיו. מדי פעם היא קראה לעברו הוראות כמו: "אל תאכל תפוחי אדמה מטוגנים!" וכאשר הוגשה המנה האחרונה זעקה לעברו: "די, מנה אחת של גלידה מספיקה לך!"

    לפתע גילתה פולה גבר צעיר היושב מאחורי כיסאה. "מי אתה?" היא תמהה באנגלית. "למה אתה יושב מאחורי גבי?"

    "אני דויד קטריבאס, משגרירות ישראל בצרפת," השיב הבחור בנימוס, ובעברית.

    "אז למה אתה יושב מאחורי? ולמה אתה לא אוכל?"

    "אני לא הוזמנתי הנה כאורח אלא כמתרגם של הנאומים מעברית לצרפתית ומצרפתית לעברית," הסביר הבחור.

    פולה נראתה מופתעת והחלה לדחוף לפיו חלק מהאוכל שעל צלחתה.

    בינתיים פנה הנשיא דה־גול לפולה ושאל בצרפתית: "גברת בן־גוריון, את אוהבת את פריז?"

    "כן, בוודאי!" השיבה פולה באנגלית אחרי שקיבלה את תרגום דבריו.

    "כבר הספקת ליהנות ממראות העיר?" שאל דה־גול שוב בצרפתית.

    הפעם פולה לא חיכתה לתרגום ופנתה ישירות לנשיא צרפת, אולם היא עשתה זאת בשפה האנגלית: "דה־גול, אני יודעת שאתה יודע אנגלית! אתה רק לא רוצה לדבר בשפה הזאת בגלל התנהגות הבריטים כלפיכם במלחמת העולם השנייה. ואתה יודע מה? אתה צודק!"

    את זה, בחוזרם ארצה, סיפרה לי פולה עצמה והוסיפה בגאווה: "דה־גול היסס כמה שניות, ומאותו רגע דיבר איתי אנגלית!"

    במשרדו של בן־גוריון ידעו כולם שפולה תצלצל כמה וכמה פעמים ביום, כדי להזכיר למזכירותיו אילו כדורים עליו לבלוע ובאיזו שעה. לפני יציאתו לנסיעות שונות בחו"ל נהגה פולה להתייצב על מדרגות המטוס, כדי להדריך את הדיילות מה על בן־גוריון לאכול ובפרט מה לא. היא גם דחפה בקבוקים ממולאים ב'בּוֹרשט' קר לידי הדיילות בהצהירה: "תדאגו שהוא ישתה את זה! בישלתי את זה בעצמי..."

    בחורף היתה מתקשרת מדי בוקר לשלישו הצבאי של בן־גוריון וחוקרת: האם חלונות לשכתו של בן־גוריון סגורים כהלכה? האם זכרו לנתק את המזגן ולהדליק את התנור? מדי בוקר היא גם צלצלה למזכירתו של בן־גוריון והורתה: "בשעה עשר עליו לשתות כוס חלב חם מהול בדבש. חשוב גם שהוא יעטוף את צווארו בצעיף צמר!"

    יום אחד שמעון פרס, שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, שאל אותי בנימה משועשעת: "למה לא תכתבי ספר על פולה?" עד היום אינני יודעת אם פרס התלוצץ או התכוון ברצינות, אולם עשיתי כדבריו והתחלתי לחקור מקורבים לפולה. התברר לי שלכל אחד מהם היה "סיפור פולה" משלו: שהיא שולחת את השומרים של ראש הממשלה לחנות המכולת כדי להביא לה חבילת חמאה ("אבל שהחמאה תהיה טרייה מהיום, כן? תגיד להם שזה בשביל בן־גוריון!") וכל בוקר היתה דוחפת מדחום לפיהם של העובדים עם בן־גוריון, כדי לוודא שהם בריאים ולא ידביקו אותו חלילה באיזו מחלה... מדי יום היא הכריחה את שומרי ראשו של בן־גוריון לשתות חלב חם מהול בדבש, כדי לוודא שלא יצטננו ויפזרו חיידקים בסביבתו. היא המשיכה גם במנהגה לצאת מן הבית בשעות הצהריים עם מטאטא בידה כדי לגרש את הילדים המשחקים ורועשים ברחוב כשהיא צועקת, "שקט!!! ראש הממשלה ישן!" למעשה, היו אלה דווקא צעקותיה של פולה שהעירו את בן־גוריון משנתו. אולם, עד כמה שידוע לי, בן־גוריון עצמו קיבל הכול בחיוך סלחני ובשלווה סטואית.

    רק נודע לפולה שאני עומדת לכתוב ספר על אודותיה והיא החלה לטלפן לביתי מדי לילה בשעת חצות; שעה שמן הסתם בן־גוריון כבר שקע בה בשינה עמוקה ולא שמע אותה. בפעם הראשונה נבהלתי: טלפון מרעיית ראש הממשלה בחצות הלילה? אולי משהו קרה לו? אולי מישהו עובד עלי? אולי מישהי מנסה לחקות את קולה? לבסוף הבנתי שזו באמת פולה בן־גוריון שצלצלה בחצות, והיא היתה שואלת: "הערתי אותך? אם כך אז למה ישנת? חשבתי שאת יושבת וכותבת עלי ספר!"

    ובאמת, אכן כתבתי, ופולה היה לרב־מכר.

    בימי השבוע, מיום ראשון בבוקר ועד יום רביעי בערב, פולה היתה צמודה לבעלה במעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל בירושלים. בימי חמישי בערב הם נהגו לחזור לביתם הפרטי בתל אביב כדי לבלות את סוף השבוע בקרב המשפחה: בנם עמוס ובנותיהן גאולה ורננה. פולה נהגה לסחוב איתה מתל אביב לירושלים, הלוך וחזור, סירים גדושים במאכלים, מעשה ידיה. "כל מה שנוגע לבן־גוריון אני מבשלת במו ידי," היא סיפרה לי, "לא אתן לאיש לגעת באוכל של בן־גוריון!"

