הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • גיבור שלי
  • גיבור שלי
    סמנתה יאנג | תרגום: תם פררו
    כנרת זמורה-דביר | יוני 2019 | רומן רומנטי | 368 עמ' מודפסים
    אביה של אלקסה הולנד היה הגיבור שלה – עד הזעזוע שהִכה בה כשגילתה שהיא ואימה אינן המשפחה היחידה שלו. מאז היא עשתה כל שביכולתה כדי לא ללכת בעקבותיו וכדי לעצב זהות משלה, נפרדת לחלוטין מהסודות הנוראים שהסתיר מפניה. אבל כשהיא פוגשת גבר שנפגע מסודותיו של אביה בדיוק כמוה, מתעורר באלקסה הרצון לעזור לו.
    קיין קראוויי לא מעוניין כלל לקחת חלק בניסיונותיה של אלקסה לכפר על מעשיו של אביה, אבל, כפי שמתברר לו, לא קל להיפטר ממנה. בנחישותו לגרום לה לשנוא אותו, הוא דוחף אותה עד קצה גבול סבלנותה ומחכה לרגע שבו תקום ותלך, אבל מעשיו רק מקרבים את השניים זה לזה, וכנגד כל הסיכויים הם פוצחים ברומן לוהט ונפיץ.
    נכון, קיין יודע שלעולם לא יהיה הנסיך על הסוס הלבן שאלקסה מייחלת לו, אבל כששניהם עומדים בפני סכנה אמיתית, הוא מגלה שהוא יעשה הכול כדי שאף אחד מהם לא ייפגע שוב...
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    בוסטון, מסצ'וסטס
     
    זה לא קורה.
    לא יכול להיות שזה קורה.
    קפצתי את ידי לאגרופים כדי למנוע מהן לרעוד ועשיתי את דרכי במסדרון לעבר חלל המגורים הפתוח של דירת הפנטהאוז. היו בה תקרות גבוהות משופעות וקיר של חלונות שהוביל למרפסת רחבת ידיים. מימי המפרץ נצצו תחת קרני השמש. זה היה בניין יפהפה עם נוף משגע, ולא יכולתי להעריך דבר מכל זה מפני שכל תשומת ליבי היתה נתונה למציאתו.
    כשראיתי אותו עומד בחוץ, במרפסת, ליבי עצר מלכת.
    קֵיין קֶרְאֵוֵויי.
    "אלֶקסה!"
    מייד העברתי את מבטי מקיין לאזור המטבח, שבו עמד הבוס שלי בֵּניטו, מוקף בשני מחשבים ניידים ובשאר הציוד שנדרש לצילומים. זה היה הרגע שבו הייתי אמורה לחייך אליו לשלום ולשאול אותו איפה הוא צריך שאעמוד.
    במקום זאת, הסתכלתי שוב על קיין.
    מיץ התפוזים ששתיתי באותו הבוקר שיכשך בבטני והציק לי.
    "אלקסה!"
    בניטו עמד פתאום מולי בפנים זועפות ובמצח מכווץ.
    "היי," אמרתי בקול שטוח. "איפה אתה רוצה אותי?"
    בניטו הִטה את ראשו הצידה ונשא אלי מבט שהיה כמעט קומי. גובהי היה מטר שמונים, כך שהתנשאתי מעליו. הוא היה מטר שבעים בלבד. אך אישיותו בהחלט פיצתה על הגובה. "בבקשה," הפטיר אנחה רצופה ייסורים, "תגידי לי שאלקסה שלי חזרה אלי. אני לא יכול להתמודד עם עוד אסון כמו זה שקרה ביום האם. אני מצלם היום את קיין קראוויי לרשימת הגברים המצליחים ביותר מתחת לגיל ארבעים של 'מוֹגוּל'. התמונה של קיין תהיה בשער." הוא הציץ מעבר לכתפו לעבר דוגמן השער המדובר. "הוא הבחירה המתבקשת." הוא הרים אלי גבה. "זה יום צילומים חשוב. למקרה שלא ידעת, קיין קראוויי הוא אחד הרווקים המבוקשים ביותר בבוסטון. הוא יושב ראש 'חברת קראוויי' —"
    "אחזקות פיננסיות," אמרתי חלושות. "אני יודעת."
    "יופי. אז את בטח כבר יודעת שהוא עשיר להחריד ובעל השפעה שלא תיאמן. הוא גם איש עסוק מאוד שקשה לרַצות, אז אני צריך שהצילומים האלה יהיו מוצלחים ויסתיימו במהירות."
