הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • דבלינאים
  • דבלינאים
    ג'יימס ג'ויס | תרגום: אברהם יבין
    עם עובד | 2010 | פרוזה תרגום | 266 עמ' מודפסים

    חמישה-עשר סיפורים קצרים, שג'ויס עצמו הגדירם כפרקים בתולדותיה המוסריות של עירו.

    תיאור ריאליסטי של מה שהיה בעיניו "השיתוק" שבחייה של דבלין, בסיפורים שמקיפים את שלבי הילדות, הנעורים, הבגרות והחיים הציבוריים, על גילוייהם השונים.

    מספרי המופת של ספרות המאה העשרים. הסיפור האחרון, "המתים", הוסרט בבימויו של ג'ון יוסטון ומוקרן עד היום.

    התרגום הניתן כאן הוא עיבוד חדש שעיבר אברהם יבין את תרגומו משנת 1971 שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

    ג'יימס ג'ויס נולד בדאבלין בשנת 1882. את חינוכו קיבל במוסדות הכנסיה הקתולית. בשנת 1902 עזב את מולדתו ויצא לצרפת ומשם לאיטליה ולשוייץ. בארצות אלה כתב את יצירותיו הגדולות. ראייתו המקורית והאכזרית עוררה גל התנגדות לכל אחת מיצירותיו, והיה עליו להילחם מלחמה קשה וממושכת עד שזכה להוציא את ספריו לאור, וכשיצאו לאור הוחרמו ספריו על ידי הצנזורה והכנסיה במולדתו.

    ג'ויס נפטר בציריך ב-1941, חולה ושבע-רוגז. אך מספר המכירים בכישרונו גדל והלך. היטיב להגדירו המשורר הגדול ת.ס. אליוט בכנותו אותו "אמן הלשון האנגלית הגדול ביותר מאז מילטון" ו"המספר הגדול ביותר בדורי".

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 70.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • האחיות

     

    הפעם לא היתה לו עוד תקווה; זה היה השבץ השלישי. ערב־ערב עברתי לפני הבית (זמן החופשה היה אז) ובחנתי את ריבוע החלון המואר, וערב־ערב ראיתי אותו מואר כקודם - באור קלוש ושווה. אילו מת, אמרתי בלבי, הייתי רואה השתקפות של נרות על המסך המואפל כי ידעתי ששני נרות חייבים להציב ליד ראשה של גופה. פעמים רבות אמר לי: "לא לזמן רב אני עוד בעולם הזה", ואני חשבתי שאלה דיבורים סתם. עכשיו ידעתי שאמת היו. כל ערב כשנשאתי את עיני אל החלון אמרתי לי חרש את המילה "שיתוק". תמיד נשמעה מוזרה באוזני כמו המילה "גְנוֹמוֹן"[1] בתורתו של אֵיקלידס או המילה "שמעוֹנוּת"[2] בספר עיקרי האמונה. אבל עכשיו נשמעה לי כשמו של איזה יצור מזיק וחַטָא. הוא מילא אותי פחד ואף־על־פי־כן השתוקקתי להיות קרוב יותר אליו ולצפות במלאכתו הקטלנית.

    כשירדתי לאכול את ארוחת הערב ישב קוֹטֶר הזקן ליד האח ועישן. בשעה שיצקה לי דודתי את דייסת שיבולת־השועל אמר, כחוזר אל איזו אמירה קודמת שלו:

    - לא, לא הייתי אומר שהוא היה ממש... אבל היה משהו מוזר... היה בו משהו מסתורי. אני אומַר לך את דעתי...

    הוא התחיל לפמפם במקטרתו, ודאי מסדיר במוחו את חוות דעתו. טיפש זקן טרחן! כשהתוודענו אליו לראשונה היה מעניין למדי, דיבר על עכורים ותולעים;[3] אבל כעבור זמן לא רב נמאסו עלי הוא וסיפוריו האינסופיים על המזקקה.