    מדי יום ראשון בשבוע פולה נהגה לקחת את עוזרת הבית שלה, ציונה, מתל אביב לבית ראש הממשלה בירושלים כדי לעבוד שם, והחזירה אותה ביום רביעי בלילה לתל אביב, שם היא 'חלקה' אותה עם ידידתה אסתר רובין, רעיית הצייר הנודע ראובן. בימי תחילת המדינה העברית הצנועה, זה היה טבעי.

     


     

    בדצמבר 1964 התפטר בן־גוריון ממפלגת העבודה. יחד עם סוניה פרס התייצבתי במטבחה של פולה בביתם הפרטי, בשדרות קרן קיימת בתל אביב, שׂדרה שלאחר מותו של "הזקן" הפכה שמה כאמור לשדרות בן־גוריון.

    פולה הכניסה אותנו למטבח הבית, מזגה לנו תה ומלמלה: "מה הם עשו לו? מוצצים לו את הדם! אני לא יכולה לעצום עין כל הלילה, והוא - כמו קיר. הוא מכוון את עצמו כמו רדיו, סוגר את הכפתור וחוזר לשפינוזה."

    כך, שעה שלמה היא ישבה, פטפטה ופטפטה, ושאלתי את עצמי איך דויד בן־גוריון מחזיק מעמד לצִדה. אולם נזכרתי ב־13 בדצמבר 1953, כשפולה התגלתה כגיבורה. אז, כמו בסיפור התנ"כי על רות המואבייה, היא הלכה בעקבות בעלה.

    עוד בימים שבן־גוריון כיהן כראש הממשלה, הוא הכריז שחייבים ליישב את המדבר היבש, כלומר הנגב. עתה, אחרי כהונתו כראש הממשלה, הוא החליט להיות דוגמה לנוער בישראל, ארז כמה חולצות ומכנסי חאקי במזוודה ועבר לחיות בקיבוץ קטן בחולות הנגב - שדה בוקר, קיבוץ שהוקם על ידי צעירים וצעירות יוצאי צבא. כך, בוקר אחד, בן־גוריון קם, הכניס למזוודתו כמה בגדים וחפצים, גם את כתבי שפינוזה ואפלטון זכר כמובן לקחת עמו, ויצא למקום מגוריו החדש. ממוקם בצריף עץ צנוע, הוא הסביר לי כאשר יצאתי לשם לבקרו: "אי אפשר לומר לנוער לצאת וליישב המדבר מבלי להיות להם לדוגמה!"

    בשדה בוקר, כשהוא לבוש כתונת ומכנסי חאקי קצרים, הוא עבד בשדות. גדולי העולם שביקשו לראותו נאלצו לעשות את דרכם הארוכה אל צריפו בקיבוץ. כשבאתי לשם לבקר את פולה היא כמעט ובכתה כשהתאוננה באוזני: "הוא השתגע! ממש השתגע! מה אנחנו עושים פה? כל חברי הקיבוץ הם בני עשרים, ואני - בת שישים! החום פה פשוט בלתי־נסבל! בן־גוריון סובל מכאבי גב נוראים אבל הוא מתעקש לגזום כבשׂים. ביום הוא מרים כבשים כבדים ששוקלים לפחות שישים קילו. בלילה הוא חוזר לצריף ומתבודד עם שפינוזה ואפלטון! ואני? אני עובדת בחום הנורא הזה במטבח הקיבוץ. אין שם מזגן ואפילו מאוורר אין להם! מים מביאים לנו במכליות וזה לא מספיק. בחזית הצריף שלנו יש לנו אמנם גינה קטנה, אבל כל מה שאני זורעת או שותלת שם מת מהחום הלוהט ואין לנו מים להשקיה. אבל לבן־גוריון זה לא מפריע! הוא אומר לי, 'פולה, זה קיבוץ! אלוהים הבטיח לנו ארץ חלב ודבש אבל מים הוא לא הבטיח!' זה מה שהוא אומר לי! את שומעת? ואני שואלת אותך: קיבוץ שְׁמיבּוּץ, כך חי ראש ממשלה?"

    אולם לקיבוץ הרחוק במדבר, שפולה כינתה 'קיבוץ שמיבוץ', הגיעו גדולי העולם כדי לפגוש את בן־גוריון. בחום הנורא הם עשו את דרכם דרך החולות השוממים והגיעו לקיבוץ הקטן במדבר, שמעטים בכלל ידעו על קיומו עד שבן־גוריון החליט לגור שם. הם הגיעו כדי לפגוש את "הזקן המדהים" שמתחת לשמש הקופחת עובד עבודת ידיים קשה בחולות המדבר.

    בצריף העץ של בן־גוריון היו שלושה חדרים: הגדול בהם היה חדרו של בן־גוריון, חדר שכל קירותיו, מהרצפה ועד לתקרה, היו מכוסים במדפים ששקעו תחת משקלם הכבד של ספריו. בקצה החדר עמדה ספה שאותה הפך בן־גוריון בלילות למיטה. על הקיר, מעל שולחן הכתיבה, תלו תמונותיהם של שפינוזה ואיינשטיין. צמוד לחדרו של "הזקן" נמצא חדרה של פולה, וגם מטבח קטן עם תנור בישול שפעל באמצעות נפט. מקרר אמנם היה שם, "אבל הוא לא חשמלי!" התאוננה באוזני פולה, "כל יום אני סוחבת הנה בלוק כבד של קרח ואין מי שיעזור לי! אבל בכל זאת אני מארחת פה את הגדולים של מנהיגי העולם!"