    תשומת הלב שלי נדדה שוב אל מעבר לראשו של בניטו, אל הגבר שהקים בנק פרטי ומצליח מייד לאחר שסיים את לימודיו בקולג'. שלאחר מכן הרחיב את החברה שלו ובנה תיק עסקי מגוון שכלל בנקאות תאגידית, משכנתאות, חברות ביטוח, חברות השקעות, סחר בניירות ערך, ניהול נכסים ועוד. ועכשיו קיין בעצמו היה יושב ראש חברת אחזקות גדולה, שחבר המנהלים שלה מורכב מאנשי עסקים עשירים ובעלי השפעה.
    על פי הדיווחים, קיין הגיע להישגים האלה באמצעות נחישות חסרת רחמים, תשומת לב דקדקנית לכל המתרחש בארגון שלו ושאפתנות תובענית.
    באותו הרגע קיין היה עסוק בשיחת טלפון, בשעה שמארי, עוזרת המאפר, החליקה את הקמטים שנוצרו בחליפה המחויטת שלבש. חליפת המעצבים התאימה לו כמו כפפה ליד. קיין היה גבוה, מטר תשעים לפחות, עם כתפיים רחבות וגוף שרירי. היה לו פרופיל מרשים: עצמות לחיים גבוהות ואף נשרי, והשיער שלו, שממנו ניסה להרחיק את ידה של מארי בחוסר סבלנות, היה שופע וכהה כמו שלי. ואם כי באותו רגע היה הפה שלו קפוץ, בתמונות שראיתי הפה שלו נראה חושני ומהורהר.
    הוא ללא ספק התאים לתפקיד דוגמן השער.
    ובהחלט לא היה מסוג האנשים שהייתי רוצה להרגיז.
    בלעתי את הגוש שנוצר בגרוני.
    האירוניה בכך שהוא עמד שם, ממש מולי, אחרי כל הגועל שעורר מותה הפתאומי של אימא שלי לאחרונה, לא נעלמה מעיני... אחרי הכול, הוא היה חלק מהכיעור הזה.
    במשך שש שנים הייתי העוזרת האישית של בניטו — אחד הצלמים המצליחים וההפכפכים ביותר בעיר. ברור שבניטו מעולם לא התנהג במלודרמטיות בנוכחות הלקוחות, אלא רק ליד העובדים שלו. פרק הזמן הארוך שעבדתי אצלו היה אמור להעניק לי תחושת ביטחון כלשהי. זה לא קרה.
    במובן הצר של הדברים, פעם הרגשתי בטוחה במקום העבודה שלי.
    אך מותה של אימא שלי שלושה חודשים קודם לכן חשף את הבעיות המשפחתיות שלי במלוא כיעורן והסיר את הלוט מעל כמה אמיתות קשות שהלוואי שלא ידעתי על קיומן. המשכתי לעבוד כאילו כלום לא קרה. אלא שבלתי אפשרי להישאר חזקים עד כדי כך אחרי שמאבדים הורה, ולרוע מזלי, ההתמוטטות הרגשית שלי אירעה בזמן צילומים למגזין נשים נחשב. ביום צילומים שנערך לכבוד יום האם.
    בניטו ניסה להתייחס אלי בהבנה, אם כי ידעתי שהוא ממש עצבני. אבל במקום לפטר אותי, הוא רק אמר לי לצאת לחופשת התאוששות.
    וכך קרה ששבועות אחדים לאחר אותה תקרית מצאתי את עצמי כאן, שזופה באדיבות השמש בהוואי וללא שמץ של מושג מה נושא הצילומים או מי המושא שלהם. לפחות לא עד שהגעתי לעבודה באותו הבוקר.
    האימייל התמציתי שקיבלתי מבניטו לאחר שחזרתי מהחופשה כלל את כתובת הצילומים, בלי שום מידע נוסף מֵעבר לכך. הייתי העוזרת האישית שלו, ולא היה לי שמץ של מושג מה אופי העבודה האחרונה שקיבל — וזה לא היה סימן טוב.
    אז אומנם הייתי שזופה, אבל עדיין לא הצלחתי להשלים עם מותה של אימא שלי, ועכשיו גם חששתי שהעבודה שלמענה קרעתי את התחת בשש השנים האחרונות עומדת להיזרק מבעד לחלון יוקרתי במיוחד. הייתי צריכה שהיום הזה יעבור בשלום.
