הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דברים שהשתיקה יפה להם
  • דברים שהשתיקה יפה להם
    כתר | ינואר 2017 | מתח ופעולה | 283 עמ' מודפסים
    דברים שהשתיקה יפה להם הוא רומן בלשי פרוע ומצחיק אף יותר מקודמו – "אין סודות בחברה". הבלש החד־פעמי שיצר יונתן שגיב מחליף סגנונות בווירטואוזיות חוצת מגדרים, מתפרץ למערבולת הזהויות המעמדיות, האתניות והלאומיות של הישראליוּת והופך מבלי משים למשורר של תל־אביב - על עינוגיה ושקריה.
    עודד חפר, המכונה "החופרת", אינו מרוצה. מילא ששנה אחרי הסיום המוצלח של חקירתו הראשונה התהילה והלקוחות אינם בנמצא, אבל כעת עודד מקבל משימה מעליבה: למצוא חתול שאבד לסבתו. במקום חתול, החופרת נתקלת בגופה. כשהגוויות נערמות וחיי סבתו לפתע נתונים בסכנה, עודד פותח בחקירה כשלרשותו אינטואיציה לקויה, רומן עם שוטר בארון ופה מלוכלך.
     
    דברים שהשתיקה יפה להם הוא רומן בלשי פרוע ומצחיק אף יותר מקודמו – "אין סודות בחברה". הבלש החד־פעמי שיצר יונתן שגיב מחליף סגנונות בווירטואוזיות חוצת מגדרים, מתפרץ למערבולת הזהויות המעמדיות, האתניות והלאומיות של הישראליוּת והופך מבלי משים למשורר של תל־אביב - על עינוגיה ושקריה.
     
    משבחי הביקורת ל“אין סודות בחברה“:
    "דבר לא הכין את הספרות הפופולרית הישראלית לדמותו של הבלש עודד חפר."
    (הארץ ספרים, עמרי הרצוג)
    "רומן בלשי קולח וקליל אשר כוחו נובע דווקא מכך שהשכבה השוכנת תחת פני השטח העליזים טומנת בחובה ביקורת חברתית חריפה."
    (ישראל היום, נטע הלפרין)
    "אין התרגשות גדולה יותר מגילוי שפה חדשה החושפת עוד פן לא מוכר של עברית."
    (24 שעות, רן בן־נון)
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • החלום ושברו
     
     
    הסכין החד מנצנץ תחת אורות הפלורצנט. הקצוות המשוננים של המזלג מבהיקים. אני מתכופף ומרחרח בחשדנות את הצלחת העמוסה שנחה מולי על מפת פלסטיק זולה. השניצל עבה אך פריך, הפירה צהבהב ונימוח, האפונה רעננה, טיפות מים קטנטנות זוהרות על הקליפה הירוקה. הבטן שלי מקרקרת מרעב. הצלחת עמוסה כל טוב ריחני. אז למה לכל הרוחות והשדות אני מרגישה כחזרזירה שמפוטמת לפני שחיטה?
    ״לימונדה או מים?״ נוּקי פיין שואלת אותי, קולה ספוג בחמימות של אחות רחמנייה. אני מעקם את האף. משהו רקוב בממלכת דנמרק – וזה לא הפירה, חמודה. אני בהחלט לא רגיל לטיפול כה מסור מהאישה שמעולם לא נתנה לי לקרוא לה סבתא, כי זאת מילה שלדבריה גורמת לה להרגיש כמו שזיף מיובש.
    ״לימונדה,״ אני משיב ובוחן את האישה הגבוהה והצנומה שיושבת מולי. בגיל שמונים ושלוש, עם קמטים, יבלות והכול, נוקי פיין היא עדיין אישה מרשימה. שיער אדמוני שוטף בגלים את פניה דמויות הלב, עיניה הגדולות ירוקות ונוצצות, עור פניה השזוף חרוש קמטים עדינים ושפתיה משורטטות בשפתון ורוד בהיר. לבושה בשמלת מעטפת כחולה, זרועותיה הדקות מתוכשטות לעייפה וישובה באמצע חדר האוכל המתקלף של בית האבות מרגוע, סבתי מזכירה לי הלילה בובה יקרת ערך שהוחבאה במגרש גרוטאות. אני רק פוחד ממה שתפלוט אם מישהו ילחץ לה על הבטן.