    היא עצרה, ניגבה את הזיעה מעל פניה והוסיפה בגאווה: "הוא כבר לא ראש ממשלה אבל הוא יותר מזה - הוא דויד בן־גוריון! אפילו בחמסין, בשמש הלוהטת, הם מגיעים מקצות העולם. נשיאים וראשי ממשלה באים כל הדרך במדבר כדי לראות אותו! מי לא ביקר כאן? ראש ממשלת גרמניה, קונרד אדנאואר, שעבורו הכנתי פה ארוחת צהריים מצוינת בצריף. גם המזכיר הכללי של האו"ם, דאג המרשילד, בא לכאן לראות את בן־גוריון. הוא אמר לי שהוא עייף מהדרך הארוכה במדבר, אז הצעתי לו לישון פה בלילה ונתתי לו את החדר שלי. סילקתי מהמחסן את קרש הגיהוץ, את הכביסה ועוד כל מיני דברים שהיו שם, ועברתי לישון במחסן. באמת סידרתי לו את החדר שלי יפה! פרשׂתי על המיטה מצעים חדשים בצבע ירוק. ליד המיטה הנחתי לו מעיל אמבטיה של בן־גוריון. זה היה קצת קצר בשבילו אבל זה מה שהיה לי, מה לעשות... שמתי לו רדיו ליד המיטה וחפיסת שוקולד. גם שמתי לו פנס במקרה שירצה ללכת בלילה לשירותים. אמרתי לבן־גוריון שנשאיר להמרשילד את חדר האמבטיה ואנחנו נתרחץ במטבח."

    אחרי שהחדר הוכן, בן־גוריון ואורחו המכובד הסבו שוב לשולחן, הפעם לארוחת הערב. פולה, שידעה כי המרשילד רווק, פנתה אליו ישירות, כדרכה: "תגיד, מר המרשילד, למה אתה לא מתחתן? אם היית נשוי, היית עסוק עם אשתך ולא היה לך זמן לעשות לנו כל כך הרבה צרות!"

    פולה לא ידעה כי המרשילד היה הומוסקסואל. באותם ימים, עדיין לא היה מקובל "לצאת מן הארון", אבל פוליטיקאים ועיתונאים ידעו את הסוד מאז ומעולם.

    המרשילד נבוך לרגע, ושינה את הנושא. מאוחר יותר היה מי שסיפר לפולה על נטיותיו המיניות של המרשילד. היא הגיבה בתמיהה: "איך יכולתי לדעת שהוא הומוסקסואליסט?"

    כזו, פשוטה, עממית וישירה, היתה האישה שליוותה את מקים המדינה במשך יותר מחמישים שנה.

     


     

    לראשונה זכיתי לדבר עם דויד בן־גוריון אישית במסיבה שערכה בזמנו הוצאת הספרים "עם הספר", לכבוד פרסום ספרי על פולה. עם גיבורת הספר, פולה בן־גוריון, הגיע לאירוע גם בעלה. היה זה ספר שלהוצאתו היא חיכתה בחוסר סבלנות, כשמדי לילה, הרבה פעמים בחצות, היא היתה מתקשרת אלי ושואלת, "הערתי אותך?" ועוד לפני שהספקתי להשיב שאמנם כך, היתה מוסיפה, "אז למה את ישנה? את הרי צריכה לשבת ולגמור לכתוב את הספר!"

    באירוע לכבוד הוצאת הספר בלטה, כמובן, פולה. התרגשתי לראות שהיא הגיעה בליווי בעלה: דויד בן־גוריון. משך כל הערב עיניו עקבו אחרי בסקרנות. אחרי הכול, מי חוץ ממני אי־פעם כתב ספר על אשתו? זמן מה הוא ישב לצִדה, לבסוף קם ממקומו, ניגש אלי ושאל בנימה ספרותית: "מי את, את אישה? את אֵם?"

    הבנתי שזו היתה דרכו של בן־גוריון לשאול אם אני נשואה ואם לילדים.

    למחרת הבאתי לפולה עשרה עותקים של הספר. זאת היתה הפעם היחידה שפולה נתנה לי להבין שהספר מוצא חן בעיניה, כי היא ביקשה שאביא לה עשרים עותקים נוספים: באותה הזדמנות הבאתי איתי ספר אחד שביקשתי ממנה להקדיש לי אותו בכתב ידה. "בסדר," היא אמרה, "עלי לעלות לקומה השנייה כי המשקפיים שלי שם." תמהתי מעט כי משקפיה היו על עיניה. כששבה לחדר היא החזירה לי את הספר ובעמודו הראשון היתה הקדשה בכתב יד: "למירה אברך, בידידות, פולה בן־גוריון." האות הראשונה בחתימה - כלומר האות "פ" - היתה מטושטשת קצת, כאילו ביצעו בה תיקון, אולם באותו רגע לא שמתי לבי לכך.

    שנים רבות אחרי מותה של פולה, העניק לי בן־גוריון כמה ספרים מפרי עטו. בכל אחד מהם היתה הקדשה בכתב ידו. נדהמתי לגלות שזו היתה הקדשה זהה לחלוטין לזאת שקיבלתי מפולה: אותן המילים, אותו כתב היד. רק אז קלטתי שלא פולה כתבה את ההקדשה בעברית אלא שבן־גוריון עשה זאת במקומה. במבט נוסף בהקדשה שמתי לב שהחתימה - "פולה" - התחילה עם האות "ד" ותוקנה ל"פ"... מסמך היסטורי כמעט!

    כשפגשתי את בן־גוריון, זמן מה לאחר ה'גילוי' שלי, התלוצצתי: "אתה זייפן!"

    "זייפן?!" תמה הזקן ופקח את עיניו לרווחה.