    - אני יש לי הסְבָרה שלי בעניין הזה, אמר. אני חושב שזה היה אחד מאלה... מהמקרים המשונים האלה... אבל קשה לדעת...

    ושוב התחיל לפמפם במקטרתו בלי להביא לפנינו את הסברה שלו. דוֹדי ראה אותי בוהה ואמר לי:

    - זהו, ידידך הזקן מת אפוא, תצטער לשמוע.

    - מי? אמרתי אני.

    - האב פְלין.

    - הוא מת?

    - מר קוֹטר זה עתה סיפר לנו. הוא עבר ליד הבית.

    ידעתי שמתבוננים בי ולכן המשכתי לאכול כאילו אין החדשה מעניינת אותי. ודודי הסביר לקוטר הזקן.

    - הבחור והוא היו ידידים טובים מאוד. הזקן ההוא לימד אותו הרבה דברים, שתדע לך; ואומרים שהיתה לו חולשה אליו.

    - ירחם אלוהים על נשמתו, אמרה דודתי באדיקות.

    שעה קלה הביט בי קוטר הזקן. חשתי שעיניו השחורות הקטנות והנוצצות בוחנות אותי אבל לא רציתי להַנות אותו ולהרים את עיני מצלחתי. הוא שב לעשן את מקטרתו ולבסוף ירק בגסות לתוך האח.

    - לא הייתי רוצה שלילדים שלי, אמר, יהיה מה לדבר עם איש כזה.

    - לְמה אתה מתכוון, מר קוטר? שאלה דודתי.

    - מה שאני מתכוון, אמר קוטר הזקן, שזה רע לילדים. דעתי היא: תנו לְצעיר להתרוצץ ולשחק עם צעירים בני גילו ולא להיות... אני צודק, ג'ק?

    - זה גם העיקרון שלי, אמר דודי. שילמד להשתמש באגרופים. זה מה שאני אומר תמיד לרוֹזנקרוֹיצר[4] הזה: תתעמל. הנה, כשהייתי אני קטן טבלתי כל בוקר מימי חיי באמבט קר, בחורף ובקיץ. וזה מה שמחזיק אותי עכשיו. השכלה זה דבר טוב ויפה... מר קוטר אולי יתכבד ויטעם מבשר הכבש הזה - זאת אמר לדודתי.

    - לא , לא, לי לא, אמר קוטר הזקן.

    דודתי הביאה את התבשיל מהמזנון והניחה אותו על השולחן.

    - אבל למה אתה חושב שזה לא טוב לילדים, מר קוטר? שאלה.

    - זה רע לילדים, אמר קוטר הזקן, מפני שכל־כך קל להשפיע עליהם. כשילדים רואים דברים כאלה, את הלוא יודעת, זה עושה עליהם רושם...

    מילאתי את פי בדייסה מחשש שאתן ביטוי לכעסי. מטומטם זקן אדום חוטם וטרחן!

    רק בשעה מאוחרת נרדמתי. אף־על־פי שכעסתי על קוטר הזקן שדיבר עלי כעל ילד, אימצתי את מוחי כדי להפיק איזו משמעות ממשפטיו הנקטעים. בחשכת חדרי דימיתי לי שאני שב ורואה את פניו האפורות הגסות של המשותק. משכתי את השמיכות אל מעל לראשי וניסיתי לחשוב על חג המולד. אבל הפנים האפורות הוסיפו לעקוב אחרי. הן מִלמלו; ואני הבנתי שהן משתוקקות להתוודות על משהו. חשתי שנפשי נסוגה אל איזה תחום נעים ולא מוסרי; ושם שוב מצאתי אותן מחכות לי. הן התחילו להתוודות לפני בקול ממלמל ואני תהיתי מדוע הן מחייכות כל הזמן ומדוע השפתיים מלוחלחות כל־כך ברוֹק. ואז נזכרתי שמתו משיתוק וחשתי שגם אני מחייך חיוך רפה כמו למחול לשמעוני על חטאו.