    הקיבה שלי שוב מקרקרת. אחרי עוד יום משמים וארוך, אני מורעבת כוויקטוריה בקהאם בעיצומו של התקף בולימיה. אני נושם עמוק ומפלל לדממה. צר לי, אבל עד שאחסל את כל האוכל שמונח בצלחת, לא אוכל להתרכז בקשקושים של אף אחד, ובהחלט לא בפטפוטים של סבתי היקרה. נוקי משעינה את ראשה על ידיה. חיוך מזמין עולה על פניה. שקט מבורך משתרר בינינו. אני מרים את המזלג והסכין באנחת רווחה.
    ״עודדינקה,״ קולה של נוקי שובר את הדממה. דווקא עכשיו? אין לתאר את התככנות של הזקנה הזו. אישה לאישה זאבה. אני מתחיל לחתוך את השניצל בלי להגיב. אולי היא תחזור לבהות בי בשתיקה.
    ״עודדינקה,״ נוקי מדגישה שוב את הכינוי המשפחתי הילדותי והמסרס. אני מתעלם ומעמיס פירה על השניצל.
    ״עודדינקה,״ היא מניחה עלי יד רזה ומקומטת, ״אני צריכה לשכור את שירותיך כחוקר פרטי.״
    כמה רגעים עוברים עד שמילותיה של נוקי פיין מקבלות משמעות מעבר לצליל מכעיס שמפריד באכזריות בין האוכל לביני. בשביל מה לכל הרוחות סבתי צריכה בלש? מישהו גנב לה את היופלה מהמקרר המשותף של הדיירים? אני מרים את הראש. מבט חטוף בפניה של נוקי מאשר הבעה רצינית. יותר מרצינית. מודאגת. קיבתי הצמוקה מבעבעת בהתרגשות. הייתכן שסוף־סוף, לאחר חודשים של מדבר סהרה תעסוקתי, חקירה ממשית תיקרה שוב על דרכי? האם סבתי רוצה שאתחקה אחר אוסף אמנות נדיר שנבזז ממשפחתנו ברומניה בזמן השואה? האם היא חושדת, כמוני, שכרמלה מאירי, מנהלת המטבח של בית האבות, מעורבת ברשת הברחות אירופית של בשר סוס? האם היא רוצה שאאתר עבורה את פרי בטנה הלא חוקי, שאותו ילדה בסתר בהיותה עלמה צעירה בשנות החמישים השמרניות של ישרא...
    ״אני רוצה שתמצא את החתול שלי,״ נוקי מחייכת אלי.
    אני מסתכל על סבתי שיושבת ממולי. מעניין כמה זמן ייקח לי לזנק מעבר לשולחן ולשבור את מפרקתה הגרומה. החוצפה! אני מתנשפת. שאני אמצא חתול? מואה? עודד חפר? האיש שהיה אחראי לפיצוח אחת החקירות החשובות ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון? האיש שעל מעלליו נכתבו כתבות במוספים הנפוצים במדינה? האישה שרק לפני עשרה חודשים פניה עוד התנוססו על השער היוקרתי של המגזין הנחשב ״עיתון בכפר״? עם מי בדיוק היא חושבת שהיא מדברת? עם הילד האוטיסט מהתקרית המוזרה של הכלב בשעת לילה מיותרת?
    ״עודדינקה, אתה מקשיב לי? תראה, אני יודעת איך זה נשמע,״ נוקי מסובבת אצבע לצד ראשה כאישה שמסמנת את אזור טִרלולה, ״אבל אני באמת אוהבת את החתול הזה. אני מאכילה את החתולים ברחוב כל יום, בשעה שמונה בבוקר ובחמש חמישים בערב. ושמואל לא בא כבר משלישי בבוקר. זה אף פעם לא קרה, שלא ראיתי אותו שלושה ימים רצוף. מה אתה אומר? הרי עבודה אין לך, חודשים שאתה מובטל, חודשים על גבי חודשים שכבר לא היה לך לקוח אחד.״
    ״היה אפשר לומר 'חודשים' רק פעם אחת, את יודעת.״ אני רוצה לנחסס אבל בוחר שוב בשתיקה. טקט מעולם לא היה תכונה שנוקי פיין הצטיינה בה.
    ״מה זה, כולו בן ארבעים וכבר לא שומע?״ קרקור חסר סבלנות מגיח משמאלי. ״מה, המוח נזל וסתם לך את האוזניים? מה, כבר אי־אפשר לענות לסבתא?״
    ״קודם כול, מתוקה שלי, אני בן שלושים ושש.״ אני מסתובב בכעס אל ציפורה רוזן.