    "כן. ביקשתי את פולה לכתוב לי בזמנו הקדשה בספר שכתבתי עליה, ועכשיו אני רואה שזו אותה הקדשה, אותן המילים ואותו כתב יד - כתב ידך! הוא זהה להקדשה שנתת לי. גם אותן המילים. עכשיו אני מבינה מדוע בהקדשה שהיא כביכול כתבה בספרי פולה, האות הראשונה בחתימה מתוקנת מ־'ד' ל־'פ'. אז, אוטומטית אתה עמדת לחתום 'ד' עבור 'דויד' ונזכרת שאתה חותם עבור פולה, ותיקנת את ה־'ד' ל־'פ' - 'פולה'..."

    "הזקן" נראה משועשע ופרץ בצחוק רם: "את ממזרתא! אני מזייף? טוב, בסדר. זייפתי. אבל אל תספרי לאיש..."

    כרגיל, כשהייתי מבקרת אצלו בבדידותו, הוא ישב לבדו בבית הגדול בן שתי הקומות. הוא היה מעלה זיכרונות, מתלוצץ קצת, אבל לא יכולתי שלא לחוש עד כמה הוא בודד. כל כך בודד. חבל רק שלא זכה לדעת שאחרי מותו, השבועון האמריקני הנפוץ "טיים" קבע שהוא היה "אחד ממאה האנשים החשובים ביותר של המאה".

    כשפולה נפטרה "הזקן" כבר לא כיהן כראש ממשלה. מדי יום ולילה הוא ישב בודד ומבודד בביתו בתל אביב. בשעה תשע בערב נהגו המאבטחים לעזוב את ביתו ולהשאירו בגפו עד למחרת בבוקר, ללא אדם שיהיה לו לחברה. באותם ימים גרתי לא רחוק משם, ברחוב שלמה המלך, ומדי פעם היו מטלפנים אלי מקורביו בלשכה ושואלים, "תוכלי לגשת הערב אל בן־גוריון? שומרי הראש עוזבים בתשע בערב והוא יושב בודד בבית."

    פעם אחת "הזקן" אף צלצל אלי בעצמו. לרגע חשבתי שמישהו עובד עלי. לא תפסתי שזה יכול להיות הוא עצמו, דויד בן־גוריון, וכשקלטתי זאת כמעט עצרתי מלנשום. האם ייתכן שהוא יושב ליד הטלפון ומחייג? לעולם לא אדע כיצד ידע את מספר הטלפון שלי. אני משערת שקיבל אותו מלשכתו. אולי שאל במודיעין של שירות הטלפון. התקשיתי להאמין שזה אמנם הוא, אולם זה היה ללא ספק קולו. ייתכן שלא מצא את מי שבדרך כלל התקשרו אלי מלשכתו והחליט לצלצל בעצמו ולשאול, "אולי תוכלי לבוא ולבקר אותי הערב?"

    כך התחילה שורה ארוכה של ערבים שבהם ביקש אותי "הזקן" לבוא ולבקרו בבדידותו. מי שידעה על הביקורים היתה בתו רננה. למחרת כל אחד מביקורי אצלו היא נהגה לצלצל אלי ולשאול, "איך היה אבא, איך הרגיש?"

    זה היה כבר אחרי שבן־גוריון עזב את מפא"י. תנועת רפ"י, שאותה הקים ב־1968, התמוטטה וחבריה חזרו למפלגת העבודה. אולם בן־גוריון סירב לעשות זאת וישב בביתו. מדי שבוע נהגתי לבקר אותו בערבים, והיו אלה ערבים בלתי־נשכחים. "הזקן" היה שוקע עמוק בתוך כורסה ומעלה מלאי גדוש של זיכרונות. בטון ממזרי, ציני במקצת, הוא אהב גם להשמיע את דעותיו על פוליטיקאים ומנהיגים ישראלים שונים: פנחס ספיר, לוי אשכול ורבים אחרים. בטון אוהד יותר הזכיר את שמותיהם של משה דיין ושמעון פרס. בנחת ולעתים בשעשוע היה מעלה זיכרונות מפגישותיו עם מנהיגים בין־לאומיים כמו שארל דה־גול, קונרד אדנאואר, ג'ון קנדי ודמויות נוספות.

    כפות רגליו תקועות בנעלי בית, הוא נהג לרדת מהקומה הראשונה, קומת המגורים, כדי לקבל את פני בכניסה לבית ולהוביל אותי לחדר גדול שכל קירותיו, מהרצפה ועד התקרה, היו מכוסים בספרים. צמוד לספרייה היה חדר קטן - חדר עבודתו: שם עמד שולחן כתיבה עמוס ספרים, ערימות נייר רבות ופנקסים שבהם היה כותב בכתב ידו הייחודי את כל אשר רצה להביע. משם אפשר היה להציץ אל תוך חדר קטן נוסף, שבו עמדה ספה מסודרת כמיטה ועליה שמיכת צמר. שם היה נח בימים וייתכן, אינני יודעת, שגם ישן שם בלילה.

    נהגנו לשבת בכורסאות חדר הספרייה הצמודה לחדר עבודתו, שקירותיו עמוסים באלפי ספרים כאמור, אולי עשרות אלפים. לא ספרתי. אילולא ראיתי זאת במו עיני לא הייתי מאמינה כיצד בן־גוריון ידע בדיוק היכן נמצא כל ספר. ביניהם גם דון קישוטבספרדית, שפה ש"הזקן" למד במיוחד, לא ייאמן, כדי לקרוא את היצירה בשפה המקורית שבה נכתבה. בערבים נעימים אלה, שבהם ישבנו בספרייה, הוא היה נינוח ועם כוס תה נצחית ואילו אני פערתי פי מתדהמה שכל זה באמת קורה לי.