    מפלס המתח שלי עלה במידה ניכרת כשיצאתי מהמעלית וראיתי את האנשים שהציפו את המסדרון ועמדו לצד דלתות הדירה הפתוחות. לצילומים הגיעו אנשים רבים מהרגיל, מה שאמר שעמדנו לצלם אישיות חשובה במיוחד. לכן כבר הייתי לגמרי בפאניקה, כשסופי, המתמחה שלנו, סיפרה לי שהאיש שעמדנו לצלם היה לא אחר מאשר קיין קראוויי.
    כששמעתי את שמו כל גופי הזדעזע, והתחלתי לרעוד.
    ומאז לא הפסקתי.
    לפתע הפנה אלי קיין את פניו ונעץ בי מבט נוקב, כאילו הרגיש את מבטי עליו. הסתכלנו זה בזה, ונאבקתי לרסן את רגשותי כשמבטו סוף־סוף התנתק מעיני ונפנה לשוטט על פני גופי.
    בניטו האמין שאם נלבש בגדים נוחים בסביבת ידוענים, הם יקבלו את הרושם שהוא והעובדים שלו אינם חשים מאוימים מפניהם, ושכולנו כישרוניים באותה מידה. הוא האמין שהגישה שלו גרמה ללקוחות לכבד אותו יותר. לדעתי, אלה היו סתם שטויות, אבל יכולתי ללבוש כל מה שרציתי, אז לא אמרתי לו מה דעתי על כך. בדרך כלל נהגתי להגיע לצילומים בבגדים נוחים ככל האפשר. באותו היום הייתי לבושה במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו.
    אבל המבט שקיין קראוויי נעץ בי באותו הרגע גרם לי להרגיש עירומה לחלוטין.
    צמרמורות עיקצצו לאורך זרועותי, ורעד עבר במורד גווי.
    "אלקסה," בניטו התרגז.
    "סליחה," התנצלתי וניסיתי לא לחשוב על האש בעיניו של קיין או על הכאב שניצת בחזי.
    הבוס שלי הניד בראשו בקוצר רוח. "זה בסדר, זה בסדר. רק... הנה, קחי את מכשיר הבלקברי בחזרה," אמר והטיח אותו בכף ידי. מסרתי לו את המכשיר לפני שיצאתי לחופשה כדי שיוכל לתת אותו למחליפה הזמנית שלי. כל עולמו של בניטו היה במכשיר הבלקברי הזה. כל אנשי הקשר העסקיים שלו, האימיילים שלו, יומן הפגישות שלו... הכול. כבר הבוקר התריע המכשיר על חמישה־עשר אימיילים חדשים. "תארגני את הצוות לפני שאת מתחילה לעבוד. אנחנו נצלם במרפסת על רקע הנמל. אחר כך נצלם בפנים, בסלון. בפנים קצת יותר חשוך, אז תדאגי לתאורה."
    מאותו הרגע עברתי לטייס אוטומטי. ידעתי את עבודתי על בורייה, ורק בזכות העובדה הזאת הצלחתי לתפקד ביעילות, מפני שהראש שלי לא היה בעבודה בכלל. הוא היה עסוק בגבר שניסיתי להתעלם מנוכחותו בזמן שהוריתי לאחד מאנשי הצוות שלנו להציב את המצלמה ואת המחשב הנייד של בניטו במרפסת, ודאגתי שצוות התאורה יארגן את הסלון כדי שנוכל לצלם שם אחר כך.
    קיין קראוויי.
    ידעתי עליו יותר מכפי שהייתי צריכה לדעת, מפני שבמהלך החודשים האחרונים זקרתי את אוזני בכל פעם ששמעתי את שמו, והתעניינתי כשראיתי אותו בדפוס. אפשר לומר שפיתחתי אליו סקרנות חולנית.
    קיין התייתם בגיל שלוש־עשרה ועבר לרשות מערכת הרווחה, וכנגד כל הסיכויים סיים תיכון בהצטיינות והמשיך את לימודיו בבית הספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה במלגה מלאה. זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו בקולג', כבר הקים את הבנק שברבות הימים יהפוך ל"חברת קראוויי אחזקות פיננסיות". בגיל עשרים ותשע הוא כבר היה אחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בבוסטון. וכעת, בגיל שלושים ושלוש, זכה לכבוד וליראה מצד עמיתיו, התקבל בברכה כחבר מן המניין בקרב אנשי החברה הגבוהה בבוסטון והיה אחד הרווקים הנחשקים ביותר בעיר. הוא היה קנאי לפרטיות שלו, ומוספי החברה צילמו אותו בכל הזדמנות שהיתה להם, בעיקר באירועים נוצצים. הוא תמיד נראה בחברת נשים יפהפיות, אבל הן התחלפו מדי כמה חודשים.