    ״בן שלושים ושש וכבר נראה כזה אלטע קאקער?״ רוזן מעווה את פניה בהפתעה מלאכותית.
    ״תגידי, ציפורה,״ אני מעפעפת, ״אין לך איזה חוג מקרמה ללכת אליו?״
    ״פפפףףף.״ רוזן מזיזה את ידה כאילו היא מגרשת יתוש. אני מסב את ראשי מחברתה לשולחן של סבתי. אין לי שום עניין לראות מולי כרגע את עיניה החרוזיות והשחורות של ציפורה רוזן, את שערה הכחול שמעוצב כקסדת אופנוע או את הליפסטיק האדום והצעקני שמעטר את שפתיה הדקות כזונה מקשישה שננטשה בצד הדרך על ידי נשות ההרמון הצעירות שסוף־סוף פנו נגדה. אישה שבמשך עשרות שנים זיקקה את המרירות שזורמת בעורקיה לכדי יכולת נחסוס על־טבעית, רוזן היא מסוג הנשים שביום שטוף שמש תברכן ב״בוקר טוב״ מצטלצל והן יחזירו בקימוץ שפתיים חמצמץ, ״ומה כל כך טוב בו?״
    ״עודד, תהיה נחמד.״ נוקי מרימה את גבותיה כאילו היא קראה את מחשבותי.
    ״אני נחמד, היא לא נחמדה.״
    ״הוא פשוט מדבר כל כך הרבה, חשבתי שאולי הוא לא שמע,״ הגמדה רעת המזג מיתממת. איזו אישה. בלתי נסבלת.
    ״טוב, מספיק כבר משניכם, באמת, אפשר לחשוב שזה בית ילדים ולא בית הורים,״ נוקי שמה את שתי ידיה על השולחן, צמידי הפלסטיק הצבעוניים על זרועותיה מקרקשים. ״נו, עודדינקה, מה אתה אומר, אתה תמצא לי את שמואל? צילמת אותו לפני שבועיים כשבאת לארוחה, זוכר? הוא ג'ינג'י, מסורס ומאוד השמין בזמן האחרון.״
    ״התיאור נשמע מוכר,״ רוזן מעירה. מבטה מתעכב עלי. אני מתנשם בחטף. האכזריות של האישה הזאת היא לא פחות מתפלצתית.
    איך הגעתי לכאן, אני תוהה לעצמי. איך הגעתי לתחתית של התחתית, לדרך הביבים, לוויה דולורוזה שלי, בית אבות טחוב עם אישה זקנה שמבקשת ממני לחפש אחר חתול האשפתות המפורעש שלה? איה הן ערימות הכסף שבהן הייתי אמור להתפלש? איה הם, הגברברים מכל הצבעים, הלאומים, הגזרות והגדלים שעמם הייתי אמור להשתגל בחדרי מלון יוקרתיים? איפה הן, החקירות המלהיבות והנפתלות של פוליטיקה, סמים, כסף וסטיות מיניות שבהן הייתי אמור להיות שקוע עד צוואר? מה קרה לחלומות התהילה והזוהר שלי? איך הגעתי למצב שבו בגיל שלושים ושש, העבודה היחידה שמוצעת לי מגיעה מסבתי שמחפשת אחר הפוסי הנעלם שלה?
    שתי מגישות דוחפות בעצלתיים עגלות מלאות תבשילים בין השולחנות. הניחוח המהביל שמטייל בחדר כמו עשן לבן בסרט מצויר מסמם את נחירי. המעבר של נוקי פיין למרגוע לפני חצי שנה חיזק מאוד את מערכת היחסים בינינו. במיוחד אחרי שגיליתי שביקורים בשעה שש בערב אצל סבתא כוללים ארוחת ערב דשנה בחינם. אישה במצבי לא יכולה לסרב לארוחות שמחירן עומד על אפס שקלים.
    ״כמה תשלמי לי?״ אני מחליט לבחון את העניין מזווית מעז יצא מתוק.
    ״מה זאת אומרת, לשלם לך?״ נוקי מנופפת מולי בסכין שלה. ״אני סבתא שלך, עשיתי לך אמבטיות כשהיית קטן, את הפיפי ראיתי לך.״
    ״זה קרה רק פעם אחת,״ אני מוחה.