    מדי פעם, בקלילות מדהימה, הוא היה עולה על כיסא ומוציא ספר מהמדפים. שאלתי את עצמי אם אחרי מותה של פולה הוא גם ישן שם, ואף תהיתי מדוע האיש המדהים הזה מבקש לראות דווקא אותי, מכל האנשים הרבים לאין־ספור שהכיר. התשובה היחידה שעלתה ברוחי היתה כי ל"זקן" היתה מאז ומתמיד חולשה מסוימת לנשים. עם מותה של פולה, הוא נשאר גלמוד בביתו הגדול והריק מאדם, כך לפחות התבטאה באוזנַי בתו רננה, שידעה תמיד מתי אני אמורה לבקר את אביה.

    אהבתי את הערבים האלה, שבהם שקענו בכורסאות הכבדות שבספרייה הגדולה ושוחחנו על נושאים שונים. אלה היו ערבים בלתי־נשכחים. למיטב ידיעתי, חוץ מהאיש הכי קרוב לו, ראש לשכתו לשעבר חיים ישראלי, שהיה כמו בן עבורו, איש כמעט לא בא לבקרו. נדמה לי שגם לא הגיעו המקורבים לו כל כך מימי הזוהר, או אפילו אלה מימי תקופת תנועת רפ"י. ייתכן שהם לא העזו ואולי הוא לא עודד אותם לבוא לבקר, אולי הם התרחקו כי לא נזקקו לו יותר. אינני יודעת. מדי פעם הוא היה שואל אותי מה עושים עכשיו אלה שהיו כל כך קרובים אליו והוא נקט בשמותיהם. שאלתי את עצמי אם ייתכן שזו אשמתו, אולי הוא לא עודד אותם להתעניין בו או להקפיד על המשך הקשרים, אולם העובדה שלעתים ראיתיו מציץ מהחלון כדי לראות אם אני, או יהיה זה מי שיהיה, אמנם מגיעים, הוכיחה כי האיש שעשה כל כך הרבה דברים מופלאים בחייו, יושב עכשיו בודד בביתו.

    בשיחותינו נדהמתי ללמוד שהוא נהג לקרוא באופן קבוע את הטור שלי ב"ידיעות אחרונות". משום מה לא העליתי על דעתי שזה יעניין אותו. אולם בכל אחת מפגישותינו הוא היה מצטט משהו שכתבתי על אדם זה או אחר כשברק משועשע מבצבץ בעיניו. מאחר שהוא היה ער לעובדה שאני פוגשת הרבה פוליטיקאים, הוא נהג לשאול אותי מדי פעם מה דעתי על חבר כנסת זה או אחר ממפא"י או מפלגת רפ"י, כשעל פניו היה נשפך חיוך ממזרי. הוא גם לא היסס להביע דעותיו על מנהיגים שכיהנו באותה תקופה בתפקידים שונים ולא יכולתי שלא לחוש שהוא הרגיש נטוש על ידיהם.

    "אולי הם פשוט לא מעזים להתקשר אליך?" שאלתי. הוא לא ענה.

    מדבריו חשתי שאת שמעון פרס הוא אהב. את פנחס ספיר לא. את לוי אשכול ודאי שלא. אולם מעולם לא שמעתי ממנו את דעתו על משה דיין. גם לא כששאלתיו ישירות.

    לרוב היה נהנה לשקוע בזיכרונות מהעבר הרחוק ומספר לי בהרחבה על פגישותיו עם גדולי עולם. לא פעם שאלתי את עצמי למה דווקא איתי הוא מדבר על כל אלה. הנה, גדול המדינאים שלנו, דויד בן־גוריון, מגדולי המנהיגים בעולם כולו, יושב מולי, חולק איתי את דעותיו, מעלה באוזנַי זיכרונות, כאילו היינו ידידים מאז ומתמיד. מדוע דווקא איתי, שאפילו לא הייתי חברת מפלגתו? רק אז קלטתי עד כמה האיש הגדול הזה, הענק שבענקים, גלמוד. בהזדמנויות אלה הוא היה מוציא ממגירת השולחן מכתבים ששלחו לו מנהיגי עולם שונים, ואף מקריא לי קטעים מתוכם.

    ערב אחד הוא הוציא ממגירת השולחן מעטפה ואמר בהנאה גלויה: "הנה מכתב שקיבלתי היום מדה־גול!"

    דה־גול? נדהמתי. אחרי כל מה שדה־גול עשה נגד מדינת ישראל, כולל האמברגו על מכירת אוניות צרפתיות ואי־אספקת חמישים מטוסי הקרב שעליהם כבר שילמנו מראש? איך זה שהוא עדיין מתכתב עם דה־גול? ואולי, מי יודע, שאלתי את עצמי, דה־גול עשה נגדנו דברים נוספים שעליהם הציבור כלל לא יודע?

    "אחרי כל מה שדה־גול עשה נגדנו אתה מתכתב איתו?" העזתי לשאול את הזקן.

    בן־גוריון הביט בי ארוכות, כאילו שוקל את תשובתו. לבסוף קבע: "דה־גול הוא איש גדול. ענק! הוא מנהיג אמיתי. אין מנהיגים נוספים כמוהו בעולם!"

    הוא אמר זאת ושקע בכורסתו בהרהורים ואני לא העזתי לומר מילה נוספת שמא אקטע את מחשבותיו. לבסוף הוא התבונן בי ומלמל: "אני נהנה להתכתב עם דה־גול!"

    "אפילו שאחרי מלחמת ששת הימים הוא הטיל עלינו אמברגו? על אף שהוא ביטל את אספקת חמישים המיראז'ים, מטוסי הקרב שבשבילם שילמנו לצרפתים מראש?" שאלתי, קצת בכעס.

    "נכון שיש לנו סיבות רבות לכעוס עליו," הסכים "הזקן", "אבל אני אוהב להתכתב איתו כיוון שהוא איש מעניין ומרתק! הוא אמנם עושה לנו עוול, אבל מה את רוצה ממנו? הוא לא ישראלי! הוא גם לא יהודי! הוא צרפתי...!"