    בעיני הפרטים האלה זעקו "לבד", "בודד" ו"מסוגר".
    הכאב בחזה שלי החריף.
    "אלקסה, בואי להכיר את מר קראוויי."
    נשימותי הואצו במידה ניכרת כשנפניתי מסקוט, טכנאי התאורה שלנו, וראיתי את בניטו עומד לצד קיין.
    ניסיתי לשלוט ברגשותי כשצעדתי אליהם באיטיות, ולחיי בערו תחת המבט העז שיקד בעיניו השחורות של קיין. כשהייתי קרובה מספיק, יכולתי לראות שצבען למעשה חום עמוק כהה. ארשת פניו היתה אדישה להפליא, אך עיניו היו מלאות הבעה.
    רעדתי שוב כשהן סרקו אותי.
    "מר קראוויי, זאת העוזרת האישית שלי, אלקסה —"
    "נעים מאוד," קטעתי את הבוס שלי לפני שיספיק לומר את שם המשפחה שלי. "אם אתה צריך משהו, פשוט תצעק." ועוד לפני שבניטו או קיין יכלו להגיב, זינקתי בחזרה אל החדר.
    סקוט הביט מעבר לכתפי, וכשעיניו לכדו את מבטי ידעתי שבניטו לא מרוצה. "מה עובר עלייך?" שאל סקוט.
    משכתי בכתפי בתגובה, לא הייתי בטוחה איך להסביר לו למה התנהגתי כמו נערה מטופשת. זה יהיה הסבר ארוך. ארוך מדי. אישי מדי. כי מה שעבר עלי היה העובדה שרק לפני שלושה חודשים גיליתי שאבא שלי אשם בהרס הילדוּת של קיין.
    ועכשיו הוא היה ממש לידי.
    שמעתי את בניטו מסנן את שמי ברוגז, וכשהסתובבתי ראיתי שהוא מזעיף אלי פנים ומסמן לי בידו לצאת למרפסת. הצילומים עמדו להתחיל.
    כשנעמדתי מאחורי בניטו כדי להביט בתצלומים במחשב הנישא, יכולתי לשאת מבט אל הגבר האמיתי שניצב מולי ולבחון את קיין ללא חשש. הוא לא חייך בכלל. הוא רק הסתכל אל המצלמה במבט חמור סבר, ובניטו לא העז לבקש ממנו לשנות דבר בארשת פניו. פה ושם הוא בכל זאת הורה לו להפנות את ראשו ואת גופו הנה והנה, אבל לא מעבר לזה.
    "הוא בהחלט בקטע של המראה הרציני," לחשה סופי באוזני כשהביאה לי קפה. "אלמלא הייתי מאורסת באושר, הייתי מנסה להעלות חיוך על הפנים היפות האלה. את רווקה. כדאי לך לגשת אליו. אני בטוחה שתצליחי לגרום לו לחייך."
    החוורתי ומייד גיחכתי כדי להסוות את התגובה שלי. "נראה לי שרק מתעמלת אומנותית ואחותה התאומה ישיגו את המטרה הזאת, מותק."
    החלפנו מבטים, ולא יכולנו לכבוש את הצחוק שפרץ מתוכנו. זו היתה הקלה לצחוק בנסיבות חמורות שכאלה.
    לרוע המזל, צחוקנו משך את תשומת ליבו של קיין. דממה השתררה במקום, וכשהרמתי את ראשי, גיליתי שהוא מביט בי בסקרנות, ואילו בניטו... ובכן, בניטו ניסה לצלות אותי ואת סופי במבטו השורף.
    סופי הסתלקה משם.
    "בואו נצא להפסקה," נאנח בניטו וניגש למחשב. "התנהגת מוזר כל הבוקר," אמר בלחש. "את רוצה לספר לי משהו?"
    "לא." הסתכלתי עליו וניסיתי להסוות את רגשותי האמיתיים. "קפה?"