    ״וזהו, נגמרה הבושה?״
    ״בדיוק בגלל שאת משפחה, אני לא יכול לתת לך... המממם... הנחה,״ אני מגמגם. ״אני, אני, לא יכול שיאשימו אותי בנפוטיזם. חוקר פרטי זה כמו שופט, אני חייב להיות נקי מכל... מכל... חשד.״
    גופה התמיר של נוקי רוטט. היא מכסה את פיה באצבעותיה הארוכות, שמכוסות בכתמי ניקוטין. צחוקה הקליל מזכיר לרגע את הבחורה היפהפייה שישבה בקפה רוול לפני שישים שנה, מעשנת בריחוק אלגנטי סיגריות ארוכות ודקות, מחייכת באדישות פלרטטנית אל עדשת המצלמה. הצילומים בשחור־לבן שראיתי בגיליונות ישנים של ״העולם הזה״ מתחילת שנות החמישים תיעדו את חייה של נוקי פיין, אז עוד נורית ברקוביץ', כנערת זוהר תל אביבית ומוזה למשוררים מלאי יומרה וזימה. הזוהר לא נמשך הרבה זמן. נורית ברקוביץ' נעלמה ממדורי הרכילות לטובת חתונה עם יהודה פיין, מנהל חברת משלוחים, איש שתקן עם פנים נעימות שלא התעניין בהרבה דברים, למעט חידושים טכנולוגיים בתחום האריזה.
    ״חצוף אחד, אתה יודע שאין לי גרוש על הישבן,״ נוקי קוטעת את מחשבותי בטפיחה נוזפת על כף ידי. ״אם היה לי, אתה באמת חושב שהייתי מעבירה את שארית חיי בחורבה הזאת?״
    האף הבולבוסי של ציפורה רוזן מתרומם בזעף למשמע ההערה של נוקי. אני מעביר את מבטי על חדר האוכל. מה לעשות, נוקי צודקת. פרק ב״בנות הזהב״ זה ממש לא. העולב אכן קשה מנשוא. אם מישהו היה אומר לי שבקושי שנה אחת אחרי ההשקה המוצלחת של חיי החדשים כחוקר פרטי אמצא את עצמי בחמישי בערב מוקף בפוחלצים זקנים שסימני החיים הכי מלהיבים שלהם מסתכמים בנפילות ראש, נחירות פתאומיות והזלות ריר מפה פעור מלא בחניכיים נסוגים, הייתי צוחק לו בפנים. אבל כל מה שהיה צריך כדי שכל לקוחותי החדשים ייעלמו, ואיתם הפלוס המזערי שבצבץ בחשבון הבנק שלי לראשונה בחיי, היה כתבה מרושעת אחת שהתפרסמה לפני חצי שנה. בהינף מקלדת שוב מצאתי את עצמי באותו מקום שבו התחלתי. מובטלת, מרירה וענייה.
    ״אני אגיד לך מה,״ סבתא שלי מוזגת מים לה ולציפורה רוזן. ״אני אאפה לך את עוגת השמרים שלי שאתה אוהב בתור תשלום, מה דעתך?״
    ציפורניה הוורודות של נוקי פיין זוהרות בעליזות מעל הזכוכית השקופה של הכלי, אבל מבט תועה מבליח לרגע בעיניה, סודק את המסכה השמחה של פניה. אני נאנח ומגיע להחלטה. אלוהים ישמור. הכוס שלי כנראה באמת מתרכך לעת זקנה.
    אני מכחכח בגרוני, מישיר מבט אל נוקי ואומר, ״עוגת שמרים אחת עם תחילת החקירה. כלומר, מרת פיין, מחר היא כבר אצלי.״ הוודג' קשוח, הקול גברי. החזות של חוקר פרטי משופשף שאכפת לו רק משׂק הדינרוס שישיג והבחורה שישכיב. אני מכיר את סבתא שלי. היא תעדיף להרוג את שמואל בעצמה מאשר לחשוב שאני עוזר לה כי הרגשתי בחולשה שלה. נוקי פיין מהנהנת, פניה מאירות.