    באותם הערבים, מתוך כורסתו בספרייה, בין לגימה ללגימה של תה חם שאותו הכין במו ידיו, בן־גוריון העלה זיכרונות מימים עברו. סיפורים ששעשעו אותו, הכניסו ברק לעיניו וגרמו לו לצחוק. התקשיתי להאמין שזה באמת קורה לי: משום מה דווקא אני התמזלתי לשבת פה ערבים רבים כל כך במחיצתו של האיש היקר הזה ולהאזין לדעותיו - לא רק לדעתו השלילית והביקורתית אלא גם לדעות מחויכות על מנהיגי המדינה באותה תקופה, לוי אשכול ופנחס ספיר - ולזיכרונותיו מימי הזוהר שלו, שנראה היה שהוא נהנה להעלותם ושמח שמישהי עם אוזן קשבת באה לבקרו בבדידותו.

    בהנאה הוא נזכר וסיפר: "את קנדי, נשיא ארצות הברית, פגשתי ב־1961 בניו יורק. ישבנו לשיחה בסוויטה המלכותית שבמלון 'ולדורף אסטוריה'. באותה פגישה הפתעתי אותו, כי הגשתי לו כמתנה ספר על ארץ ישראל שהיה כתוב בלטינית והוּצא לאור בשנת אלף שש־מאות שמונים! קנדי היה נרגש מאוד. שם הסופר, אגב, היה רדז'יווילי. אני מבין שהוא היה אחד מאבות־אבותיו של הנסיך רדז'יוויל שנשא לאישה את אחותה של ז'אקי, הלוא היא ז'קלין קנדי, אשתו של הנשיא קנדי."

    הקשבתי המומה לדבריו. איך זה שבן־גוריון, האיש הגדול והדגול, מתמצא כל כך בפרטי הפרטים של אותה משפחה קתולית רחוקה? עיני בן־גוריון נצצו כשהוא חזר לחיות את העבר. הוא המשיך: "השיחה עם קנדי היתה מעניינת. הסברתי לו שאנחנו לא שונאים ערבים, כי הערבים הם בני אנוש. אולם לדאבוני לא הצלחתי להמשיך ולשוחח ארוכות בנושא כי באמצע שיחתנו פרצה קבוצה גדולה של צלמים אל תוך הסוויטה ואלה הפעילו מצלמות שהבזיקו ללא הרף. נדהמתי. הם פשוט נתנו לנשיא ארצות הברית הוראות כגון: 'אדוני הנשיא, לְחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל!' 'אדוני הנשיא, חיֵיך!' 'אדוני הנשיא, שב!' 'אדוני הנשיא, קום!' הייתי המום כי קנדי לא היסס והוא עשה כל דבר שהצלמים תבעו ממנו." ואז בצבץ בעיניו ניצוץ משועשע כשהוא נזכר, "ישבתי שם באותה הסוויטה שבה כמה שנים לפני כן ישבתי עם ראש ממשלת גרמניה, קונרד אדנאואר. חתמנו אז על הסכם השילומים מגרמניה. גם אז, כמו ביום שבו ישבתי עם קנדי, פרצו הצלמים אל תוך הסוויטה. הם הנחיתו על אדנאואר פקודות כמו 'אדוני הקאנצלר שב! אדוני הקאנצלר קום, אדוני הקאנצלר חייך! אדוני הקאנצלר לְחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל בן־גוריון!' הייתי המום. אולם אדנאואר, בניגוד לקנדי, תקע בהם מבט זועם וגער בגרמנית: 'רַאוּס!' ('החוצה!') והצלמים החווירו וברחו מיד!"

    ביושבנו בביתו של בן־גוריון, כשנזכר באותו אירוע של אדנאואר והצלמים, בן־גוריון פרץ בצחוק רועם. כך, במשך ערבים רבים, העלה בן־גוריון באוזני זיכרונות מהעבר. ואולי העלה אותם לא כדי לספר לי דווקא אלא כדי ליהנות מזיכרון אותם הימים. היו אלה סיפורים מרתקים ולרוב גם משעשעים מאוד, מפיו של "הזקן" שישב בודד כל כך בביתו הגדול, מוקף ספרים שאת כולם פתח, את כולם קרא. בית גדוש ומלא ובכל זאת ריק כל כך. נזכרתי שכאשר כתבתי את הספר פולה, על רעייתו, היא סיפרה לי שכסף אף פעם לא היה הצד החזק של דויד בן־גוריון, אולם הוא מעולם לא היסס להוציא כספים על רכישת ספרים.

    באחד המכתבים השמורים עכשיו בארכיונים של צה"ל או של משרד הביטחון, נמצאים מכתבים שפולה כתבה לבן־גוריון כאשר הוא יצא לביקור בניו יורק. מכתבים שכולם כאחד היו כעין "שופינג ליסט", כלומר רשימת קניות. היא הסבירה לבן־גוריון בפרטי פרטים איזה סוג, צבע וכמות של גרביים על בן־גוריון לקנות לכל אחד מילדיהם: עמוס, גאולה ורננה. באחד המכתבים שלה לבן־גוריון, כאשר היה בביקור קצרצר בניו יורק, היא ביקשה ממנו ללכת לחנות הכלבו הענקית "בלומינגדייל", כדי לקנות כיסוי מיטה ממולא נוצות. היא גם טרחה והוסיפה פרטים מדויקים על גודל השמיכה - מספר הסנטימטרים של רוחבה ואורכה. אינני יודעת אם בן־גוריון, על כל פגישותיו הרבות ועיסוקיו שם, אכן טרח לחפש באולמות הענקיים של בית המסחר את השמיכה המבוקשת, אולם הרעיון כשלעצמו, שדויד בן־גוריון יתרוצץ בין הקומות והמחלקות השונות של בית הכלבו הענקי, היה מוזר ביותר.