    הוא הינהן. הוא לא נראה כועס, רק מעט מאוכזב. וזה היה עוד יותר גרוע.
    מיהרתי להיכנס לדירה כדי ללכת לשירותים. מעט מים קרים עשויים להועיל לי. ידי רעדו כשקיערתי את כפות ידי תחת מי הברז. "לעזאזל," לחשתי.
    המצב שלי היה מזופת.
    שוב.
    די, יש גבול. העבודה שלי לא תעמוד בהתפרצות פומבית נוספת. הנסיבות היו מחורבנות, נכון, אבל הייתי מוכרחה להתעשת ולהתנהג במקצועיות. נחושה בדעתי, יצאתי מהשירותים, משכתי בכתפי וכמעט התנגשתי בכוס קפה.
    בכוס הקפה שנחה בידו הגדולה של קיין.
    כשהרמתי אליו את מבטי הפכתי אילמת. בעיקר מפני שהדופק שלי היה מהיר כל כך עד שהתקשיתי להתרכז, לא כן שכן לדבר.
    קיין הרים גבה ודחף את כוס הקפה לעברי.
    לקחתי אותה, אבל הבעת הבלבול נותרה על פני.
    "מנחת פיוס," אמר, וקולו העמוק והמתורבת העביר בי רעד נוסף. "נראה שאני מפחיד אותך מסיבה כלשהי." מבטינו נפגשו, ועכשיו הדופק שלי הואץ מסיבה אחרת לחלוטין. "מה בדיוק אומרים עלי בימים אלה?"
    לרגע שכחתי הכול מלבד התחושה שהציפה אותי כששקעתי בעיניו היפהפיות. "הרבה דברים," עניתי בשקט. "אומרים עליך הרבה דברים בימים אלה."
    הוא חייך והתברר לי שטעיתי — לא היה צורך במתעמלת אומנותית ובאחותה התאומה כדי לגרום לו לחייך. "טוב, מבין שנינו אני זה שנמצא בעמדת נחיתות. את יודעת מי אני, אבל אני לא יודע מי את." הוא צעד לעברי, ולפתע נוכחותו אפפה אותי לחלוטין.
    אלוהים, אלוהים, אלוהים. "אין הרבה מה לספר."
    קיין הרכין את ראשו קלות, ויכולתי להרגיש בין רגלי את החום שקרן מעיניו הכהות. "משום־מה נראה לי שזה לא לגמרי נכון." מבטו ריפרף על שפתי וחזר לעיני. "אני רוצה לדעת עוד, אלקסה."
    "אהה..." פתאום עלתה במחשבותי הקלישאה הידועה: "היזהר במשאלותיך".
    נראה שהוא פירש לא נכון את התנהגותי הנבוכה והמבוהלת וראה בה ניסיון מכוון להיראות מסתורית, מפני שהוא הזהיר אותי, "אני לא ממשיך בצילומים האלה עד שתספרי לי משהו על עצמך. קדימה, זמן שווה כסף." הוא חייך בזחיחות. "את צריכה לדאוג שהבוס יישאר מרוצה."
    הוא דיבר על עצמו או על בניטו?
    הסתכלתי עליו והרגשתי שכפות ידי מתחילות להזיע ושקצב פעימות הלב שלי מואץ יותר ויותר עם כל שנייה שעברה ומתחה את השתיקה בינינו. ואז זה קרה. נסערת והמומה מהופעתו הפתאומית בחיי זמן קצר כל כך אחרי שגיליתי שהוא שילם את המחיר על התנהגותו השפלה של אבא שלי, נכנעתי. "אני מכירה אותך," פלטתי. "לא, זאת אומרת..." התקדמתי קצת לאורך המסדרון כדי שתהיה לנו יותר פרטיות. כוס הקפה רעדה בידי. "קוראים לי אלקסה הולנד."
    הוא נראה המום.
    זה היה מחזה נורא. כל גופו הזדעזע כאילו חבטתי בו, ואיש העסקים רב־העוצמה החוויר.
    המשכתי בנחישות. "אליסטר הולנד הוא אבא שלי. אני יודעת על הרומן שלו עם אימא שלך, ואני יודעת איך הוא הסתיים. אני כל כך —"
    ידו של קיין חתכה את האוויר בינינו במחווה שנועדה להשתיק אותי. ההלם התחלף בזעם, ונחיריו התרחבו. "במקומך הייתי מפסיק לדבר," קולו היה עמוק ומאיים.