    ״ו...״ אני דופק על השולחן, ״עם מציאת החתול הנעדר, עוגת תפוחי עץ. ולא הבחושה. אני רוצה את השווה. עם הפירורים. את לא תעבדי עלי, גברת.״
    ״עשינו עסק,״ נוקי עונה. שנינו לוחצים ידיים מעל קנקן המים. עכשיו רק נקווה, סבתא יקרה, שבכלל תחיי עד השלמת העסקה. נוקי מקשתת גבה כאילו שוב קראה את מחשבותי. שתקרא. השביעייה הסודית יצאה לכל חקירה עם סלסילת פיקניק מלאה.
    ״נו, אתה תמצא לה את החתול הזה שלה?״ צל ארוך מכסה את השולחן שלנו. אני מרים את הראש ורואה את ראובן שָלֵו, הצלע השלישית בחבורת חדר האוכל של נוקי פיין. בעוד רוב אוכלוסיית הזכרים במרגוע מתהדרת באוזניים שעירות, כרס משתפלת, כתמי שמש בקנה מידה גורבצ'ובי וישבנים מידלדלים, ראובן שלֵו מעניק לזִקנה הילה פריזאית. שערו הכסוף מסורק בקפידה לצד שמאל. עיניו כחולות, פניו נאות ומוארכות. תלבושתו – מכנסי חאקי, שלייקס כחולים וחולצת צווארון לבנה – יכלה לככב תחת תג מחיר מופקע בכל חלון ראווה של חנות תל אביבית בזויה שקוראת לבגדיה המצחינים וינטג' במקום יד שנייה.
    ״הוד מעלתו עוד לא החליט,״ רוזן מצביעה עלי. ״עשה פה הרבה קרעכצן לפני שבאת. לא נאה לאדון לחפש חתול. מתחת לכבוד של האדון, מאז שהוא נהיה מפורסם. רק חבל,״ האישה הזקנה מתפרצפת, ״שהאדון לא יודע שהעיתונים של היום זה עטיפות הדגים של מחר.״
    ״את, מתוקה, זה עטיפות הדגים של מחר,״ אני רוצה לומר, אבל מחליט לבחור בשתיקה נאצלה. אכילה והתחפפות. זו המטרה שלי מעכשיו. היה לי די והותר מסיפורי גיל הזהב לשנה הקרובה.
    ״אני בטוח שהוא ימצא לך את החתול,״ ראובן אומר לנוקי ומתיישב מולי באנחה. הוא מסמן ביד לאחת המגישות ואז צוחק ואומר, ״הייתי עוזר לך בעצמי, חביבי, אבל בימים אלו למצוא דברים זה לא משהו שאני מצטיין בו.״
    פניהן של נוקי וציפורה מתקדרים עם המשפטים האחרונים של ראובן. החיוך שלי קופא באי־הבנה.
    ״מה הרופא אמר?״ נוקי שואלת.
    ״עוד לא הלכתי אליו.״ ראובן מעביר יד בשערו. השערות הכסופות הדקות נפרדות מעט, חושפות עור לבן, עדין כקלף ישן. שפתיה של ציפורה רוזן מתהדקות לשמע התשובה. האיש הזקן מסב את ראשו למגישה שמתקרבת אלינו. הוא לא היחיד. צי שלם של ראשים כסופים וקירחים מסתובב אחרי מהלכה המעכס כלאחר יד של הבחורה היפה והצעירה שעוצרת לידנו עם פנים משועממות, מדים חומים ועגלה חורקנית.
    ״ראובן, מים או לימונדה?״ היא שואלת במבטא רוסי קל, הר' מתגרגרת מגרונה בנעימות. שערה הבלונדיני אסוף ברשת שיער שחורה. פניה יפות ועגולות. על התג ששוכן מעל חזה קטן ומעוצב כתוב טניה.
    ״יקירתי,״ ראובן שולף ממחטה לבנה ומגוהצת מכיס חולצתו ופורש אותה על מכנסיו, ״לראות אותך זה לשתות מים זכים באמצע מדבר, ועל כן, לימונדה.״
    ״ראובן, אתה כזה פלרטטן שחבל על הזמן,״ טניה נדה בראשה ומוזגת לו את הלימונדה. ״עוף או בקר?״
    ״רק את התוספות, יקירה.״
    ״אני אקח את השניצל שלו אם הוא לא אוכל אותו,״ אני מרים את הצלחת שלי.
    ״אתה כבר יש לך אחד,״ טניה עונה בעודה ממלאת את צלחתו של ראובן בהררי פירה ואפונה.
    ״אבל מה זה משנה אם הוא מוותר על שלו,״ אני מתווכח.