    למחרת בבוקר לאחר הארוחה ירדתי לראות את הבית הקטן ברחוב גרֵייט בּריטן. זאת היתה חנות צנועה שצוינה במעורפל בַּשם "בדים". הבדים כללו בעיקר נעליים סרוגות לתינוקות ומטריות; ובימים רגילים היתה תלויה בחלון ההודעה: "כאן מחדשים מטריות". עכשיו לא נראתה כאן שום הודעה מפני שהתריסים היו מוגפים. זֵר של נייר מלמלה שחור היה קשור בסרט למקוש הדלת. שתי נשים עניות ונער שליח של המברקה קראו את הכרטיס הנעוץ בזֵר. ניגשתי גם אני וקראתי:

    1 ביולי 1895

    הרֶוורֶנד ג'יימס פְלין (לשעבר מכנסיית ס' קאתרין,

    רחוב מית), בן שישים וחמש.

    R.I.P[5]

    קריאת הכרטיס שכנעה אותי שהוא מת, ולמורת־רוחי חשתי שאני בָּלוּם. לולא מת הייתי נכנס לחדרון האפלולי שמאחורי החנות ומוצא אותו יושב בכורסתו ליד האח, כמעט נחנק במעילו העבה. דודתי אולי היתה נותנת לי בשבילו חפיסה של "הַיי טוֹסְט",[6]והמתנה הזאת היתה מעוררת אותו מנמנומו קהוי החושים. אני הוא שרוקנתי למענו תמיד את החפיסה לתוך קופסת הטבק השחורה שלו משום שידיו רעדו כל־כך עד שלא יכול לעשות זאת בעצמו בלי לפזר חצי מן הטבק על הרצפה. אפילו בשעה שהרים את ידו הגדולה והרועדת אל חוטמו היו עננים קטנים של עשן נוטפים בעד אצבעותיו אל חזית מעילו. זרזיפי הטבק המתמידים האלה הם אולי ששיוו לבגדי הכומר הנושנים שלו את המראה הירקרק הדהה שלהם, משום שהממחטה האדומה, מושחרת תדיר בכתמי טבק בני שבוע, שבה ניסה להפריח את הגרגרים שנשרו, לא הועילה כלל.

    ביקשתי להיכנס ולהביט בו, אבל לא העזתי לדפוק. לאטי הלכתי משם בצד השמשי של הרחוב ותוך כדי הליכה קראתי את כל מודעות התיאטרון שבחלונות הראווה. מוזר היה בעיני שלא אני ואף לא היום כמו איננו שרויים בהלך־רוח של אבלות, ואפילו נרגזתי כשגיליתי בי הרגשה של חירות, כאילו השתחררתי ממשהו במותו. תהיתי על כך, משום שהוא, כמו שאמר דודי בערב הקודם, לימד אותי הרבה. הוא למד בקולג' האירי ברומא ולימד אותי להגות נכונה לטינית. הוא סיפר לי סיפורים על הקָטָקוֹמבּוֹת ועל נפוליאון בּוֹנפּרטה, והסביר לי את משמעותם של הטקסים השונים של המיסה ושל הלבושים השונים שלובש הכומר. לפעמים הציג לי, כדי לשעשע את עצמו, שאלות קשות, שאל אותי מה צריך אדם לעשות בנסיבות ידועות ואם חטאים אלה או אלה הם חטאים שדינם גיהנום או חטאים שיש עליהם מחילה או שהם רק מִשגים. שאלותיו הראו לי כמה מורכבים ומסתוריים הם נהגים ידועים של הכנסייה שראיתי בהם תמיד פעולות שאין פשוטות מהן. חובותיו של הכומר בכל הנוגע לטקס לחם הקודש ובכל הנוגע לסודיות תא הווידוי היו בעיני חמורות כל־כך עד שתהיתי איך מצא אי־פעם מישהו עוז בנפשו לקבלן עליו; ולא הופתעתי כשאמר לי שאבות הכנסייה כתבו ספרים עבים כ"מדריך הדואר" ומודפסים בצפיפות כהודעות הממשלתיות בעיתון כדי להבהיר את כל הבעיות הסתומות האלה. כשהרהרתי בזה לא יכולתי פעמים רבות להשיב לו או יכולתי להשיב רק תשובה אווילית מאוד ומגומגמת, שעליה היה מחייך ומהנהן בראשו שתיים או שלוש פעמים. לפעמים היה בוחן אותי במַענות של המיסה שבמצוותו למדתי אותם בעל־פה; ובשעה שלהגתי אותם מהר־מהר היה מחייך מהורהר ומהנהן, ומדי פעם תוחב קמצוצי טבק גדולים בכל אחד מנחיריו לסירוגין. כשחייך היה חושף את שיניו הגדולות המוכתמות ומניח את לשונו על שפתו התחתונה - מנהג שהביך אותי בתחילת היכרותנו לפני שהיטבתי להכירו.