    אבל לא יכולתי להפסיק.
    "גיליתי את זה לא מזמן. עד לפני כמה חודשים לא היה לי מושג שמדובר בך. אני אפילו לא —"
    "אמרתי לך להפסיק." הוא צעד לעברי עד שגבי נצמד לקיר. "אני לא רוצה לשמוע."
    "בבקשה, תקשיב —"
    "תגידי, את עושה ממני צחוק?" הוא הטיח את ידו בקיר מעל לראשי, ומתחת למעטה הג'נטלמן המתורבת חסר הרחמים שהוא הציג בפני כולם, ראיתי גבר הרבה פחות מלוטש והרבה יותר מסוכן מכפי שכולם סברו. "אבא שלך פיתה את אימא שלי, גרם לה להתמכר לסמים והשאיר אותה למות ממנת יתר בחדר מלון, מפני שניסיון להציל אותה היה עלול לגרום לאובדן הירושה יקרת הערך שלו." הוא היה קרוב כל כך אלי, עד שיכולתי להרגיש את נשימותיו החמות על שפתי. "הוא הרס את המשפחה שלי. אני לא מעוניין בשום דבר שיש לו או לך להציע לי. ואני בהחלט לא מעוניין לנשום את אותו האוויר שאתם נושמים."
    הוא דחף את עצמו מהקיר בפתאומיות ויצא מהמסדרון בצעדים נוקשים.
    רוב הנשים כנראה היו בוכות אחרי מתקפה מילולית כזאת. לא אני. כשגדלתי ראיתי את אימא שלי פורצת בבכי אחרי כל מריבה, ושנאתי את זה. היא בכתה אפילו כשכעסה, אף על פי שבסך הכול רצתה לכעוס.
    אז אני אף פעם לא בכיתי כשכעסתי.
    והייתי עצבנית על אבי המנוכר שכפה עלי להיכלל באותה קטגוריה דוחה שהוא נכלל בה.
    המילים האחרונות שקיין אמר לי חילחלו לראשי.
    "לעזאזל." יצאתי במהירות מהמסדרון.
    קיין היה במטבח ושוחח עם בניטו.
    הבטן שלי התהפכה כשראיתי את בניטו נרתע ממשהו שקיין אמר לו. הוא הפנה אלי את פניו, מבטו מבולבל, ונפנה לענות לגבר שעמד מולו.
    פניו של קיין קדרו, והוא סב במקומו, עיניו סורקות את החדר בחיפוש אחר מישהו. לבסוף הן נעצרו על גבר צעיר בחליפה אופנתית. "אית'ן, אני רוצה צלם אחר," קולו נישא ברחבי החדר, כך שכולם שמעו אותו וחדלו מעיסוקיהם. "אחרת לא אשתף פעולה עם כתבת השער."
    אית'ן הינהן בתקיפות. "אני מטפל בזה, אדוני."
    הבטתי באימה בבניטו. פיו היה פעור באימה שהשתוותה לשלי. אבל קיין לא נשאר בסביבה כדי לראות את זה. הוא כבר חלף על פני בדרכו ליציאה, ואפילו לא טרח להביט בי.
    נתקפתי בחילה.
    קולו של בניטו היה שקט ורגוע באופן מפתיע. דבריו, לעומת זאת, היו ההפך הגמור. "מה, לכל הרוחות, עשית?"
    רייצ'ל חברתי העבירה את הילדה חסרת המנוחה שהחזיקה בזרועותיה מצד אחד של חיקה לצידו האחר. "כבר עברו חמש שעות. תירגעי. הבוס שלך יתקשר אלייך ויגיד לך שזאת היתה בסך הכול אי־הבנה."
    בחנתי את בתה מייזי בדאגה הולכת וגוברת. "הפנים של מייזי אמורות להיות כל כך סגולות?"
    רייצ'ל הזדעפה לנוכח השינוי החד בנושא השיחה והסתכלה על בתה. "מייזי, תפסיקי לעצור את הנשימה."
    מייזי הביטה בה בעיקשות.
    "אה... היא עדיין עוצרת את הנשימה שלה." לא היה לי מושג למה רייצ'ל לא דאגה כמוני.
    רייצ'ל עשתה פרצוף. "אם תמשיכי לעצור את הנשימה, לא תקבלי צעצוע."
    מייזי פלטה נשיפה ארוכה וחייכה אלי חיוך רחב.