    אחרי מותה של פולה הוא חי כאמור לבדו בבית הגדול, שפרט לספרים הרבים היה ריק כל כך, ופעם, דקות ספורות לפני אחד מביקורי אצלו, נקעתי את רגלי הימנית והתקשיתי לנהוג לשם במכוניתי. הגעתי לביתו של בן־גוריון במונית וצלעתי לכניסת הבית. "הזקן", שראה דרך החלון שהגעתי במונית, יצא לפתח הבית לקבל את פני וקרא, "למה לא טלפנת אלי וסיפרת לי שנקעת את רגלך? לא הייתי מטריד אותך הנה. הייתי בא לבקר אצלך!"

    לבקר אצלי? אולי לא הבנתי אותו? הוא, דויד בן־גוריון, יבוא אלי הביתה? באותם הימים גרתי בדירת גג, בקומה חמישית בלי מעלית, ודיירי הבית ושאר שכנים היו לבטח מתעלפים אילו ראו את בעל הבלורית הלבנה המפורסמת מטפס חמש קומות עד לדירה שבה התגוררתי.

    הרעיון בלבד היה בלתי־נתפס בעיני. "לא היית יכול לבקר אותי. שומרי הראש שלך כבר עזבו והלכו הביתה..." השבתי במבוכה. פניו של בן־גוריון נפלו. נראה שלפתע, אולי בפעם הראשונה, הוא קלט שלמעשה, כשעזבו שומרי הראש בלילה כדי לחזור לביתם, הוא נשאר אסיר בביתו. אולם יותר מזה, דאגתו לנקע ברגלי היתה בלתי־צפויה. הוא לא נתן לי לעלות במדרגות המעטות המובילות מהכניסה לספרייה שבה נהגנו לשבת בעת ביקורי הקודמים. תחת זאת, הוא הוביל אותי לכורסה, משך לעברי תנור חשמלי ענקי והדליק אותו שמא אסבול מהקור בחוץ. כך העברנו את הערב בקומת הקרקע בכורסה עמוקה כאשר רגלי מונחת על כורסה נוספת.

    אולם כאמור, ברוב הערבים ישבנו בספרייה שכל קירותיה מדפי ספרים: ספרים דקים, ספרים עבים, ספרים עתיקים, ספרים חדשים, שאת כולם הוא קרא וידע בדיוק באיזה צד ובאיזה מדף כל ספר נמצא.

    בכל ביקורי, הוא ישב בכורסה מולי והמטיר עלי שאלות. נדמה היה שלדעתו אני יודעת הכול בשל היותי עיתונאית שנפגשת עם שרים, חברי כנסת ושאר אנשי תקשורת. בתערובת של שעשוע וציניות הוא נהג לשאול אותי שאלות על לוי אשכול, על פנחס ספיר ועל אישים ידועים אחרים בצמרת. הדבר היה עצוב בעיני: בן־גוריון הגדול, מקים המדינה, האיש שעמד בראשה וגם מינה את האנשים האלה לתפקידיהם השונים, ישב עכשיו גלמוד בביתו הגדול, ללא כל קשר עם האנשים שהוא־עצמו בנה, מינה או המליץ עליהם לתפקידיהם. כאב לי לשמוע אותו שואל שאלות עליהם ועל תפקודם, כאילו אני יודעת עליהם יותר ממנו. מפעם לפעם הוא העלה זיכרונות מהעבר, פגישותיו עם אדנאואר, ביקורו המפורסם בבורמה שבו הוא כרע שעות ארוכות על ברכיו לצִדו של ראש ממשלת בורמה או־נו, שניהם שקועים במדיטציה.

    שוחחנו גם על דה־גול, שבן־גוריון הגה כלפיו כבוד ואף הערצה, אולם באמצע השיחה על דה־גול, בן־גוריון פלט לפתע משהו שמן הסתם המשיך להטריד אותו מרגע שצלעתי לביתו עם רגלי הנקועה, והוא מלמל, "אילו השוטר ידע מראש שלא יכולת לנהוג הנה בגלל הנקע ברגלך, הוא היה מטלפן למשטרה והם היו שולחים אלי שוטר נוסף שהיה מתלווה אלי, כך שהייתי יכול לבקר אותך! אחד השוטרים היה נשאר כאן לשמור על הבית והשני היה מתלווה אלי לביקור חולים אצלך."

    בשנת 1970 יצא לאור רומן שכתבתי, "שש שעות שנה", שזכה להצלחה גדולה, והודפס בכמה וכמה מהדורות. דב יודקובסקי ורעייתו לאה ביקשו לחגוג את הצלחתו של הספר במסיבה בביתם ברמת-גן.

    "אני אחראי למסיבה, את אחראית על רשימת המוזמנים", אמר לי דב.

    באותם ימים פרש בן-גוריון סופית מן הכנסת. את זמנו חילק בין ביתו בתל אביב וצריפו בשדה בוקר. הוא נמנע בעקשנות מלהופיע באירועים ציבוריים, ועסק בעיקר בקריאת ספרים. באתי לבקרו באחד הערבים, ועם חשש לא קטן בליבי פניתי אליו בבקשה: "עורכים לכבוד הספר שלי מסיבה", אמרתי, "ואהיה מאוד מאושרת אם תסכים לבוא להשתתף בשמחתי".

    "מתי והיכן?" שאל בן גוריון.

    מסרתי לו את הפרטים. הוא רשם אותם על פתק.

    "רשמתי לפני", הודיע בן-גוריון בטון רשמי, "ואשמח מאוד לבוא".

    כשמסרתי לדב יודקובסקי את רשימת המוזמנים, שמו של דוד בן גוריון הופיע בראשה. יודקובסקי הסתכל כבלתי מאמין, שיפשף את עיניו ואמר: "את לא מתכוונת ברצינות, נכון? קשה לי להאמין שבן-גוריון יבוא".