    הנחיריים של טניה מתרחבים. היא בוחרת מתוך העגלה שניצל זערורי, מטילה אותו על צלחת וממשיכה הלאה ללא מבט נוסף. ראובן מתחיל לצחוק. אני רותחת.
    ״אתה יודע, ראובן? כל ההתחנחנויות האלו, זה לא מכובד. הבחורה רבע מהגיל שלך.״ פניה של נוקי מצטננות.
    ״נו באמת,״ ראובן מניח את ידו על זרועה הדקה של נוקי, ״הייתי שם את כל הטניות בעולם ישר בבוידעם אם רק היית מקדישה לי קצת תשומת לב.״
    נוקי פיין משלבת את ידיה כילדה מרדנית. חיוך מסופק עולה על שפתיה.
    ״אתה יודע כמה סבתא שלך היתה יפה?״ ראובן פונה אלי ונד בראשו לעבר נוקי. ״הכרתי אותה לפני שישים שנה, כשעברתי מהקיבוץ לתל אביב. גרנו באותו בניין, שמה ברחוב גליקסון, ונוקי היתה נוסעת על אופניים כחולים בתל אביב עם צמה ארוכה ואד... אד...״ ראובן נעצר, פיו נע בניסיון ליצור את המילה. שתיקה מעיקה משתררת בין כולנו. עיניו הכחולות של ראובן, שבחודשים הספורים של היכרותנו תמיד הרשימו אותי בצלילותן, נראות היום עכורות.
    ״אדמונית,״ הוא אומר בסוף ומחייך. המתח שנטען סביב השולחן מתפוגג עם שטף דיבורו המחודש. ״ברחה לי המילה פתאום. אדמונית. היו לה, לנוקי, צמה ארוכה ואדמונית ושמלה לבנה וסנדלים חומים וכפות רגליים קטנות־קטנות, וכשנוקי ברקוביץ' היתה חוצה כיכר בתל אביב עם האופניים הכחולים שלה, גברים, נשים וילדים, אפילו תינוקות וכלבים, כולם היו עומדים דום לכבודה.״
    ״טוב, ראובן, זה די והותר,״ נוקי אומרת, עיניה הירוקות והזוהרות סותרות את הצטנעותה המזויפת. האיש הזקן נשען בחזרה בכיסאו. חיוך חיוור עולה על שפתיו. הן נעות כאילו הוא לוחש למישהו את המשך הסיפור. אני מנצל את השתיקה המחודשת כדי להתחיל לאכול את השניצל והפירה. הטעם למות. חינם הוא פשוט תבלין נהדר.
    ״עודד,״ הטון המתפנק של נוקי פיין מבהיר לי שלפני עומדת עוד בקשה. סבתי היא אישה שיופייה, גם אם עכשיו הוא בדעיכה, הרגיל אותה במשך השנים להשתמש בפניה, גופה וקולה כדי לתמרן את הסביבה.
    ״מה?״ אני רוטן בפה מלא. אין לתאר. אני אוכל שניצל והיא אוכלת לי את הראש.
    ״אפשר לראות את התמונה של שמואל אצלך במכשיר הזה?״ הטון המתפנק ממשיך להתסיס. אני מניח את המזלג באנחה, פותח את התמונות בנייד, מושיט לנוקי את המכשיר וחוזר לאכול.
    ״זה לא ממש הצבע של הפרווה שלו, היא יותר ערמונית, כמו שלי,״ נוקי אומרת ומחליקה בגאוותנות על שערה הצבוע. ״למה הצבעים פה כל כך מוזרים?״
    ״זה נקרא פילטרים,״ אני מגרד סבלנות שרק אלוהים שבשמים יודע מאיפה היא מגיעה ומראה לנוקי את כל האופציות באייפון חמש שירשתי מעופר גנור, חברי הטוב והעשיר כקורח, שנסע לפני חודשיים לשנת עבודה בבנק השקעות בסינגפור.