    בשעה שהלכתי בשמש נזכרתי בדבריו של קוטר הזקן וניסיתי להיזכר מה אירע אחר־כך בחלום. זכרתי שראיתי וילונות קטיפה ארוכים ומנורה עתיקת סגנון מתנדנדת. חשתי שהייתי אז רחוק מאוד, באיזו ארץ שהמנהגים בה מוזרים - בפרס, כך נדמה לי... אבל את סוף החלום לא זכרתי.

    בערב לקחה אותי דודתי אִתה לבקר בבית האבלים. השמש כבר שקעה, אבל שמשות החלונות בבתים הפונים למערב שיקפו את זהבו הכתום של צביר עננים גדול. נֵני קיבלה את פנינו בפרוזדור; ומאחר שלא יאה היה לצעוק אליה, לחצה דודתי את ידה במקום זה. הזקנה הצביעה כלפי מעלה כבשאֵלה וכשהנהנה לה דודתי התחילה לטפס במדרגות הצרות לפנינו וראשה הרכון כמעט אינו גבוה מן המעקה. על המישורת הראשונה עמדה ובתנועת יד מעודדת כיוונה אותנו לעבר הדלת הפתוחה של חדר המת. דודתי נכנסה, והזקנה, כשראתה שאני מהסס, התחילה לרמוז לי שוב ושוב בידה.

    נכנסתי על בהונות. החדר, בעד שולי התחרים של המסך, היה מוצף אור זהוב אפלולי שבתוכו נראו הנרות כשלהבות דקיקות חיוורות. הוא כבר הונח בארון. שלושתנו, ונני בראש, כרענו למרגלות המיטה. אני עשיתי את עצמי מתפלל, אבל לא יכולתי להתרכז משום שמלמוליה של הזקנה הסיחו את דעתי. ראיתי באיזה רישול נרכסה חצאיתה מאחור וכמה דרוס צד אחד של העקבים במנעלי הבד שלה. פתאום נדמָה לי שהכומר הזקן מחייך כשהוא שוכב שם בארונו.

    אך לא. כשקמנו וניגשנו אל מראשות המיטה ראיתי שהוא לא מחייך. הוא שכב שם, רציני וגמלוני, לבוש כמו לעבודת הקודש ובידיו הגדולות אחוז ברפיון גביע קודש. פניו היו עזות מבע, אפורות וכבדות מאוד, עם נחיריים עמוקים שחורים ועטורים פלומה לבנה דלילה. ריח חריף עמד בחדר - הפרחים.

    הצטלבנו ויצאנו משם. בחדר הקטן שלמטה מצאנו את אֶלַייזה יושבת בכורסתו בהדרה. גיששתי את דרכי אל כיסאי הקבוע שבפינה, ונני ניגשה אל המזנון והוציאה בזיך של שֶׁרי וגביעים אחדים. את כל אלה ערכה על השולחן והזמינה אותנו להתכבד בכוסית יין. ואחר־כך, במצוות אחותה, מזגה את השרי בגביעים והגישה אותם לנו. היא דחקה בי שאקח גם כמה מציות מלוחות אבל אני סירבתי משום שחששתי שאקים רעש גדול מדי כשאוכל אותן. היא נראתה מאוכזבת קצת מסירובי וניגשה בשקט אל הספה וישבה שם מאחורי אחותה. איש לא דיבר; כולנו נעצנו עיניים באח הריקה.