    "אבל הוא אמר לי שיבוא", השבתי, קצת נעלבת.

    "מירה, יתכן שהוא רק רצה להיות מנומס", אמר יודקובסקי. "אני כמובן אשמח מאוד ואראה בזה כבוד גדול, אם בן-גוריון יבוא לביתי, אבל אני מתקשה להאמין שהוא באמת מתכוון לבוא. תגידי, אולי תוכלי לקבל ממנו אישור בכתב?"

    עם רעד קל בלב טילפנתי לבן-גוריון. "העורך שלי קצת מתקשה להאמין שאתה באמת מתכוון לבוא למסיבה שלי", אמרתי. "האם תסכים לתת לי על כך אישור בכתב?"

    חששתי ש"הזקן" יתעצבן, שיסרב, שיודיע שחשב על כך עוד פעם והוא לא מתכוון לבוא. שום דבר מזה לא קרה. הוא האזין לבקשתי בסבלנות, ודומני שהיה משועשע מן העניין. "בוודאי, אשלח לך אישור בכתב", אמר.

    למחרת הגיע לביתי, באמצעות שליח, מכתב בכתב ידו:

     

     


     

     

    בבוקר יום האירוע התייצבו בביתם של משפחת יודקובסקי שני צעירים שהציגו עצמם כשומרי ראש של בן־גוריון. הם ביקשו לסרוק את הבית מכף רגל ועד ראש, אפילו את בריכת השחייה. דומני שגם זה לא שכנע את יודקובסקי, שעדיין התקשה להאמין כי בן־גוריון באמת יתייצב בביתו. על כן גם לא ציין זאת בפני שאר המוזמנים, שכללו את מי שכיהן באותם הימים כשגריר ארצות הברית בישראל, וולוורת בארבור, והשגריר הצרפתי, פייר ז'ילבר. בית יודקובסקי התמלא אט אט באורחים, אולם המארח עדיין לא האמין כי גם בן־גוריון יגיע. לפתע נפתחה הדלת ובצעדים נמרצים, צעדי נער ממש, נכנס "הזקן" לסלון הבית. האורחים המופתעים, שאיש לא סיפר להם שבן־גוריון הבטיח לבוא, עמדו המומים. המלצרים עטו עליו כשבידיהם מגשים גדושים בכל טוב. אולם בן־גוריון נענע ראשו לאות שלילה והתעלם מהם. אחד משומרי ראשו של בן־גוריון לחש באוזנה של לאה, רעייתו של דב יודקובסקי, "הוא יאכל רק לֶבֶּן!"

    למזלה של לאה יודקובסקי נמצא במקרר המשפחתי גביע לבן אחד.

    אבי, ישראל (איזידור) הרצברג, ציוני ותיק שעוד ב־1928 ביקר בארץ ישראל כדי להכין את עלייתנו בתחילת שנות השלושים ארצה, התקשה להאמין שזכה לפגוש את בן־גוריון במסיבה שנערכה לכבוד הבת שלו. לבסוף התאושש, ניגש אל "הזקן", הציג את עצמו בקול מעט מבויש ופלט בהתרגשות: "זה יום גדול לרעייתי ולי להכיר את מקים המדינה!"

    לבן־גוריון לא היה מושג מיהו האיש הנרגש. הוא הודיע לאבי בסגנונו התמציתי: "לא אני הקמתי את המדינה. היא הוקמה על ידי בית הספר החקלאי מקווה ישראל. וזאת עוד בטרם נולדתי!"

    את אבי זה לא שכנע, והוא התעקש, "מקים המדינה הוא דויד בן־גוריון!"

    ימים אחדים לפני שהלך לעולמו, אושפז בן־גוריון בבית החולים תל־השומר, ומזכירה מלשכתו צלצלה אלי והציעה שאבוא להיפרד ממנו. לעולם לא אדע אם היא התקשרה על דעת עצמה או אם בן־גוריון עצמו ביקש זאת.

    לרגלי מיטתו בחדר בית החולים, עמד האיש שמכל הסובבים את בן־גוריון היה הקרוב לו ביותר: ראש לשכתו ואיש סודו חיים ישראלי. את בן־גוריון מצאתי שוכב על מיטתו ללא תנועה והוא לא הוציא הגה מפיו. אולם לפתע, בעומדי לצִדו, הוא הזיז ידו לכיווני, עיניו הביטו אל תוך עיני והוא לחץ את ידי; לחיצה קלה, חלשה. אולם שפתיו לא זזו ופיו לא אמר דבר. רק עיניו דיברו. הרגשתי רעד עובר בכל גופי והתאפקתי בכוח לא לפרוץ בבכי. תוך כמה שניות יצאתי מהחדר.

    למחרת דויד בן־גוריון כבר לא היה בין החיים.

    • מירה אברך
    • מירה אברך

      מירה אברך (6 ביוני 1925 – 17 בספטמבר 2013) הייתה עיתונאית ישראלית.

      פרסמה מספר ספרים, בהם "פולה" על אשת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, "עולמם הקטן של גדולי עולם" והרומן "שש שעות-שנה". מחזה שכתבה בשם "תקרית גבול" הועלה בלונדון. בביוגרפיה של המחזאי סמואל בקט (חתן פרס נובל לספרות) מוזכר רומן קצרצר שהיה לו עם אברך.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כוכבים יש רק בשמים
    • מסעותי עם ורה
    • חיי הנצח של הנרייטה לאקס
    • מה יקרה אם אמות מחר בבוקר
    • זיכרונותיה של נערה מחונכת
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • יונה וולך
    • האישה שאיתו
    • אישה בגן
    • נערה באושוויץ
    • הקנצלרית
    • נוודת