    ״מקסים,״ סבתא שלי מנסה ללחוץ על המסך כאישה שהגיעה במכונת זמן היישר ממערה. היא פונה אלי ולוחשת, פניה צופנות סוד, ״כל הפוצים הזקנים פה שונאים את המכשירים האלו, אומרים שהנכדים שלהם מצלמים את עצמם כל היום כמו קופים שמהופנטים למראה, אבל אם אני הייתי צעירה היום,״ ידה של נוקי פיין עולה בהיסח דעת אל פניה, אצבעותיה עוקבות אחר הקווים החורשים אותן, מנסות להחליק את סימני הזמן, ״תאמין לי שבטח הייתי עושה אותו דבר. מזל שהדבר הזה לא היה בזמן שלי, אחרת זה היה מחסל אותי,״ היא מגחכת לעצמה ומוסיפה, ״כשאני מסתכלת עליכם, ככה מצלמים את עצמכם כל הזמן, אני חושבת שהשבטים באפריקה צדקו. לצלם באמת גונב חלק מהנשמה.״
    ״אני לא מצלם את עצמי כל הזמן,״ אני מעיר.
    ״כן? אז מה זה האלבום הזה עם הכותרת 'אני'?״
    ״זה משהו אחר.״ אני חוטף מנוקי את המכשיר. בדיוק מה שחסר לי, שסבתי בת השמונים ושלוש תראה את צילומי העירום החדשים שעשיתי אתמול לגריינדר. בטוב טעם, כמובן.
    ״מה אתה חושב, ראובן?״ סבתא שלי פונה אל האיש הזקן שנמצא באותה תנוחה מאז הסיפור על נוקי והאופניים. ראובן לא עונה. מבטו מטייל על התקרה, שפתיו לוחשות, אצבעותיו מתופפות על השולחן סימפוניה חרישית. תוויה הבלתי נשמעים מעוררים בי תחושה מבשרת רעות.
    ״ראובן, שתדע, הוא כישרון מבוזבז,״ נוקי פונה אלי בפנים דאוגות, קולה מצטלצל בעליזות מלאכותית. ״כשהוא היה ילד, הוא צילם כל הזמן. חברים, משפחה... נכון, ראובן? אבל אז פתאום הוא הפסיק. הוא הראה לי פעם חלק מהצילומים. יפהפיים. אתה צריך לבקש ממנו להראות לך את האלבומים. היום הוא יותר בראש שלו, אבל ביום אחר אתה תוכל... עודד, אתה בכלל מקשיב לי?״
    ״כן, בטח, אתך, תמיד.״ אני מסיר את עיני בבהלה מטרוניה בפייקבוק של עוד איזה חרטטן שיושב בברלין על חשבון ההורים ומחרבן להנאתו על כל המדינה. עיניה של נוקי מצטמצמות. אני מכניס את המכשיר לכיס.
    קול חריקות משונות, עמומות, מגיח מימיני. זה נשמע כמו מסמר שחורט בזכוכית של חלון, כמו מקדחה של רופא שיניים, כמו – אני מפנה את מבטי אל עבר ראובן – כמו איש זקן שבפנים תוהות חורט עם הסכין שלו הלוך וחזור על הצלחת.
    ״ראובן, אולי מספיק עם הרעש הזה,״ ציפורה רוטנת.
    ״אני לא מוצא את המזלג שלי,״ ראובן אומר, פניו מוטרדות כשל אדם שמגשש בזיכרונו אחר הפעם האחרונה שבה ראה את המפתחות של הבית.
    ״הוא פה מולך,״ מצביעה ציפורה.
    ״איפה?״ קולו חד מתסכול.
    ״פה, ראובן,״ אני מצביע. בחילה מלפפת אותי כשאני מבחין בפגיעות של ידיו המגששות.
    ״נכון.״
    פניו מתעודדות. הוא מושיט יד לעבר המזלג אבל לפתע נעצר. ציפורה ונוקי מחליפות מבטים מהירים. גבר קטן, רזה ושחום במדים כחולים חולף מולי בדרכו לשולחן הסמוך. הוא נעצר בחיוך ומתחיל לדבר עם הסועדים. שני הגברים ושתי הנשים שיושבים בשולחן צוחקים בקול רם לשמע דבריו.
    ״מישהו ראה את המזלג שלי?״ ראובן שואל שוב.
    ״הנה הוא, ראובן. ממש ממש פה.״ אני משתמשת בקול שמח של גננת ילדים מרגיזה ומרים את המזלג לעבר האיש הזקן. בדממה ששולטת בשולחן שלנו, הצחוק שמגיע מהשכנים נשמע רועם. לועג.
    ״תודה רבה לך.״ ראובן לוקח ממני את המזלג. הוא מסתובב לאחור, מבטו מרחף לעבר השולחן שיושביו עדיין צוחקים. הוא בוהה בסועדים דקות ארוכות, מבטו נודד בין ארבעתם. הגבר השמן בשולחן שממול מנענע את הכתף של חברו קטן הקומה. התסרוקות המטופחות של שתי הנשים שיושבות עם הגב אלי מסתירות את פניהם של הגברים. הצחוק של ארבעתם מתפרץ שוב בחלל השקט של חדר האוכל. שפתיו היבשות של ראובן נמתחות ורועדות, כאילו הוא מנסה לצחוק איתם או כאילו הוא עומד לבכות. עיניו הכחולות והעכורות חוזרות לתור את פני.
    ״מי אתה?״ הוא שואל. פניו מוצלות בחשד.
    ״ראובן, זה אני. עודד. עודד חפר, הנכד של נוקי. זוכר?״
    ״הנכד של מי?״
    ״של נוקי,״ אני מצביע על האישה הקשישה והגבוהה. ״זוכר אותה? אתם חברים טובים.״
    ״למה אתה פה?״ ראובן מתעלם מהתשובה שלי, ידיו הגרומות והמקומטות נאחזות זו בזו כאילו הן מנסות לייצב את הרעד שעובר בהן. ״למה באת?״
    ״עודד פה כדי למצוא את שמואל,״ נוקי מתערבת. היא שמה את ידה על אצבעותיו הארוכות והמיובלות של ראובן, ״אתה זוכר, ראובן? אתה זוכר את...?״
    ״למה באת לפה?״ ראובן מנער את ידו מאחיזתה של נוקי. הוא רוכן לעברי ותופס את הכתף שלי. מגופו עולה ריח חריף של בושם מתוק, טלק וזיעה.
    ״אני... אני לא...״ אני מתחיל לגמגם.
    ״אני לא רציתי, אתה חייב להאמין לי, אני לא,״ הוא מתנשף. שתי ידיו מטלטלות אותי כמו בובת סמרטוטים שמנמנה. אני תופס את שתי ידיו של האיש הזקן ומנסה להסיר אותן ממני בעדינות.
    ״אני לא,״ הוא מרים את קולו. ״אני לא, אתה יודע את זה, אתה יודע את זה שאני לא, ואני לא אתן לך לבוא לפה ו...״ ראובן מתרומם מהשולחן בניסיון להתרחק ממני. רגלו השמאלית קורסת תחתיו. הוא מועד לאחור וידו פוגעת בקנקן המים שעל השולחן. הכלי השקוף מתנפץ ברעש על הרצפה.
    אני בוהה מזועזע באיש הזקן שיושב בין הזכוכיות השבורות על הרצפה האפורה. דם זורם מכף ידו השמאלית, שנחתכה. הנוזל האדום נמהל בשלוליות המים שנקוו סביבו. הוא מרים את ידו השמאלית ואוחז בראשו. דם נמרח על הלחי הלבנה והמקומטת. האיש הקטן במדים הכחולים מגיח מאחורי ושם את ידיו על ראובן.
    ״הכול בסדר, ראובן,״ האיש אומר. ״הכול בסדר. בוא ניקח אותך למרפאה ונחבוש את היד הזאת.״ הזקן לא מקשיב לקול המנחם. הוא מעביר את מבטו מהאיש שאוחז בו בחזרה אלי. עיניו קרועות, מלאות אימה.
    ״לא היית צריך לבוא לפה,״ הוא ממלמל. ״לא היית צריך לבוא לפה. לא היית צריך לבוא לפה.״ הוא חוזר על המשפט שוב ושוב, עד שהמילים מתחברות זו לזו, עד שהן מאבדות משמעות, עד שהן מתפרקות בחלל, עד שהדמעות מפלסות את דרכן בין הקמטים העמוקים שחרותים בלחייו.
    • יונתן שגיב
    • יונתן שגיב

      יונתן שגיב הוא דוקטור לספרות עברית המתגורר בלונדון. למד באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת ניו-יורק.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אין סודות בחברה
    • פולשת
    • בלש זמני
    • בלש זמני- טעות כפולה
    • לס
    • אפשרות של אלימות
    • תיק נעדר
    • תיק רודמן
    • תעלומת האיש שמת צוחק
    • רצח בשבת בבוקר
    • נגמר הבקר (אבל גם ככה אנחנו תיכף נוחתים)
    • אתה שוטר בירושלים