    דודתי חיכתה עד שאלייזה נאנחה ואחר־כך אמרה:

    - אה, כן, הוא הלך לעולם טוב יותר.

    אלייזה נאנחה שוב והרכינה את ראשה כמסכימה עמה. דודתי מיששה את קנה הגביע שלה ואחר־כך גמעה גמיעה קטנה.

    - האם הוא ... בשלווה? שאלה.

    - הו, בשלווה גמורה, גברתי, אמרה אלייזה. לא ידעו מתי יצאה רוחו. מוות יפה מת, השבח לאל.

    - והכול?..

    - האב אוֹ'רוֹרְק היה אתו ביום שלישי ומשח אותו והכין אותו וכל זה.

    - הוא אפוא ידע?

    - הוא קיבל זאת בשקט גמור.

    - הוא נראֶה שקט לגמרי, אמרה דודתי.

    - זה מה שאמרה האישה שהבאנו כדי שתרחץ אותו. היא אמרה שהוא נראה ממש כמו ישן, כל־כך שלֵו ושקט הוא נראה. איש לא חשב שיהיה גווייה יפה כל־כך.

    - כן, באמת, אמרה דודתי.

    היא גמעה עוד גמיעה מגביעהּ ואמרה:

    - טוב, מיס פלין, על־כל־פנים נחמה גדולה אתן יכולות למצוא בידיעה שעשיתן למענו כל מה שיכולתן לעשות. אני חייבת לומר ששתיכן נהגתן עמו יפה מאוד.

    אלייזה החליקה את שמלתה על ברכיה.

    - אה, ג'יימס המסכן! אלוהים יודע שעשינו כל מה שיכולנו לעשות, גם אם עניים אנחנו - לא רצינו שיחסר לו משהו כל עוד הוא פה.

    נני השעינה את ראשה על כר הספה וכמו עמדה להירדם.

    - הנה נני המסכנה, אמרה אלייזה והביטה בה, היא ממש מותשת. כל הטרחה שהיתה לנו, לה ולי, להזמין את האישה שתרחץ אותו ואחר־כך להכין אותו לקבורה ואחר־כך הארון ואחר־כך לדאוג לעריכת המיסה בכנסייה. לולא האב אוֹ'רוֹרק אינני יודעת בכלל מה היינו עושות. הוא שהביא לנו את כל הפרחים האלה ואת שני הפמוטות האלה מהכנסייה וכתב את ההודעה ל"פְרימֶנ'ס ג'נראל"[7]וטיפל בכל הניירות לבית־הקברות ולביטוח של ג'יימס המסכן.

    - כמה יפה מצדו, אמרה דודתי.

    אלייזה עצמה את עיניה והניעה אט־אט את ראשה מצד לצד.

    - אה, בסופו של דבר, אמרה, אין ידידים כמו הידידים הישנים, ידידים שאתה יכול לסמוך עליהם.

    - באמת, זה נכון, אמרה דודתי. ואני בטוחה שעכשיו כשהלך לעולם שכולו טוב לא ישכח אתכן ואת הנדיבות שלכן כלפיו.

     - אה, ג'יימס המסכן! אמרה אלייזה. הוא לא הטריח אותנו הרבה. לא שמעו אותו בבית יותר מששומעים אותו עכשיו. ובכל־זאת אני יודעת שהלך מאתנו ובכלל אל...

    - רק אחרי שייגמר הכול תרגישו בחסרונו, אמרה דודתי.

    - אני יודעת, אמרה אלייזה. אני כבר לא אביא לו את ספל מרק הבשר שלו, וגם אַת, גברתי, לא תשלחי לו את הטבק שלו. אה, ג'יימס המסכן!