    "השטן בכבודו ובעצמו," מילמלתי בלחש ובחנתי אותה בחשדנות.
    "את אומרת לי." רייצ'ל משכה בכתפיה. "מתברר שגם אני השתמשתי בתכסיס הזה כשהייתי בגילה כדי לקבל את מה שרציתי."
    העפתי מבט בארוחת הצוהריים החצי אכולה שלי. "אם היא תיעשה חסרת מנוחה, נוכל לצאת ולטייל בגנים."
    "אבל לא סיימנו להרגיע אותך." רייצ'ל נופפה למלצר שעבר לידנו. "עוד שני דיאט ומיץ תפוזים, בבקשה."
    לא התווכחתי איתה. רייצ'ל היתה העקשנית והשתלטנית מבין כל חברותי. כנראה בגלל זה המשכתי להתראות איתה בקביעות.
    היינו ארבע חברות קרובות בקולג': אני, רייצ'ל, ויו ומגי. מבין הארבע אני הייתי היחידה ללא בעל או ילדים. לכולן יחד כבר היו ארבעה ילדים. במהלך השנים נותק הקשר שלי עם ויו ומגי, ונפגשתי עם רייצ'ל רק בכל כמה שבועות. הייתי כל כך עסוקה בעבודה ובבניית קשרים עם חברי למקצוע, עד שלא טרחתי למצוא חברים חדשים או כאלה מחוץ לקריירה שלי.
    ואם יתברר בסוף שתחושת הבטן הנוראה שהיתה לי מוצדקת ובניטו יפטר אותי, מצפה לי עתיד עגום ביותר, בלי כסף, בלי דירה יפה ובלי חיי חברה.
    "אולי עדיף שתזמיני לי וודקה," רטנתי.
    רייצ'ל נאנחה בכבדות. "בניטו לא יפטר אותך. לא אחרי כל העבודה הקשה שעשית. נכון, מתוקה?" שאלה והקפיצה את בתה על אחת מברכיה.
    מייזי ציחקקה אלי וניענעה את ראשה, ותלתליה הכהים התעופפו ונחתו על פניה של אימה.
    "נהדר, אפילו ילדה בת שלוש יודעת שנדפקתי."
    רייצ'ל עשתה פרצוף. "את לא יכולה להגיד 'נדפקתי' ליד ילדים, לְֵקס." המשקאות שלנו הגיעו, והיא דחפה את המשקה שלי לעברי. "אז תשכחי מכל זה לכמה שעות ותירגעי כדי שנוכל לדבר גם עלי."
    בפעם הראשונה בשבוע האחרון חייכתי באמת. "רק אם תגידי לי עוד פעם שלא עומדים לפטר אותי."
    "לקס, לא עומדים לפטר אותך."
    "אלקסה, את מפוטרת!"
    הבטן שלי צנחה למשמע תחילת ההודעה העצבנית שבניטו השאיר לי.
    "אין לי מושג מה לעזאזל קרה הבוקר, אבל זה הסוף שלך. ולא רק אצלי, לא! יש לך מושג כמה עלית לי הבוקר? הרגזת את קיין קראוויי כל כך, עד שאיבדתי את מגזין 'מוגול' ושני מגזינים נוספים מאותה חברת תקשורת! השם הטוב שלי בסכנה. ואחרי כל העבודה הקשה שעשיתי! אז..." קולו נחלש, וכעת נשמע מפחיד עוד יותר משהיה כשצעק. "דפקת את עצמך סופית, מפני שאני מתכוון לוודא שלעולם לא תעבדי שוב בתעשייה הזאת."
    צבטתי את גשר אפי ולקחתי נשימה נרעדת וחנוקה.
    המצב היה רע.
    המצב היה ממש־ממש רע.
    • סמנתה יאנג
    • סמנתה יאנג

      מנתה יאנג היא סופרת סקוטית, בוגרת אוניברסיטת אדינבורו, שספרי הנוער שלה היו רבי מכר באמזון. ספרה "אהבה ברחוב דבלין" היה לרב־מכר וכבש את לבבות הקוראים בארץ ובעולם. 

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כל דבר קטן
    • עניין של זמן
    • מר סוואגר
    • לפני שהתחלנו
    • עץ משפחתי
    • יום השנה האחרון
    • האדון
    • בית ליד הים
    • כאילו אין מחר
    • סטינגר
    • אהבה כפולה בטקסס
    • שד יהיר