    היא השתתקה כמעלה באוֹב את העבר ואחר־כך אמרה בערמומיות:

    - תראי, אני שמתי לב שמשהו מוזר עובר עליו בזמן האחרון. בכל פעם שהבאתי לו את המרק שלו מצאתי אותו וספר התפילות שלו על הארץ והוא שוכב שעון על גב הכיסא והפה שלו פתוח.

    היא הניחה אצבע על חוטמה והקדירה את פניה; אחר־כך המשיכה:

    - ולמרות הכול אמר שוב ושוב שלפני שיעבור הקיץ יֵצא לטיול ביום יפה אחד רק כדי לראות שוב את הבית הישן באיירישטאון[8]שכולנו נולדנו בו ואותי ואת נני ייקח אתו. אם רק נוכל לשכור אחת מהעגלות האופנתיות האלה שלא מרעישות, שהאב או'רורק סיפר לו עליהן - אלה עם הגלגלים הרֵימטיים - בזול ליום אחד, אמר, אצל ג'וני רַאש שם מעבר לכביש ולנסוע שלושתנו יחד באיזה יום ראשון בערב. זה ממש העסיק אותו... ג'יימס המסכן!

    - ירחם האל על נשמתו! אמרה דודתי.

    אלייזה הוציאה את ממחטתה וניגבה בה את עיניה. אחר־כך החזירה אותה לכיסה וזמן־מה נעצה את עיניה באח הריקה בלי לומר דבר.

    - יותר מדי מצפוני היה תמיד, אמרה. חובות הכמורה היו קשות לו יותר מדי. ואז, אפשר לומר, חייו נצלבו.

    - כן, אמרה דודתי. הוא היה איש מאוכזב. ראו את זה.

    ואז נפלה דממה בחדר הקטן, ובחסותה ניגשתי אל השולחן וטעמתי מהשרי שלי ואחר־כך שבתי בשקט אל כיסאי שבפינה. אלייזה כאילו שקעה בשרעפיה. אנחנו חיכינו ביראת כבוד עד שתפֵר את הדממה; ולאחר הפוגה ארוכה אמרה אט־אט:

    - זה בגלל גביע הקודש ששבר... כך זה התחיל. אומרים, כמובן, שזה בסדר, שלא היה בו שום דבר, זאת אומרת. ואף־על־פי־כן... אומרים שהנער היה אשם. אבל ג'יימס המסכן היה עצבני כל־כך, ירחם עליו אלוהים!

    - וזה היה הסוף? אמרה דודתי. שמעתי משהו...

    אלייזה הנהנה.

    - זה השפיע לו על הנפש, אמרה. אחרי זה הוא התחיל להסתגר בעצמו, לא דיבר עם איש ושוטט לו לבדו. ולילה אחד נקרא לערוך איזה טקס ולא יכלו למצוא אותו. חיפשו בכל מקום ולא היה בשום מקום. ואז הציע השמש שיִגשו לכנסייה. ואז הביאו את המפתחות ופתחו את הכנסייה והשמש והאב או'רורק ועוד כומר שהיה שם הכניסו פנס כדי לחפש אותו... ומה את חושבת? הוא היה שם, יושב לבדו בחושך בתא הווידוי שלו, ער לגמרי וכאילו צוחק לו בשקט.

    פתאום השתתקה כמו להקשיב. הקשבתי גם אני, אבל שום רחש לא נשמע בבית; וידעתי שהכומר הזקן עדיין שוכב בארונו כמו שראינו אותו, חמוּר סבר ועז מבע במותו, וגביע קודש ריק על חזהו.

    אלייזה שבה לדבר:

    - ער לגמרי וכאילו צוחק לו... ואז, כמובן, כשראו את זה, עלה על דעתם שמשהו השתבש אצלו...

    • ג'יימס ג'ויס
    • ג'יימס ג'ויס
     
    |
    ביקורת מאת שירי לב ארי, 28.11.09
    |
    10/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות